תפארת ישראל - יכין/טהרות/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - יכין ‏ טהרות ו

(א) חזר ונעשה רשות היחיד
שהיה רה"י. ומכרו לבני ר"ה. וחזר ולקחו מהם:

(ב) והחזירוהו לרשות היחיד
ושם ראו שמת:

(ג) כשהוא ברשות היחיד
שכשהחזירוהו ומצאוהו מת ברה"י טמא גם אותו שהיה עמו שם בפעם הראשון קודם שהביאוהו לר"ה. ונ"ל דהא דנקט תנא שהיה מסוכן ברה"י. דוקא קתני. דדוקא בהיה כבר מסוכן ברה"י בפעם הראשון. וכדמפרש הרמב"ם [בפי"ז מאהט"ו] שלא ידעו בו או אם חי או מת. אז מטמא למפרע גם להנוגע או למי שהיה באהל עמו בפעם הראשון. משום שגם בפעם הראשון כבר הורע חזקת חי שלו. הא בלא היה מסוכן שם בפעם הראשון. אינו מטמא רק למי שהיה עמו בפעם שנייה למפרע. אבל מי שהי' עמו בפעם ראשונה טהור גם לת"ק. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולא דמי כלל לנגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת. דאע"ג שלא היה מסוכן. כיון שלא ראוהו חי מבערב. מטמא למפרע. התם שאני שהיה נשאר במקומו. משא"כ הכא שטלטלוהו ביני ביני. אע"ג שהחזירוהו לאותו מקום. הו"ל כהחזקת טומאה ממקום למקום [ולפ"ז נראה לכאורה במה דפסק רבינו מהר"מ לובלין [כרמג"א א"ח תמ"ז סקט"ז] בנטל מאכל מחבית. ומצא חמץ במקום השני. על המאכל שנטל. דהמאכל שבחבית מותר. מדאין מחזיקין איסור ממקום למקום. לומר שנפל החמץ על המאכל שנטל. כבר קודם שנטלו. וע"ש. והכי ס"ד דבחזר והניח המאכל שנטל. לתוך החבית שלקחו משם. ומיד שהחזירו מצא עליו חמץ. דנימא דגם המאכל שבחבית אסור. מדהוא שוב באותו מקום שהיה בתחלה. נחזיק שכבר קודם שנטלו מהחבית נפל החמץ עליו. הא בורכא. דא"כ מסוכן דנקט תנא בכדי נקטה. ואי לאשמעינן רבותא דאפ"ה בר"ה טהור. הול"ל ונסתכן בר"ה. אע"כ כדאמרן. ועיין לעיל פ"ד בבית הספק אות י"ד שהראב"ד לא ס"ל כן]:

(ד) כשהוא ברה"ר
ר"ל אבל אותו שנגע בו בר"ה. אע"ג שכבר היה מסוכן שם. וכ"ש ברישא בכה"ג. כגון שהיה מסוכן במקום שהוא רה"י. ונעשה ר"ה. וחזר ונעשה רה"י. ומצאוהו אח"כ שם מת. הרי כל מה שהיה עמו בשעה שהיה רה"י תחלה וסוף טמאים אבל מה שהיה עמו בשעה שהיה ר"ה טהור. ודוקא אם בשעה שהיה המקום ההוא ר"ה. לא היה מונח באותו מקום ממש שהיה מונח שם כשהיה אותו מקום רה"י בתחלה. רק במקום אחר ורק שכשחזר ונתהוה אותו מקום רה"י חזרו והניחוהו באותו מקום ממש שהיה מונח שם בתחלה כשהיה המקום רה"י תחלה. אבל אם מתחלה ועד סוף. בכל חלות ג' השמות על אותו מקום. תמיד היה נשאר מונח במקום א'. אז גם מה שהיה עמו בשעה שהיה המקום ר"ה טמא. דהרי אפילו היה המקום ר"ה מתחלה ועד סוף. עכ"פ כיון שנשאר הגוף מונח במקום א'. מחזיקין טומאה מזמן לזמן גם בר"ה [וכפ"ה מ"ז]. ונ"ל עוד דמה"ט אם מתחלה כשהיה אותו מקום רה"י הי' מונח במקום א'. וכשנתהוה ר"ה הניחוהו במקום אחר וחזר אותו מקום ונתהוה רה"י אז הדין בהיפוך. דכל שהיה עמו בר"ה טמא מדמצאוהו מת באותו מקום ממש שהיה מונח שם כשהי' ר"ה ומה שהיה עמו בשעה שהיה רה"י בתחלה, טהור. מדלא הי' מונח אז במקום שמצאוהו השתא מת. דגם ברה"י עצמו אין מחזיקין טומאה ממקום למקום [כפ"ט מ"ח]. וכל זה בין שהיה הספק באדם או בכלי שנגע בו. רק דבהיה הספק בכלי שנגע בו. צריך שיהיה הכלי ביד אדם גדול בשעה שנגע הכלי בגוף זה שמסופקין בו אם חי או מת. דאל"כ הרי אין בכלי דעת לשאל. דאפי' ברה"י ספקו טהור [כפ"ג מ"ו]. מיהו נ"ל דוקא בטומאת מגע אמרינן דאם היה הכלי ביד אדם בשעה שמסופק בטומאתו. הו"ל כיש בו דל"ש. כיון שע"י אדם שאוחזה נגרם הספק. אבל בטומאת אהל. רק בהכניס אדם הכלי להאהל בשעה שמסופק אם הגוף חי או מת שם. הרי האדם גרם הספק כשהכניסו. וכבר נטמא באותה שעה. אבל כלי שכבר הוא שם בשעה המסופקת. גם אם הכלי ביד אדם באותה שעה מחשב כאבדל"ש. וספקו טהור. דהרי הוא לא גרם הספק לטומאת הכלי. אלא הוה כספק טומאה הבא בידי אדם [ועיין רש"י פסחים דכע"א ונדה דהע"ב]. מיהו כל זה לרתוי"ט כאן בריש פרקין. אבל כבר הוכחנו לעיל [פ"ג סי' י"ט] דכל שיש חזקה כנגדו גם באבדל"ש טמא. א"כ הכא לת"ק דאין ר"ה מפסיק מחשב כמזמן לזמן באותו מקום. ובכל גוונא גם כלי טמא אף שאין בהכלי דל"ש. וכן כ' הרא"ש כאן:

(ה) דמדמחזקינן לי' בר"ה בחזקת חי. ואיך נחזיקנו למפרע ברה"י בחזקת מת:

(ו) הטמא עומד
נ"ל דמדנקט בהך לישנא. ולא כאינך. דהיינו טומאה מונחת וטהרה עוברת. ש"מ כהרמב"ם והר"ב. דהכא באדם מיירי. ובמצורע עסקינן שעמד תחת האהל. והי' אדם טהור עובר סמוך להאהל. או הטהור וכו':

(ז) הטהור עומד והטמא עובר
שהיה טהור עומד תחת אהל. והמצורע עובר סמוך להאהל. או טומאה וכו':

(ח) הטומאה
טומאה דקתני הכא. היינו מת או כזית ממת וכדומה וכן מוכח. מדקתני בתר הכי ספק האהיל. ועל כרחך דמיירי נמי שהטומאה או הטהרה העוברת היא ביד אדם בר דעת. דאל"כ הו"ל ספק טומאה בדבר שאין בדל"ש. דלכ"ע אפילו ברה"י ספיקו טהור. או טהרה וכו':

(ט) טהרה
הכא נמי מיירי כשא' מהן ביד אדם:

(י) ספק נגע ספק לא נגע
אכולהו ד' דנקיט לעיל קאי. דמסופק אם בשעה שעברה הטומאה סמוך להטהרה. נגעו זב"ז:

(יא) ספק האהיל ספק לא האהיל
ג"כ אכולהו ד' קאי. במצורע עומד באהל וטהור עובר. ומסופק הטהור שמא בעברו סמוך להאהל. הכניס ראשו ורובו תחת האהל שהטמא עומד תחתיו. ונטמא העובר [כפי"ג דנגעים מ"ז]. וכשהטהור עומד בהאהל. מסופק הטמא העובר שמא בעברו הכניס ראשו ורובו תחת האהל. ושהה קצת כך תחת האהל. ונטמא עי"ז הטהור. ובב' ספיקות בתרייתא שהטומאה והטהרה א' ברה"י וא' בר"ה. מיירי שמסופק שמא כשעברה הטהרה על הטומאה או הטומאה על הטהרה. הכניס העובר קצת מגופו תחת האהל. ונטמא עי"ז הטהרה:

(יב) ספק הסיט ספק לא הסיט
ג"כ אכולהו ד' קאי. שבשעה שעבר זה על זה. מסופק שמא אז הסיט הטהור [דאילו לחוש לאיפכא. אינו חושש. דכל הטומאות המסיטות הטהרה טהור חוץ מבזב. כשבת פג"ב]:

(יג) רבי יהושע מטמא
דס"ל דכל סט"ו שרה"י ור"ה מעורבין בו שדינן לחומרא. והו"ל כרה"י דספיקא טמא:

(יד) וחכמים מטהרין
דס"ל דבעינן דומיא דסוטה דשניהן ברה"י. הא כשא' מהן בר"ה הו"ל כסט"ו בר"ה וטהור:

(טו) והטומאה בתוכו
בין ענפיו:

(טז) עלה לראשו
אף דלגבי שבת אין דינו כרה"י רק כשגבוה י"ט ורחב ד"ט [כעירובין ל"ב ב'. ושבת ק"א]. אפ"ה לענין טומאה. דרק דומיא דסוטה בעינן. אין חילוק בגבהו ורחבו. אלא כל שאין רבים רגילין שם. נידון כרה"י:

(יז) הכניס ידו לחור
ר"ל דאדם שעמד בר"ה הכניס ידו לחור שבכותל. הפתוח לר"ה. וקמ"ל הך בבא אף שכל גופו נשאר בר"ה. אפ"ה כיון שהכניס ידו להחור. הו"ל סט"ו ברה"י. ואע"ג דלענין שבת כל חור הפתוח לר"ה. דוקא כשגובה חלל החור י"ט ורחבו ד"ט. אז דינו כרה"י [כשבת דז"ב]. אפ"ה לענין טומאה אין חילוק. אלא מדאין רבים משתמשין בה. נידון כרה"י. וכיון שוודאי הכניס שם ידו. וכ"כ באילן הרי ודאי עלה שם. לא מחשב כספק שרה"י ור"ה מעורבין בו [כמ"ב]:

(יח) חנות שהוא טמא
דהיינו שמונח שם דבר שמטמא באהל:

(יט) ספק נכנס ספק לא נכנס ספיקו טהור
מדהו"ל ספק טומאה שמעורבין בה רה"י ור"ה. דאז שדינן לחנות דלהוי כאילו היא טומאה המונחת בר"ה. וספק כניסה לתוכה. הו"ל כספק נגיעה בהטומאה וטהור [כמ"ב]:

(כ) ספק נגע ספק לא נגע
הכא מיירי בשמונח בהחנות דבר שמטמא רק במגע:

(כא) ספקו טהור
הא דלא כלליה בהדי רישא. ולימא ספק נכנס או ספק נגע טהור. ה"ט, משום דרישא במטמא באהל עסקינן. וכדאמרן. אבל הכא במטמא רק במגע מיירי. ולהכי פלגינהו תנא מהדדי לאשמעונן הא:

(כב) ספיקו טמא
דלא דמי לספק כניסה לחנות לעיל. דהכא שאני. דהרי ודאי הי' בחנות א'. ואין בספק זה תערובות רה"י ור"ה. ומה"ט נמי לא אמרינן דנהוי ב' החניות הטמא והטהור כשרץ וצפרדע בר"ה [לעיל רפ"ה]. דהכא שאני דוודאי נכנס לרה"י. וה"ה בחנות אחת שהושיט ודאי ידו לתוכה. וספק אם נגע שם בשרץ ספיקו טמא וכחור לעיל:

(כג) ברה"י טמא
לאו דוקא אלא ר"ל תולין בס"ס [כנדה לג"ב]:

(כד) בר"ה טהור
אפילו בחד ספק:

(כה) כיצד נכנס למבוי
והרי מבוי וחצר שניהן רה"י הן. דאל"כ הרי כל שמסופק אם נכנס מר"ה לרה"י הטמא הרי הוא טהור [כלעיל סי' ט"ו]. וגם לא מיירי דוקא שטומאה ודאי בחצר. אלא אפילו יש שם רק ספק טומאה. וכדמסיק:

(כו) ספק נכנס
להחצר:

(כז) ספק נכנס
ואע"ג שהוא היה במבוי ומסופק שמא נכנס לחצר. ומשם להבית. אע"ג שחשש רחוק הוא שישכח ב' הכניסות. ובפרט הכניסה לבית שהוא ממקום שאינו מקורה למקום מקורה:

(כח) ר' אלעזר אומר ספק ביאה טהור
נ"ל דהא דנקט ר"א לחלק בין ספק כניסה לספק נגיעה. בספק כניסה ממבוי לחצר. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא. דלא מיבעיא בספק כניסה מר"ה לרה"י הטמא. בהא כ"ע מודו דטהור [כלעיל סימן ט"ו]. אלא אפילו בספק כניסה ממבוי לחצר. דהו"ל ספק כניסה מרה"י לרה"י. ואע"ג דליכא אלא חד ספיקא. וכגון שהחצר מלא טומאה. אפ"ה לר"א טהור:

(כט) טמא
אפילו בשיש הרבה ספיקות. עכ"פ מדהן ברה"י טמא. וכלעיל במשנה. ור"א רק לקולא פליג את"ק. וס"ל דגם ספק כניסה מרה"י לרה"י הטמא טהור. מדבעינן דומיא דסוטה. שהיה שם ודאי כניסה לרה"י וספק נטמאה או לא. ורבנן ס"ל דלא בעינן דומיא דסוטה ממש. רק לענין רשות. שיהיה רה"י דוקא. ולענין הנוגע. שיהיה בו דל"ש. אבל א"צ דלהוי לגמרי כי התם כמו דלא מצרכינן שיהיה הנוגע ומגיע שניהן בני אדם גדולים וא' איש וא' אשה. ולר"א, עכ"פ לענין רשויות מדמינן להו לגמרי:

(ל) נכנס לבקעה
בקעה הוא מקום כינוס שדות. וכל שדה חלוקה מחברתה שבצדה במצר גבוה קצת. או בשביל העשוי להילוך. ובימות הגשמים שכולן זרועות. אין רגלי אדם מצויין שם. ולפיכך הו"ל כולן כרה"י הרבה סמוכות זל"ז. וכמבוי וחצר לעיל:

(לא) ואמר הלכתי למקום הלז
ר"ל ודאי נכנסתי לתוך הבקעה:

(לב) ר' אלעזר מטהר
מדהו"ל כספק כניסה מרה"י לרה"י לעיל. ונ"ל דנקט רישא במבוי וחצר ובית לרבותא דרבנן. דאע"ג דמופרדין זמ"ז בכותל גבוה. אפי' הכי חיישינן. והדר תו ונקט במשנה ה' בקעה לרבותא דר"א דאע"ג דאין השדות חלוקות זמ"ז רק במצר גבוה משהו. אפ"ה מחשב לר"א כספק כניסה וטהור:

(לג) ספק רה"י
ר"ל סט"ו שאירע ברה"י:

(לד) עד שיאמר לא נגעתי
וה"ה במסתבר טפי שלא נטמא [כפסחים דט"א. ולתוס' שם דוקא באיכא נמי ס"ס]. וכן בסיפא ברשות הרבים דקאמר עד שיאמר נגעתי. הוא הדין במסתבר טפי שנטמא [כרמב"ם פט"ז מאהט"ו ה"ג]:

(לה) שבילי בית גלגול
ר"ל אפילו שבילי בית גלגול. והוא שביל שעולה להר זקוף מאוד אצל העיר גלגל שבא"י [כעירובין כב"ב]. ומשום שזקוף מאד אין רבים רגילין להלוך שם. אפ"ה מחשב כר"ה לטומאה וטהור:

(לו) רה"י לשבת
ר"ל רק לענין שבת אינו כר"ה מדאין רבים מצויין שם. ולפיכך לא הוה רק ככרמלית:

(לז) ורה"ר לטומאה
דר"ה דטומאה א"צ שיהיו מצויין שם המון רב מכני אדם. רק סגי במצויין שם תלתא. ואפילו אין מצויין שם עכשיו תלתא ביחד בשעה שנתהוה הספק. אפ"ה טהור. דאילו מצויין שם השתא תלתא. אפילו בחדרי חדרים. מחשב ר"ה [כנזיר נז"א]. וטעמא מדלא דמי לסוטה דליכא רק ב':

(לח) השבילים המפולשים לבורות ולשיחים ולמערות ולגיתות
אע"ג שהן עצמן רה"י. אפ"ה השבילין שמוליכין להן. הן רה"י וכו':

(לט) רשות היחיד לשבת
ר"ל כרמלית. וכן בכולו פרקין:

(מ) הבקעה בימות החמה
שכבר נקצרה התבואה. ה"נ ר"ל שדינה ככרמלית וכלעיל. והכי מוקי לה עולא [שבת ד"ו ב']. מיהו רב אשי מוקי לה התם שהוקפה בגדר. וא"כ י"ל דדינה כרה"י ממש. וכן פי' לה הרשב"ם [ב"ב קמ"ב]:

(מא) ורשות הרבים לטומאה
דמדנקצרה התבואה לשם. אע"ג שעדיין מונחים שם העמרים. ואין מניחין לכל אדם לכנוס לשם. עכ"פ מצויין שם רבים המתעסקים בהתבואה לדוש ולזרות ולהבר אותה שם. ולפיכך מחשב ר"ה לענין טומאה:

(מב) ובימות הגשמים
היינו משתרד רביעה שניה עד שתקצר התבואה:

(מג) בסילקי
הוא חדר גדול זאאל בל"א. שמיוחד לאספת כל מנהיגי העיר והמדינה להתיעץ בענין מה. וא"ת מ"ש משאר בית דאע"ג דמצויין שם לפעמים הרבה בני אדם. אפ"ה כל שלא היו בשעת הולדת הספק ג' בני אדם ביחד. הו"ל סט"ו ברה"י. ומ"ש בסילקי. י"ל התם הבית שייך לבעלים ידועים. וכל מי שנכנס לשם ודאי אדעתי' דבעלים נכנס. משא"כ הכא. הבית אין לו בעלים ידועים אלא שייך לרבים. וכל חד אדעת עצמו קאתא לשם [וכדאמרינן במגלה [כו"א] לענין קדושת ביהכ"נ. כיון דאדעתא דידי קאתו. כבית הכנסת של יחיד דמי. אע"ג שעשוי לצורך רבים]:

(מד) רשות היחיד לכך ולכך
דמשום דכשרואה הנכנסים. דמי טפי לרה"י:

(מה) הפרן
הוא ג"כ כבסילקי. רק שכל פתחיו מכוונין זה כנגד זה. ולא פליג עליו ר' יהודה. משום דפרן הוא גדול מאוד מבסילקי. ולפיכך אפילו רואה הנכנסים וכו'. אפ"ה נידון כר"ה [ולרב"א לקמן בר"פ צ"ל דפרן הוא לעולם קטן. וע"ש]. וי"א דפרן הוא בית שבאמצע ר"ה:

(מו) וכן הצדדין
ר"ל אותו הרווח שאינו מכוון בין ב' הפתחים:

(מז) רבי מאיר אומר הצדדין רשות היחיד לכך ולכך
נ"ל דבהא פליגי דרבנן ס"ל כיון דגם צידי ר"ה כר"ה דמי לענין טומאה. ה"ה פרן. כיון דהרווח שבאמצע ב' הפתחים כר"ה הוה. ה"ה צדדי רווח ההוא. ור"מ ס"ל כיון דאשכחנא צדדי ר"ה דלא הוה לענין מה כר"ה. כגון לענין קניית ד' אמות במציאה. וכ"כ לענין קדושין וגטין [כח"מ רס"ח ס"ג ואה"ע ל' ס"ד וסי' קל"ט]. להכי אף דלענין טומאה גם צידי ר"ה כר"ה. עכ"פ פרן דגרע מר"ה ממש. דהרי לענין שבת דינו כרה"ר. להכי צדדיו גם לענין טומאה דינן כרה"י [ועיין שבת ד"ו ע"א]. והא דקאמר הכא וכן הצדדים. ה"ה בבסילקי. רק מדפליג ר"מ בצדדי פרון. להכי מפרש דלת"ק אין חילוק. והא דפליג ר"מ רק בצדדי פרון. ולא גם בצדדי בסילקי. ה"ט משום דפרון דפתחיו מכוונין זה כנגד זה. אין רבים נפנין לצדדים ומסתבר טפי דלהוי כרה"י גם לענין טומאה:

(מח) ר"ל האצטבא שלפני החנות. ותמונתו כעין מדרגה גבוה ד' או ה' טפחים. ורחבה אמה. ובעל החנות יושב שם לקרוא לעוברים ושבים שיבואו לתוך חנותו. ור"ל אינה כר"ה. רק דינה ככרמלית [כשבת דל"א]:

(מט) חצר שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו
נכנסין בפתח א'. ויוצאין בפתח שכנגדה. בין שמכוונים הפתחים זו כנגד זו או לא. ואע"ג דלעיל בבסילקא [מ"ח] פליג ר' יהודה. התם אינו משתמש להיות מעבר לרבים. רק דכל הפתחים שבו עשויין רק לצורך מי שרוצה לכנוס לתוכו מכל צד. ומה"ט נמי קאמר נמי התם שרואה הנכנסין ויוצאין. ר"ל שרואה אותן נכנסין. ויוצאין באותה פתח שנכנסו. משא"כ הכא מיירי כדקאמר בפירוש שנכנסין בזו ויוצאין בזו. ור"ל שהיא מעבר לרבים כמבוי מפולש. ולהכי בכה"ג לכ"ע דינה כר"ה. א"נ דוקא התם שהבסילקי מקורה. ולהכי כשרואה הנכנסין ויוצאין. ס"ל לר"י דדמי טפי לרה"י. משא"כ הכא שהחצר סתמא אינו מקורה. וכיון שרבים עוברים בו. לכ"ע דינה כר"ה. ומה"ט גם ר"מ דפליג לעיל בצדדי פרין. אפ"ה בצדדי חצר שאינו מקורה. כשרבים עוברים בו. גם צדדי החצר כצדדי ר"ה דמי. דלכ"ע דינן כר"ה לענין טומאה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.