תפארת ישראל - בועז/נגעים/ג

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תפארת ישראל - בועזTriangleArrow-Left.png נגעים TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק

רע"ב
תוספות יום טוב
תפארת ישראל - יכין
תפארת ישראל - בועז


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
ר"ש
הון עשיר
רש"ש


דפים מקושרים

(א) אבל אי"ל דהכל לאתויי כהן בע"מ. דכשר לראות הנגע. והרי רק חלל נתמעט בת"כ [כרמב"ם פ"ט מטו"צ ה"ח]. ליתא. דא"כ לא הי' שייך לומר אח"כ שהטומ' והטהרה ביד כהן. והרי רישא נמי בכהן מיירי. והר"ש והר"ב נושא כליו כתבו. דהכל דהכא לאתויי כהן ע"ה. והוכרחו רבותינו לומר כן משום דבאמת הכי קאמר [כערכין ד"ג א']. אמנם במחכ"ר א"א לכוון זה בלישנא דמשנתינו. דאי במלת הכל נתרבה ע"ה. א"כ ל"ש לומר אלא שהטומ' וכו' דהרי רישא גם כן בכהן מיירי. וטפי הול"ל אלא שיוליך עמו חכם ישראל. ובל"ז ק' סוגיא דהתם. דז"ל הש"ס שם. הכל רואין את הנגעים הכל כשרים לראות את הנגעים. לאתויי מה. ומתרץ לאתויי כהן ע"ה עכלה"ג. וק' הרי עינינו ראו ולא זר דמה דמייתי הש"ס התם אינו לשון המשנה. והיאך הר"ש והר"ב בחדא מחתא מחתינהו. ואת"ל דס"ל לרבותינו כתוס' התם שכתבו בזה"ל דהאי הכל הכל לאו גבי הדדי תניא עכ"ל. וס"ל לרבותינו דהכל קמא ברייתא היא בשום מקום. והכל כשירין היינו משנתינו. ואהכל כשירין קאמר התם הש"ס לאתויי כהן ע"ה. אמנם ק' א"כ למה באמת מייתי הש"ס הנך תרתי תנויי דלאו גבי הדדי תניא. ותו היאך שביק הכל קמא לומר מה מרבה בי' ומפרש רק הכל בתרא. ותו למה לא קאמר הש"ס התם דהכל לאתויי ישראל. או כהן בע"מ. אלא האמת יורה דרכו. דכך הוא באמת דהכל רואין דמייתי הש"ס ברייתא היא. ועלה קבעי הש"ס הכל לאתויי מה. וכדי שלא ישיב דהכל לאתויי ישראל להכי מייתי סמיך לה הכל כשירין. דהיינו הכל דמשנתינו. דמוכח מכח המשנה בעצמה דהכל לאתויי ישראל. מדמסיים אלא שהטומאה והטהרה ביד כהן. ש"מ דרישא בישראל מיירי. ולהכי מקשו שפיר דכיון שכן. הכל רואין דברייתא לאתויי מה. ואהא משני לאתויי ע"ה. מדסד"א דאע"ג דממשנה מוכח דרשאי ישראל לראות משפט הנגע. עכ"פ הכהן הרואה הנגע בהבטה בעלמא וחורץ משפטה. צריך שיהי' עכ"פ בקי בדין. אע"ג שלא בחן דין נגע זו. לולא שבחנה והודיע לו ישראל העומד בצדו. אפ"ה מדידע לבחנה הו"ל כראוי לבילה. קמ"ל בהכל דברייתא דאפילו הכהן הוא ע"ה. שאינו אלא רואה לחוד' אפ"ה שפיר דמי. וא"ת עכ"פ למה לא משני הש"ס דהכל רואין דברייתא לאתויי כהן בע"מ דלא שמעינן לה ממתניתין וכדאמרן. י"ל הא מלתא דפשיטא לגמרי היא. דכיון דגם כהן בע"מ כל דיני כהונה עליו לענין טומ' מת ונשיאת נשים פסולות. וגם לקולא לאכול תרומה וקדשים ורק מהקרבה מיעטו קרא. פשיטא דגם לגבי נגעים כשר דכהן גמור הוא. ורק גבי פרה אדומה דרשינן הכהן בכיהונו. דלבעי בגדי כהונה [כיומא מ"ג א'] וכ"ש דפסל גבה בע"מ. והיינו משום דחטאת קרייה רחמנא לאשמעינן דדינה כקרבן [כחולין י"א ב']:

(ב) כך כתב הר"ש והר"ב. ותמהני למה לא פירשו רבותינו מדאין עושין מצות חבילות חבילות. וכמו דאין משקין ב' סוטות כא' מה"ט [כסוטה ד"ח א']. והרי ה"נ ראיית הכהן הנגע מצוה היא. ובין בהשקאת סוטה ובין בראיית הנגע. פשיט בעיני דהי' הכהן צריך לברך מקודם אקבו"צ. ונ"ל דרבותינו דייקי מתוספתא [פ"א] שהזכירה כל הדברים שאין עושין כאחד. וביניהן נקט אין מטהרין ב' מצורעין כא'. ועל כולן קאמרינן בפ"ק דסוטה [שם] דאין עושין מצות חבילות. ומדנקט רק טהרת המצורע. ולא נקט אין רואין ב' נגעים כא'. ש"מ לאו משום דשיירי' כדשייר טובא התם. דא"כ טפי הו"ל לשייר טהרת המצורע שמאוחר לראיית הנגע. אלא משום דדוקא כל מצוה שיש בה מעשה וטרחא. להכי כשעשה ב' כא' מחזי כאילו הן עליו למשא. וכמ"ש רש"י התם. משא"כ ראיי' אינו מעשה וטרחה. דניחוש שכשיראה שניהן כא'. היינו משום דהמצוות הן לו למשא. ואילה"ק לרש"י דלהכי אין עושין מצות חבילות מדמחזי עליו כמשא. א"כ באומר ב' קדושות על כוס א' אסור מדאין עושין מצות חבילות [כפסחים דק"ב ב'] ומה משא איכא בהא. י"ל מדטריחא לי' להביא כוס אחר לקדושה האחרת. ועכ"פ לרמג"א [קמ"ו סקי"א] דר"ל להרמב"ם אין משקין ב' סוטות כאחד ע"י ב' כהני'. ור"ל דמדלא השקה אותן כהן א' משמע דמחזי כמשא עלי'. ק"ל נהי דלא תקשי וכי אין רשאין ב' בנ"א להניח תפילין יחד. דהתם חובת הגוף הוא להניח כ"א תפיליו. עכ"פ הפסח שנשחט בג' כתות רבבות אלפי ישראל והרי רשאים כל א' לשחוט כל הפסחים כולן [קדושין מ"ב א']. ואפ"ה לא מחזי כמשא כשישחטו כל א' פסחו. וכולן בשעה א' ובמקום א'. ואת"ל התם עכ"פ לא רמיא חיובא על כל א' לשחוט פסח חבירו. ק' וכי רמי חיובא אכהן א' להשקות כל הסוטות ולטהר כל המצורע. וצ"ע:

(ג) אבל אי"ל דהנ"מ כשנרפא אח"כ שניהן. דאילו טימא הכהן להנגע הב' הי' צריך גם לה קרבנות לבד. ליתא דאפילו אם הי' הכהן מטמא הנגע הב'. עכ"פ כל הנגעים שנולדו קודם הבאת אשמו לנגע א'. די להן בקרבן של נגע א' [כרמב"ם פ"ה ממחוס"כ ה"ט] ועי' פ"ד סי' ל"ג מש"ש בס"ד:

(ד) ורבותינו הרא"ש והר"ש והר"ב פירשו דדוקא אם בתחלה ראה שניהן אז בסוף שבוע המסגיר מסגיר וכו'. ופשוט דאזלו לשיטתייהו. דס"ל דכל שלא נולדו שניהן בתחלה. אינו רואה הב' עד שיפטור מהראשון לגמרי. אולם בתוספתא [פ"א] אמרינן להיפך וז"ל שם. ואם משהסגיר נולד לו נגע אחר אינו נזקק לו עד סוף שבוע עכ"ל. הרי דבסוף שבוע נזקק לו אף שלא נולד הב' בתתלה ביחד עם הא'. ויש לדחוק דלרבותינו ה"פ דתוספתא. דבסוף שבוע אפשר שיזדקק להב'. כשיפטור אז מהא'. ואפ"ה לא ידענא מה הכריח לרבותינו לפרש כן התוספתא. וגם לישנא דמתני' דחוק לדבריהם. דנימא דהאי בתחלה דקאמר תנא היינו תנאי ור"ל אם בתחלה הסגיר שניהן. אז בסוף שבוע המסגיר וכו'. ודו"ק:

(ה) ומ"ש הר"ש והר"ב הכא. דה"ה דפוטר ומסגיר פוטר ומחליט. במחכ"ר אלו דברים מיותרים לגמרי. דהרי לדידהו איירי סיפא שכבר ראה נגע הב' בתחלה. וא"כ מה אריא בכה"ג הרי אפילו כשלא ראה הנגע הב' בתחלה. רק נולדה אח"כ אפ"ה כשפטר הא' וודאי מותר להסגיר או להחליט הנגע הב' מדנפטר כבר מקמא לגמרי. ורב"א חרז לבבא זו דה"ק. והמחליט [בשביל קמא] מחליט מסגיר ופוטר. ר"ל בין בזה או בזה פוסק אז על השני. ומה דנקט תנא תו. מחליט ופוטר. קאי על המסגיר מסגיר שהזכיר תנא תחלה. ור"ל שהמסגיר הראשון מסגיר ומחליט ופוטר הב'. ואף שלפי דברי רבינו אנן סכינא חריפא פסק לדיני המסגיר והפסיק בין דיניו עם דיני מחליט. אפ"ה הרווחנו בדבריו שאין חסר שום אופן במשנתינו:

(ו) כך כתב הרמב"ן בחומש. ולזה נוטין גם דברי הרמב"ם [פ"ה ורפ"ח מטו"צ]. ול"מ אין כאן לתמוה ע"ז. דבנשר כגריס טמא. ובנשר כל פאתי פניו או כל פאת אחורי קדקדו טהור. דהרי אשכחנא בת בוקתי' דכוותה בכולו הפך לבן טהור. אולם כל דברינו בזה היינו כדקיי"ל כת"כ. דבנתק אפילו אין הפסד בעור טמא [כרמב"ם רפ"ח מטו"צ]. אבל אי נימא כהתוספתא. דבנתק צריך שיהי' שנוי והשחתה בהעור. א"כ יש חילוק רב בין נתק שהושחת העור והוא טמ'. לקרחת וגבחת שאין שם השחתה בעור שהוא טהור. ורק אם במקום הקרחת וגבחת נתהווה בהרת. שמשונה בדיניו מדין נתק בכמה דברי'. צריך לומר או כרבינו רמב"ן או כדברי הנ"ל. כדי לחלק ביניהן:

(ז) כך משמע מהרמב"ם [טו"צ פי"ב ה"ח]. ול"מ היה נ"ל דחזרה בפשיון לאו דוקא. אלא כל שחזר מראה פסולה כגריס אחר שנפטר. פשיון קרי לי' ושורף הבגד:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.