תפארת ישראל - בועז/נדרים/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ נדרים ד

(א) ואילה"ק, לעיל במשנה א' בשאל כלי, אמרינן במקום שמשכירין כי"ב אסור, ואמאי, נימא שישאיל ותפול הנאה להקדש. ואי"ל דרק בהשבת אבידה דאיכא מצוה אמרינן הכי, ליתא, דא"כ ק' למ"ד בש"ס [דל"ג ב'] דבנכסי בעל אבידה אסורים אמחזיר, אסור להחזיר, מדמהני ליה פרוטה דרב יוסף, ק' דליהדר ויתן הפרוטה להקדש, או דהול"ל באמת יתן הפרוטה להעני [וכן פירש רש"י באמת בד"ה פרוטה דר"י לא שכיח. דהיינו דלא שכיח שלא יתננה. נ"ל דבשלמא בשואל כלים כיון שאסור להנות מכליו. א"כ כששואל ממנו, הרי נהנה מגוף הכלים של המודר, והמעות שנותן לצדקה. דבר אחר הוא. וכ"כ בפרוטה דרב יוסף כיון דמן הדין פטור מלתנה, משום שעושה מצוה שמחזיר האבידה, א"כ אותה פרוטה שאעפ"כ נותן להעני או להקדש, פרוטה אחרת היא, ופרוטה שהרוויח הרוויח, משא"כ הכא במקום שנוטלין שכר על השבת אבידה, ממ"נ, אי נכסי בעל אבידה אסורים אמחזיר, א"כ כשבעל האבידה אינו חפץ בהשכר ההוא ונותנו להקדש, לא נהנה המחזיר כלל, ואי בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה הרי המחזיר רשאי ליטול השכר מהבעל אבידה, רק דמיירי שאינו חפץ בו, א"כ יכול הבעל אבידה לזרקם לאיבוד או לתנה לצדקה, כדי שלא יהנה משל מחזיר מידי דהרי רק מדעם דנפשי' החזיר לו, וה"ה בשניהן מודרין זמ"ז, כשנותן הבעל אבידה השכר להקדש לא נהנה לא זה ולא זה, דהרי קיי"ל דפרוטה דר"י לא שכיח]:

(ב) ובש"ס מוכיח דכהני שלוחי דרחמנא נינהו מדתנן הכהנים שפגלו מזידין חייבים שוגגין פטורים ופיגולן פיגול, דכתיב לא יחשב לו, מכל מקום. ע"כ לשון הש"ס [נדרים דל"ו א']. וק"ל ממ"נ אי בפיגול אמרינן שלוחי דרחמנא נינהו, נגמור מנה דנימא בכל דוכתא שלוחי דרחמנא נינהו, ואי בפיגול שלוחי דידן נינהו ואפ"ה גלי קרא דפגולן פגול, על כל פנים נגמור דנימא בכל דוכתא דלא מצי אמר לשליח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ואי"ל דלא אמרינן לגמר מנה רק היכא דמסתבר למימר כן גבי עלמא, ליתא, ממ"ש תוס' פסחים [דכ"ו א' ד"ה תרי] דהיכא דאיכא ב' מעוטי לא גמרינן מהדבר אפילו מלתא דמסתבר למגמר מנה, והיכא דליכא רק חד מיעוטא גמרינן מנה עכ"פ מלתא דמסתבר למגמר, ש"מ דעכ"פ היכא דליכא שום מיעוט, גמרינן אפילו מלתא דלא מסתבר למגמר. ואפילו נדחק לומר דשליחות הכהן שיקריבו קרבנותינו לא שייך ולא דמי לשליחות דעלמא, והרי הר"ן דנדרים [דפ"ח א'] כ' דהיכא דלא שייכא אהדדי לא גמרינן מנה, ולהכי אע"ג דבכהנים לא מצי אמר לתקוני שדרתיך, אפ"ה בעלמא מצי אמר הכי לשליח, עכ"פ גם על רבינו הר"ן תמהני מפסחים [דע"ה א'], דקאמר בחד לישנא דגמרינן מנה, ובאידך לישנא קאמר שאני הכא דגלי קרא, וק' לר"נ ממ"נ אי שייכי אהדדי ק' לישנא בתרא, ואי לא שייכי ק' לישנא קמא. ועי' תוס' חולין [דק"א ב'] ד"ה תלמוד. ואת"ל ממונא מאיסורא לא ילפינן [כב"מ ד"כ ע"ב], ואפילו בשליחות של גיטין וקדושין, מחשב איסורא דאית ביה ממונא [כסוף פ"ד דשבועות], או נימא חולין מקדשים לא גמרינן [כשבועות דכ"ו ב'], או דווקא בשלוחי דידן לחודא אמרינן דמצי אמר לתקוני שדרתיך ולל"ע, אבל הכא הא דמסיק הא דשלוחי דידן נינהו, היינו שלוחי דידן, ודרחמנא, ובכה"ג לא מצי אמר לתקוני שדרתיך ולל"ע [ועי' תוס' קדושין דכ"ג ב' ד"ה דאמר], עכ"פ ק"ל במחי דקאמר בגמרא, ואי שלוחי דידן נינהו אמאי פגולן פגול. וק"ל ומ"ש מזורק חלב לקדירת חבירו דנאסר. ואת"ל הרי תוס' הקשו [ יבמות דפ"ג ב'] אמאי דאמרינן התם במסכך גפנו על תבואת חבירו א"א אוסר דבר שאינו שלו, והקשו מ"ש מזרק חלב ודם לקדירת חבירו. ותרצו דבזורק חלב קעביד מעשה, משא"כ כלאים במחשבה תליא, א"כ ה"נ כ"ש פגול, דמה כלאים, דעכ"פ גם המעשה גופיה נאסר לזרוע כלאים, אפ"ה חשבינן לה לתוס' כמחשבה, ומכ"ש פגול דהמעשה גופה, דהיינו א' מד' עבודות שמפגלין בה, מצוה היא. ורק המחשבה אסורה, מכ"ש דהו"ל כאיסור התלוי במחשבה דאע"ג דפגול צריך נמי דבור [כתוספ' ב"מ מ"ג ב'] ועי' רש"י קדושין [דמ"ב ב'] ד"ה לחייב שכתב דבמחשבה לחוד סגי, וכן משמע מתוס' חולין [דל"ט א'] ד"ה אלא זביחה. ובני הרב המשכיל מהור"ר משה מרדכי שליט"א הביא ראיה לתוס' ב"מ הנ"ל ממשנה פ"ב דזבחים מ"ד ע"ש], עכ"פ הרי דבור לא מחשב מעשה [ככתובות דל"ב א'], עכ"פ ק"ל מגיטין [דנ"ג א'] בעשה מלאכה במי חטאת של חבירו, דהיינו ששקל כנגדן משקולת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וק' הרי מדחייב ש"מ דנפסלו המים, ואמאי והרי במלאכה במי חטאת אינו פוסל רק ע"י מחשבה דעבד דומיא דעובד דניחא ליה [פסחים כ"ו א' ותוס' שם], וכל שהזיק ע"י מחשבה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואי"ל הרי בל"ז קשה אמאי דמסיק התם דנפסלו בהיסח הדעת, אמאי יהיה חייב בדיני שמים וכי מחוייב לשמור מי חטאת של חבירו, אע"כ דמיירי במסרן לו לשמרן, אם כן כיון דשומר הוא הו"ל כבעלים גופייהו לאסור גם במחשבה, דשומר כבעלים, דלא מצי נטען למימר ליה לאו בעל דברים דידי את [כב"ק דק"ח ב', ועי' סמ"ע ח"מ ססרצ"ד]. ליתא דעכ"פ מי עדיף שומר מכהן המקריב שהוא שלוחא דידן, ומה שומר, שלא הרשהו הבעלים אפילו להמעשה שעשה, דהיינו לשקל בה משקולת. אפ"ה מצי לפסלו במחשבתו, מכ"ש כהן ששלוחא דידן נינהו, שעשינוהו שליח לעשות המעשה של ד' העבודות, מכ"ש שיכול לפסלו במחשבתו, דהרי שלוחו של אדם כמותו [כקדושין מ"א ב']. אמנם נ"ל דאע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, היינו שהמעשה שעושה לא תועיל לאסור הדבר, ומה"ט המפגל קרבן במחשבתו. אמרינן דלא הועילה מחשבתו לפסול הקרבן, משא"כ במי חטאת שצריך לשמרן, וזה הסיח דעתו משמירתן, אף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו עכ"פ הרי לא נעשה בהמים הראוי לעשות בהן, שהרי כשהסיח דעתו לא נשמרו, להכי שפיר נפסלו מעצמן, ולא ע"י זה האדם. אמנם ק"ל לר"ן הכא שכ' דלא מקשי הש"ס ממזיד, דאפילו נימא שלוחא דידן נינהו, אפ"ה כיון דשינה במזיד מהשליחות, תו אינו שלוחו, ושפיר אוסר, עכל"ה. וק"ל מ"ש מזורע כלאים שאינו אוסר כלעיל. ומה שהביא ראיה מפ"ב דחולין [ד"מ ע"א] בשחט בהמת חבירו לע"ז דאדם אוסר שאינו שלו ע"י מעשה. ול"מ יש לחלק, דהתם בשחט לע"ז, אע"ג דהשחיטה גופה אין בה איסור, עכ"פ כל צורך השחיטה לע"ז היתה, ונעשה באיסור, משא"כ הכא במפגל, המעשה גופה מצוה היא ורק המחשבה באיסור היה, א"כ ממ"נ אי מחשבה הפיגול כמעשה אפילו בשוגג לתסר כחלב בקדירה. ואי לא מחשב מעשה, אפילו במזיד נמי לשתרי, כזורע כלאים בשל חבירו. וצ"ע]:

(ג) וא"ת היכי שרי לזונה יותר מהצריך לחיותה, והרי קודם שיעדיף כבר זנה כדי חיותה. י"ל דמיירי שכבר זנה אחר כדי חיותה, ואח"כ העדיף לה הוא יותר מהצריך לה. ונ"ל דאע"ג דבאשתו ובניו שרי לזונן אף בכדי חיותן, היינו משום דמצי למימר מצוה קעבידנא, אבל בבהמה שאינה שלו, אפילו משום צער בעלי חיים פטור מלפרנסם, דאף דצעבה"ח דאורייתא [כח"מ רב"ע ט'], היינו שלא יצערה הוא עצמו, ולא שכשתרעב בהמה שאינה שלו, ולא גרם לה הצער, יאכילה. אמנם ל"מ היה נ"ל דג' מדריגות יש, בנותן לה לאכל רק כדי חיותה לכ"ע שרי, דאע"ג דאינו מצוה כל כך כמזונות אשתו ובניו, עכ"פ קצת מצוה איכא, משום צעב"ח, ובנותן לה ביותר, דהיינו כדי לחזקה, לכ"ע אסור, דמתהני למלאכתו, כי פליגי בנותן לה יותר מדאי, שמתפטמת עי"ז, לר"א סתמא אינה עומדת לאכילה, ולחכמים מדאפשר כך הרי מתהני דוגמת המפקיד אצל חבירו מעות מותרין דהו"ל ש"ש, מדאפשר להנות מהן, האפשר הוא ההנאה [כב"מ פ"ג מי"א]:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.