תפארת ישראל - יכין/טהרות/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - יכין ‏ טהרות ה

(א) השרץ
א' מח' שרצים הכתובים בפרשת שמיני. דכשמתו מטמאים במגע:

(ב) והצפרדע
שאין בה טומאה כלל. וה"ה שרץ אחר שאינו מח' שרצים הנ"ל. כגון נחש וכדומה. רק נקט צפרדע. מדדומה בתמונתו לצד [כשיוציאוה מנרתיק ביתה] שהיא א' מח' שרצים. ולהכי אפשר שיהיה מסופק בין נגיעת זה לזה. ולאו דוקא שרץ א' וצפרדע א'. אלא אפילו י' שרצים וצפרדע א' או איפכא. לעולם מטהרי' רבנן ספק נגיעתן בר"ה [אבל ברה"י גם בכה"ג טמא לכ"ע כלקמן פ"י מ"ד]. ור"ע אפילו בר"ה מטמא. וכן מפורש בתוספתא [ועמ"ש בס"ד ספ"ד בבית הספק סי' י"ב]:

(ג) וכן כזית מן המת
דמטמא באהל:

(ד) וכזית מן הנבלה
דאינו מטמא רק במגע ובמשא:

(ה) ועצם מן המת
דמטמא עכ"פ במגע ובמשא:

(ו) ועצם מן הנבלה
דטהור לגמרי:

(ז) וגוש מארץ טהורה
שבא"י:

(ח) וגוש מבית הפרס
דג"כ מטמא במגע ובמשא:

(ט) שני שבילין אחד טמא
שמת מוטל לרוחב השביל. וא"א להעובר שם שלא יאהיל. וכן מיירי כל שביל שבפרקין. דאל"כ בב' שבילין הו"ל ס"ס. שאין שורפין עליו התרומה אפילו ברה"י [כנדה לג"ב]. וכ"ש בשביל שבר"ה. וכן אינך דחשיב במשנתינו כולהו בר"ה מיירי:

(י) הלך באחד מהם
פתח לפרש במה דסליק מינה. דהיינו הילוך בשביל:

(יא) האהיל על א' מהם
הא קאי כזית מת ונבלה. דאיידי דנקט הילוך בשביל. דאית בי' חשש אהל. סמיך לי' נמי הא:

(יב) הסיט את א' מהם
הך קאי אעצם מת ונבלה. ואגוש מביהפ"ר וח"ל. דבכולן יש חשש משא. דהיינו היסט דקתני. ונקט היסט ולא משא. משום דבהיסט. מדמתנדנד ממילא שכיח טפי שיסופק אם הנידן, משיסופק אם נשא שום דבר בידים. א"נ להכי נקט היסט. מדוודאי אין בו מגע. משא"כ במשא הי' צריך לפרש. וה"ה דהוה מצי למנקט בכולהו נגע בא' מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע. דהרי כולן מטמאין לכה"פ במגע. רק מדבל"ז בעי למתני במשנה ב' ספק מגע באדם להכי לא חש כאן התנא להאריך:

(יג) ר"ע מטמא
דאע"ג דסט"ו בר"ה הלכתא גמירי לה [כע"ז לז"ב]. אפ"ה מטמא ר"ע עכ"פ מדרבנן. מדאפשר להתטהר בטבילה. הו"ל כלכתחלה [וכע"ז שם]. ומה"ט באוכלין ומשקין וכ"ח וכדומה שאין להן טהרה במקוה. או באירע ספק באדם וכה"ג וכבר נגעו בטהרות. מודו ר"ע ור' יוסי דלא גזרו בהו רבנן טומאה. וטהורים בסט"ו בר"ה: והא דנקט הכא פלוגתייהו דר"ע ורבנן. והרי גם בוודאי מגע בגוף א' פליגי. וכדמסיק במשנה ב'. והו"ל רק למנקט פלוגתייהו לבסוף דקאי אכולהו. וכדנקט מה"ט דברי ר' יוסי לבסוף מדקאי אכולהו. נ"ל דה"ט. משום דבעי למיתני סיפא נגעתי בזה וכו'. דהיינו שמסופק אם נגע באדם טמא. וכדבעינן למימר לקמן. וכמו שפירש הרמב"ם שם ובחיבורו [פי"ח ה"ה מאהט"ו]. להכי פלגינהו תנא לתרתי בבי. לאשמעינן דבהנך דבמשנה א'. מפני שהספק בהן בדבר שאין בו רוח חיים. לפיכך דוקא בשאפשר לטהרו בטבילה מטמא ר"ע. וכמ"ש לעיל [סי' ט']. משא"כ בהספק שבמשנה ב'. אפילו עשה טהרות מטמא ר"ע. ומשום שהמגיע אפשר שיודע שהוא טמא. והרי אפשר לשאלו. ור' יוסי מטמא בכולן. אף דא"א לשאלן. חוץ מבשביל וקאמר טעמא:

(יד) אחד שאמר נגעתי בזה
לכאורה היה נראה. דהשתא קא הדר תנא לפרש שרץ וצפרדע דנקט בריש משנה א'. והיינו מדמפרש ואזיל מילתיה ממטה למעלה. בתחלה אהל ואח"כ היסט. תרווייהו במשנה א'. ואח"כ במשנתנו מפרש מגע. אבל הרמב"ם כאן וגם בחיבורו [פי"ח ה"כ מאהט"ו] פי' בבא זו דמיירי שנגע באדם א'. ואינו יודע אם טמא או טהור היה. וכן מסתבר לפענ"ד. מדשני תנא בלישניה מב' בבות דלעיל בג' דברים. א) דבב' בבות דלעיל קאמר האהיל על א' מהן. הסיט על א' מהן. ובבבא זו קאמר במדבר בעדו. אמר נגעתי. ב) לעיל קאמר ואינו ידוע. והכא קאמר ואיני יודע. ג) דבבבות דלעיל קאמר באיזה מהן האהיל וכו' והכא קאמר אם טהור או טמא. ואי נימא דהכא אשרץ וצפרדע קאי. הול"ל בקצור. נגע א' מהן ואינו יודע איזה מהן נגע. אע"כ דהכא מילתא אחריתא קאמר. ובאדם קמיירי. ולפיכך שפיר קאמר במדבר בעדו. נגעתי בא' ואיני יודע וכו'. ור"ל אני לא ידעתי. אבל אפשר שהמגיע יודע באשר שהוא אדם. ולפ"ז י"ל דנקט שרץ וצפרדע לרבותא דר"ע דאע"ג דלא שייך גבי' לומר שהמגיע יודע אם נטמא הנוגע. אפ"ה מטהר ר"ע כשלא עשה טהרות. ונקט ספק מגע אדם במ"ב לרבותא דרבנן. דאע"ג דהמגיע אפשר שיודע. מדהוא אדם. אפ"ה מטהרי רבנן אע"ג שלא עשה טהרות [ואין זה ענין לאבדל"ש דבעינן רק בנוגע ולא במגיע [כסוטה כט"א]. דהתם כל שיש בדל"ש אף שבאמת אינו יודע אם נטמא מקרי יש בדל"ש. זה בעינן רק בנוגע ולא במגיע. אבל הכא כשהמגיע באמת יודע שנגע בו זה הי' פני' לומר שא"א לטהר זה מדיש כאן אדם שאפשר שיודע שזה טמא הוא, ודוק]. והא דלא פירש במשנה א' דגם בספק מגע שרץ וצפרדע פליגי. היינו משום דסמך את עצמו אפלוגתייהו בספק מגע אדם שהוזכר במשנה ב'. מיהו כל זה בוודאי נגע נשא והאהיל. רק שמסופק אם בטומאה או בטהרה. אבל טומאה שמונחת בר"ה. ומסופק אם נגע נשא או האהיל בה. לכ"ע לא מחזקינן טומאה [הר"ש]. ולא עוד אלא אפילו גוף א' המונח בר"ה. ונגע בוודאי. רק שאינו יודע אם אותו הגוף טמא או טהור. ג"כ לכ"ע טהור [רמל"מ פי"ט מאהט"ו ה"א ד"ה ומ"ש]:

(טו) נגעתי ואיני יודע באיזה משניהם נגעתי
נקט רישא שהספק הוא בגוף א' אם הוא טמא או טהור. לרבותא דר"ע. דאע"ג דלא אתחזק כאן טומאה וודאית. שהרי לא ידעינן אם יש כאן טומאה כלל. [וגם אי נימא דאשרץ וצפרדע קאי. עכ"פ לא ידעינן איזה מכל הגופים טמא]. ואפ"ה מטמא ר"ע. ונקט סיפא. שמסופק אם נגע באותו שידוע טומאתו. דאע"ג דאתחזק כאן אדם שידוע טומאה וודאית שלו. אפ"ה מטהרי רבנן בר"ה. ונקט הך תרתי רבותא למר ולמר במגע. וה"ה באהל והיסט. א"נ מדאיירי בבבא זו באדם שנגע באדם. להכי מוסיף תנא להזכיר גם ספק זה דאינו יודע אם הוא טמא או טהור. לדיוקא. דהא האדם המגיע. בוודאי יודע אם הוא עצמו טמא. אבל בהנך דמשנה א' שאין בהם רוח חיים ודעת לא שייך הך דיוקא:

(טז) ר"ע מטמא וחכמים מטהרים
ואע"ג דלעיל [פ"ד מ"ה ומ"ו] מטמאים לכ"ע ודאי מגע. התם ודאי נגע באהט"ו דרבנן. משא"כ הכא שמא טהור לגמרי:

(יז) ר' יוסי מטמא בכולן
בין שהספק במגע או במשא או באהל. וכ"ש בנגע באדם ואינו יודע אה טמא או טהור היה בכולן טמא מדרבנן:

(יח) שדרך בני אדם להלוך
וא"א למנוע. וכיון דרק מדרבנן מטמאינן. אין גוזרין על הצבור דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כע"ז לו"א]:

(יט) ואין דרכם ליגע
וה"ה במסופק אם האהיל בלא הילוך. או בהיסט בלא הילוך. דהרי גם בהנך מטמא. רק נקט ליגע לרבותא. דאע"ג שהוא מעשה קל. אפ"ה אמרינן דאפשר ליזהר שלא יגע בשום דבר עד שיבורר לו שהדבר שנוגע טהור ודאי ולפיכך גזרו בה רבנן. וכ"ש שאפשר ליזהר בהיסט ואהל:

(כ) שני שבילים
ר"ה הן:

(כא) ואחד טהור
ואין ידוע איזה מהן טמא:

(כב) ועשה טהרות
ר"ל נגע בטהרות:

(כג) הזה
ביום ג' להילוכו בשביל. או אח"כ:

(כד) ושנה
ביום ז' להילוכו או אח"כ:

(כה) וטבל וטהר
בהערב שמש. דבתרומה קמיירי שצריך הע"ש. מדמסיים תלויות. ואע"ג שלא היה צריך להתטהר כלל. דהרי סט"ו בר"ה הוא וטהור. אפ"ה הוא עשה כן מדעת עצמו. אי נמי מיירי שנטמא בינתיים בטומאה וודאית אחר שהלך בא' משבילי' הנ"ל. ולהכי הזה וטבל והתטהר:

(כו) הרי אלו טהורות
דכיון דהתטהר בינתיים. הו"ל ב' הספיקות כב' ספיקות של ב' בנ"א שהלך כל א' מהן בא' מב' השבילין. וכשנאכלו הראשונים הרי לא בא לשאל רק על ההילוך בהשני. והו"ל סט"ו בר"ה וטהור:

(כז) אלו ואלו תלויות
דמדשניהן קיימות. אפילו בא לשאל על כל א' בפ"ע. אפ"ה כיון שהב' הספיקות אירעו ע"י אדם א' א"א למטהרינהו לשניהן. דהרי א' מהן ודאי טמא. ושמא יאכל אדם א' את שניהן. או יגעו שניהן בתרומה אחת, ותתטמא ממ"נ. ונמצא שטהרנו את הוודאי טמא. להכי שניהן תלויות:

(כח) הראשונות תלויות
ורב"א גרס טהורות. דהרי כיון דהשניות נשרפות מכח ממ"נ א"כ אין כאן שום חשש בשנטהר הראשונות. וכן איתא בתוספתא דפרקין. [וזה דלא כשיטתינו לעיל סי' ט"ו]. אולם בתוספות חדשים מקיים גירסת המשנה תלויות. דדוקא כשלא הלך בהב'. הרי הראשונות טהורות מכח סט"ו בר"ה. אבל כשהלך גם בהב'. שאז ע"כ השניות ישרפו מצד ממ"נ. אז אי נטהר הראשונות. יש לחוש שיטעו לומר שנודע לנו שהשני ודאי טמא. א"כ הראשון ודאי טהור. ויעשו להבא טהרות בהראשון לכתחלה וישרפו בהשנייה. להכי אידי ואידי תלויות:

(כט) והשניות ישרפו
דכיון שלא נטהר בינתיים. הרי טמא ממ"נ בשעה שעסק אח"כ בטהרות:

(ל) השרץ והצפרדע ברשות הרבים
הא דאצטריך תו למנקט משנה זו בשרץ וצפרדע בר"ה. והרי היא היא דינא דמשנה ג' דמ"ש במסופק אם נטמא באהל או במסופק אם נטמא במגע ואטו תנא כי רוכלא לחשב וליזל. י"ל דאצטריך לאשמעינן לר' יוסי לעיל [במ"ב]. דמחמיר שם במגע והיסט. טפי מבהילוך בשביל. להכי קמ"ל הכא. דדוקא בלא עשה טהרות מחלקינן ביניהן. אבל בעשה טהרות. גם בספק מגע בר"ה טהור כמו בשביל:

(לא) ועשה טהרות
הא דאיצטריך למתני ועשה טהרות. הרי גם בהאדם הנוגע עצמו יש ספק זה. י"ל דלר' יוסי אצטריך. דס"ל לעיל בשביל דאפי' לא עשה טהרות טהור. להכי קמ"ל הכא דדוקא כשהספק באדם א'. אבל כשהספק בב' בני אדם שהלכו בב' שבילין. אפילו בעשה טהרות. אפ"ה שניהן טמאים. ואפילו בבא לשאל זא"ז:

(לב) ואם נשאלו שניהם כאחד
בנשאלו שניהן כאחת ד"ה טמאין מדרבנן. דאף דר' יוסי לעיל מטהר בספק בשביל. היינו רק באירע הספק רק לאחד. זא"ז. ד"ה טהורים שניהן. רק שלא יאכלם אדם אחד. כי פליגי בשואל א' על עצמו ועל חבירו. תחלה שאל על עצמו וטהרנוהו. ואח"כ שאל על חבירו. לר' יהודה דינו כבאו לשאל שניהן זא"ז. ולר' יוסי כיון שאדם א' שאל על שניהן במעמד א'. אף ששאל זא"ז. הרי דינן כבאו לשאל בבת אחת [תוס' כתובות כ"ז א']. ונ"ל דלאו דוקא בבא לשאל עליו ועל חבירו. אלא ה"ה בבא אדם אחד לשאל על שניהן:

(לג) ואם נשאלו שניהן כאחת טמאים
קמ"ל משנה ה' לרבותא דר' יהודה. דאף דהו"ל ספק טומאה דאורייתא. אפ"ה מטהר בזא"ז. ונקט תו משנה ו' לרבותא דר' יוסי. דאף דטומאת אוכלין רק מד"ס הוא. אפ"ה מדמי לה כבת אחת דגברי וטמאים. ומשנה ו' אף דהו"ל טומאה דרבנן אפ"ה בב"א טמאים:

(לד) ובא אחד ודרס
והרי יש לחוש שמא הדורס היה ממטמאי משכב ומושב. ואע"ג דבגדו הו"ל אין בו דל"ש. עכ"פ כיון דבשעת התהוות הספק לבשו אדם הו"ל כיש בדל"ש [כפסחים י"ט ב']:

(לה) או שרקק
דנמי יש לחוש שמא מזב וחביריו הוא:

(לו) על רוקו שורפים את התרומה
דגזרו על ספק רוקין אף בר"ה. ואפילו ברוב טהורים [כלעיל פ"ד מ"ה]:

(לז) ועל בגדיו הולכין אחר הרוב
דאם רוב העוברים שם זבין. הבגד טמא משכב. ונטמא האדם שלבשו. דכשיש רוב טמאין לא אמרו סט"ו בר"ה טהור. מיהו ליכא לאוקמה ברוב ע"ה דהרי לא גזרו על משכב ומושב של ע"ה. או על הסיטו. מדהו"ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. ורק על בגדו גזרו. שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וגם ברוב כנענים ליכא לאוקמא דאע"ג דהן כזבין לכל דבריהן. אין שורפין על טומאתן תרומה אפילו הן ודאי זבין [כנדה לא"א]. אלא מיירי שיש רוב זבין ישראל:

(לח) כליו טמאים מדרס
אפי' ברוב טהורים. וס"ל דלא אזלינן בתר רובא טהורים ברישא בדרס א' על בגדיו. רק מדאיכא למימר טומאה ברובא איתא. שלא דרסו על בגדיו. משא"כ הכא כיון שישן. שמא הרוב דרסו על בגדיו וביניהן היה הטמא:

(לט) וחכמים מטהרין
דס"ל דאפילו בכה"ג לא גרע ממחצה על מחצה. וסט"ו בר"ה טהור:

(מ) ובשחר עמד ומצאו מת ר"מ מטהר
אף דיש כאן חזקה דהשתא שמצאו מת אפ"ה טהור. מדיש כאן ב' חזקות כנגדו. חזקת חי דמעיקרא. וחזקת טהרה של הנוגע. מיהו ברה"י מודה ר"מ דבכה"ג טמא:

(מא) וחכמים מטמאים
דמחזיקים טומאה מזמן לזמן במקום מציאותו. מיהו דוקא בלא ראהו חי מבערב. אבל בראהו חי מבערב מודו רבנן לר"מ דבכל דוכתא חזקה דמעיקרא המבוררת בשעתה עדיפא מחזקה דהשתא [ועיין משבצות זהב לי"ד סי' ס"א סק"ג]:

(מב) שוטה אחת
דוקא אשה שוטה. דאשה רגילה בנדות. וזו מדהיא שוטה לא תשתמר לסלק רוקה בימי נדתה מר"ה שלא יכשלו בו עושי טהרות:

(מג) או כנענית
אע"ג דגם זכרים שלהן אפילו ידוע לנו שאינן זבין. טמאים מד"ס כזבין [כנדה לד"א]. אפ"ה נקט נקבה אגב רישא:

(מד) או כותית
דגם הם דינן ככנענים. דקיי"ל כותים גרי אריות הן [כחולין דג"א]:

(מה) כל הרוקים שבעיר טמאין
לצדדין קתני. דבשוטה ישראלית בעיר שורפין על ספק רוקה את התרומה [כלעיל פ"ד מ"ה]. אבל כשיש רק חשש ככנענים או כותים. אפי' ודאי זבין אין שורפין עליהן את התרומה [כנדה לא"ב והרמב"ם ספ"ב ממשכבות]:

(מו) מי שדרסה אשה על בגדיו או שישבה עמו בספינה
ושמא נדה היתה וטמאתו ע"י הספינה [כרפ"ג דזבים]:

(מז) כליו טהורין
דאז נזהרת בנדתה מלדרוס על בגדיו. ומלכנום עמו בספינה:

(מח) ואם לאו ישאלנה
ואע"ג שהיא אשת ע"ה. והרי ע"ה אינו נאמן לומר לא נגעתי [כטהרות פ"ז מ"ב]. עכ"פ מדקאמרי' שאינה נדה. הו"ל כגבאים שנאמנים לומר לא נכנסנו [כפ"ז מ"ו]. מיהו בדרסה על בגד יחף, טמאתו עכ"פ במגע, ככל ע"ה. ואפ"ה ישאלנה דאם ודאי נדה היא הרי עשתה להבגד אב. ונטמא גם החבר שלבשו:

(מט) טהור
אפילו ברה"י טהור ואע"ג דכל לא ראינו אין ראיה [כפ"ב דעדיות מ"ב]. נ"ל דהכא מיירי שמכחישין א"ע על שעה א'. והרי כל כה"ג. בשהיו במעמד א' ומכחישו ואומר לא ראיתי. הו"ל כאומר לא ראית [כח"מ סי' כ"ט ס"ג]. והרי נאמן אדם על עצמו יותר מק' עדים [ככריתות ב"א]. וכל זה בשמכחישו הבעלים. אבל באמר הבעלים איני יודע. אפילו בר"ה ספקו טמא. דע"א נאמן באיסורים. וכ"ש בשתק להעד. די"ל אודויי אודי ליה [רמב"ם שגגות פ"ג ה"ב]:

(נ) ר' מאיר מטמא
דאם יכולין שנים לחייבו מיתה בעדותן. מכ"ש קרבן כשיאכל קודש או יכנס למקדש:

(נא) וחכ"א הוא נאמן על ידי עצמו
לא מיבעיא לעצמו. שיהא רשאי להתעסק בטהרות דרשאי. דהרי יודע בעצמו שהוא טהור ברור. אלא ודאי שהן משקרין או טועין. אלא אפילו לדידן. כיון שנגע תרומה או קודש. מותר לנו לאכלן. דהוא נאמן על עצמו יותר מק' עדים וכ"ש כשנראהו נכנס למקדש או אוכל קדשים. שאם טמא הוא חייב חטאת. דאע"ג דכל חייבי חטאת אין ממשכנין אותן. עכ"פ זהו רק מדאתי לכפרה. ודאי מעצמו יביאהו. אבל זה שמכחיש העדים וחושב שא"צ כפרה. ודאי הי' לכאורה למשכנו ע"פ העדים [כערכין פ"ה מ"ז]. אפ"ה אין ממשכנין אותו דמתרצינן דבורו דה"ק לא עמדתי בטומאתי. דטבלתי אח"כ. ואפילו נשאלנו ואומר שאין כוונתו כך. רק שלא נטמא כלל. אמרינן שיש לו שום טעם להעלים טומאתו וטבילתו. ולר"מ אפי' מתרץ אח"כ דבורו בפירוש ואומר שלכך נתכוון בתחלה. אינו נאמן. מדלא אמר כך בתחלה מיד [ועיין תוס' כריתות דיב"א ד"ה או דל"מ. ועיין מ"ש בס"ד בפירושנו כריתות פ"ג סי' ה'. ולפ"ז אם לא זזה ידם מהדדי משעה שאמרו שנטמא. עד שעה שאכל או שנכנס למקדש. ודאי גם לרבנן ממשכנין אותו]. מיהו אפ"ה אין נותנים לו לכתחלה טהרות גם לרבנן. וגם הוא ראוי לו לחוש לעצמו שמא טועה שטובל [רמב"ם ספט"ו מאהט"ו]:

(נב) טמא
אבל אם גם הוא אמר לא נטמאתי. לרבנן דלעיל טהור. דמתרצינן דבוריה. ולא אמרינן דאעד סמיך:

(נג) ועד אומר לא נטמא
והוא שותק:

(נד) טמא
כשאר ספק טומאה ברה"י דחשבינן לה כוודאי טמא [כמ"ש לעיל בפ"ד בבית הספק סי' ט']. ולהכי כשנכנס אח"כ למקדש במזיד חייב מלקות. ובשוגג חייב קרבן [עיין רמב"ם פ"ג משגגות ה"ב. ודוק]. וה"ה תרי ותרי שסותרים זא"ז. בין בר"ה ובין ברה"י. אע"ג דספיקא דרבנן הוא. דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא בחזקת טהרה שלו [כיבמות דלא"א]. עכ"פ גם בספק דרבנן בר"ה טהור ברה"י טמא [כפ"ד מי"א]. וכן מדוייק מב' עדים מכחישים א' ברישא. רק נקט הכא ע"א לרבותא אע"ג דע"א בהכחשה לאו כלום. אפ"ה ברה"י טמא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.