תפארת ישראל - בועז/נגעים/ו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תפארת ישראל - בועזTriangleArrow-Left.png נגעים TriangleArrow-Left.png ו

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תפארת ישראל - יכין
תפארת ישראל - בועז


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
ר"ש
הון עשיר
רש"ש


דפים מקושרים

(א) ונ"ל דהא דצריך רבינו לומר דהנ"מ הוא שאם הלכה המחי' וכו'. וכ"כ גם רתוי"ט. וק' ול"ל שהלכה המחי'. והרי בל"ז מדפשתה הנגע מצ"א אין המחי' תו באמצע הנגע ממש. ש"מ דס"ל לרבותינו דא"צ שתהי' המחי' באמצע הנגע ממש. רק סגי בשרחוקה מכל שפה רוחב ב"ש. ואפילו רחבה בצ"א יותר מבחברתה. טמאה [עיין פ"ד סי' ל"ג]:

(ב) כך פירשתי ע"פ הגירסא השנייה שהביא הר"ש ואוקי למתני' כשהבהרת היא כגריס בלי המחיה. אמנם רבינו הרא"ש הניף ידו בעים רוחו על פי' זה. וכ' שתלמיד טועה הכניס בוקי סריקא אלו. ונטע קמשוניו על שדה קודש של רבינו שמשון. דאי כדבריו דמתני' מיירי בבהרת שהיא כגריס. א"כ אמאי אמרינן דכשנתמעט' הבהרת טהורה. הרי אפשר שתתמעט הבהרת עד שלא תשאר רק היא ומחיתה כגריס. ואפ"ה תהיה טמאה. דהרי לכ"ע בהכי סגי שתטמא הבהרת. ולכן רבינו הרא"ש רוח אחרת היה אתו בפי' המשנה. וכ' דמיירי בבהרת שהיא ומחיתה כגריס. וגרס בסיפא רבתה המחי' טהורה. והיינו מדאין כעדשה נגע סביב להמחי'. אולם לעני בדעת כמוני קשה לאוקמי מתני' כן. דהרי ברוב המשניות שבידינו גרסינן. רבתה המחי' טמאה. ותו דאי מתני' איירי כרבינו הרא"ש. מי הוה סני לתנא לומר בהרת שהיא ומחיתה כגריס כלעיל [פ"ד מ"ו]. ותו דאי נגרס בסיפא רבתה המחי' טהורה. למה לא כלל התנא במחי' רבתה או נתמעטה. דכיון דדיניהן שוה. הכי הול"ל רבתה המחי' או נתמעטה טהורה. ותו הרי במשנה ג' נקט ממש כהך לישנא דמשנה ב'. ושם א"א לומר דמיירי בהיא ומחיתה כגריס. דהרי מחי' פחותה מכעדשה וודאי אמ"צ לשיעור נגע [כתוספתא פ"ב]. וא"כ אמאי ברבתה בהרת טמאה. אלא וודאי מיירי התם בשהבהרת כגריס מלבד המחי'. וא"כ איך נימא דמשנה ב' דנקט בהך לישנא ממש מיירי בשהבהרת היא ומחיתה כגריס. אע"כ דגם משנתינו מיירי בבהרת שהיא כגריס מלבד המחי'. ואי משום קושיות דרבינו הרא"ש. דא"כ בנתמעט הבהרת אמאי טהורה. הרי אפשר שתתמעט עד שלא ישאר רק היא ומחיתה כגריס ותהי' עדיין טמאה. י"ל לר"ש לשיטתי' וודאי ל"ק כלל. דהרי לדידי' לא מצינן לאוקמא כגון שהעדשה שחסר מהגריס של הבהרת. הי' בולט ממנה מן הצד כזה . דהיינו שהמרובע הגדול הוא הבהרת. היא ומחיתה שבאמצעה שניהן יחד כגריס. ומזה המרובע היה בולט בהרת כעדשה מן הצד. ואי מיירי בכה"ג א"כ יפה הקשה רבינו הרא"ש. דהרי בין שיתרבה הנגע מתוך העדשה הזה או יתמעט משם. נשארת הנגע בטומאתה. דהרי אפילו יעבור כל עדשה ההוא שמן הצד של המרובע הגדול. עדיין נשאר בהרת שהיא ומחיתה יחד כגריס. אבל הרי להר"ש לשטתי' א"א דמיירי מתני' בכה"ג. שבולט כעדשה בהרת מן הצד. דהרי הר"ש ס"ל דמחי' צריך שיהא באמצע הנגע ממש [כמ"ש בס"ד במראה כהן סי' יג]. וא"כ אם יהי' כעדשה נגע בולט מהבהרת מן הצד. לא יהי' המחי' באמצע בהרת במדה שוה לכל צד. אלא דלהר"ש דאוקי למשנתינו שהבהרת בלי המחי' הוא כגריס. היינו שכשיעור עדשה החסר מהגריס של גוף הנגע ע"י המחי' שבאמצע' נתוסף בשיעור כזה כעדשה סביב הבהרת. דהיינו שנעשה מעדשה י"ב רצועות כזה ומפני שגודל עדשה הוא כרוחב ב"ש על ב"ש. א"כ הי' אורך כל הרצועה כרוחב ב"ש. ורוחב כל רצועה כרוחב ששית שער. ונקיף עם י"ב רצועות הנ"ל את ח' עדשי הנגע שמקיפין את המחי'. ומפני שד' עדשים שבד' זויות הנגע יש בהם ב' צדדי העדשה מגולים. לפיכך צריך י"ב הנ"ל לסבב כל קצוות החיצוניות של כל הנגע סביב כזה. נמצא יתרחב הנגע ע"י הקפה זו כרוחב ששית שער לכל צד. ויהי' מקצה המחי' עד שפת הנגע לכל צד. כרוחב ב"ש וששית כך מוכרחים אנו לומר לדעת הר"ש דמצריך למחי' שתהי' באמצע הנגע ממש. ואוקי למתני' דהכא שהבהרת היא כגריס מלבד המחי'. וא"כ סרה תלונת רבינו הרא"ש על פי' זה. שהקשה דא"כ כשנתמעט הנגע כגריס אמאי טהורה. הרי עדיין נשאר נגע שהיא ומחייתה כגריס. במהכ"ר אם לאחר שנתמעטה ישאר נגע שהיא ומחיתה כגריס. על כרחך שלא נתמעטה הנגע רק חלק ששית מרוחב שערה. ואיך יעלה על הדעת שיהי' הכהן יכול לשער שנתמעטה הנגע משהו מן המשהו כזה. והרי גם על רוחב שער א' אנו מצטערים היאך היה יכול הכהן לשער רחבה אם לא על ידי כלי אומנות נפלא מאד. ומה גם שיהיה יכול לשער הוספה או גירעון בהנגע בשטח חלק ששית מרוחב השער. אשר הוא רק קו מחשביי. ולא יגידוה לנו כל כלי אומנות הנפלאים שבעולם. אע"כ שנתמעטה באופן שיוכל הכהן להרגיש והיינו באופן שאמרנו שלא נשאר כגריס מהנגע. ושפיר קאמר תנא סתמא נתמעטה טהורה. כל שנתמעט הנגע באופן שניכר המיעוט ההוא לעין הכהן שוב לא נשאר כעדשה לכל צד סביב המחי'. אלא דאעיקרא ק"ל היכא אפשר דנוקמא להא דקא' הר"ש שהי' נגע כגריס מלבד המחי'. דהיינו שהיתה הבהרת מתפשטת סביב המחי' כשיעור ב"ש וחלק ששית מרוחב שערה. ולא יותר. במה אדע אותו חלק ששית מרוחב השער'. הר"ז למעלה מהשגת חוש הראיי' ומדידה. ותו ק"ל איפכא לדעת הר"ש. דא"כ אמאי ברבתה המחי' טמא' הרי כשתתרבה המחי' עד שיורגש לעין הכהן. והנגע היתה בולטת לכל צד סביב להמחי' רק ברוחב ב"ש וחלק ששית מרוחב שערה. על כרחך כשהרגיש הכהן שנתמעטה. לא נשאר מהנגע כעדשה סביב המחי'. ואמאי טמאה. אולם כבר אמרנו [במראה כהן שם] וגם הוכחנו בס"ד כמה פעמים במכילתן. דא"צ שיהי' באמצע הנגע ממש. רק סגי בשלא יהי' רוחב הנגע סביב המחי' פחות מעדשה. ואפילו יהי' בצד א' טפי מזה לית לן בה וטמא. וא"כ תתישב קושי' הרא"ש כפשוטו. די"ל דלעולם משנתינו מיירי כשהבהרת כגריס מלבד המחי'. והיינו שהעדשה החסר משיעור גריס שבהבהרת ע"י המחי' שבאמצעה. אותו עדשה בולט מן הצד של הבהרת. וכמ"ש בציור הראשון לעיל. והא דקאמר נתמעטה הבהרת טהורה ר"ל ברבתה הבהרת. א"א בשום גוונא שתהי' טהורה. דבין שרבתה לכל הצדדים סביב המחי' או שרבתה רק מצ"א. עכ"פ הרי פשתה וטמאה. אבל בנתמעטה הבהרת אפשר שיהא טהורה. דהיינו בנתמעטה בשום מקום שרחבה שם סביב המחי' רק כרוחב עדשה. חוץ בנתמעטה במקום עדשה הבולט. דשם פשיטא שאפילו ינטל העדשה כולו. תשאר עדיין היא ומחיתה כגריס. והדר קאמר. רבתה המחי' טמא'. ר"ל ג"כ כלעיל. דהיינו אפשר שתתרבה המחי' ותהי' טמאה. וכגון שתתרבה המחי' נגד מקום עדשה הבולט. אבל נתמעטה המחי' בכל מקום שתתמעט נטהרה הנגע. דהרי אין בה אז כעדשה. ובהא יתישב נמי מה שיש לדקדק במשנתינו. דכיון דדין רבוי ומיעוט הבהרת ורבוי ומיעוט המחי' שוין בדינן. דכשנתרבה זה או זה טמאין. וכשנתמעט זה או זה טהורי'. א"כ למה לא כללן תנא. והכי הול"ל. רבתה הבהרת או המחי' טמא'. נתמעט זה או זה טהור'. אבל לכי תידק בהנך מילי אתה תחזה דלא ראי זה כראי זה. ודין שניהן אינו שוה. דכשתתרבה הבהרת. בכ"מ שתתרבה טמא טמא יקרא. משא"כ במחי' שתתרבה. רק אפשר שיהי' טמא. והיינו כשתתרבה מול עדשה שבולט מהנגע מן הצד. ובנתמעט זה או זה הוא ממש להיפך. דכשנתמעטה הבהרת רק אפשר שיהא טהור. והיינו כשתתמעט שלא במקום עדשה הבולט. אבל המחי' בכ"מ שתתמעט טהור'. משום דבכל גוונא הרי לא נשאר מחי' כעדשה. לכן דעת שפתי' ברור מללו במשנתינו לבלי למחתינהו לבהרת ומחי' ברבויין ומיעוטן בחדא מחתא. וא"ת עכ"פ כיון דלפי"ז הא דקאמר התנא נתמעטה בהרת טהורה ורבתה המחי' טמאה. תרווייהו רק בדרך אפשר קאמר. ור"ל שזה אפשר שיהי' טהור וזה אפשר שיהי' טמא. והרי בכל א' מהן אפשר נמי להיפוך. א"כ הו"ל למנקטינהו לרבוי ומיעוט שבכל א' בחד לישנא. דהיינו רבתה או נתמעטה הבהרת טמאה. רבתה או נתמעטה המחי' טהור'. י"ל דרצה תנא למנקט גוונא שיהי' בהרת ומחי' שוין. דשניהן בנתרבו אפשר שיטמאו. ושניהן בנתמעטו אפשר שיטהרו. להכי בנתמעט בהרת נקט אפשריות טהרתה. כדי לדמותה לנתמעט המחי'. שא"א בה שלא יהי' טהור. דהרי בנתמעט אין בה כעדש'. ובנתרבה מחי' נקט לשון טמאה כדי לדמותה לנתרבה בהרת שא"א שלא תהי' טמאה. וקמ"ל בזה שאפשר שיהי' דין רבוי ומיעוט של בהרת ומחי' שוין. ולאפוקי ממשנה ג' כשהבהרת כגריס והמחי' שבתוכה פחותה מכעדשה לר"מ התם אין דינו שוה. דבהרת שרבתה וודאי טמאה. ונתמעטה וודאי טהורה. ובמחי' בין שרבתה ובין שנתמעטה לר"מ טמא'. ובהא מיושב נמי מה דק' דעכ"פ אמאי באמת לא נקט תנא בכה"ג. שהבהרת היא ומחיתה כגריס כיון דבהכי סגי. והול"ל דבכה"ג כשרבתה הבהרת טמא'. נתמעטה טהורה. ובמחי' בין שרבתה או נתמעטה טהורה. י"ל דהיינו דאמרן. דרצה למנקט גוונא שיהי' הבהרת ומחי' שוין. דבשניהן בנתרבו אפשר טומ'. ובנתמעטו אפשר טהרה וכדאמרן. אבל אי הוה נקט היא ומחיתה כגריס הרי בשרבתה בהרת טמא'. ובמחי' אפילו רבתה טהור'. מדנתמעט עי"ז הבהרת. עוד י"ל דלהכי נקט תנא גוונא שהבהרת לבד כגריס משום רבנן דמשנה ג'. ולאשמעינן דבשהמחי' אינה כגריס השוו חכמים מדתן בזה עם כשהבהרת לבד כגריס והמחי' לבד כעדשה דבשניהן ס"ל דכשרבתה מחי' טמאה וכשנתמעטה טהורה. ואברכה ד' בכל עת אל דעות ד' אשר חנני לברר כל זה:

(ג) וא"ת פשיטא ומאי קמ"ל. וי"ל משום דסד"א דרק בתחלה צריך שתהיה המחי' מבוצרת. אבל כשהוחלט פ"א ע"י שהיתה המחי' מבוצרת. אף שאח"כ רבתה המחי' לצד א' נשארת בטומאתה. דלא דמי לדלעיל [פ"א מ"ה] דמבוצרת ונעשת מן הצד. דנטהרה. התם לא הוחלט' עדיין אחמול. אבל הכא שהוחלטה כבר לא. וקמ"ל הכא דאפ"ה כל שהשתא אינה מבוצרת נטהרה. וקמ"ל עוד רבוי ונתמעט. דגם כשרבתה המחי' יותר מהעדשה. אם הבהרת מקיפו סביב ברוחב עדשה. ג"כ מצטרף המחי' שבתוכה לשיעור גריס. ולא תימא רק מחי' כעדשה מצטרף לשיעור גריס ולא כשמרוחק חלק הבהרת שמצד א' מהחלק שכנגדו טפי מכעדשה:

(ד) ונ"ל דהא דצריך למנקט תרתי. נתמעטה והלכה. ה"ט. דאי הוה תני רק נתמעטה סד"א דבנתמעט מצ"א סגי. והר"ז ליתא. מדעדיין נשאר שיעור מחי' בשאר הצדדים וראוי להשאר החיצונה בטומאתה. להכי נקט נמי גוונא דהלכה לה. לגלויי' דנתמעטה נמי בכה"ג מיירי. והיינו שנתמעטה בכל הצדדים סביב עד שלא נשאר רוחב עדשה ממנה בשום צד. דהו"ל דוגמת הלכה לה:

(ה) ול"מ הי' נ"ל דהך בבא ד"ה היא. דאפילו לר"ע לעיל במשנה ה'. דס"ל דגם כשפשתה פנימי' לא מחשב פשיון. זהו דוקא כשפשתה פנימי' לתוך מחי' של חיצונה. דכיון דגם כשלא פשתה חיצונה לתוך המחי' מקרי המחי' פנימי' להחיצונה. ונטמאת עי"ז להכי אינו בדין שיחשב אותו מקום חוץ לגבי פשיון פנימי'. אבל הכא שרק בהק מפסיק בין נגע הפנימי להחיצון. לפיכך דוקא לגבי פשיון של החיצונה לשם. שהבהק באמת פנימי לה אמרינן דאין נגע פושה לתוכה. אבל כשפשתה פנימי' שהבהק חוצה לה. הרי כל בהק כשאר עור הבשר הוא שהוא מחוץ להנגע. ושפיר מקרי פסיון לפנימי'. ומה"ט נמי נקט פחות מכעדשה לרבותא. דאע"ג שאין בו פנימי' לחיצונה רק רוחב פחות מכעדשה. דהיינו רק רוחב שער א'. אפ"ה מחשב אותו משהו חוץ לפנימי'. ופנים לחיצונה. ולפי"ז שפיר איצטריך לאשמעינן הך בבא. דקמ"ל דאף שכשהבוהק הוא בפנים נחשב כעור הבשר להפנימי'. שכשפשתה לשם. מחשב פשיון וטמאה. אפ"ה כשפשתה החיצונה להבהק. מחשב כפשה לתוכה. ואת"ל הרי הך רבותא הוה מצי נמי לאשמעינן בשיש מחי' פחות מכעדשה בין חיצון לפנימי. דמחשב אותו קצת מהעדש' פשיון לפנימי ולא לחיצונה. י"ל משום דמחי' פחות מכעדשה. פלוגתא דר"מ ורבנן היא [בתוספתא פ"ב]. דלר"מ כל נגע שאינו כגריס רק עם מחי' פחות מכעדשה שבתוכה יסגיר. דס"ל דגם מחי' פחות מכעדשה מחשב כפנימית של הנגע ומצטרף לה. א"כ לדידי' ה"נ הכא מחשב כפנימית נגד החיצון. ואין הנגע הפנימי פושה לתוך שם. מדהו"ל כפושה לתוכה ולרבנן שם כל מחי' פחות מכעדשה כעור הבשר דיינינן לה. ואמ"צ לשיעור גריס של הנגע. א"כ לדידהו כשאר עור הבשר דיינינן לה ויש בו סימן לפשיון לפנימית ולא לחיצונה [ועי' לעיל מ"ג ודו"ק]. אולם הרמב"ם והר"ב כתבו דלהכי לא נקט בהק כעדשה. משום דאז הי' טמא משום מחי'. דמחי' מטמא בכל מראה. ורתוי"ט הרבה להקשות קושיות עצומות ע"ז. והביא ראיות חזקות דכל שמראיתו כבוהק אמ"ט משום מחי'. לכן ידו הדה לפרש כפירוש הר"ש ז"ל יע"ש. ואני הדל לא הבאתי פי' זה. משום דלפי קוצר שכלי לא אוכל מלט משא מלומר דלפענ"ד זהו דוחק גדול לומר דהי' בוהק דקאמר משנתינו. היינו שהבהק מפסיק בין הנגע למחי'. והרי ההפסק שבין נגע למחי' לא נזכר לעיל מינה כלל. והיאך תלא תניא בדלא תניא. אולם כדי שלא לעשות רבותינו אשר מימיהן אנו שותין כל היום. כטועין ח"ו בדבר משנה. ועוד שהרי גם הרא"ש אשר ידוע כי כל דרכי' כעשתרות קרנים מידו לו גם הוא בפירושו שלא ראהו רתוי"ט [כדמוכח בכמה מקומות] פי' משנתינו כרמב"ם והר"ב. על כרחך נכוף אזנינו לשמוע. שכל המקומות שהביא רתוי"ט שנזכר שם דבהק אין דינו כמחי'. היינו בהק פחות מכעדשה. ואת"ל א"כ מראה מחי' נמי כשהיא פחות מכעדשה לא שמה מחי'. והו"ל להתנא למנקט מחי' פחות מכעדש'. י"ל דלרבותא נקט בוהק דאף שהוא לבן ומראה חולי. אפ"ה מדבוהק נמוך מד' מראו' טהור. ואדונינו רב"א זוצוק"ל פי' משנתינו דה"ק. בהק או מחי' פחות מכעדשה. וראו כי רבותינו הגבורים פלגי שויסקי. ואנא עניא קטין חריך שקא מקולבאי פלגינא אמגוזא ופסחים בזזו בז. כי יד ד' עשתה זאת ויהי לי לישועה:

(ו) ומ"ש רבינו הראב"ד שבראשי אברים אין גידול שיער. במחכ"ר זה היפך המוחש. דהרי בראש החוטם של זקנים יש לפעמים שערות קטנות כדי לקרוץ בזוג. ותו דגם לקמן ספ"ט לא הקשו לר"א רק מפס ידו שאין שם א' מג' סימני'. משמע דבראשי אברים שפיר אפשר בהם עכ"פ פסיון וש"ל. וצ"ע. ולע"ד אאמ"ו הגזצוק"ל להכי לא נקט אמ"ט בבהרת. מדסד"א דגם אין נגע פושה לתוכה. והא ליתא. דאע"ג דאין שם מטמא בבהרת. עכ"פ נגע שבחוץ פושה לתוכן [כהר"ב פ"ח מ"ה]. ורק בביהס"ת במשנה ח' דאין מטמא בבהרת. וגם אין נגע פושה לתוכן. קתני שפיר ואלו אמ"ט בבהרת ודפח"ח. דבזה מתורץ גם קושיתינו ביכין. ובזה תירץ ע"ר הגזצוק"ל גם קושיית הגאון יעב"ץ שהקשה דאי נימא כהראב"ד דרא"ב אפילו בנגע אמ"ט א"כ ל"ל קרא בר"א דמילה שמותר לקוצ' הרי רק בראויי' לטמ' אסור לקוץ [כפ"ז מ"ד] והרי לראב"ד אינו ראוי כלל. והשיב ע"ר זצוק"ל דהתם מיירי בפשה לתוכה. ולבו"ת נ' דהתם כשהנגע הוא מן הצד שבראש:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.