תפארת ישראל - בועז/שבועות/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ שבועות ג

(א) ונ"ל דלהכי שני תנא מסדרא דקרא, דבקרא [סוף פרשת ויקרא] נקט להרע תחלה, ותנא נקט להרע לבסוף. משום, דקרא נקט להיטיב לבסוף לרבותא, אף דבכה"ג פטור ממלקות אם עבר מדהו"ל לאו שאין בו מעשה. אפ"ה חייב קרבן עולה ויורד. משא"כ במשנה מדרצה למנקט נמי שאכלתי ושלא אכלתי, ובה הוה רבותא איפכא, דלא מבעיא באכלתי, וודאי הוה שבועת בטוי ולא שבועת שוא, דאף שיש עדים שלא אכל, עכ"פ לא ראינו אין ראיה. אלא אפילו בנשבע שלא אכל ויש עדים שאכל. סד"א דהוה כשבועת שוא, קמ"ל דכל שאינו מפורסם לג' בני אדם שאכל, שבועת בטוי הוה *). ועוד יש לדקדק דשינה התנא מסדרא דקרא גם בדבר אחר, דבקרא נזכר תחלה שבועת עדות, ואח"כ טומאת מקדש וקדשיו, ואח"כ בטוי, ואח"כ פקדון. והתנא נקט תחלה טומאת מקדש וקדשיו, ואח"כ בטוי, עדות, פקדון. ונ"ל דקרא נקט תחלה יחד הנך ג' שהן בקרבן עולה ויורד. רק הפסיק בין עדות לבטוי עם טומאה מקדש וקדשיו, אע"ג דעדות ובטוי שניהן שבועות ודמו אהדדי. ה"ט משום דשניהן שבועות ואילו הוה נקט להו סמוכין, אפשר למטעי דונעלם דכתיב בבטוי אעדות נמי קאי והרי באמת בעדות חייב במזיד כבשוגג. להכי אקדים קרא ונקט תחלה שבועת העדות שהוא רע לשמים ולבריות, ולהכי הוה דינו לחוד, שחייב מזיד כשוגג. והדר נקט טומאת מקדש וקדשיו וסמיך ליה בטוי, דג"כ שוו אהדדי, שאינן רק רע לשמים, וחייב עליהן רק בשוגג [כש"ס כ"ה ב']. וסמך כל הנך ג' יחד, מדחייב על כולן עולה ויורד. אבל פקדון שדינו מיוחד שחייב אשם, יחדה לו תורה פרשה אחרת. משא"כ תנא דידן, תחלה נקט טומאת מקדש וקדשיו, מדזוטר מלייהו פסק ושדי להו [כש"ס ד"ג א']. והדר נקט סמוך לה בטוי דדמי לטומאת מקדש וקדשיו דתרווייהו חייבים קרבן רק בשוגג, ותרווייהו חטא שבין אדם למקום. והדר סמיך לה עדות לבטוי, דשתיהן שבועות נינהו, ושתיהן בקרבן עולה ויורד. ובסוף נקט פקדון שדינו מחולק מכל הנך דלעיל לענין אשם, כמ"ש לעיל. ואפ"ה סמוך לה לעדות, מדדמי ליה, דבשניהן חייב מזיד כשוגג. דבשניהן לא נאמר ונעלם, ודמו נמי תרווייהו אהדדי דשתיהן חטא לשמים ולבריות:

(ב) ואילה"ק הרי בנזיר נמי מביא קרבן על דבורו בסוף נזירתו אף שלא חטא בדיבורו, דהרי לא קיי"ל דנזיר חוטא הוה מדהו"ל שיטה דקאמרי הכי [כנדרים ד"י ע"א], ואין הלכה כשיטה. י"ל עכ"פ אינו מביאו על שעבר על דיבורו, רק להתירו במה שאסר ע"ע. ואף שבנזיר שנטמא מביא קרבן על שעבר על דיבורו. התם מביא קרבן על שעשה מעשה, משא"כ בשבועה אפילו בשלא עשה מעשה, דהיינו כשנשבע שאוכל ולא אכל נמי חייב קרבן. ואף דבמעל בהקדש, אף שלא עשה מעשה מביא קרבן על דבורו, דהרי המשאיל קרדום הקדש לחבירו, וא"ל שיקחנה בשאלה, הוא מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה [כב"מ דצ"ט א'], ומשכח"ל בלי שום מעשה אפילו של שואל, כגון דקיימא קרדום בחצירו דשואל, דמיד שאמר לו שתהיה שאולה לו קנאה [כב"מ צ"ד ב'], ועל אמירתו שיקחנו דהו"ל מדבר וחוטא לא היה חייב קרבן לולא דיבור שהקדישו. נמצא שעל דיבור שהקדישו שאין בו חטא, ואין מעשה חטא אחריו, ואפ"ה חייב קרבן מעילה. [כך נ"ל פי' קושית הש"ס, ומתורץ תמיהת תוס' שהקשו דאמאי לא משני דמעילה צריך מעשה. ולפי דברינו מיושב שפיר. מיהו גם בל"ז ק' לתוס' דאם אאמירה שהקדיש קאי קושית הש"ס, א"כ הרי גם אמירתו א"צ, דהרי משכח"ל בהקדישו אחר]. וי"ל מעילה שאני דאסרו אכ"ע. משא"כ שיאסור בדיבורו רק על עצמו, ויביא קרבן כשיעבור בלי מעשה, לא משכח"ל רק בבטוי. אמנם ק"ל, הרי וודאי כמו דפליגי בשלא אוכל פליגי נמי בשאוכל דאי כשאוכל כ"ע מודו דצריך כזית, א"כ ל"ל לרבנן לאקשויי לר"ע היכן מצינו בעלמא וכו', הו"ל לאקשויי מנה ובה, מ"ש שלא אוכל משאוכל. ואי משום דבאוכל כ"ע מודו דסגי בכ"ש, א"כ ה"ל לר"ע להשיבם מנה ובה, היכן מצינו בשום עשה שבתורה שנפטר בכ"ש כי הכא. אע"כ דגם בשאוכל פליגי אי סגי באכל כ"ש. וכן משמע בגמ' [דכ"ב א'] דקאמר מחלוקת בשלא אוכל, אבל בשלא אטעם, כ"ע ס"ל דסגי בכ"ש. ומדלא אשכח שם מידי דמודו בה רק בשלא אטעם, ש"מ דבכל גוונא פליגי. דאע"ג דבנשבע שיאכל ואכל עפר מודו רבנן דנפטר, דהא אחשביה [כשבועות דכ"ד א']. שאני התם, דמדעפר אינה בת אכילה כלל, ואפ"ה אכלו, וודאי כוונתו לאחשביה לקיים שבועתו. אבל בנשבע שיאכל ואכל חצי שיעור, לא יצא לרבנן. אם כן ק"ל למה באמת נקטה משנה פלוגתייהו בשלא אוכל, ולא נקט פלוגתייהו בגוויה דרישא דפתח בה, דהיינו בשבועה שאוכל, ור"ע לקולא דפוטר א"ע בכ"ש, ורבנן לחומרא. ואת"ל דהאי חייב דקאמר ר"ע, ר"ל בהיה מזיד חייב אפילו מלקות. וא"כ משו"ה מדרצה לאשמעינן דלר"ע אפילו מלקות חייב באכל כ"ש. לפיכך לא מצי למנקט בנשבע שיאכל ואכל כ"ש. דלר"ע פטור ולרבנן חייב. דהרי בכה"ג אפילו לא אכל כלל, פטור לכ"ע ממלקות. אי משום התראת ספק, או משום לאו שאין בו מעשה [כריש מכילתן ד"ג ב']. ואפילו לר"ע דס"ל [כריתות ד"ג א'], דכל לאו א"צ מעשה, עכ"פ ס"ל דמעשה זוטא בעינן [כסנהדרין דס"ה א']. עכ"פ ק"ל דהו"ל למנקט פלוגתייהו בשאכלתי ולא אכלתי, דסמיך הך גוונא ברישא לפלוגתא דר"ע ורבנן. ואי נימא דבלשעבר כ"ע מודו דשמה אכילה, א"כ היכא קאמרו רבנן היכא מצינו כ"ש חייב, הרי מצינו שפיר לשעבר. ואי בלשעבר כ"ע מודו דלא שמה אכילה, א"כ מה מהדר להו ר"ע היכן מצינו מדבר ומביא קרבן, הרי עכ"פ מצינו בלשעבר שג"כ מדבר ומביא קרבן ואפ"ה שיעורו בכזית. ולכאורה היה נ"ל דבלשעבר נמי פליגי רק נקט מלתא דכתב בקרא להדיא. או נ"ל דמהא מוכח כרמב"ם [בפ"ד משבועות] דאף דלרבנן בנשבע שלא אוכל ואכל כ"ש פטור, עכ"פ איסורא איכא, ככל חצי שיעור מדחזי לאצטרופי [כרמ"ל שם]. להכי נקט תנא כה"ג ולא בשעבר, לאשמעינן דרק בחייב פליגי, ואיסורא מיהא איכא לכ"ע. אבל אי"ל הרי לשעבר על כרחך כ"ע מודו דל"ש אכילה. מטעם דהיכן מצינו אוכל כ"ש חייב, דאהא ליכא להשיב, דהיכן מצינו מדבר ומביא קרבן וכו', דיש להשיב כקו' הש"ס לקמן הרי מגדף, דליכא להשיב גם על זה כתירוץ הש"ס, התם מדבר וחוטא, ליתא דהרי לשעבר נמי מדבר וחוטא הוא. הא בורכא, דשאני מגדף דהדיבור בעצמו חטא, משא"כ הנשבע לשקר בשעבר אין הדיבור בעצמו חטא, לולא שאכל מקודם:

(ג) הכי אמרינן בש"ס. וק"ל כיון דבמשנה קאמר לאיש פלוני, א"כ למה הו"ל מושבע ועומד מהר סיני, וכי מחוייב ליתן צדקה דוקא לעני זה. ומ"ש מכהנים ולויים אלו נהנים לי, יתן מעשרותיו לאחרים [נדרים דפ"ג ב']. ונ"ל דהכי מקשי הש"ס, דמדקאמר שבועה שלא אתן צדקה לפלוני, על כרחך מיירי במחוייב ליתן לו, וכגון שיש ביכולתו ליתן לו, ואין עני אחר לפניו רק זה המבקש ממנו שיתן לו, או שיודע שנצרך לו. דאי בשאין ביכולתו, או שיש עני אחר לפניו, א"כ אין זה צדקה כיון שאינו מחוייב ליתן כך, והרי הוא נשבע רק על הצדקה. אלא ע"כ שבאמת מחוייב ליתן לו. ואהא מקשי הרי מושבע ועומד הוא. מיהו הא דמשני בש"ס דמיירי במתנה לעשיר, לאו דוקא, דה"ה מתנה לעני, ור"ל בנתן כבר כראוי [כי"ד רמ"ט]:

(ד) הכי אמרינן בש"ס. והקשו תוס' שם [דכ"ה ע"א ד"ה איני]. לס"ד דשלא יישן ר"ל לעולם, הו"ל להקשות כך בריש פירקן בדקאמר שבועה שלא אוכל. ותרצו דבאכילה ליכא למטעי דלעולם קאמר עכ"ל. ותמוה דמ"ש משינה. ואי"ל דכוונתם, דבשלא אוכל וודאי לא נתכוון לעולם, מדאיכא לפעמים אכילה דמצוה, והו"ל נשבע לבטל המצוה. ליתא, דהרי בנשבע שלא אוכל מצה, ואכל מצה בלילי פסח חייב, ולא אמרינן דאין כוונתו על מצת מצוה [כירושלמי שהביא תוס' במכילתן דכ"ד א' ד"ה אלא]. ודוחק לחלק דהתם מדפירש מצה מסתמא נתכוון לאותה של מצוה. אמנם נ"ל ע"פ מ"ש הר"ן הכא, דבנשבע שלא יאכל חודש ימים, דלא הו"ל שבועת שוא, דלא דמי לשינה שאין הוא עצמו בידו. משא"כ באכילה. בדידיה תלי, כשירצה לא יאכל, וכשיסכן באמת יהיה מותר לאכל קצת לקיום חייו. עכ"ל. ולפ"ז אפשר לומר דהכי כוונת תוס', דהרי לפ"ז בנשבע בפירוש שלא יאכל אף שיסתכן, אין השבועה חלה, מדהו"ל נשבע לבטל המצוה [כרא"ש פרק נערה שנתפתתה סי' ג'. וב"ק פ"ח מ"ו וכתובות פ"ז מ"י]. ולא דמי לנשבע שלא יאכל מצה דחל בכולל כלעיל. דהכא שאני, דאפילו חל נדחה מחשש פקוח נפש, משא"כ במצה דמצוה. א"כ כ"ש באמר סתם שלא אוכל, אמרינן דמדלא חל אלעולם מחשש נשבע לבטל מצוה והרי גם כשישבע כן יחוייב לעבור לבסוף. בכה"ג וודאי לא נתכוון כלל אלעולם, רק כל זמן שאפשר להתקיים. אמנם עוד תרצו תוס', דהתם אפשר שפיר שאמר שלא אוכל לעולם, בנשבע על ככר שלפניו. ותמהני דאי התם בכה"ג מיירי, הדרא קו' הש"ס התם [דכ"ג ב'] לדוכתא, דא"כ פת פת ל"ל. דהרי כמו דמוקי רב פפא התם במשקין בסיפא. דבמונחים לפניו ולא קאמר אלו ש"מ לחלק. כ"כ באוכלין נמי, וודאי במונחין לפניו כוונתו לחלק, ופת פת ל"ל. ונ"ל דבל"ז ק' אפילו לא נימא כרבעתו"ס. ק' למה לא מוקי הש"ס התם אוכלין דרישא נמי במונחין לפניו. אע"כ דוקא במשקין דלא מצי למימר פת פת, להכי במונחים לפניו אמרינן דמדלא קאמר אלו, ש"מ לחלק. משא"כ במאכל אפילו מונח לפניו, אף דיש הוכחה מדלא קאמר אלו ש"מ לחלק, עכ"פ איכא הוכחה נמי איפכא. מדלא קאמר פת פת, ש"מ למפטר נפשיה מאחרינא קאתי. להכי איצטריך למוקמא בדקאמר באמת פת פת. ומתורץ ג"כ קושיתינו לתוס'. אולם מה שרצה רבינו ת"ח לתרץ קו' התוס', דשבועה שלא אוכל, אפילו כוונתו לעולם, לא הוה שוא, מדאפשר לאדם להתקיים בשתייה, דאף דשתייה בכלל אכילה [כלעיל סימן ז'], זהו דוקא בקבע זמן לאכילה, אבל בדקאמר סתמא, אמרינן מדא"א להתקיים, וודאי כוונתו אאכילה לבד. ותמהני מה יענה רבינו בשבועה שלא אוכל ושלא אשתה במשנה א', דחייב ב', ואמאי הרי מדקאמר סתם לעולם תאמר, והו"ל שבועה שוא. וצ"ע:

(ה) ותמוה דהאי שהיה בדין דקאמר מיותר לגמרי. ונ"ל דנקט הכי, דלא תקשה מאי קמ"ל בנשבע לקיים ולא קיים. דבשלמא לבטל ולא ביטל קמ"ל דדוקא לעניין קרבן פטור, אבל עכ"פ חייב מלקות משום שוא, אבל בקיים ולא קיים, הרי וודאי פטור ממלקות וכ"ש מקרבן, ולמה ליה למתנייה. אהא קאמר שהיה בדין שיתחייב קרבן מכת ק"ו. או נ"ל דנקט הכי, דלא תימא דהאי לקיים מיירי רק בנשבע לקיים לא תעשה, ולא חייל. משום דאין איסור חל על איסור. והרי באמת הא ליתא, דהרי בהא גם ר' יהודה מודה דפטור [כתוס' ד"ה לקיים]. להכי קאמר שהיה בדין וכו', דמדיליף חיובא מק"ו. תו ליכא למימר דקאי אנשבע על לא תעשה, דהרי אין איסור חל על איסור מקרא נפקא לן [חולין ק"ג א' וקי"ג ב']. א"כ וכי אהני ק"ו לבטולי קרא. אע"כ דמיירי ת"ק נמי אפילו בנשבע לקיים עשה דפטור. ושפיר שייך ק"ו:

(ו) כך הוא גירסת הרי"ף ותוס'. ובש"ס בבלי וירושלמי ובמשניות גרסינן שלא אוכל וב' פעמים שלא אוכלנה. וקאמר בגמ' דנקט הכי, לאשמעינן דאפילו בכה"ג, חיובא הוא דליכא, הא שבועה איכא, שאם התיר חכם ראשונה, מצאה שבועה ב' מקום לחול וחייב עלה. וכתבו תוס' דנראה דל"ג ב' פעמים שלא אוכלנה, ואפ"ה שמעינן להך דוקיא דגמ', דמדלא קאמר תנא "חייב אחת" רק "אינו חייב אלא אחת" ש"מ דשבועה ב' ג"כ איתא, רק שאינו חייב עלה. ונ"ל דלש"ס דגרס ב"פ שלא אוכלנה, לרבותא תני לה, דלא מבעיי שלא אוכל ושלא אוכלנה, דשבועה ב' לא דמי כלל לשבועה א' ולא נכלל בה, רק סתר אותה, דהרי שלא אוכלנה, משמע אבל קצת ממנו אוכל, אלא שלא היתה יכולה לחול, להכי וודאי אמרינן בנשאל על הראשונה חלה ב'. אלא אפילו בשלא אוכלנה ושלא אוכלנה דשבועה ב' נכללת בקמא, אפ"ה שבועה איכא, ואי משכח רווחה חיילא. ואי"ל אי הך רבותא אתא תנא לאשמועינן, לא הוה צריך למנקט ב"פ שלא אוכלנה, רק ננקט ב' שבועות קמייתא בהן. רק מדבכה"ג הוה דינא איפכא, דבאמר תחלה שאוכלנה לככר זו, והדר שאוכל חייב רק אחת. ובאמר תחלה שאוכל ככר זו, והדר שאוכלנה, באמת חייב שתים. [ועי תוס' דכ"ט ב']. לפיכך ננקט במתניתין דבשאוכלנה והדר שאוכל, חייב רק אחת, ובכה"ג אשמעינן נמי הך רבותא דלעיל שפיר, דאע"ג דבכה"ג וודאי נכללת שבועה ב' בא', ואפ"ה חיובא ליכא שבועה איכא, ולא צריך למתני תו שלא אוכלנה פעם ב'. ודוחק לומר דחיובא דמלקות אתא לאשמעינן, ובהן ליכא מלקות, מדהו"ל לאו שאין בו מעשה, רק קרבן איכא. ליתא, דפשיטא דכמו דהדר חל בהן משתמע נמי דחל נמי בלאו וחייב מלקות. נ"ל דלהכי נקט מתני' בלאו, לאשמעינן רבותא לעניין פטורא. דלא נימא, דכשאמר שלא אוכל והדר שלא אוכלנה, כשאכל כזית קמא כבר עבר אשבועה ראשונה, וכשאכל אח"כ כולה עבר אשבועה ב'. ולחייב תרתי, קמ"ל. אבל אי הוה נקט שאוכלנה ושאוכל, וודאי פשיטא דכשלא אכלה חיילי ב' חיובי השבועות כאחד. ופשיטא דחייב רק א'. ורק בנשבע שיאכלנה, ואח"כ נשבע שיאכל ככר זו היום. אז חלו ב' השבועות זא"ז, ולא רצה להאריך. עוד י"ל דלהכי לא נקט ב' פעמים בהן, דהרי פשוט דבגוונא דנקטה מתניתין אינו חייב אשנייה משום שוא, דכיון דשנייה מתלי תלי, א"כ אין כאן שוא. א"כ אי הוה תני ב"פ בהן, שאינו חייב אלא אחת, היינו קרבן א', דהרי בנשבע בהן פטור ממלקות, כריש מכילתן [ד' ג' ב'], והוה סד"א דשנייה עכ"פ שוא הוה, ואף דמדיוקא שמעינן שפיר דפטור מקרבן, עכ"פ סד"א דחייב עלה מלקות כבכל שוא. להכי נקט שלא אוכלנה ב"פ. דא"כ חייב דקאמר מתניתין גם אמלקות קאי, ושמעינן שפיר מדיוקא, דאשנייה פטור לגמרי, דאין כאן שוא כלל וכדאמרן. ולפי דברינו הנ"ל בכוונת גירסא דש"ס מתורץ נמי הא דלא נקט הך כפילא ברישא. דהיינו שנשבע שלא אוכל שלא אוכל, כדנקט כה"ג [בנדרים די"ח] והדר לנקט שלא אוכלנה. וכבר הרגישו כן רבותינו. אמנם לפמ"ש לעיל יתישב, דאי הוה נקט הכי, סד"א דוקא בכה"ג בנשאל אשבועה א' חלה ב', משום דבתר הב' פעמים שלא אוכל הדר אמר שלא אוכלנה, ש"מ דהתכוון בשבועה שנייה שלא אוכל, דאכזית ב' משתבע. תדע מדנשבע אח"כ שלא אוכלנה על כל הככר, ור"ל הנשאר אחר ב' הזיתים. אבל באמר ושלא אוכל שלא אוכלנה, שלא אוכלנה, דוודאי נכללת שבועה ג' בב', סד"א דלא חלה כלל. קמ"ל. אבל בסוגיא דנדרים דלא נקט בתר הב"פ שלא אוכל ג"כ בשבועה שלא אוכלנה, מצינן שפיר למידק גם מהב"פ שלא אוכל דחיובא הוא דליכא הא איסורא איכא. ועי' בר"ן בגמ':

(ז) והקשו תוס' דהרי שניהן בטוי, דשאוכל משמע כזית, ושלא אוכלנה משמע כולה, וכלעיל. ונ"ל ע"פ מ"ש הר"ן [דרצ"ז ב'] דבאמר שבועה שלא אוכל ככר זה, נשבע על כל כזית וכזית שבה. ומה"ט נ"ל נמי דמשו"ה לא אמר לעיל [משנה ז'], שבועה שלא אוכל "מככר זה", דאז לא היה חייב רק אכזית קמא, שנשאר אחר אכילתו קצת מהככר, נמצא דבשאמר אח"כ שלא יאכלנה שבועה אחרת הוה וחיילא שבועה שנייה בכולל. דלא דמי לתשע ועשר [בש"ס כ"ח ב ]. דהתם מדלא קאמר אלו, על כל תשע ותשע הוא נשבע, ואין כאן כולל [ועי' תוס' שם ד"ה שבועה]. להכי נקט באמר ככר זה, שאז התחייב כבר על כל זית שבה, ואין כאן כולל, וכמש"ל. וא"כ, הכא עכ"פ שפיר הוה מצי למימר מככר זה, דהרי לא אמר בתר הכי רק בהיפוך משבועה א'. ומדלא קאמר הכי ש"מ דגם בשבועתו הראשונה התכוון שיאכל כל הככר והו"ל שבועה שלא אוכלנה שאמר אח"כ, שפיר שבועת שוא. מיהו גם לפ"ז י"ל דהכא מיירי באין בככר רק כזית. עוד י"ל דשאוכל לבד משמע כזית. אבל הכא דאמר ב' השבועות סמוכות ומשתמע בהפוך, אי רק על כזית נתכוון בשבועה קמייתא הו"ל לפרש יותר:

(ח) ותמהני דטפי הו"ל לתנא למנקט תרווייהו בלהבא, דהו"ל שלא אוכל בטוי, ושלא אניח תפילין שוא. בשלמא לשמואל [ש"ס כ"ה א]. דכל דליתא בלהבא הו"ל שוא ולא בטוי, א"כ שלא הנחתי תפילין נמי מדליתא להבא הו"ל שוא, אבל הרי קיי"ל כרב התם [כי"ד רל"ז ס"א]: ונ"ל מכאן ראיה לרמב"ן [י"ד ססר"ו] דנדר בלשון שבועה מהני. א"כ אי הוה נקט להבא. היה צריך תנא לחלק דכשהמאכל והתפילין של המשביע, אפי' לא ענה אמן, לקי [כר"ן נדרים דט"ו א'] דאע"ג דשבועה לא הוה עד שיוציא מפיו, נדר בלשון שבועה מיהו הוה, והרי יכול לאסור שלו על חבירו. ומהא נ"ל ראיה נמי לרמב"ם [פ"ה ד'] שפירש רט"ז דבריו כעניננו [כי"ד קל"ז סק"ז]. אמנם ק"ל למה לא נקט תנא כפשוטה, משביעך אני שאכלת ושהנחת תפילין וענה אמן חייב. ואת"ל רבותא קמ"ל, אפי' אמר המעשה קודם השבועה, דלא סלקא אדעתי' אז שישביעהו, אפ"ה בהשביעוהו אח"כ חייב. או דקמ"ל דאפי' הזכיר המעשה קודם השבועה דוקא בענה אמן חייב ולא בהשיב לא אכלתי. עכ"פ למה נקט תרי גוונא בבטוי. דגם במצוה כל לשעבר בטוי הוה [כרמב"ם פ"ה משבועות], טפי הו"ל למנקט חד בשוא, שראיתי גמל פורח באויר, או שלא ישנתי ג' ימים. וצ"ע:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.