תפארת ישראל - בועז/נגעים/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ נגעים ז

(א) ויש לדקדק ל"ל דכלל תרווייהו בכלל ופרט. והוצרך להאריך. הרי הוה סגי לן למנקט רק הפרט בלשון קצר. והכי הול"ל. בראש וזקן ונקרחו. בשחין ומכוה ונעשו צרבת. וכדנקט לעיל בעובד כוכבים. ונתגייר וכו'. וי"ל דה"ק. דאפילו הי' הבהרת בראש ובזקן. בשחין או מכוה שהי' שם. לא אמרינן דמדיש במקומ' ב' מיני פטור. הו"ל כליתא הבהרת כלל שם דמי. ולפיכך כשחזר ונקרח ונצרב. אז הבהרת שנראה שם עדיין פנים חדשות הוא. קמ"ל:

(ב) כך הי' נ"ל פי' משנה חמורה הזאת. וכן נראה ג"כ דעת הרמב"ם [בפ"ו מטו"צ] שפסק כרבנן וטהור' לגמרי. אולם שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין בתוספתא [ספ"ב דמכילתין]. שם כתוב הדר הוא כך. ראב"י אומר הואיל ותחלתו וסופו טמא. טמא. וחכ"א יראה בתחלה. ופי' הר"ש. דנ"מ בפלוגתיי' אם פשתה השתא. לראב"י טמא. ולרבנן יראה בתחלה ויסגיר. מדאין פשיון מטמא בתחלה. עכ"ל הר"ש. וא"כ מדדחיקא לן מילתא טובא לאפושי בפלוגתא. לומר דרבנן דתוספתא אינן רבנן דמשנתינו לפיכך צ"ל דהא דקאמר משנתינו וחכמים מטהרים. ר"ל שלא יוחלט בפשיון. וכמו שפי' הר"ש התוספתא. ולפי"ז א"א תו לומר דפלוגתייהו דראב"י ורבנן יהי' בכל ד' אופנים הנ"ל. דהרי באופן א' שאמרנו. דהיינו בשאירעו כל השינויים שבמשנתינו מחיוב לפטור ומפטור לחיוב. הכל קודם שבא לפני הכהן. ואח"כ הובא לפני הכהן בזמן חיוב בתרא עם פשיון. בכה"ג א"א לומר שראב"י מטמא ע"י פשיון זה. דהרי השתא הוא הפעם הראשון שבא לפני הכהן. והרי כו"ע ס"ל דאין פשיון מטמא בתחלה. אע"כ דלפי התוספתא שזכרנו רק בג' האופנים האחרים הנ"ל פליגי. דהיינו שבא לפני הכהן בזמן חיוב. והסגירו. ובתוך ימי הסגרו נתהווה מקום פטור. ובסוף ההסגר שוב מצאו הכהן במקום חיוב עם פשיון. דלראב"י אמרינן דהיא היא הראשונה. ומדפשתה יחליטנה. ולרבנן ס"ל דמדהפסיק בינתיים מקום פטור. אמרינן דזאת בתרא נגע חדש הוא. ולהכי יסגירנה. ואע"ג דבהלכה תוך ימי ההסגר וחזרה בסוף ההסגר. אמרינן לעיל [פ"ד מ"ז] דדיינינן שהיא היא. י"ל התם בשעה שהלכה תוך ימי ההסגר הי' עכ"פ המקום ראוי לנגע. משא"כ הכא כיון שנתהווה מקום הנגע בינתיים מקום פטור. דיינינן לה כאילו פטרו הכהן לגמרי ביני וביני. וזאת הבתרא נגע חדש הוא ותראה בתחלה. וכ"כ פליגי באופן ג' הנ"ל. דהיינו שהסגירו הכהן בזמן חיוב. ובסוף ההסגר מצא' הכהן במקום פטור ופטרו. ולאחר הפטור שוב חזרה למקום חיוב עם פשיון. דלראב"י דיינינן לה שהיא היא הראשונה. ולפיכך הו"ל ככל פשיון שאחר הפטור דיוחלט [כפ"א מ"ג]. ואע"ג דלעיל [פ"ד מ"ז] אמרינן דבהלכה ופטרה. וחזרה לאחר הפטור תראה בתחלה. י"ל דס"ל לראב"י דהתם שאני שהלכה לגמרי ביני ביני. משא"כ הכא הרי הנגע נשארת ביני ביני במקומה. רק שהי' מקום פטור שם ביני ביני. אבל רבנן ס"ל דלא מחלקינן בהכי. אלא דיינינן לה הכא כהלכה וחזרה הנ"ל ותראה בתחלה. וכ"כ פליגי באופן הד' שזכרנו. דהיינו שכשהיתה בתחלה במקום חיוב היה בה סיט"ו. דהיינו ש"ל או מחי'. והחליטו הכהן. ואחר ההחלט נקמט מקומה. וטיהרו או לא טיהרו הכהן. ואח"כ חזרה להתהוות מקום חיוב. וגם עבר הש"ל והמחי'. אבל נגד זה בא לה פשיון. דלראב"י אמרינן דהיא היא. והרי בכה"ג אמרינן לעיל [פ"ה מ"ב] דבעבר ש"ל ומחי' ובא פשיון תחתיו דהרי הוא בחלוטו. ולרבנן שאני הכא. דהפסיק מקום פטור בינת ים. הו"ל הך בתראה כנגע חדש. ואין פשיון פוסל בה בתחלה. ולהכי יסגיר. כך נ"ל פי' המשנה לפי התוספתא. אבל להרמב"ם דס"ל דלרבנן טהור לגמרי אפשר לומר שהי' לו הגירסא בתוספתא לרבנן תראה כתחלה. בכ"ף הדמיון. וכ"ה הגירסא לפני בלשון התוספתא שהביא הר"ש [וכן מצינו בכמה דוכתי שמשונה גירסת התוספתא שבהר"ש מהגירסא שבתוספתא שלנו]. וס"ל להרמב"ם דמ"ש התוספתא כתחלה. ר"ל תראה כאילו עדיין היא במקום פטור. דהיינו כמו שהיתה קודם שחזרה למקום החיוב. א"נ שבאמת הי' להרמב"ם הגירסא בתוספתא. וחכמים אומרים טהור. אמנם אין להקשות במשנתינו למה לא הזכיר התנא היאך יהיה הדין אם נתהווה הנגע בזמן חיוב ונתקיימה עד זמן פטור. די"ל דה"ט משום דזה ממילא שמעינן לה. דבכה"ג לכ"ע טהור. וגם זה פשוט דכשראהו הכהן בזמן חיוב עם סי' טומאה והחליטו. אף דאח"כ נתהוות במקום פטור. לא אמרינן דטהור למפרע. דהרי לא עדיף מאילו עברה הנגע לגמרי. ולפיכך צריך להתטהר בצפרים וקרבנות מהטומאה דמקודם. אולם מה שלא הזכיר התנא. בהי' בהרת בעור. ונקמט. וחזר ונתפשט. מה דינו. בהא מסתפיקנא. מי נימא דדינו כאינך שזכר התנא. או דילמא שאני אינך שנתבטל הנגע לגמרי ביני ביני. אבל נגע שבעור הבשר ונקמט. הרי כיון שהנגע עומד בעינ' רק שנתכסת הו"ל כמוח' בקופסא. ואפילו לא חזרה הרי היא בטומאתה כבתחלה. וכן נראין הדברים דהרי פטור ביהס"ת ילפינן מדכתיב לכל מראה עיני הכהן [כהר"ש פ"ב מ"ד] והיינו שיהא הנגע במקום שנראה להכהן. וא"כ נגע זו שכבר ראהו הכהן וטימאו. ומה יועיל שחזר ונקמט. וכי צריך שיהי' הכהן רואהו לעולם. אלא כיון שראהו פעם אחת וטימאו משום סיט"ו שהי' בו. נשאר בטומאתו אף שנקמט העור ונתכסה אח"כ והרי הוא כאילו כסהו במטפחת דלא ס"ד שיטהר עי"ז. מדא"א בו כל מראה עיני הכהן. אבל להרמב"ם [ספ"ו מטו"צ] ילפינן פטור דביהס"ת. מדכתיב בעור בשרו. ור"ל דכל שנקמט ונתכסה המקום שבו הנגע. שוב איננה בעור הבשר. וכליתא דמי ונטהר ולפיכך צ"ע הך דינא:

(ג) ונ"ל עוד דבהא פליגי. דראב"ע ס"ל דכמו דלעיל [פ"ד מ"ז] בהי' בו נגע. ולאחר שנפטר ממנה נשתנה למראה אחרת שבד' מראות. אפ"ה אמרינן דהיא היא. ונשאר בפיטורו. ה"נ הכא בנתהווה הנגע בזמן פטור ונתקיימה עד זמן חיוב נדונת כהיא היא ופטור. ור"א חסמא ס"ל. דדוקא בב' לטיבותא שנולדה הנגע בזמן פטור. וגם בזמן חיוב הוכהה מראיתה נמוך מהמראה שבתחלה. והרי כל כהה הוא בכלל עז ולפיכך הו"ל שפיר כאילו זאת הכהה כבר היתה בזמן פטור. להכי בכה"ג מדמינן לה להוכהה מראיתה דהתם. ונשאר בפטורו. אבל בחדא לטיבותא דנולד בזמן פטור. אבל אח"כ בזמן חיוב הועז לבנינותה טפי מבתחלה. דוקא התם מקלינן דמשום דב' המראות הן בזמן חיוב אמרינן דהיא היא. אבל הכא דמראה הראשונה הי' בזמן פטור. לפיכך הו"ל כאילו עדיין איננה בעולם וכשנתהפכה השתא בזמן חיוב למראה אחרת שאינה בכלל מראה הראשונה. הו"ל כנגע חדש ממש. ותראה בתחלה. ור"ע ס"ל דבין שנתחזקה או הוכהה המראה. אין שום מראה בכלל חבירתה. וא"כ דוקא התם. שנתהוות בזמן חיוב. אמרינן דהיא היא. אף שנפטר ביני ביני. אבל הכא שנתהוות בזמן פטור. הו"ל כאילו עדיין אינה בעולם אז. וכשנתהוות השתא בזמן חיוב במראה אחרת הו"ל כפנים חדשות ותראה בתחלה:

(ד) והנה לא נזכר בתוספתא מי האומר התחלתי וכו' ומי הם שהשיבו לו יפה אמרת. ואעפ"כ מבואר הדבר דתנא דתוספתא אעובדא דמשנתינו קאי. וקיצר בלשון מדלא רצה בתוספתא רק לפרש קצת ראיות של ר"ע שלא נתפרשו במשנתינו. ולכן קיצר נמי בתוספתא ולא הביא דגם בתלש סיט"ו בעמדו לפני הכהן מטהר ר"ע. ובמחכ"ר תוי"ט טעה בזה. במה שהעתיק התוספתא מהר"ש. ושם כ' הר"ש אח"כ. וז"ל אחד עומד וכו'. והי' סבור רתוי"ט שזה ג"כ מדברי התוספתא. ולהכי כ' עלה רתוי"ט שמה שכתוב כך בתוספתא ד"ה היא. וגם במשנה רצה לפרש כן. דהאי אחד עומד וכו' ' וכדאמרן. וגם לא הביא בהתוספתא כלל דין התולש סיט"ו בעמדו לפני הכהן. ולהכי לא הביא התוספתא נמי ראיית ר"ע על טהרתו בזה. ורק הסתפק בהתוספתא בהבאת הראיה דמפני שלא ראהו הכהן וכו' משום דבהך טעמא סגי לן משו"ה לטהר להתולש סיט"ו בתוך ימי הסגר. אבל תולש סיט"ו לפני הכהן שלא הביא דינו איך יביא ראי' לטהרתו. ובפרט שהראי' פשוטה ונגלת לכל עין שהראי' שהביא בתוספתא אינה ראי' העיקרית. דא"כ דזהו הטעם העיקר. דמפני שלא ראה הכהן עדיין סיט"ו שבו. ק' וכי טומאת הנגע בראיית הכהן תליא והרי בפירוש תנינן לעיל [מ"ג] עודהו מחליט וכו' פטור. אלמא דאף שראה הכהן הסיט"ו. אינו מוחלט עדיין עד שיחליטנו בפירוש. אלא כך כוונת הראי'. מפני מה עד שלא בא לפני הכהן טהור. מפני שלא ראה הכהן סיט"ו שבו ולא החליטו עדיין. א"כ ה"נ בין בתלש הסיט"ו תוך ימי הסגר. או בשעה שעומד לפני הכהן. עכ"פ כיון שבזה ובזה לא החליטו הכהן עדיין בפירוש טהור. והיינו דקאמר במשנתינו ובהתוספתא הביא להם ראיות. ומה לשון ראיות דקאמר לשון רבים. והרי רק ראי' א' הוא שהביא. אע"כ כדברינו שבאמת ב' ראיות הביא ר"ע. א' על התולש בימי הסגירו. והוא הראי' שהביא בתוספתא ומינה הוציא גם הראי' הב' על התולש סיט"ו בעמדו לפני כהן והוא הדין שהביא במשנתינו. ומה"ט נמי קאמר לשון התחלתי להביא להם ראיות וק' מה לשון התחלתי. וכי איזה ראיות הובא על זה בסוף. דקאמר על ראיותיו לשון התחלתי. הכי הול"ל הבאתי להם ראיה. אע"כ דה"ק מן הב' ראיות שהי' לי בזה התחלתי להביא מהם הראי' שהי' נצרך לי לתשובת שאלתי להם דמזה הוכחתי גם הראי' השני' על התולש סיט"ו לפני הכהן דטהור. ולהכי אחד העומד וכו'. א"נ ה"ק. התחלתי להביא ראי' גם על דבר חדש שלא שאלתי מהם עדיין עלי' שגם זה יהי' טהור. מיהו י"ל דלהכי קאמר התחלתי מדלא רצה להורות הלכה לפני רבותי' להכי קאמר לשון התחלתי. ר"ל לדון לפניהם בראיותי. והם גמרו הדין והודו לדברי. וכמפורש בתוספתא ואשכחן דכוותה לקמן [ספ"ט. ופי"א מ"ז] שאפילו טעם הדין לא התערב בנפשו התלמיד לומר לפני רבו בלי נטילת רשות. ועתה ראו נא אחי כי בחסדו מקים מעפר דל. דכמה הוה דחיק לן טובא לילך בעקבות רתוי"ט. ולומר שאחד הבא דקאמר תנא בבא חדשה היא. וד"ה היא. א"כ מה דקאמר ר"ע התחלתי להביא ראיות. לא פורש מה עשה לו. לטהרו או לטמאו. והיכן אשכחן דכוותה בכל סוגיית הש"ס. אבל לפי דברינו הנ"ל יבוא הכל על נכון בלי שום גמגום. אמנם יל"ד דמדחזינן בתשובתו בסוף דגם על התולש סיט"ו לפני הכהן יש להסתפק. א"כ למה לא שאל ר"ע גם על זה בתחלה מיד. ותו ק' כיון דר"ע לא שאלן רק על התולש תוך ימי ההסגר. א"כ וודאי מוכח שכבר ידע המשנה והדין של התולש סיט"ו קודם שבא לפני הכהן. או בתלשו אחר החלטו. וא"כ למה הוצרכו להביא לו המשנה שכבר ידעה. ולא דמיא כלל להך דכריתות [פ"ג מ"ז ח' ט'] דהתם אף דמסתבר דר"ע ידע כבר הדין של אותו דבר שלמדו ממנו תשובתם. אפ"ה הי' צריכים למנקט הדבר הידוע לו. כדי לומר לו הק"ו שיש ללמוד מהדבר הידוע. אבל הכא שלא חידשו בתשובתם כלל מה שלא ידע ר"ע. ק' שפיר דהו"ל מילתא שא"צ כלל מה שהשיבו לו אבל שמענו וכו'. אשר גם הוא כבר ידע כן. ונ"ל דאע"ג דר"ע ודאי כבר ידע המשנה וכדאמרן. אפ"ה ספוקי הוה מספקא ליה בהנך תרתי דהיינו בתולש סימן טומאה בעמדו כהן לפני ובתלשו בתוך ימי הסגרו. והיינו מדסתרי דיוקי דרישא וסיפא אהדדי במשנתינו. דברישא קאמר עד שלא בא אצל כהן טהור. משמע הא בעמדו לפני כהן או תוך ימי הסגרו טמא. ובסיפא הדר קאמר לאחר החלטו טמא. משמע הא הנך תרתי הנ"ל טהור. והנה בכל דוכתא דמקשינן בש"ס קו' כזו. מצינן גבה ב' אופני תרוצים. לפעמים משני הש"ס. נעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כביצה דכ"ד ב' וקדושין ד"ה ב']. וכ"כ מתרץ לפעמים אלא רישא דוקא וסיפא לאו דוקא [כפסחים י"ט ב' ועירובין דט"ז ב'] וגם זהו סברת נעשה הנ"ל. אבל אשכחנא דוכתי טובא דמשני הש"ס על קושי' כזאת בזה"ל אלא מהא ליכא למשמע מינה. ור"ל דספיקא הוה הי מהב' בבי דוקא וכן פירש"י [שבת קכ"א א']. ולפיכך נ"ל דבכל דוכתא דמתרץ הש"ס הכי. אי הוה מלתא דרבנן אזלינן לקולא. כי התם בסוגיא דשבת הנ"ל באמירה לעובד כוכבים שבות. שרי לומר בפני עובד כוכבים כל המכבה אינו מפסיד. וכ"כ ביבמות [ע"ו א'] בעי בפצוע דכא אי מותר בנתינה. והרי איסור נתינה בקהל הוא רק מדרבנן [כיבמות דע"ח ב']. לפיכך מספיקא שרי. וכן עוד בדוכתי טובא. אבל היכא דבעי הכי באיסור דאורייתא. אמרי' ספיקא לחומרא [כנדה דלג"ב ומנחות דקב"א] ועוד בדוכתי טובא. וכ"כ בנדרים בכה"ג אזלינן לחומרא [כנדרים דסע"ב] והיינו משום דסתם נדרים להחמיר [כנדרים די"ח ב']. אולם בממונא בכל אבעייא דמתרץ כה"ג. הו"ל ספיקא דממונא והממע"ה [כב"מ כ"ו ב'. ודל"ד א'. וב"ב ק"ד ב'] ועוד בדוכתי טובא. ונחזור לעניינינו. דלפי"ז מדקשיא גם במשנתינו דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. וכדאמרן. א"כ ספיקא הוה. ואע"ג דליכא למימר דכיון דהכא מיירי קודם שנזקק לטומ'. וכל ספק נגעים קודם שנזקק לטומ' טהור [כספ"ה וספי"א]. די"ל דהתם שאני דרביי' קרא. וכמ"ש הר"ש שם בשם ת"כ. עכ"פ י"ל כיון דכל עיקר טומאתו של זה מדרבנן הוא. דאע"ג דמייתי הר"ש קרא למילף טומאתו משם הרי כבר כתב הר"ש בעצמו. דהך קרא רק אסמכתא בעלמא הוא. א"כ דתרווייהו הנך גוונא ספיקא דרבנן ניהו והו"ל למיזל לקולא. או דילמא דלא דמי הך ספיקא לשאר ספק דרבנן. דהכא משום קנסא טמאוהו. מדעבר אאיסור דאורייתא להכי מסתבר דגם בהנך תרתי קנסוהו. וכדאשכחן כה"ג [במ"ק י"ג א'] דבעבר אאיסור דאו' קנסו בנו אחריו. אף דבעבר אדרבנן לא קנסו לבנו. כך י"ל שזה היתה ספיקתו של ר"ע. אלא כיון דמפשטות דיוקא דרישא דקתני דבתלש הסיט"ו קודם שבא אצל כהן. טהור. וודאי משמע טפי. דהא בתלש בשכבר הוא לפני הכהן טמ'. ולפיכך לא בעי ר"ע מהם הך דינא. רק אבעיא לי' בתלש סיט"ו בימי הסגרו מהו. מי נימא דהאי וודאי טהור וכדיוקא דסיפא. דמדתני בתלש לאחר החלטו טמא משמע וודאי דהא בתלש תוך הסגרו טהור. או דילמא דגם בתולש תוך הסגרו דייקינן מרישא. ואמרינן בתרוויי' הנך דיוקי דנעשים כמפורש בסיפא. ושניהן טמאים. דבתרווייהו קנסינן לי'. ואף שיש לומר דאולי גם בתלש לפני הכהן. אפ"ה מדעבר רק אדרבנן לא קנסו לי' כל שלא החליטו הכהן בפירוש. אפ"ה סבר ר"ע איבעי מנייהו חדא. ואשמע מתשובתם תרתי. וכדאשכחן דכוותי' בש"ס [זבחים ד"ל סע"ב]. כ"כ ה"נ סבר ר"ע איבעי מנייהו תולש תוך הסגרו. ואם ישיבו לי עליו שהוא טמא. א"כ כ"ש בתלש לפני כהן שהוא טמא. ובתרוויי' קנסינן לי'. ואם ישיבו לי שקבלו שהוא טהור כשתלש בימי הסגרו. וכדיוקא דסיפא. א"כ נשמע נמי מדיוקא דרישא דדוקא בתלש קודם שבא אצל כהן טהור. הא בתלש לפני הכהן טמא. ועוד דגם מפשטותם להתולש בימי הסגרו טהור. אוכל לדייק דהא בתולש לפני הכהן דטמא. דאל"כ הי' אומרים לי מה תבעי לך בתולש בימי הסגרו. הרי אפילו בתולש לפני הכהן טהור. ומדלא יאמרו לי כן. אדע דבאמת בתולש לפני כהן טמא. וכהדיוק הפשוט מהרישא. אבל הם השיבו לו. לא שמענו רק ב' הנקודות הללו. דהיינו התלישה היותר אפשרי בהקדמה. והיינו בתולש סיט"ו שבו קודם שבא לפני כהן. והתלישה היותר אפשרי באיחור דהיינו בתולש הסיט"ו לאחר שהוחלט. למצא שכל הדיוקי' שבין ב' הנקודות הנ"ל ספיקא הם. ועל זה השיב ר"ע כיון שאין לכם קבלה על ב' דיוקים הללו של רישא וסיפא. יש לי ללמוד. דרק דיוק דסיפא דווקא. דרק בתלש אחר החלטו טמא. הא בתלש מקודם טהור. אבל דיוק דרישא הוא לאו דוקא. דהכל תלוי רק באם תלש הסיט"ו קודם או אחר ההחלט. ורק התנא נקט התלישה היותר מוקדמת והתלישה היותר מאוחרת:

(ה) ומה"ט נמי נ"ל דלר"א בתלש הסיט"ו. ובא סיט"ו אחר. וחזר ועבר הסיט"ו השני ממילא. ובאופן שאין לחשדו שכמו שהעביר הסיט"ו הראשון במזיד כ"כ העביר השני. ג"כ טהור. וא"ת עכ"פ איך אפשר שיוחלט בסימן טומאה השני. הרי כבר נשאר בהחלטו מסיט"ו הראשון. והרי אין מחליטין את המוחלט [כפ"ג מ"א]. י"ל דזה שקצץ בהרתו. מדאו' טהור גמור הוא. דאף למה דקי"ל כרבא [תמורה דד"ב] דכל דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני. היינו דוקא בלא עשה שינוי בגוף הדבר. כממיר. או אונס שגירש. אבל הכא שעשה שנוי בגוף הנגע. הכי ס"ד דלא להני. ויהי' הנעשה כאילו לא נעשה. הרי משונה ועומד הוא. הרי שור שחוט לפניך. וכיון שכן במה נטמאו. ותו דאפילו נימא דגם בשיש שנוי בהגוף אפ"ה לא מהני. י"ל דשאני הכא דגלי קרא. דכתיב כל ימי אשר הנגע בו יטמא. ולא כשנקצצה [כהת"כ שהביא הר"ש בפרקן]. ורק מד"ס טמא משום קנסא. ולהכי גזרו דאף לאחר שיביא קרבנותיו. ישאר בטומאתו. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם [ככתובות די"א]. ולפיכך מדטומאתו רק מד"ס. משו"ה אין שורפין על טומאתו תרומה וקדשים. ומה"ט לכשיוולד לו נגע אחרת. לא די דרשאי להחליטו. אלא גם חייב להחליטו. כדי שלא להקיל בטומאתו. דבנכנס למקדש חייב כרת מעתה. והתרומה וקדשי' שיטמא יהא חייב לשרפן:

(ו) אמנם אפ"ה נ"ל כהר"ש. דעד שתהפך כולו דקאמר תנא. אבהרת השניי' קאי. דגם בפשה כולו מנגע ב' מטהרי רבנן. והרא"ש פי' שהבהרת הראשונה שתלש ממנה הסיט"ו. משם תתהפך כולו ללבן. ולכאורה ק' ע"ז בין להר"ש ובין להרא"ש האיך אפשר שיתטהר ע"י הפריחה. הרי מדתלש הסיט"ו נטהר מדאו'. וכמ"ש בסי' הקדום. וא"כ מה מהני שפרח אח"כ בכולו. הרי פרח מתוך הטהרה וטמא [כפ"ח מ"ח]. י"ל הרי מדקנסוהו א"א שיטהרנו הכהן. דאפילו מטהרנו יהי' נשאר בטומאתו. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם [כתובות די"א]. וא"כ הרי אפילו בעברו הסיט"ו מעצמן וקודם שטיהרו הכהן בפירוש פרח בכולו. דינו כפרח מתוך הטומאה וטהור. דאע"ג דלקמן [פ"ח מ"י] קאמר דבמראה כהן תליא מילתא. התם ע"כ לאו דוקא ראה קתני. אלא כל שלא החליטו או פטרו בפירוש דינו כלא ראהו. וכדמוכח מלעיל [פ"ז מ"ג ושם סי' מ"ט]. וכיון שלא טיהרו הכהן הרי הוא עדיין בטומאתו מדאו'. והו"ל שפיר פרח מתוך הטומ' וטהור. אמנם ל"מ הי' נ"ל דא"א כלל לומר כרבינו הרא"ש דעד שתפרח בכולו דקאמר תנא. אבהרת קמא שתלש ממנה הסיט"ו קאי. דהרי עד שתתמעט בהרתו מכגריס דתני בסיפא וודאי אבהרת ראשונה קאי. דאי אשניי'. מ"ש דתתמעט דמודו בה רבנן דנטהרה. ומ"ש כשנטהר' שניי' באופן אחר דפליגי בה רבנן על ר"א. ואת"ל דנתמעט עדיף מדהו"ל כאינה בעולם כלל. משא"כ בשעבר רק הסיט"ו שבו. הרי כשיחזור בה הסיט"ו תטמא. [מיי' פ"ד מ"ז]. עכ"פ אי עד שתתמעט אשניי' קאי א"כ במשנה ה' בקצצה במתכוין נמי הו"ל לרבנן לומר עד שתתמעט שניי'. אע"כ דעד שתתמעט דקאמרי רבנן. היינו הבהרת הראשונה. ולהכי רק ברישא דרק נתלש הסיט"ו ונשארת הבהרת. שפיר שייך לומר שתתמעט הראשונה. אבל במשנה ה' שנקצצה הבהרת שבה הסיט"ו לגמרי לא מצי למתני עד שתתמעט הראשונה. דהרי אינה בעולם עוד. וא"כ אי נימא כהרא"ש. דגם עד שתהפך בכולו אבהרת קמא קאי. א"כ יהי' מלת בהרת בסיפא מיותר לגמרי. דהרי גם פרח בכולו דקאמר באותו בהרת שתתמעט מיירי. אע"כ דתקנת הפך כולו. אבהרת שזכר ר"א קאי. והיינו הבהרת שניי'. וכהר"ש. ואף לפמ"ש לעיל דלרבנן לא מהני הוכחת טהרת נגע אחת על טהרת נגע חבירתה. וא"כ ה"נ הרי מדתלש הסיט"ו מנגע זו ולא התחיל ממנה הפריחה. איך נטהר הראשונה. מדפרחה בכולה האחרת. עכ"פ הפך בכולה שאני. דע"י הפריחה נשתתפה הראשונה עם השניי' ונעשה כולה כנגע אחת. והרי אפילו הי' נשאר הסיט"ו בהנגע הי' טהור. ולפיכך גם כשנתלש הסיט"ו נטהר:

(ז) ונ"ל דנקט פלוגתייהו לעיל בתולש הסיט"ו לרבותא דרבנן. דאע"ג שלא קצץ הנגע עצמו. אפ"ה קנסוהו שלא יתטהר ע"י הוכחת נגע אחרת. והדר נקט הכא תו פלוגתיי' בקצץ הבהרת לרבותא דר"א. דאע"ג דקצץ כל הבהרת עם הסיט"ו שבה אפ"ה לר"א נטהר ע"י הוכחת טהרה שבנגע אחרת. אמנם בקצץ כל הנגע. ועמה בשר חי שסביב סמוך להנגע כ' הרמב"ם [פ"י מטו"צ ה"ג]. דאע"ג דפרח אח"כ בכולו אין לו טהרה לעולם. ונ"ל דדייק הרמב"ם כן. מדנקט במשנתינו רק קצצה. משמע דהא בקצץ עוד בשר עמה. מודה תנא לר' יהודה דטמא לעולם [כתוספתא פ"ג]. וטעם הדבר כתב הר"ש הכא. דקנסוהו טפי. מדהתאכזר על עצמו לחטטה מעיקרה. ולרכ"מ שם הטעם הוא. דמדחתך הבשר עמה. אע"ג שפרח אח"כ בכולה. חשבינן כאילו הבשר החי ההוא עדיין במקומו עומד. ונ"ל כוונתו דאע"ג שיתרפא המקום שקצץ משם הבשר החי וחפרח גם לשם הבהרת עכ"פ כיון שאותו בשר שקצץ אינו עוד בגופו וא"א שתפשה עליו הבהרת הו"ל כאלו הבשר החי עדיין שם. אולם הר"ב כאן אוקי למשנתינו כר' יהודה בתוספתא. ולהכי כ' וז"ל. ובקצץ עמה בשר חי לכ"ע אין לו טהרה עולמית. ובקצץ מקצת ולא נשאר כגריס. כ"ע לא פליגי דנטהר בפריחה. דמדנשאר מקצת מנגע הטמאה. אמריני דבפרח אח"כ בכולה נא קנסוהו כל כך [דגם מה שקצץ הי' נפרח עליו]. כי פליגי בקצץ הנגע מצומצמת עכת"ד הר"ב. משמע מדבריו דבקצצה כולה מצומצמת לא מהני לה פריחה לר"א. ול"מ א"א לומר כן. דהרי מדקאמרי רבנן עד שתפרח בכולה. ש"מ דרבנן מחמרי טפי מר"א. ור"א מודה לרבנן. דפרח בכולו מטהרי. ורק רבנן פליגי עלי' בנולד בו נגע אחר ונטהר. וס"ל דאין נגע אחרת מכריע לטהר נגע הראשונה. וא"כ אם בקצץ כולה ס"ל לר"א דבין בפרח בכולה או בנטהר בנגע אחרת מהני לטהר הנגע שקצץ. כ"ש דהול"ל בקצץ מקצתה דבין שפרח בכולה או בנטהר בנגע אחרת דמהני לטהר הראשונה. ואי לרבנן בין בקצץ כולה או מקצתה לא נטהר ע"י הכרעת טהרה שבאחרת. רק ע"י הפך בכולה. א"כ מה דוחקא דהר"ב לומר דפלוגתייהו דר"א ורבנן דמשנתינו רק בקצץ כולה מצומצמת. הרי גם בקצץ מקצתה פליגי. וכמו שביררנו בס"ד. והא דקאמר ר' יהודה דפליגי רק בקצץ כולה. אבל בקצץ מקצתה לכ"ע מהני פרח בכולה. נ"ל דפליג את"ק דהתם בהא. וגם אסתמא דמשנתינו. וס"ל דפרח בכולה גרע מנולד בו נגע אחר ונטהר ממנה דבשלמא בנולד לו נגע אחר ונטהר. י"ל שפיר מדחס רחמנא עליה שנתרפא מנגע האחרת. אמרינן שאם זו שקצץ עדיין היתה בו הי' נתרפא. אבל בפרח בכולה. אין זה חייס משמיא שהוכה עד שמכף רגל ועד ראש אין בו מתום. ורק משום רחמנות יתיר' שעליו על כי גדל הכאב מאד צוה הקב"ה שנטהרו. אבל רק בשלא פשע בנפשו. אבל בזה החוטא שקצץ נגעו. אדרבה י"ל שענשו הקב"ה מדה כנגד מדה. הוא קצץ נגעו. ולכן נתהפך כולו לבן. ואם נטהרו הרי חוטא נשכר. והנה עיינתי בהתוספתא שעם פי' זר זהב מהגאון רב"א זצוק"ל. ושם לא גרסינן בדברי רבנן עד שתפרח בכולה. רק ה"ג משתפרח בכולה. ותאורנה עיני וששו בני מיעי. כאשר ראיתי שזה כדברינו הנ"ל. דרבנן דברייתא אינן רבנן דמשנתינו. אלא מקילי טפי מר"א. ודו"ק. והא דלא כלל תנא תולש סיט"ו וקוצץ בהרת בחד בבא. דהרי בתרוייהו פליגי ר"א ורבנן. י"ל דה"ט. משום דבתלש סיט"ו מהני לרבנן גם שיתמעט בהרתו מגריס. משא"כ בקוצץ וכמש"ל. ואף למה שפירשנו דגם בנקצץ מקצתה פליגי. וא"כ שפיר הוה מצי למנקט עד שתתמעט כגריס. דהיינו שיתמעט הנשאר עד שאפילו אם לא היה קוצץ לא היתה השתא כגריס [כתוס' בכורות ל"ד ב' וכן בר"ש הכא]. י"ל דהא תינח בשקצץ רק פחות מכגריס. אבל בשקצץ יתר מגריס. הרי בכה"ג אם היה השתא נשאר מה שקצץ היה נשאר כגריס. ולפיכך משום דבכה"ג לא מהני שתתמעט השתא מכגריס וגם בקצץ כולה לא שייך כלל לומר תקנת שתתמעט. להכי לא תני לה:

(ח) ונ"ל דלהראב"ד שהביא רתוי"ט [לעיל פ"ו מ"ז]. דגם בהרת בראשי אברים בלי מחיה אמ"ט. אילה"ק א"כ מה קמ"ל הכא הרי בל"ז אמ"ט. י"ל דאפילו להראב"ד דטהורה עכ"פ אסור לקצצה. דלא עדיף מבהק ושאר נגעים טהורים דאסור לקצצן מדאורייתא [וכשבת קל"ב ב]. א"נ י"ל דמיירי הכא שאין הנגע בראש הגיד רק מן הצד. ולאאמ"ו ע"ר הגזצוק"ל. מיירי הכא בפשה לשם דבכה"ג לכ"ע טמא [כהר"ב פ"ח מ"ה]:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.