אור שמח/אבל/ג

אור שמח ‏ אבל ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

אבל נוגע הוא בבגדים שנגעו במת כו':

יצא זה לרבינו מהא דתניא כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה. אמנם כבר נתקשו בה אבות העולם ור"ת תמה וכתב דמשבשתא היא [יעוין תוספות כתובות ד' ושבת קנ"ב ונזיר נ"ד] ושיטת רבינו פרשתי בחידושי למסכת נזיר באורך. ולולא דמסתפינא אמינא דמקור הך מתניתא הוא במסכת שמחות, כ"ג שהוא מטמא למתים או שפרע או שפרס הר"ז לוקה ארבעים, כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה סופג ארבעים ושאין הנזיר מגלח אינו סופג הארבעים, כ"ג שהוא מטמא או שנכנס לבה"ק הר"ז לוקה ארבעים, והיא כולה משובשת. ומצאתי מקורה ברוך נובע ממעין טהור תוספתא פרק ג' דמכות, כ"ג שהוא מטמא לקרובים או שפרע כו' ה"ז לוקה ארבעים, כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה סופג ארבעים, וכל שאין הנזיר מגלח עליה אינו סופג ארבעים, אבל כהן הדיוט שהוא מטמא לשאר מתים או שנכנס לבה"ק סופג ארבעים. וכוונתם פשוטה, דכהן הדיוט אף בטומאות שאין הנזיר מגלח סופג ארבעים, ואפילו אם נכנס לבה"ק שאין הנזיר מגלח עליו סופג ארבעים, [עיין בפרק ו' מנזירות הלכה ח' ובכס"מ שם כן בפה"מ לרבינו תראה כי סתם בה"ק הוא מדברים שאין הנזיר מגלח], אבל כהן גדול המטמא לקרובים תלוי אם נטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליו סופג ארבעים, אבל בטומאה שאין הנזיר מגלח אינו סופג ארבעים במטמא לקרובים, וטעמא דמילתא הוא דבר נפלא מפורש בקראי ומן המקדש לא יצא [דאונן עובד ואינו אוכל] ולא יחלל כו' כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, ובנזיר כתיב כי נזר אלהיו על ראשו [הוא שערו שמגלח במקדש] וכי ימות מת כו' וטמא ראש נזרו [פירוש הוא השער לכן צריך לגלח תגלחת טומאה כדי לחזור למנות לתגלחת טהרה], וא"כ באופן שהנזיר אינו מגלח ואינו מטמא ראש נזרו, שוב כה"ג אינו מחלל נזר שמן משחת אלהיו אשר על ראשו, אבל בכהן הדיוט לא תליא בנזיר וזה חדש בס"ד:

ד

כהן שנכנס לאהל המת כו' ואם ישב שם כדי השתחויה כמו שבארנו כו':

במתני' דמכות יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין כו' ר' חנניא בן חכינאי אומר אף הלובש כלאים א"ל אינו מן השם, א"ל אף הנזיר אינו מן השם. ויפלא על בן חכינאי הא כמה לאוין מני הגמרא דאיכא לאשכוחי שילקה וא"כ מה חידש בכלאים. ונראה, דבאמת לא מנה התנא רק הנך לאוי שהמקום גורם והחרישה גורמת, וא"כ אינו ענין ללבישת כלאים שאינו מן השם, דנזיר הלא המקום גורם אעפ"י שאין החרישה גורמת מכל מקום מה שהוא בא במקום הטומאה ומתרין בו שיצא מן המקום הוא שגורם, אבל לבישת כלאים הלא על הלבישה הוי ההתראה, רק דלא כוון בן חכינאי דכאן אין ההתראה על הלבישה שיפשוט את בגדיו וכדאמרו שאפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב, רק ההתראה על המקום שתיכף יצא מכאן ואחרי זה יפשיט את בגדיו שאסור לו להתמהמה משום שהוא כהן ונזיר ויעבור על תרי לאוי ועשה דתרווייהו, וא"כ הוא מחויב עדיין להיות לבוש כלאים שאם יפשוט בגדיו הלא יתמהמה במקום טומאה, וא"כ ההתראה שיצא מן מקום טומאה ויפשיט את בגדיו, לכן חשיב ליה כאן בן חכינאי שההתראה שייך אל המקום, ומש"ה נקט נזיר שבו כתיב לא יבוא וההתראה שצריך לצאת מן המקום ופשוט:

ה

המטמא את הכהן כו':

כבר בארתי דגירסת רבינו בתוספתא דמכות המלביש חבירו כלאים והמטמא את הכהן כו' דמה שבדפוס הגירסא והמטמא את הנזיר ט"ס, דשם אמרו בגמרא המטמא לוקה דכתיב וטמא ראש נזרו במיטמא הכתוב מדבר כמו שמבואר דף מ"ד, וגבי כהן מרבה באופן דהנטמא שוגג כמו דכתבה רחמנא למטמא הקטן דאתרבי מאמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים שהקטן אינו בן דעה, כן כשהנטמא שוגג אז לוקה המטמא ודוק:

ח

כהן שפגע במת מצוה בדרך כו:

נראה דמשום דגדול כבוד הבריות נדחה איסור טומאה בלא מצוה דקבורה וכן מוכח ממה שכתב בה"י בנשיא שהכל מטמאין לו דאינו משום מצוה דקבורה דהא אית ליה קוברין רק דלנשיא אם לא יטמאו לו הכלי הוי בזיון לדידי' טפי וכמו שכתבו בתוס' סנהדרין מ"ו ד"ה הספידא ולכן כתבו בתוס' נזיר (דף מז) סד"ה וכן משוח דאף ביוה"כ דאסור לקוברו מ"מ לטלטלו מחמה לצל שלא יסריח שרי להטמאות לו כ"ג דמשום בזיונא לבד נדחית הטומאה, וצ"ע בדברי ר"א מזרחי בביאוריו לסמ"ג הלכות מגילה דלא משמע כן, ועיין ברמ"א סימן שע"ב בכהן אי מחויב לצאת ערום מפני ט"מ ובאחרונים שם יעו"ש ודוק:

בהלכות קטנות הובא מא"ר, תניא לעולם אין מת מצוה עד שימצא ראשו ורובו, ר' יהודה אומר השדרה והגולגלת הן הן רובו, ובטור העתיק בסימן שע"ד שדרה וגולגלת, ופירש הבית יוסף דסובר דר"י מפרש דברי ת"ק יעו"ש. אמנם בשו"ע השמיט מרן שדרה וגולגלת, והדין עמו דבמסכת שמחות פ"ב תניא מצאוהו איברים איברים אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו, ר' יהודה אומר השדרה והגולגלת הן רובו (וכן בירושלמי הלכה ב' יעו"ש) ורבינו פסק בפ"א כת"ק דעד שימצא ראשו ורובו וכן פסק הטור, וכן בפרק י"ב אין מוציאין במטה אא"כ קיים ראשו ורובו ר' יהודה אומר שדרה וגלגלת הן רובו ופסק הטור סימן שנ"ג כת"ק, אלמא דר"י חולק ופוסק דשדרה וגולגלת הן כראשו ורובו, וא"כ לפי מה דפסקו בת"ק גם במת מצוה הלכה כוותיה דשדרה וגולגלת הן חשובין כאיברים ולא כראשו ורובו, ולזה השמיט השו"ע שדרה וגולגלת, [ויעוין דברי ר' יוסי פ"ג דאהלות השדרה כו', ואולי אף באין בו כזית]:

אולם נראה לי בזה לפרש הך דאמרו בגמרא נזיר (דף מג) לה מטמא ואינו מטמא לאבריה פרט לכזית כו' יכול לא יטמא לשדרה ולגלגלת ולרוב בנינה ולרוב מניינה כתיב ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת, יכול לא יטמא לשדרה ולגלגלת ולרוב בנינו ולרו"מ של אחרים אמרת מה אחותו מיוחדת שגופה תלוי בו כו' אף כל שגופו תלוי בו כו', ולפירוש המפרשים דאחרים הוא על קרובים, הלא היתר טומאתן כתיב בהו ואיסור טומאה לאיברים לא כתיב רק באחותו, א"כ הו"ל לומר דבאחרים יכול יטמא לאיברים כמו שהרגישו בתוספות. אמנם ברור דקאי על מת מצוה דדרשינן דיטמא להן מקרא דלאחיו ולאחותו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה דהיתר טומאתן לא כתיב בהדיא, וסד"א דרבי קרא דיטמא לו דוקא בראשו ורובו דלאחיו ואחותו גם כשהוא שלם לא יטמא כהן גדול וממעט מזה מ"מ דלו כשהוא שלם או שהוא ראשו ורובו דחשוב כשלם יטמא לו, לכן יליף מקרא דטומאת כהן הדיוט לקרובים דעיקר ההיתר הוא מכח דהקרוב הוא שמוטל עליו לקוברו [ועיין רש"י סוכה (דף כה) ד"ה שנטמאו למ"מ וכן כתבו הקדמונים] כן במת מצוה שמוטל עליו לקוברו מטמא לשדרה וגולגלת כו', וברור. וא"ש הא דמשני ר' יהודה היא, פירוש דר"י חשיב בכל מקום שדרה וגולגלת כראשו ורובו וכמת שלם, ויכול להיות לת"ק בטומאת קרובים הוי דוקא ראשו ורובו כשלם, ומכאן ראיה דהלכה כר' יהודה דשדרה וגולגלת הוי כראשו ורובו דראב"י סבר כוותיה, אולם לענין טומאת קרובים לכהן פסקו רבוותא דדוקא למת שלם ולא לחסר אם אינו חסר רק אבר וכרב חסדא אמר רב מדכתיב לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, ומה שהביא בסימן שע"ג וי"א שאינו מטמא להרוג דמקרי חסר כו' פירושו אף שהוא שלם וכיו"ב וכמו שפרש"י בפרק המפלת דף כ"ז ד"ה לאפוקי הרוג דלא לפי שיצא דמו וחסר כו', ופשוט:

ובזה יתיישב שמועה עמומה בנזיר פרק כה"ג דף מ"ט דמפרש טעמא דר' עקיבא לאביו ולאמו למה לי, צריכי, דאביו משום דחזקה בעלמא הוא ואמו דלא אזיל זרעה בתרה כו', ובדף מ"ח אמר לר' ישמעאל דלאמו בכה"ג מיותר ויליף בקל וחומר מה אם במקום שכהן הדיוט מטמא לאחיו מאביו אין כה"ג מטמא לאביו, מקום שאין כהן הדיוט מטמא לאחיו מאמו אינו דין שאין כ"ג מטמא לאמו ודריש אמו לגז"ש, וכיון דדריש קו"ח מדוע לא יליף לר"ע מקו"ח דאדם דן מעצמו וכבר הרגישו בתוספות ופלפלו בדרכים רחוקים מאוד, ולפי דברינו א"ש טובא, דהנה בטומאת קרובים שהתירה תורה לכהן הדיוט איכא שני טעמים, האחד על פי מה שפירשו בגמרא טעמא דדברי סופרים דבעל מטמא לאשתו קטנה (ביבמות דף פט) כיון דלא ירתי לה קרובים לא קברי לה וקריא ולא ענו לה והוי כמת מצוה ויעו"ש בתוס' דהוא טעם למה שעקרו חכמים דברי תורה והשוו מדותיהן אף במקום שיש ישראלים להתעסק בקבורתן, כן יש לומר בגדרי התורה ששמה זה לקו אשר הקרובים אשר המה תמיד היורשים אם לא יטמאו לה תהא קריא ולא ענו לה ואין מי שיטפל בקבורתה ולכך התירה תורה טומאת קרובים, ועל זה הדרך חלקה בפרטים ידועים טעמם בסוד אלוה, וכיון שכן לא שייך הקו"ח, דאימא משום זה מטמא כהן הדיוט לאחיו מאביו דנוחלין ומנחילין זא"ז ואינו מטמא לאחיו מאמו דאינן נוחלין ומנחילין זה את זה, אבל כהן גדול דלאחיו וכל קרובים אינו מטמא מפני קדושתו, רק הוי אמינא דמשום כבוד אמו מותר לטמא לה ולאביו אינו מטמא משום כבודו דאביו חזקה, ואמו ודאית, אבל גבי כהן הדיוט לאחיו דמטמא משום ירושה אע"ג דאינו מוזהר על כבודו דוקא מאביו דבר ירושה הוא ואין כאן קו"ח לכן אצטריך קרא, אמנם יש עוד טעמא משום דנפשו של אדם מרה לו ואם אינו מתטמא ומתעסק בקבורת קרוביו אין עגמ"נ גדול מזה לכן לא גדרה תורה לכהן הדיוט נגד טבעיות נפשו של אדם, וא"כ לפ"ז הוי קו"ח אלימא מה לאביו אינו מטמא כה"ג אע"ג דהדיוט מטמא לאחיו מאביו כו' דחזינן דרחמנא אחשביה לקירוב משפחה באב טפי מאם וא"כ כש"כ דלאמו לא יטמא. ונתבונן דתליא בהא, דאם נאמר דמשום מת מצוה אתינן עלה משום דאם היורש אינו קובר מי יתעסק בקבורתו וכמו דמשמע בסוכה (דף כה) אלא עוסקין במ"מ היו ופרש"י לאו מ"מ דוקא אמר דאפילו מתיהן נמי מ"מ קרי יעו"ש. וטעמא דכולהו חד טעמא הוי אז מסתברא דטומאת קרובים מצוה כיון דמ"מ גמור התירה תורה טומאת קרובים, אבל אם נאמר דהוי רשות אז מסתברא דהטעם הוי כדבארנו בטעם הב' שמפני עגמת נפש התירה תורה, וכיון שכן א"ש דלעיל דקאי לר' ישמעאל ואיהו סבר טומאת קרובים רשות כדמפרש טעמו פ"ק דסוטה, וא"כ אין הטעם משום ירושה וסרך דקבורת מ"מ, לכן דריש קו"ח דאינו מטמא לאמו, וע"כ דאתיא להורות גז"ש, אבל כאן לר' עקיבא דאיהו סבר טומאת קרובים חובה וא"כ מסתברא דמשום ירושה הוי וגרירא דקבורת מ"מ נגעו בה א"ש דמצריך קראי ולא אתיא מקו"ח דאימא אמו ודאית שפיר טפי חשיבא קורבה דילה דכה"ג יטמא לה מאביו דאינו רק חזקה, ורק בכהן הדיוט אינו מטמא רק כשהוא בר ירושה וכדפרישית וא"ש:

אולם רבינו פירש דטעמא דהתירה תורה טומאת קרובים הוא כדי להתאבל על הקרובים דאבילות דלהו הוי דבר תורה כמש"כ בפרק ב' הלכה ו' יעו"ש, ולא פירש משום ירושה ומשום דהוי כמת מצוה, נראה דרבינו לטעמו אזיל דסבר נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו שנאמר לאביו כו' ובמת מצוה מטמא כמו שאמרו פרק שלשה מינין דף מ"ג אלא מעתה קאזיל בפקתא דערבות ופסקוה לרישיה כו' א"ל מ"מ קאמרת כו', ואם הוי כל המכוון התורה משום דאיהו ירית ליה ולא יתעסקו אחרים בקבורתו הוי כמ"מ, א"כ כד פסקוה לרישיה ג"כ ליטמא ליה כהן הדיוט ועל כרחין משום כי היכי דלתאבל עלייהו דאבילות דידהו הוי דבר תורה, אבל לר' אליעזר בן יעקב דמטמא לשדרה וגולגלת מאביו והוי דינו כדין מ"מ וכמו שפרשנו א"ש הטעם משום ירושה ומשום סרך מ"מ נגעה בה רחמנא:

ובזה יש ליישב מה דנחלקה הסוגיא דפרק טבול יום דמפרשה לר' עקיבא דלאמו מורה דכהן הדיוט ונזיר יטמא למ"מ, דאין לומר הצריכותא דמקו"ח ילפינן חדא מחבריה היינו מאחיו מאביו דמטמא כהן הדיוט אלמא דמשפחת אביו קריבא טפי ואפ"ה אינו מטמא כש"כ לאמו, ומשום ירושה ליכא למימר דהוי כמת מצוה דהא אינו מטמא לראב"י כשהוא חסר, וע"כ משום דמצוה להתאבל עליהן וא"כ שפיר איכא קו"ח דרחמנא אחשבה לקורבא דאבוה טפי להתאבל עליה. ולפ"ז יש ליישב דמצריך קרא לכהן הדיוט ונזיר דמשום דאיהו כהן הדיוט לא יטמא למת מצוה כיון דהוא גם נזיר, אבל כאן בנזיר אזיל אם נאמר דטומאת קרובים משום מת מצוה, ואף באופן דיש לו קוברין ישראלים מ"מ חששה תורה פן יהא לפעמים מניעה לקבורת המת הואיל והנך דלאו קרובים לא ירתי להו, לכן אמרה התורה אשר בכל אופן יתטמא הקרוב דבר ירושה לקרוביו, חזינא דחששה התורה כ"כ לקבורת מת מצוה נגד הדיוט, א"כ כשכ"כ שקדושת כהן הדיוט לא יעכב להנזיר מלהתטמא למ"מ לכן לא צריך רק לרבות כ"ג ונזיר דשניהם לאו בר טמויי לקרובים, סד"א דלמת מצוה כיו דקדושת שניהן חלה עליהן לא יתטמא קמ"ל, ודוק היטב בכ"ז:

יא

שנאמר בני אהרן עד שיהיו בכיהונם:

נ"ב אמור אל הכהנים בני אהרן אעפ"י שהן בני אהרן עד שיהיו בכיהונם, לשון רבינו בפרק י"ט מאה"ט הלכה י"א.

ובלח"מ בספרי מפיק כו'.

נ"ב, עיין יבמות (דף עד) חללה לאו זרעו דאהרן הוא, ובקדושין ס"ו הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן:

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.