אבן האזל/אבל/ג

נושאי כלים

מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
חידושים ומקורים מנחת חינוך
יצחק ירנן
מקורי הרמב"ם לרש"ש
ציוני מהר"ן
קרית ספר

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ו[עריכה]

כהן גדול אינו מטמא לקרובים שנאמר לאביו ולאמו לא יטמא, וכן אינו נכנס עם המת באהל אפילו קרוביו שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבוא הא למדת שהוא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא, כיצד נגע או נשא לוקה אחת, נכנס לאהל וישב שם עד שמת עליו המת, או שנכנס לשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו גג השידה שהרי טומאה וביאה כאחד הרי זה לוקה שתים משום לא יבא ומשום לא יטמא. נטמא מקודם ואחר כך נכנס לאהל אם התרו בו לוקה אף על הביאה.

השגת הראב"ד. נטמא מקודם ואחר כך נכנס לאהל. א"א הרב אינו פוסק כן והא לא מיחוור דסוגיא דשמעתא כרבה דטומאה וטומאה שלא בחיבורין נמי לא מיחייב וכ"ש בחיבורין וטומאת ביאה נמי לא מיחייב אלא היכא דאתו בבת אחת עכ"ל ועי' בכ"מ שפי' דברי הרמב"ם במש"כ נטמא מקודם ואח"כ נכנס לאהל דהיינו שנטמא ופירש ואח"כ נכנס לאהל והיינו משום דהוי טומאה שלא בחיבורין דחייב וע"ז השיג הראב"ד דהא דמפליג בגמ' כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין היינו אליבא דרב יוסף אבל אנן דקיי"ל רבה ור"י הלכה כרבה א"כ הא אין נ"מ בין בחיבורין לשלא בחיבורין דבכל ענין לא מחייב, והוא לשיטתו בפ"ה מהל' נזירות שהשיג על הרמב"ם במה שמחלק בין טומאה בחיבורין לטומאה שלא בחיבורין כיון שהוא מחולל עומד, ובדעת הרמב"ם כתב הכ"מ בהל' נזירות דפסק כרב יוסף והלח"מ כתב שם דהרמב"ם מפרש דהחילוק בגמ' בין בחיבורין לשלא בחיבורין היינו אליבא דרבה ור"י סבר דאפי' בחיבורין חייב ופסק הרמב"ם כרבה, אכן דברי הרמב"ם הם פליאה עצומה דמה שכתב דנטמא מקודם ואח"כ נכנס לאהל אם התרו בו לוקה אף על הביאה והא בנזיר דף מ"ג מקשינן כיון דאעיל ידיה איסתאב כי עייל כולי האי טמא הוא ומשני לה ותו מקשינן הא אי אפשר דלא עייל חוטמו ברישא ונחית ליה טומאה ולבסוף מוקי לה רב פפא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה כהדדי אתיין ומר בר רב אשי מוקי לה כגון דעייל כשהוא גוסס ונפיק נשמתא אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין ופסק כן הרמב"ם בהל' נזירות הלכה י"ח נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת שם המת או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו הרי זה לוקה שתים אחת משום לא יבא ואחת משום לא יטמא שהרי טומאה וביאה באין כאחת, אבל אם נכנס כדרכו טומאתו קודמת לביאתו שמעת שיכניס חוטמו או אצבעות רגליו נטמא ואינו חייב משום ביאה עד שיבוא כולו ע"כ, ומבואר דבנכנס כדרכו אינו לוקה משום ביאה משום דטומאתו קדמה והרי הוא מחולל ועומד וא"כ איך משכחת לה הא דכתב הרמב"ם כאן נכנס לאהל אם התרו בו לוקה אף על הביאה כיון שבתחילת הכניסה נטמא, ונראה שהראב"ד כיון לזה בהשגתו שכתב וכ"ש בחיבורין ומשמע שמשיג ע"ז מכח ק"ו דכיון דשלא בחיבורין לא מיחייב א"כ כ"ש בחיבורין וא"כ גם בטומאה וביאה כך, והיינו שמפרש בדברי הרמב"ם דבחיבורין איירי וכן מוכח מדלא השיג הראב"ד על מש"כ הרמב"ם בהל' ד' וכן אם נגע במת והתרו בו ופירש וחזר ונגע והתרו בו אפילו מאה פעמים לוקה על כל אחת ואחת והיה להראב"ד להשיג ע"ז, דלדידן דקיי"ל כרבה אפילו פירש אינו לוקה, ולכן נראה שהראב"ד השיג ע"ז דגם לשיטת הרמב"ם מ"מ בחיבורין ודאי שאינו חייב א"כ גם טומאה וביאה כן כמפורש בגמ' נזיר וכמש"כ, ולפלא שלא הרגישו בזה הכ"מ והלח"מ.

והנראה בדעת הרמב"ם דהנה בשבועות דף י"ז בעי רב אשי נזיר בקבר אי בעי שהיה למלקות אי לא והקשו התוס' מדאמרינן בנזיר גבי נזיר שהיה מת מונח על כתפו והושיטו לו מת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל להחלו במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד ופריך מדתנן היה מטמא ואמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ומשני כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין משמע כל זמן שלא פירש מן המת אינו חייב במה שהושיטו לו מת אחר משום דאין מוסיף טומאה על טומאה וכל זמן שמונח טומאה על כתפו מי שנוגע בו טמא טומאת ז' ולא מיחייב אלא שלא בחיבורין שכבר פירש מן הראשון דמי שהיה אז נוגע בו לא היה טמא אלא טומאת ערב לכך כשחוזר ונוגע בו חייב שהוסיף טומאה בנגיעה זו דמי שהיה נוגע בו בשעת נגיעה זו יהיה טמא טומאת ז' וא"כ הכא אמאי ילקה על השהיה כ"ז שלא פירש וי"ל דהא דפטר ליה כשהושיטו לו מת אחר היינו בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו לפיכך אינו מוסיף טומאה אבל הכא הוא מוסיף טומאה שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הקבר עכ"ל ודברי התוס' תמוהים מאד דא"כ מאי מקשה ע"ז ממתני' דהתרו בו אל תטמא אל תטמא הא מתני' ע"כ מיירי דהיה יכול לפרוש מן הטומאה דאיל"ה לא שייך התראה למלקות, ונראה פשוט דהך סברא דיכול לפרוש שייך רק בתר דידעינן החילוק בין בחיבורין לשלא בחיבורין דבחיבורין הוי תוספת טומאה וא"כ אם יפרוש לא יהיה בחיבורין אבל מעיקרא הא אין שום נ"מ דסברינן דכיון דטמא הוא מחולל ועומד א"כ ע"כ משני הגמ' מקודם דמתני' מיירי שלא בחיבורין ואח"כ אמרינן דגם בחיבורין אם יש לו לפרוש ואינו פורש חייב אלא דאכתי לא ניחא לן דא"כ מאי מקשה בגמ' בנזיר דף מ"ב טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי ומשני כאן בבית כאן בשדה ושקיל וטרי שם ולכאורה קשה דכיון שיכול לפרוש ובכה"ג גם בטומאה וטומאה חייב כמש"כ התוס' וא"כ גם טומאה וביאה נמי, ולכן נראה דהתוס' בשבועות סברי דבזה פליגי רבה ורב יוסף והיינו דאפילו לדעת התוס' דחילוקא דחיבורין ושלא בחיבורין הוא אליבא דרבה, מ"מ אפשר דזהו גופא אשמעינן רבה דטומאה וטומאה היינו כשהוא בחיבורין לא משכחת לה חיובא כלל ודרב הונא ליתא אבל רב יוסף יתרץ דרב הונא מיירי בשהיה יכול לפרוש, ואי דיקשה דא"כ ליחייב אטומאה קמא כיון דיכול לפרוש בזה אפשר לומר דס"ל דבקמא צריך שיעור לשהיה כיון שלא עשה מעשה, אבל בשני אין צריך שיעור לשהיה כיון דעכ"פ יכול לפרוש חייב מיד על נגיעתו, ולכן פריך שפיר לאביי ורבה דהיכי משכחת לה טומאה וביאה, ונמצא לפי"ז דהתוס' בשבועות מפרשים דהך בעיא אי בעי שהיה למלקות היינו אליבא דרב יוסף ולכן מתרצים דכיון דיכול לפרוש מחייבינן ליה אשהיה ומשמע דסוברים דלהלכה קיי"ל כרב יוסף משום דמתוקם רב הונא כותיה וכ"כ הרא"ש בהלכות טומאה להוכיח כר' טרפון בהא דהיה עומד לקבור את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש הר"ז לא יטמא, נטמא בו ביום ר"ט מחייב ור"ע פוטר והוכיח הרא"ש דהלכה כר"ט משום דרב הונא קאי כוותי' עי"ש.

והנה התוס' בנדה דף נ"ז ע"א אהא דאמרינן ודילמא כהן טמא הוא והקשו התוס' ואע"ג דטמא נמי אסור לשהות בבית הקברות דבנזיר איבעיא לן נזיר והוא בבה"ק מי בעי שהיה למלקות או לא ובפ' ג' מינין א"ר הונא נזיר שעומד בבית הקברות והושיטו לו מתו או מת אחר חייב וטעמו לפי שמוסיף טומאה עליו דבחיבורין עושין את האחר הנוגע בו אב הטומאה כדאמר התם ע"ש והנה קושית התוס' חזקה גם בלא ר"ה דהא לא בחיבורין איירי דהא אינו אלא טמא וא"כ גם בלא זה דמוסיף טומאה אסור לשהות ומוכח דס"ל דרב הונא לא נדחה אלא דמתוקם היכא שבידו לפרוש, ובמש"כ יש לבאר מה דקשה דמדברי התוס' אלו מוכח להדיא דסברי דביה"ק לא הוי טומאה בחיבורין ומדברי התוס' בשבועות שהבאנו מוכח דביה"ק ג"כ הוי טומאה בחיבורין שהקשו אהא דנזיר והוא בביה"ק מסוגיא דפרק ג' מינין והביאו החילוק בין בחיבורין לשלא בחיבורין ומוכח דס"ל דביה"ק הוי בחיבורין, אך באמת מקושיתם אין ראי' דהא הסבר החילוק הוא דבחיבורין אינו מוסיף שום דבר בנגיעתו ושלא בחיבורין הוא מוסיף טומאה במה שנוגע עכשיו דעכשיו הוא בחיבורין ויטמא הנוגע בו טומאת שבעה כמש"כ התוס', וא"כ גם אם נימא דביה"ק לא הוי בחיבורין ג"כ מקשין שפיר דא"כ במאי יתחייב כשמשהא את עצמו דהא אינו מוסיף טומאה בשהייתו, רק מתירוצם ודאי קשה דמאי תירצו דהא דמת מונח על כתיפו איירי כשלא היה יכול להשליך המת הראשון מעליו ולפיכך אינו מוסיף טומאה אבל הכא הוא מוסיף טומאה שמחויב הוא לפרוש כל שעה מן הקבר, ומוכח להדיא דבה"ק הוי טומאה בחיבורין דאלא"ה מאי הוספת טומאה יש כאן כיון שגם הנוגע בו אינו טמא טומאת ז' וע"כ דביה"ק הוי טומאת חיבורין ולכן הוי הוספת טומאה בזה שעושה עצמו חיבורין לטומאה, וקשה לדבריהם בנדה, אכן לפי מה שכתבנו א"כ רב הונא מיירי בהיה יכול לפרוש מן הקבר והוי הוספת טומאה דהא יכול לצאת וכל זמן שאינו יוצא עושה עצמו חיבורין לטומאה ובאמת הא דהושיטו לו מת דר"ה לא דוקא דהא חייב על השהיה גופיה כיון שיכול לפרוש, אלא דאפשר סובר רב הונא דבעי שהיה למלקות והיינו אם נכנס בשידה תיבה ומגדל וכשהושיטו לו מת חייב מיד.

ולבאר דברי הגמ' בנזיר דמקודם רצה לדמות הא דאמר ר"ה אפילו טומאה וטומאה לדין טומאה בחיבורין ומקשה וטומאה בחיבורין דאורייתא הא אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי אמרת דאורייתא מ"ש ומשני כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת ופירש"י דאדם באדם והשני הוא בחיבורין למת זהו לא מדאורייתא כאן בחיבורי אדם במת היינו לענין סוגיא דידן דכיון שהוא נוגע בשעת מעשה מת אין לחייבו על זה שהוא נוגע בשעת מעשה בעוד מת דכחדא חשיבי עי"ש והביאור בגמ' במה שמתחילה רצה לדמות זה לטומאה בחיבורין עד דמשני דאינו שייך לזה דגם בלא דין דחיבורין אין לחייבו על טומאה וטומאה הוא בזה, דמכיון דחזינן דבטומאה דלאו בחיבורין חייב אלמא דדין טומאה אינו דוקא במה שנעשה טמא דהא הוא טמא בלא זה, אלא דדין טומאה הוא דמי שנוגע באיזה טומאה נקרא שהוא מטמא את עצמו ונעשה טמא והטילה עליו התורה דין טומאה שבעת ימים או טומאת ערב, אבל מ"מ כשנוגע עוד הפעם במת הוא ג"כ מטמא את עצמו ובטומאה בחיבורין פטור אף שבכל שעה מטמא את עצמו, וזה תלוי אם היינו אומרים דטומאה הוא רק דין טומאה לא שמעשה הטומאה מטמא בשעת מעשה את האדם יותר ואח"כ הוא דין טומאה אבל בשעת מעשה הוא מעשה טומאה שנעשה בעצמו טמא, וע"ז מקשה הגמ' דהיכן מצינו החילוק בין בשעת מעשה לאח"כ בשלמא אי טומאת חיבורין דאורייתא אלמא דבעת שנוגע האדם במת נעשה הוא גופו טומאה דהנוגע בו טמא ז' אבל הא טומאה בחיבורין לאו דאורייתא ואין נ"מ כלל בין שעת מעשה לאח"כ, ומשני דאיברא דלענין טומאה בחיבורין אין נ"מ דאף דהנוגע נעשה גופו טומאה אבל מ"מ אינו מת שיטמא ז' אבל מ"מ יש חילוק בין בשעת מעשה משלא בשעת מעשה דבשעת מעשה הוי מעשה טומאה ולא שייך לחייבו ע"ז שהוא נוגע בעוד מת, ואח"כ הוא רק דין טומאה שיש עליו, וצריך עוד לומר דבטומאה בחיבורין היינו בעת שנוגע במת הוי גופו טומאה ממש דאי נימא דטומאתו רק במה שהוא נוגע א"כ ליחייב אכל שעה ושעה שיכול ליפרוש כמו גבי כלאים וע"כ דנעשה גופו טומאה ולכן רצה הגמ' לדמות דין זה לדין טומאה בחיבורין דאם נימא דנעשה גופו טומאה טומאה ואיזה טומאה הלא טומאת מת א"כ הוי כמו גולל ודופק וחרב הרי הוא כחלל דמטמא טומאת ז' ובגמ' מקשה דליהוי יותר מזה דליסתור ימי נזירותו ואף דגולל ודופק אינם סותרין וכן חרב הרי הוא כחלל אינו סותר לשיטת רבינו חיים כהן אבל טומאת חיבורין כיון שהוא גופו טומאה מקשה הגמ' דליסתור כמו מת עצמו ועדיף מחרב ה"ה כחלל והגמ' מחלק דלא שייך זה לזה דאף דהוי גופו טומאה בכ"ז אינו עושה טומאת שבעה וכל זה הוא לפירש"י אבל התוס' שמחלקין דביכול ליפרוש חייב גם בחיבורין א"כ א"א לפרש הטעם משום שנעשה גופו טומאה דאי הכי אין שייך לחלק בין יכול ליפרוש כיון שעכשיו הוא עכ"פ גופו טומאה אלא דס"ל דתליא אם מוסיף עליו טומאה או לא וסברי דחיבורין דאורייתא.

אכן בשיטת הרמב"ם אי אפשר לפרש כן דלא מצינו שחילק הרמב"ם בין יש בידו לפרוש או אין בידו לפרוש וגם לא פסק להלכה הא דרב הונא, והנה אפשר לומר בפשיטות או דהרמב"ם מפרש כהתוס' דרבה מחלק בין בחיבורין לשלא בחיבורין ודר"ה ליתא ור"י סובר דאפילו בחיבורין חייב וברייתא ליתא והרמב"ם פסק כרבה והוא כד' הלח"מ, או שנאמר דר"י הוא דמחלק בין בחיבורין לשלא בחיבורין ורבה סבר דאפילו שלא בחיבורין פטור ופסק הרמב"ם כרבה וכמש"כ כ"ז למעלה, אכן צריך לבאר בזה דפסק הרמב"ם בפרק זה ובפ"ה מהל' נזירות דמהני שהיה למלקות וכיון דאי אפשר לבאר לפי דעת הרמב"ם כפי' התוס' דהא לא הזכיר חילוקא דצריך לפרוש, א"כ צריך לבאר לפ"ז אמאי אינו מחולל ועומד, ונראה דדעת הרמב"ם הוא דפטור דלהחלו הוא דוקא היכי דטומאה הקודמת אין בה דררא דחיובא כלל והוא בשני אופנים או דהיה ברשות או דנתחייב מלקות עבורה דכיון דנתחייב כבר מלקות אי אפשר לחייב עבורה כלל והוי כמו ברשות, אבל היכי דנכנס אף שנכנס בשוגג או במזיד ולא אתרו ביה כיון דעכ"פ עבר לא נימא דמדאורייתא מותר מפטור דלהחלו ואינו סובר מכיון שכבר עבר אלא דהכל היא עברה אחת והוא עובר ביחד עברה דלא יטמא או עברה דלא יבוא וכיון שכן אפשר להתרותו על עבירה זו שיפסיק מלעבור עליו וכיון שכן אפילו לאו דלא יבוא אפשר להתרותו כיון דאין בו פטור דלהחלו ומחוייב לעזוב חילולו ע"כ אפשר להתרותו גם משום לא יבוא דהא חד עברה היא, אלא דזהו חיוב על טומאה וזה על ביאה אבל מכיון דליכא פטורא דלהחלו ומחויב מצד לאו דטומאה ולא פטרתו בזה התורה משום מחולל ועומד אלא הוא כמו בתחלת חילולו דאסור לו להתחלל ומוזהר ועומד לעזוב א"כ ה"נ חייב משום לא יבוא דפטורא דלהחלו הא הוי אתרווייהו וכיון דלגבי טומאה הוי כמו שמתחיל חלולו א"כ ה"נ לענין לא יבוא ועכשיו מבואר דגם לדעת הרמב"ם אפשר לפרש הא דרב הונא בנזיר עומד בקבר אם לא התרו אותו משום הקבר ונתנו לו מת אפשר להתרותו משום לא יבוא, ונ"מ דעל הקבר היה צריך שהיה ועל המת אינו צריך שהיה, ובאמת הוא דינא דרב הונא ממש מה שהביא הרמב"ם בפ"ה מנזירות הל' י"ט שאם נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם הרי זה לוקה והא שישהא שם כדי השתחויה, וכאן כתב נטמא מקודם ואח"כ נכנס לאהל אם התרו בו לוקה אף על הביאה ולא התנה הרמב"ם דבעי שהיה וכלל הרמב"ם דינא דרב הונא בהאי ענינא דטומאה וביאה ובשהיה דנזיר.

והנה בפ"ה מהל' נזירות ובפ"ו שם פסק הרמב"ם דאם התרו בו שלא יזיר לוקה ואם לא התרו בו שלא יזיר עובר כששהא וכ"כ כאן בפ"ג מהל' אבל הל' ד' ואם בא בשידה תיבה ומגדל ופרע עליו חבירו שלא מדעתו אינו לוקה אשהיה והוא פשוט דהרמב"ם מחלק בין שוגג שעשה מעשה לשידה תיבה ומגדל שפרע עליו שלא מדעתו דאין כאן כלל מעשה והא דפסק דנזיר חייב אשהיה משום דנזיר נמי כמו שעשה מעשה הוא שטימא את עצמו, אלא דיש לעיין ממה דפסק הרמב"ם בפ"ג מהל' ביאת מקדש הלכה כ"א כ"ב נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס אפי' טימא עצמו במזיד ימהר ויבהל ויצא דרך קצרה ואסור לו לשהות או להשתחוות או לצאת בדרך ארוכה ואם שהה או שיצא בארוכה אע"פ שלא שהה או שהחזיר פניו להיכל והשתחוה אעפ"י שלא שהה חייב כרת ואם היה בשוגג חייב קרבן, ומבואר דטימא עצמו בבהמ"ק אינו לוקה, והנה התוס' בשבועות דף י"ז בהך בעיא דרב אשי כתבו דמיירי דלא התרו בו אלא לאחר שטימא עצמו והוכיחו זה מהא דאמר בגמ' נזיר דף י"ז דמי שנזר כשהוא בביה"ק אם התרו בו לא תנזור חייב מלקות, וכדברי התוס' כתבו הרמב"ן הריטב"א והר"ן, והרמב"ם סתם כאן ומפרש המל"מ דכונתו ג"כ כדברי התוס' שהתרו בו לאחר שטימא עצמו אבל אי אפשר לפרש כן בדברי הרמב"ם דהא הרמב"ם לא הזכיר כלל מדין מלקות אלא מדין כרת וכיון שטימא עצמו במזיד איך כתב דאם שהה חייב כרת דמוכח שעל מה שטימא עצמו אינו חייב כרת.

ונראה דדעת הרמב"ם לחלק בין דין טמא בביאת מקדש לדין נזיר בקבר, דבביאת מקדש אין האיסור מה שמטמא עצמו אלא מה שע"י זה הוא טמא ובא למקדש, אבל בנזיר האיסור הוא משום לא יטמא ואף דבביאת מקדש נמי כתיב ולא יטמאו את מחניהם אבל הא חזינן דאינו חייב אלא בדרך ביאה ובנכנס דרך גגין פטור, ומבואר דעיקר האיסור הוא ביאה למקדש, ולכן בנזיר שפיר דכשנזר והוא בבה"ק כיון דבאותה שעה שנזר טימא נזרו חייב, אבל בטימא עצמו במזיד הא האיסור הוא בזה שהוא במקדש כשהוא טמא, ועיקר היותו במקדש אין בזה שום גדר מעשה, לכן אינו חייב אלא כששהה בשיעור שהיה.

ובאופן אחר נראה לחלק בזה עפ"י מה דנבאר בעית הגמ' דאמר התם טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהיה במזיד לא גמירי שהיה או דילמא בפנים גמירי שהיה ל"ש באונס ל"ש במזיד, ואח"כ כדבעי רב אשי נזיר בקבר אי בעי שהיה אמר בפנים גמר שהיה בחוץ לא גמר שהיה או דלמא באונס גמירי שהיה ל"ש בפנים ל"ש בחוץ, ומוכח מלשון הגמ' דבמזיד ובחוץ מסתבר דלא בעי שהיה, ובטעמא נראה דיש חילוק בין שוגג למזיד דאי אמרינן דדין שהיה רק לאונס או שוגג אז נוכל לומר דדין שהיה הוא הלכה מצד אחד לומר דשהיה לא הוי כמעשה גמור ומצד אחד הוא הלכה דבשיעור שהיה מחוייב דבשיעור זה חייב כמו על מעשה גמור, אבל אי דין שהיה הוי נמי במזיד אז אמרינן דלא הוי הלכה של טעם לומר דשהיה לא הוי מעשה, דהא חזינן בפרע עליו המעזיבה מדעתו אף דלא עשה שום מעשה חייב כמש"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' נזירות הל' י"ח וכ"כ התוס' בנזיר דף י"ז דבמה דאמר בגמ' ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה כתבו התוס' דוקא באונס דמרצונו לא בעי לן אי בעי שהיה דבפ"ב דשבועות קאמר אהך בעיא דנזיר טמא, או דלמא באונס גמירי לה שהיה ל"ש בפנים ל"ש בחוץ עי"ש, ואף דלא עשה שום מעשה חייב, וע"כ דשהייתו גופא חשובה מעשה ורק דלהכי חייב התם משום דליכא התם דין שהיה אצל דין כניסה אבל עכ"פ לגבי עצם המעשה מצדו הא לא הוי אלא כמו שהיה וע"כ דלגבי דין מעשה מצדו גם עיקר היותו שם הוי מעשה, אלא דמ"מ נוכל לחלק בין מזיד לאונס דאף דאונס נמי אח"כ מזיד הוא מ"מ אונס כיון דמעיקרא לא היה זה בגרמתו כלל ולא מדעתו א"כ אח"כ עכ"פ אינו אלא שב ואל תעשה ואפשר דלא הוי כמו מעשה, אבל היכא דמתחילה היה ברצונו תיכף נחשב זאת למעשה וראיה מפרע עליו את המעזיבה.

ועכשיו א"ש דאי אמרינן דבמזיד נמי גמר שהיה אמר על זה בפנים גמר שהיה ל"ש באונס ל"ש במזיד, והיינו דאי במזיד נמי גמר א"כ אינו כלל הלכה של טעמא דמילתא לומר דשהיה לא נחשב כמעשה ורק דחידוש ההלכה היא לחומרא דבשיעור שהיה מחייב, דהא במזיד ודאי נחשב כמעשה, אלא ע"כ דכולה חידוש הוא וא"כ לא גמרינן אלא בפנים ולא בחוץ, אבל אם אמרינן דההלכה הוא באונס דוקא אז אמרינן דאפילו בחוץ נמי, אלא שכאן יש עוד לעיין דהא עכ"פ שיעור השתחויה הוא חידוש וא"כ איך ילפינן חוץ מפנים, ונראה דלחומרא אפשר ללמוד חוץ מפנים אפי' דבר שהוא חידוש משום דכיון דהרמב"ם מפרש דבנזיר השיעור הוא כדי השתחויה אלמא דהוא שיעור כמו מקדש ממש, ולכאורה מה שייך טומאה בנזיר כדי השתחויה וע"כ דנזיר או כהן הוי נמי ענין של קדושה, ושייך ללמוד לענין זה ממקדש דבהך שיעורא מחייב, כיון דעכ"פ עיקר מילתא ילפינן ממקדש דמסברא היה אפשר לומר דהכל הוא מעשה אפי' שוגג, עכ"פ טעמא דאפשר למילף לענין דין שהיה לחומרא ממקדש משום דשייך גם גבי נזיר דין שהיה דדמי לטומאת מקדש, אבל מ"מ אפי' נימא דטומאת נזיר יש בו דמיון לטומאת מקדש ושייך ללמוד בו לענין חיוב לחייבו בענין חדוש של דין שהיה, אבל למילף לענין דין פטור של דין שהיה אם הוא חידוש, בזה ודאי ליכא למילף, דבודאי דין נזיר הוא דין בפני עצמו ויש כמה לאוין כמו לא יחל דברו דאינו שייך לדיני מקדש, אלא דעכ"פ התורה אסרתו בטומאה ויין ותגלחת ולא גרע טומאת קדושתו מתגלחת דאין בו לתא דטומאת מקדש, וא"כ סבר שפיר הגמ' דלענין פטורא לא שייך ללמוד מטומאת מקדש לענין דיני חידוש של שהיה, ולכן אי אמרינן דבמזיד גמר שהיה א"כ כל הדין של שהיה במקדש הוא רק חידוש ליפטור בלא שהיה, א"כ לא ילפינן בחוץ כלל, ולכן שפיר אמר בפנים גמר שהיה ל"ש באונס ל"ש במזיד.

וכל זה אנו צריכים להאריך לדעת הרמב"ם דסובר דשיעור שהיה הוא כדי השתחויה וכן הוא בתוס' מכות דף כ"א ע"ב עי"ש, אבל לשיטת הרמב"ן ושאר ראשונים דשיעור שהיה הוא כדי יציאה או לשיטת שאר הראשונים כדי יציאה וכניסה, א"כ גמרינן מדין שהיה במקדש רק עיקר הדין דבעינן שהיה עכ"פ וברגע אחד לא מיחייב, ואף דא"כ היה אפשר ללמוד מכלאים דבעינן שיעור פשיטה ולבישה, אלא דבכלאים לא אשכחן אלא היכי דמתחלה היה במזיד אבל באונס לא אשכחן לכן גמר משהיה במקדש דהתם אשכחן באונס, אכן גם לדעת הרמב"ן נוכל שפיר לומר דלדין מזיד לא שייך, דאף דבכלאים הוי נמי לענין מזיד היינו משום דעכ"פ אלבישה קמייתא הא לקי אבל במזיד גמור היכי דלא לקי ודאי איכא למימר דלקי ארגע אחד של מזיד, ועכשיו שפיר מיושב לשון הגמ' דמדוקדק דאי במזיד גמר שהיה הוא דוקא לענין פנים ולא לענין חוץ ולכן מיושב דבטימא עצמו במזיד במקדש בעי שהיה דמפרש הרמב"ם כפשוטו דבמקדש בכל גוונא בעי שהיה גם במזיד, אבל בנזר והוא בבה"ק כיון דהוא מזיד לא בעי שהיה, דבחוץ ודאי דבמזיד לא גמירי שהיה.

והנה לפמש"כ דדעת הרמב"ם לחלק בין שוגג לאונס גבי נזיר לדין שהיה, דגבי אונס כיון שלא עשה מעשה אינו לוקה אשהיה ורק בשוגג שעשה מעשה מחייבינן ליה אשהיה, [וזה לא כמש"כ האור שמח דבפ"ה מהל' נזירות הל' ט' מיירי הרמב"ם בנזיר תיכף אחר שפרע המעזיבה ע"ש בדבריו ובאמת לא משמע זה בדברי הרמב"ם כלל] ולפי"ז יתבאר דממה שכתב הרמב"ם בפ"ו מהל' נזירות הל' ח' מי שנדר והוא בבה"ק נזירות חלה עליו, ואפילו שהה שם כמה ימים אין עולין לו ולוקה על שהייתו שם, דזהו דוקא לשיטתו דלוקה אם התרו בו שלא יזיר, אבל אי נימא דאין לוקה על מה שנזר משום דנימא דזה אינו שייך לדין מזיד בנזירות שעיקר הלאו בנזירות הוא שלא יטמא עצמו אחר שחלה עליו קדושת נזירות, א"כ תיכף אחר הנזירות היה נחשב כמו פרע עליו אחר המעזיבה שלא מדעתו, ובנטמא באונס הא פסק הרמב"ם שאינו לוקה אשהיה, ואינו דומה לפרע עליו המעזיבה מדעתו, דגבי מדעת נחשב כאילו נכנס מדעת באוהל אבל גבי נזיר אם נימא דפטור על קבלת הנזירות א"כ אין כאן התחלת מעשה כל עיקר, וכיון דליכא תחלת מעשה א"כ הרגע הראשון נוכל לחשוב שהוא כמו לאחר שנטמא באונס ובנטמא באונס הרי פסק דפטור, וטעמו הוא כמש"כ משום דבנזיר מיבעי לן אי מהני שהיה באונס ומשום דדילמא באונס לא חשיב כמו עושה מעשה.

ובזה מבואר מה דבנזיר דף י"ז פריך אמה דבעי שם בגמ' נזיר והוא בבה"ק אי בעי שהיה למלקות ופריך ע"ז היכי דמי אי דאמרי ליה לא תנזור למה לי שהיה נזיר מ"ט לא בעי שהיה דקמתרי ביה ה"נ קא מתרי ביה, אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל, ולכאורה תימה למה לא קאמר דלא אמרי ליה לא תנזור אלא שאחר שנזר התרו בו לצאת אי בעינן שהיה ומצאתי שהקשה כן כבר המל"מ, אכן לדברינו נוכל ליישב בפשיטות דאם לוקה באתרו ביה בלא שהיה א"כ במזיד לא יליף שהיה וההלכה היא דוקא באונס א"כ ילפינן חוץ מיניה וכמו האיבעיא דשבועות וכמש"כ א"כ בלא התרו בו ודאי חייב בשהיה.

והנה המל"מ בפ"ג מהל' ביאת מקדש הל' כ"א כתב בתוך דבריו וז"ל אך כפי הפירוש האחר שכתבו בתוס' דבעיא דרב אשי הוא לענין קרבן, נראה דיש להכריח דבעיא קמייתא דרבא היא בשוגג, דאי במזיד מאי קא בעי אי לקרבן גמירי ולמלקות לא גמירי, או דילמא בפנים גמירי שהיה, דמשמע דאי בפנים גמירי פשיטא ליה דחייב מלקות דהא לענין קרבן גופא מיבעיא לן אם כשנטמא במזיד אם גמרינן שהיה אף שלא ידע שהיה במקדש, משום דלא גמירי שהיה אלא בטומאת אונס, א"כ איך יתכן דלמלקות נגמור אף במזיד, ומשמע מדבריו דמפרש דאי איבעיא דגמ' גבי טימא עצמו במזיד הוא לענין קרבן וכגון ששכח אח"כ הטומאה או המקדש, היינו דאיבע"ל אי גמרינן שהיה במזיד או דפטור לגמרי וא"כ לא היה להרמב"ם לפסוק דחייב בשהיה היכי שטמא עצמו במזיד וא"כ מוכח דהרמב"ם אינו מפרש כך אלא דמיבעיא ליה אם צריך שהיה ולא אי מהני וא"כ לא אדע מנ"ל להמל"מ דהתוס' מפרשים באופן אחר, אכן אחר שעיינתי בדברי המל"מ אח"כ בד"ה ודע משמע מדבריו שגם הוא סובר דהאיבעיא הוא רק אי צריך שהיה, שכתב דאי האיבעיא לענין קרבן הנה כל שהיה מזיד בקרבן יש לספק אי בעינן שהיה, ומוכח דהספק הוא אי בעינן שהיה ולא אם מהני שהיה לחייבו, וצ"ל דמש"כ מקודם דמשמע אי בפנים גמירי פשיטא ליה דחייב מלקות הוא ט"ס וצ"ל דאינו חייב מלקות והיינו דבלא שהיה לא מיחייב וקושייתו היא ג"כ באופן כזה דכיון דלענין קרבן גופיה איבעי לן אם צריך שהיה כיון שהיה מזיד וא"כ לענין מלקות פשיטא דאינו צריך שהיה.

והנה בשבועות דף י"ז איתא בעי רבא תלה עצמו באויר עזרה מהו כי גמירי שהיה דבת השתחואה דלאו בת השתחואה לא גמירי או דילמא בפנים גמירי שהיה ל"ש דבת השתחואה ל"ש דלא בת השתחואה, וכתבו התוס' אית ספרים דגרסי אויר עזרה כעזרה דמי או לא וקשה דהא בפ' כל הפסולין אמר טמא שהכניס ידו לפנים חייב דביאה במקצת שמה ביאה ולכן העלו כגירסתנו, אכן הרמב"ם בפי"א מהל' שגגות הל' ד' כתב וכן אם תלה עצמו באויר עזרה הדבר ספק אם אויר עזרה כעזרה או אינו כעזרה, וקשה על הרמב"ם מהא דביאה במקצת דמוכח דעל כל פנים אויר עזרה כעזרה אכן באמת הוא גמ' מפורשת בזבחים דף כ"ו דאויר עזרה כעזרה לענין תלה וקבל וכבר הקשה זה שם המל"מ, והלח"מ והמל"מ העלו דאפי' לפי גירסת הרמב"ם ג"כ הכונה כמו לגירסתנו דהספק הוא אם אויר עזרה כעזרה משום דהשהיה לאו בבת השתחואה היא, והנה אמנם דהרמב"ם העמיד זו ההלכה גבי דין שהיה במקדש כשנטמא בעזרה, ומ"מ קשה הדבר לבאר כן בלשון הרמב"ם אף שהעמיד לשון הגמ' כפשוטו, שאין זה דרכו של הרמב"ם היכי שעיקר הסברא אינו תלוי בעיקר זה כלל, ודי היה לו לסתום ולכתוב שהוא ספק אם חייב קרבן או לא ומכיון שכתב שהוא ספק אם אויר עזרה כעזרה משמע דבזה תלוי עיקר הספק אלא שצריך לבאר הראיות שהביא המל"מ לסתור, ונראה דיש לבאר בעיקר דין דשילוח טמאים אם הוא תלוי בדין ביאה במקדש, דלכאורה היה משמע דדין שילוח טמאים לבד דנלמד ל"ת מקרא דולא יטמאו את מחניהם אינו תלוי בשם ביאה למקדש דהא אפי' הכניס שרץ למקדש לוקה מולא יטמאו את מחניהם ואף דבפ"ג מהל' ביאת מקדש הל' י"א כתב הרמב"ם ומנין שאינו עובר אלא אם כן נכנס אבל אם נגע בעזרה מאחוריה פטור שנאמר ביולדת ואל המקדש לא תבוא, והיה אפשר להוכיח מכאן דעיקר דין דולא יטמאו הוא דוקא אם טימא בדרך ביאה מ"מ אינו מוכח מכאן כלל דמה שנתמעט נגע בעזרה מאחוריה היינו משום דבאמת א"א לו ליטמא את המקדש, אלא שהתורה הקפידה שלא יהיו טמאים בתוך המקדש ובמחנה שכינה אבל נגיעה מאחוריה אינו בכלל זה דהא אין הטמא בתוך המקדש ואת המקדש בנגיעתו אינו מטמא כלל.

אלא דיקשה לפי"ז איך אמרינן להלכה דביאה במקצת לא שמה ביאה, דעכ"פ מקצת גופו הוא שרץ ואמאי אינו עובר כמו מכניס שרץ במקדש דחייב המכניס, וה"נ הא ידו של הטמא ראויה לטמא כמו השרץ ולמה לא יעבור משום ולא יטמאו את מחניהם, וע"כ דנימא דהלימוד מיולדת דכתיב ואל המקדש לא תבא הוא לימוד שלם דדוקא בתורת ביאה, וממילא נוכל לומר דתלוי זה בזה, והיינו דאי אמרינן דביאה במקצת שמה ביאה א"כ אין לנו הוכחה דצריך לבוא ולעמוד במקדש דהוא דרך ביאה לבוא ולעמוד מבחוץ ולהכנס רק מקצתו, אבל עכשיו דסברינן דביאה במקצת לא שמה ביאה א"כ מה דנכנס עכ"פ מקצת אין לחייבו בתורת מכניס שרץ במקדש משום דדוקא דרך ביאה חייבו רחמנא ולפי"ז נצטרך לומר דגם במכניס שרץ למקדש אין לחייבו אם הכניס מקצתו, משום דדוקא בתורת ביאה חייבו רחמנא שלא להביא דבר טמא, והיא הלכה מפורשת דהבא למקדש דרך גגין פטור משום דדרך ביאה בעינן, וא"כ מיושב דאי ביאה במקצת לא שמה ביאה לא דמי מכניס ידו למכניס שרץ דמכניס שרץ דרך ביאתו כך שיכניסו או שיזרקו אותו לעזרה ומכניס ידו דהוי רק ביאת מקצת לא הוי ביאה. [וראיתי אחר כך שהמנ"ח בסי' שס"ג עמד על קושיא זו וכתב דדין דרך ביאה אינו אלא לדין כרת ולא לדין מלקות משום ולא יטמאו את מחניהם, ולכאורה דבריו תמוהים דהא בקרא דואל המקדש לא תבא ליכא כרת, והגמ' יליף מהך קרא לדין כרת דכתיב בפ' בחוקותי את מקדש ד' טמא ונכרתה, וא"כ אם היה דין מלקות גם על שלא כדרך ביאה מנ"ל להגמ' למעט כרת מקרא דואל המקדש לא תבוא דלא כתיב שם כרת, ונראה דאפשר לתקן דבריו דהחילוק הוא בין דין מקדש ובין דין מחנות דבדין מקדש ילפינן מקרא דואל המקדש לא תבוא דדוקא דרך ביאה ומזה ילפינן לקרא דאת מקדש ד' טמא, אבל לדין מחנות דכתיב ולא יטמאו את מחניהם אין חילוק בדין דרך ביאה אלא דנשאר קשה דין ביאה במקצת וכמש"כ].

ועכשיו נראה דלא קשה מהא דביאה במקצת לדין אויר עזרה דמספקא לן אי כעזרה דמי וכן מהא דמפורש בזבחים דאויר פנים כפנים דמי דהכא עיקר הספק הוא בדין ביאה כיון דדין ולא יטמאו את מחניהם תלוי בדין ביאה, ולכן לא מיבעי דכשעומד בעזרה ע"ג הרצפה לא שייך לומר דמה שעושה בידו עבודה באויר עזרה לא הוי כעזרה, וכבר תמה בזה המל"מ בהל' שגגות שם במה שהקשו התוס' בשבועות דאי לאו כעזרה דמי א"כ כשמוליך דם ואברים יפסל ביוצא והוכיח המל"מ זה מזבחים דף פ"ז, ולכן ה"נ יש לומר דאפי' אם הוא עומד חוץ לעזרה והושיט ידו לעזרה אי ביאה במקצת שמה ביאה ליכא ספיקא כלל אם אויר עזרה כעזרה, דהא כן הוא דרך הנכנסין שנכנס מקצתו קודם וכדאמר הגמ' נזיר דף מ"ג דהא עייל חוטמו ברישא, אלא דצ"ל יותר דאפי' תלה עצמו באויר עזרה ג"כ לא מיבעיא לן אם אויר עזרה כעזרה דמי לענין עבודה בעזרה אלא דוקא לענין דין ביאה במקדש אי מיקרי ביאה בעזרה כשבא באויר העזרה דדילמא לא הוי ביאה בעזרה כשבא רק בהאויר, ולכן אף דהתם הוא לא לדין ביאה אלא לדין שהיה דהא בעי תלה עצמו באויר עזרה מי גמירי שהיה מ"מ איסור שהיה ג"כ משום גדר ביאה הוא, לכן הוי ספק בשהה באויר עזרה אי מיקרי ביאה בעזרה ובזה הוא דמספקא לן אם אויר עזרה כעזרה דמי אבל לכל דיני עבודות מקדש ודאי פשיטא לן דאויר עזרה כעזרה.

עוד כתב המל"מ בפ"ג מהל' ביאת מקדש הל' כ"א בד"ה וראיתי שנסתפק גבי ביאה וטומאה באין כאחת אי חשיב טומאת פנים או טומאת חוץ וכתב דאי נימא דחשיב טומאת פנים וטעמא דחייב משום דהתרו בו א"כ לענין קרבן פשיטא דבעינן שהה, והנה כונת דבריו הוא לשיטתו שסובר דהרמב"ם סובר כשיטת התוס' דבהתרו בו אל תטמא לא בעינן שהה, אלא דלפי"ז יפלא דהא הקשה בעצמו כאן בפי"א משגגות הל' ד' דא"כ לר' ישמעאל דסובר דחייב על העלם מקדש ליחייב קרבן ומוכח דסובר בעצמו דאין חילוק ביניהם, ואי חשיב מעשה מה שטימא עצמו במזיד א"כ בשוגג בהעלם מקדש הוי כמו מעשה בשוגג דהא עכשיו אליבא דהלכתא קיימינן דגם במזיד יש דין שהיה ומ"מ בטימא עצמו במזיד סבר דמהני התראה א"כ ודאי חייב קרבן, וצריך לומר דכוונתו דעכ"פ הרמב"ם אינו פוסק כן, אף דבעצמו כתב ע"ז דצ"ע דאין שום חילוק בזה.

עוד כתב המל"מ להחליט דודאי הטומאה וביאה כאחת הוי טומאת חוץ דהא כ' רבינו אח"כ דטימא עצמו במזיד, ויש לעיין מאי נ"מ בין שתי החלוקות דהא אם התרו בו בשתיהן לוקה כמ"ש התוס' ואם לא התרו בו בשתיהן אינו לוקה אלא ודאי דחשיב כטומאת חוץ ולכן אף אם לא התרו בו אלא אחר שנכנס לוקה, והנה פשיטא להמל"מ דבטומאת חוץ אף אם התרו בו אחר שנכנס לוקה ודבריו תמוהים דהא בה' נזירות פסק הרמב"ם להדיא דנכנס לאוהל המת ואחר שנכנס התרו בו לוקה דוקא בשהיה וכ' הרמב"ם כמו טמא שנכנס למקדש, והנה לכמה דברים שכתבתי בענין טומאה בחיבורין נתעוררתי מתוך משא ומתן בענין זה עם גיסי הגאון ר' ברוך הורביץ זצ"ל והנני מזכיר כאן זכרו לברכה.

ז[עריכה]