תפארת ישראל - בועז/נגעים/ד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תפארת ישראל - בועזTriangleArrow-Left.png נגעים TriangleArrow-Left.png ד

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תפארת ישראל - יכין
תפארת ישראל - בועז


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
ר"ש
הון עשיר
רש"ש
שיח השדה


דפים מקושרים

(א) ומ"ש הר"ש והר"ב כמבצר שבאמצע עיר. וכן כתבו לקמן במשנה ה'. ט"ס הוא וצ"ל שבאמצעה העיר. אולם מה שפי' רבותינו הנ"ל וגם הרא"ש דשלא מבוצרת היינו בשחוט רחב ב' שערות יוצא ממנה נ"ל דרק לרבותא דב' שערות נקטי הכי. דאפילו כשגדלי' הב"ש בהחוט ההוא ג"כ מטמאי. וכ"ש בשגדלי' הב"ש בגוף הנגע על שפתה. אבל אפילו כשהיא בגוף הנגע ואינה רחוקה מהשפה רוחב ב"ש. אינה מטמאה:

(ב) ונ"ל דלהכי קאמר הכא מלת מלמטה. ולא נקט כלישנא דרישא. דהיינו היתה אחת בעיקרה ונחלקה בראשה. דה"ט משום דבעיקרו דרישא ר"ל סמוך לעיקרו כדי לקרוץ בזוג. וכדמפרש ברישא. וא"כ אי הוה נקט גם הכא היתה אחת בעיקרה. סד"א דגם הכא ר"ל כדי לקרוץ בזוג. ור"ל דדוקא כשנראה מגודל השער כדי לקרוץ בזוג כולו אחת. אז אפילו למעלה מזה נחלקה לשנים דיינינן לה כשער א'. אבל בשנראה כאחת רק בפחות מכדי לקרוץ בזוג נדונת כב' שערות. להכי נקט הכא לשון למטה. לאשמעינן דאפילו נראית כאחת רק למטה משיעור זו הנ"ל. אפ"ה נחשבה כאחת ואינה סימן טומאה. ואפשר עוד דלמטה דקאמר תנא היינו למטה תוך הבשר. וכל מה שמהשער מבחוץ על הבשר מפוצל ונראה כשתים. אפ"ה כיון שבאמת בשרשה אינה רק אחת. נדונת רק כשער א'. ואת"ל היאך נדרוש במכוסה ממנו לידע אם בתוך הבשר היא א' או שתים. ואי"ל כגון שהוחלט עבור פשיון או מחי'. ותלש השער בשער זו ומצאוה שהיתה ב' בתוך הבשר. ואח"כ עבר הפשיון והמחי'. הר"ז טמא משום ב' השערות שתלשן בשכבר הי' מוחלט. ליתא. דהא דאמרינן לאחר החלטו טמא היינו לאחר שהוחלט באותו סי' טומ' שתלשו [עי' פ"ז מ"ד]. אלא י"ל דנוכל לידע שפיר אם השער מחולק תוך הבשר. אם ב' פצולי שער אלו יוצאים מגומא א'. אז וודאי שער א' שנתפצלה רק בחוץ ונראת כב'. דברית כרותה לב"ש שאינן יוצאות מגומא אחת [כב"ב דט"ו א']:

(ג) ולרב"א מתניתין ב' בבי קתני לה. ברישא אשמעינן דאין שער שחור מציל משער לבן. כמו שמציל משער צהוב. והא דקאמר תו אין חוששין מילתא אחריתא ניהו. שאין השער ממעט שיעור הנגע. וי"ג או שער שחור. ולפי"ז מה דקאמר תנא שער לבן. היינו שיש בהנגע יותר מב"ש לבנות. וסד"א שהנוספי' ימעטו השיעור שלא יחליטוהו. קמ"ל. ומה דקאמר תו או שער שחור. תו קמ"ל דסד"א דעכ"פ ימעטו השיעור שלא יסגירוהו. ול"מ אמינא דזה קצת דוחק. דא"כ הל"ל סתמא שמא מיעט השער הבהרת. ועוד צריך לדחוק לפי"ז דנימא דטמא דתני לצדדין קתני לה דבשער לבן יחליט. ובשחור יסגיר:

(ד) אמנם מ"ש הר"ש ואחריו הר"ב נושא כליו. דגם כשנדונין כנגע א' יש נ"מ לקולא. דכשנולד בא' מהן פסיון או ש"ל. דאם נחשבים נגע א' מחליט על שתיהן. וכשנחשבין כב' נגעים מסגיר מזו ומחליט בזו. והנ"מ. דלכי מטהר בעי לאתויי ב' קרבנות עכל"ר. ובמחכ"ר אין הלשון מדוקדק דמה שכתבו מחליט על שניהן וכו' משמע דשניהן מוחלטין. והא ליתא. דאדרבה נחשבין כנגע א'. ותו מה זה שסיימו מסגיר בזו ומחליט בזו. ולכי מטהר בעי לאתויי ב' קרבנות. וגם הא ליתא. דמוסגר א"צ קרבן. והא דלא קאמרי כגון שיש מחי' בזו ומחי' בזו. דאם נחשבים כנגע א' הו"ל כב' מחיות בנגע א'. וכשנטהר משניהן מייתי רק קרבן א'. ואי מחשבו כב' נגעים חייב בב' קרבנות. מזה מוכח דס"ל לרבותינו. דמחי' צריך שתהי' באמצע הנגע ממש. דהיינו שיקיפה הנגע ברוחב שוה לכל הצדדים סביב [ודלא כמו שכתבנו בס"ד במראה כהן סי' יג וע"ש]. וא"כ הרי כששני המחיות בנגע א'. על כרחך שההיקף של הנגע אינו רחב סביב לכל צד לכל א' מהמחיות במרחק שוה. אולם כבר כתבנו [שם] דהרמב"ם מוכח שא"צ שיהיה הנגע מקיף להמחיה לכל צד במרחק. וגם בזה מחולקים על הרמב"ם. דאינהו ס"ל דכשהן ב' נגעים חייב קרבן על כל א' וא'. וכן כ' ג"כ לקמן משנה י'. ואולם הרמב"ם [פ"ה ממחוכ"פ ה"ח] כתב דכל הנגעים הנולדים קודם שהביא אשמו של נגע הראשונה מתכפרין בקרבנות שעל נגע הראשון. וערכ"מ שם ודו"ק. אבל לכאורה הי' נראה דאעפ"כ יש נ"מ לקולא כגון שהי' ב' נגעים ובכל א' כגריס. וכשהסגירם נולד ונתהווה חוט בהרת שחיבר שניהן. דאם החוט רחב כב' שערות שניהן נחשבין כנגע א' א"כ החוט שפשה הו"ל כפושה לתוכה. דהרי החוט ההוא באמצע ב' חלקי הנגע. וטהור [כלקמן פ"י מ"ח]. אמנם באמת א"א לומר כן. דלא מקרי פושה לתוכה. רק כשהאום מקיף להפשיון סביב. משא"כ הך חוט שפשה. אין האום מקיפו רק מב' הצדדים. ובב' הצדדים האחרים יש עור ובשר מכאן ומכאן:

(ה) כך כתבו הר"ש והר"ב. וכן משמע לישנא דמתניתין. ונ"ל דאידך ב' בבי דלא קתני. דהיינו ברישא שיש בהרת כגריס ובה מחי' כעדשה. והשער תוך הבהרתו. בכה"ג מודה ר"ש דטמא. וכ"כ בסיפא. בהרת ומחיתה כגריס וש"ל בתוך המחי' בכה"ג מודו גם חכמים דטהור:

(ו) ותמה רתוי"ט. למה ברישא בהלכה המחי' נקט טמאה לשון נקיבה. ובסיפא בהלך ש"ל נקט טמא לשון זכר. והניח בצ"ע. ולכאורה הי' נראה דהיכא דהוחלט בש"ל לא שייך למנקט טמא לשון זכר. דאז הוי משמע דקאי אמנוגע. והרי הש"ל יש בו עדיין צד טהרה. כשיהפוך כולו לבן. ואז אפילו ישארו הב' שערות. יהי' טהור [וכמ"ג]. להכי נקט טמאה. דהיינו זאת הנגע בתמונתה השתא טמאה. אבל במוחלט במחי'. דמעכב ההופך כולה לבן. דכל עוד שהמחי' במקומה לא אפשר בה צד טהרה שפיר שייך למתני גבה לשון טמא. אבל באמת הא ליתא. דהרי בסיפא ביש במקום הש"ל כגריס. דג"כ טמא משום הש"ל. ואפ"ה נקט לשון זכר טמא. ואת"ל שאני התם דמדאיכא בהמנוגע חזקת טומ' מהמחי' שהי' בו תחילה. להכי שייך שפיר לשון טמא. עכ"פ הרי במשנה ד' בהי' בו ש"ל ושער שחור שאין בו חזקת טומא' עדיין. ואפ"ה נקט תנא לשון טמא. אלא נ"ל דבהלכה המחי' טמאה קרינן במפיק. ור"ל הליכת המחי' טימאה להנגע משום השער לבן שנתהווה בה דמקודם לא הי' טמא משום השער לבן. מדלא הי' בתוך הנגע בעצמה. והשתא הן בתוכה. משא"כ בסיפא בהלך לו הש"ל שפיר קאמר טמא מפני המחי' דהרי גם מקודם טמא הי' משום המחי'. ולפי"ז בסיפא בהי' ש"ל בבהרת כגריס. נמי שפיר נקט טמא. משום דבכה"ג גם קודם שהלכה המחי' הי' טמא משום הש"ל. וכ"כ במשנה ד' בנולדו בהבהרת ש"ל ואח"כ גם שער שחור. ג"כ שפיר נקט טמ'. דר"ל גם אחר שנולד השער שחור עוד טומאתו בו כמקודם משום הש"ל. והאמת עד לעצמו:

(ז) ולכאור' היה נראה דגם כשלא הי' בהמחי' כשיעור לטמא הנגע או כשלא היתה המחי' מבוצרת ונולד במחי' זו ש"ל. ואח"כ התפשטה הנגע במקום המחי' אף דמחי' זו מדאינה מטמא וודאי אינה כהנגע להצטרף לשיעור גריס. וא"כ הש"ל שבה קדם להבהרת כשיעור. עכ"פ לא גרע הך מחי' משחין ובוהק ודכוותייהו. שכשהן באמצע הנגע. ובאמצע א' מהן יש ש"ל. ואח"כ התפשטה הנגע למקום השחין והבוהק. ועי"ז באו הש"ל לתוך הנגע. שהוא טמא [כפ"א מ"י]. אלא י"ל דדוקא שחין ומכוה דמין נגע הן. להכי אף דאין מצטרפין לנגע שבעור ובשר. עכ"פ מדהן מין נגע. שפיר קרינן בי' ושער בנגע הפך לבן. לענין שאם קדמו בזמן להש"ל סגי. ואפילו בוהק שטהור הוא לגמרי. עכ"פ שם נגע יש עליו. אלא שטיהרו הכתוב. ומה"ט לא לבד כשהן באמצע הנגע מחשבו לענין הב' שערות שבהן כעיקר הנגע. אלא אפילו הן בצד הבהרת. ובאמצע נתהוו הב' שערות ואח"כ עברו השחין והמכוה והבוהק. ונמצאו הב' שערות תוך הנגע. אזלינן בתר הזמן שקדם הבהרת לש"ל וטמא [כפ"א מ"ו]. אבל מחי' פחות מכעדשה. שהוא בשר בריא. ואין שם רושם נגע בהמחי'. להכי כמו שאם היו ב' שערות בבשר בריא בצד הבהרת. ואח"כ התפשטה הבהרת לשם. לא נטמא משום הב"ש. אף שקדמה להן הבהרת בזמן. מדעכ"פ לא קדמה להן במקומן. כ"כ כשהבשר בריא פחות מכעדשה. הוא באמצע הבהרת. וב"ש בהמחי'. ואח"כ התפשטה הבהרת למקומן. אף דקדים להן הבהרת בזמן. אפ"ה כיון דלא קדם להם במקום אינן סי' טומ'. והנה אחר כתבי זה מצאתי בתוספתא [פ"ב] דפלוגתא דר"מ ורבנן היא. דלרבנן מחי' פחות מכעדשה לא מחשב כנגע ואמ"צ לשיעור גריס. משא"כ לר"מ:

(ח) אבל אי"ל דאפילו בתרתי לטיבותא. שהבהרת היא ומחיית' רק כגריס. והב"ש עומדי' בהמחי'. נמי רבנן מטמאי כשהלכה המחי'. רק נקט שהב"ש בהבהרת. מדבעי לאשמעינן רבותא גם בהך בבא גם אליבא דר"ש. דלא תימא דטעמא דר"ש ברישא. משום דמחי' אינה כנגע. ולהכי הו"ל הב"ש שבה כקדמו לבהרת. וא"כ דוקא בשהב"ש במחי' מטהר ר"ש. קמ"ל בבבא זו דאפילו הש"ל תוך הבהרת עצמה. עכ"פ כיון שאין בה עצמה כגריס. אין הש"ל שבה סי' טומ'. ליתא דהיכא נימא דנקט תנא בב' בבי אליבא דר"ש רבותא. ולא ננקט רבותא טפי אליבייהו דרבנן דקיי"ל כוותייהו:

(ט) והרואה יראה ששמתי פני כחלמיש לפרש שלא כדעת רבותינו. שהם אמרו דגם קודם שהלכה המחי' הי' הנגע טמא משום הש"ל. דלפי דעתם הנשגבה חשיבה המחי' לכל מילי כנגע עצמה. ולפיכך בין שהש"ל הוא בהמחי' כברישא. ובין שהש"ל הוא בהנגע שהיא כגריס רק עם המחי' כבסיפא טמא. אמנם אנא בעניותא דחיקא לי מלתא טוב' דנימא דמ"ש הת"כ שהביא הר"ש. ושערה הפך לבן. ולא שער מחיתה. ושערה ולא שער מקצתה. עכ"ל. קשה בעיני דנימא דסתמא דת"כ יהי' רק אליבא דר"ש ודלא כהלכתא. וכמ"ש הר"ש באמת. אולם לפי דברינו יתיישב הכל בס"ד. וגם מלת טמאה. וכמש"ל. אבל אילה"ק לדברינו דכשנולדה וודאי הנגע עם הש"ל ביחד טמא. ואמאי. ונימא לגבי הנגע כל שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו [כקידושין ד"נ ב']. והרי הכא נמי כיון שאין הנגע טמאה משום הש"ל. אם נולד הש"ל קודם להנגע. הול"ל דגם כשנתהוו' השער לבן עם הנגע ביחד לא תתטמא הנגע מהש"ל. ואי"ל דהך דקידושין היינו רק בדבר התלוי בפעולות אדם. כמקדש ב' אחיות ביחד או שהניח עירוב בב' מקומות ביחד [כעירובין ד"נ א']. אבל הכא בנגעים דתליא במקרה. דהרי אין איסור חל על איסור. ובחלו שניהן כאחת חיילו [כיבמות ל"ד א']. ליתא. דהרי בקידושין [נ"א א'] פרכינן מהך שמעתתא מיצאו שניהן בעשירי. דהיא נמי תליא במקרה. ש"מ דאין לחלק בכה"ג. אלא במעשה אדם או במקרה דא ודא אחת היא. אלא נ"ל משום דעיקר הטעם דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו. היינו רק משום דהי מינייהו מפקת [כתוס' זבחים ד"ל א'] וא"כ הכא בנגע וש"ל שנתהוו כאחת. מסתבר דהנגע היה הסיבה שילבינו השערות [כתוס' נדה די"ט א']. ועי' עוד במג"א [סי' ל"ב סקנ"ז] בהדפיס פרשיות התפילין. רק משום שמא נדפס האות המאוחר קודם הראוי להקדים ולא משום כל שאינו בזא"ז וכו'. ודו"ק:

(י) ומהכא מוכח שא"צ שיהי' המחיה באמצע הנגע ממש. ודלא כהר"ש והר"ב שהבאנו לעיל סימן ל"א. דהרי מסתמא אין הפסיון מקיף סביב כל הנגע. וא"כ כשהלך הפשיון מצד א' איך יהיה טמא מהמחיה שהשתא אינה באמצע ממש. ואי"ל שבתחלה לא היה המחיה באמצע הנגע. ורק ע"י שהלך הפסיון בא המחיה לאמצע. ליתא. דהא בא מחיה משמע מחיה כדינה. וגם מדקאמר טמא טמא משמע שכבר היה טמא גם מקודם משום המחיה. וכמ"ש לעיל בס"ד סימן ל"ט:

(יא) ומ"ש הר"ש דבתוספתא קתני כנסה ופשתה. פשתה וכנסה. לאחר הפטור. הרי היא כמו שהיתה ולא קתני בה פלוגתא. ש"מ דלאחר הפטור לא פליגי. במחכ"ר היינו רק בשגם השנוי הראשון היה לאחר הפטור אמרינן מדכבר פטרו. ונסתלק הכהן בנגע שהיא יותר מכגריס. שעמדה בעיני' ב' שבועות. אין משגיחי בהשנויי' שנעשין בהנגע אח"כ שלא בפני הכהן כל שלא פשה יותר מבתחלה. משא"כ הכא שהשנוי הראשון נעשה בהסגרו. על נגע זו אנו דנין:

(יב) ונ"ל דבפירושא דקרא פליגי. דכתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. ר"ע ס"ל דמדלא כתיב והנה נרפא הצרוע. ש"מ דה"ק שכל הנגע נרפא'. שלא נשאר כשיעור נגע. ורבנן ס"ל דמדכתיב מן הצרוע. והרי כיון שנרפא. כבר אינו צרוע. וטפי הול"ל מן האדם. אלא ש"מ דה"ק אע"ג שעדיין הוא צרוע דהיינו שיש בהנגע עדיין שיעור כגריס. והרי עלי' הי' סוגרו בתחלה. אפ"ה יטהרו הכהן. ונ"ל עוד דהיינו דדרשינן בת"כ [שהביאו רמב"ם ורחוי"ט לקמן רפ"ה]. וז"ל והנה נרפא. שהלך לו נגעו. נגע. שהלך לו שער לבן. הצרעת. שהלכה לה המחיה. דלר"ע נרפא משמע שנרפא מכל וכל. והיינו שהוחלט בפסיון. ולא סגי בשהלך לו הפשיון. אלא צריך שנתרפא כל הנגע. ולרבנן. כמו בהלך לו שער לבן או מחיה. אף שנשאר הנגע טהור. כ"כ בהלך הנגע דהיינו הפשיון שעל ידו נטמא אף שנשאר האום טהור. ולפ"ז משנה א' וב' לעיל דלא מנה גם הא במה שיתר הפסיון על מחיה וש"ל. דבפסיון כשיתטהר צריך שתעבור כל הנגע. היינו רק אליביי' דרבנן. דהרי במחי' וש"ל כ"ע מודו שא"צ שתעבור כל הנגע בעצמה. וכמפורש בת"כ. ואילה"ק מלקמן ספ"ט. דמטמא בכנס' שפשתה אח"כ לכמו שהיתה והר"ז כר"ע ולא כחכמים דהכא. נ"ל דהתם ה"ק שמא תתקטן לפחות מכגריס ויפטרנה הכהן. ואח"כ תחזור לכגריס. ותפשה אח"כ לכסלע [ומשו"ה נמי נקט התם לשון כנסה פשתה ודו"ק]. ופשיון כזה לכ"ע טמא. דאף דפשתה רק לכשהיתה עכ"פ מדהפסיקה להיות בינתיים פחות מכגריס. א"כ כשתחזור אח"כ לכגריס נגע חדש הוא. ולפיכך כשיחזור ויפשה ליתר מכגריס טמא. ובזה מתורץ קו' הראב"ד להרמב"ם [פ"ד מצרעת ה"ט] ע"ש. די"ל דהרמב"ם מיירי שכנסה לאחר הפטור. משא"כ במשנתינו ספ"ט מיירי שפטר' משום שכנסה [וע"ש מ"ש בס"ד סימן כ"ז]. ואאמ"ו ע"ר זצוק"ל. וכ"כ הגאון רב"א זצוק"ל. שני נביאים מתנבאים בסגנון א'. דכנסה ופשתה דמשנתינו ר"ל כנסה מצד א'. ואח"כ פשתה מצד אחר. או שתחלה פשתה מצ"א ואח"כ כנסה מצד האחר. ומשנה ח' וט' פירושא דהך בבא הם. רק נקט במשנה ח' פשתה וכנסה. היינו לפרושי הך בבא דסליק בה במשנה ז'. וה"ה בכנסה ופשתה. ולפי דברי רבותינו אלה צ"ל עוד. דהא דנקט במשנה ז' ר"ע מטמא. והרי במשנה ח' קאמר ר"ע תראה בתחלה. היינו משום דר"ע במשנה ז'. כולל פשתה חצי גריס דמשנה ח'. וגם פשתה ח"ג ועוד. דתני לה במשנה ט'. והרי במשנה ט' ס"ל לר"ע שהוא טמא. להכי ניח"ל למנקט בסוף ז'. דכייל להך ב' בבי. ר"ע מטמא. דבמלת מטמא נכלל דינא דתראה בתחלה דמ"ח וגם טמא דמשנה ט'. ולאפוקי מרבנן דמטהרי בתרווייהו לגמרי:

(יג) והא דהקדים התנא למתני ופשתה קודם שהזכיר הליכת האום והרי מסתבר טפי שראוי להקדים הליכת האום שהיא היא שכבר הסגירה. וכמו שהזכיר במשנה ז' כנסה ופשתה קודם לפשתה וכנסה. נ"ל דה"ט. דאילו היה נקט והלך מהאום כח"ג. ופשה כח"ג. סד"א דר"ל דבסוף הסגר לא מצא רק שהלך ח"ג מהאום ופטרו ואחר שפטרו מצא שפשה ח"ג מצד אחר. ורק בכה"ג אר"ע תראה בתחלה משום שכבר פטרו הכהן. להכי הו"ל הנגע הראשונה כליתא. וזו נגע חדשה היא. אבל כשתיכף בסוף הסגר מצא ב' השנויים ביחד. שהלך מצד זה ופשה מצד האחר. סד"א דכיון שלא פטרו הכהן עדיין גם ר"ע מודה. דנידן כעמד בעיניו. להכי נקט תנא בסוף ההסגר שפשתה. קודם דנקט שהלך. דהשתא תו ליכא למטעי ולומר דה"ק שבסוף ההסגר מצא שפשה ח"ג וטימאו. ואחר שהחליטו הלך ח"ג מהאום. ליתא. דבכה"ג שהחליטו בשביל הפסיון והוא עדיין במקומו הרי מדיש כאן עדיין שיעור נגע. לא הוי מטהרי רבנן. דהרי אפי' בהלכה כל האום ונשאר עדיין שיעור נגע מפשיון. ס"ל לרבנן [במ"ט] דתראה בתחלה. מכ"ש הכא שנשאר קצת מהאום שכבר טמאה היתה. אע"כ דמיירי דבסוף הסגר מצא ב' השינויים ביחד. ואפ"ה ס"ל לר"ע דנידון כנגע חדש:

(יד) ולא דמי לדלעיל סימן נ"ג. דבנתמעטה מכגריס ופטרה. ואח"כ חזרה למקומה הראשון. דאמרינן דתראה בתחלה ומצטרף הישן עם החדש. והכא אמרינן דמדנתמעט הישן עד פחות מכגריס נתבטל מכל וכל. ואמ"צ עם החדש. י"ל התם איכא רק חדא לטיבותא דנתמעטה מכגריס. אבל הרי חזרה למקומה הראשון. להכי אף ע"י שנתמעטה בטל שמה הראשון ממנה. עכ"פ כשחזרה למקומה הראשון. לא חשבינן להפחות מכגריס הנשאר כליתא. והרי גם לקמן [ספ"ט] דבנתמעטה משיעור גריס ביני ביני. אם חזרה ופשתה על יתר מכגריס אע"ג שזה הפשיון כבר הי' תחלה במקום הזה. אפ"ה לפמ"ש לעיל [סימן ס']. מחשב כפנים חדשות להחליט. מכ"ש בחזרה לכגריס למקומה הראשון כלעיל [סימן נ"ג]. שיחשוב כפנים חדשות להסגיר. משא"כ הכא דתרתי לטיבותא דלא נשאר כגריס. וגם לא חזרה למקומה. בכה"ג אמרינן דנתבטל לגמרי מה שנשאר מהישנה. וכליתא דמי. וי"א דמשנה זו וז' וח' כולהו לאחר פטור מיירי. ור"ל שעמדה נגע כגריס בעיני' ב' שבועות ופטרו. ואח"כ פשה ח"ג מצ"א והלך מהאום ח"ג מצד האחר. ר"ע ס"ל דכי היכי דבעמד בעיניו ב' שבועות ופטרו ואח"כ פשה לא חשבינן להאום שפטר. כליתא. ומצטרף להדי פסיון להחליט. ה"נ אם לאחר פטור זה הלך מהאום כח"ג ופשה כח"ג. לא חשבינן לח"ג הנשאר מהאום כליתא. ומצטרף להדי ח"ג של הפסיון. ותראה בתחלה. ורבנן ס"ל דדוקא בנשאר גריס מהאום. אז לא מחשב כליתא. ומצטרף להפשיון להחליט. אבל כשנשאר רק ח"ג מהאום. הו"ל כליתא כלל. ולא מצטרף תו בהדי ח"ג החדש. ולפיכך טהור לגמרי. ונ"ל דלפי פי' זה. אם לאחר הסגר א' או ב' מצא שהלך מהאום כח"ג ופשה ח"ג מצד האחר. גם לרבנן מצטרף הח"ג ישן עם החדש. מדלא פטרו הכהן עדיין משום הח"ג הנשאר מהישן. ודו"ק. ולפירוש דלן אם אירע כך לאחר הפטור. גם ר"ע מודה דאינו מצטרף:

(טו) וא"ת מ"ש דלעיל גררינן הח"ג. הנשאר מהישנה לח"ג החדש. ואמרינן דדיינינן הכל כנגע חדש. והכא אמרינן דגררינן הח"ג ועוד של החדשה להח"ג שנשאר מהישנה ומטמאינן לה מיד. י"ל דשאני הכא דכיון דאיכא בהפשיון הועוד יתר על מה שחסר מהאום. הועוד זה מכריע הח"ג של האום לעשותו עיקר. ויהי' הח"ג החדש מצטרף להח"ג ישן. לעשותו כולו ישן. והרי פשה הועוד:

(טז) ואע"ג דכשנולד הפשיון עם מחיה שבו ביחד. לא היה אפשר לטמא הנגע משום המחי' מדלא היתה המחיה אז מבוצרת. דהיינו לפי דעת הר"ש והר"ב באמצע הנגע ממש. וכמ"ש לעיל סימן ל"ג. הרי כבר הוכחנו בס"ד במראה כהן סי' י"ג דא"צ שיהיה המחיה באמצע הנגע ממש. אלא אפילו רחבה מצ"א של המחיה טפי מצד האחר. טמאה. רק סגי כשהמחיה לכה"פ רחוקה משפת הנגע ברוחב ב' שערות. ות"ש דגם מלישנא דמשנתינו מוכח כן:

(יז) ואף להר"ש והר"ב שהבאנו לעיל סימן ל"א. דמחיה צריכה שתהיה מבוצרת. וזו המחיה שנולדה באמצע הפסיון. על כרחך שבשעה שנולדה לא היתה מבוצרת. אפ"ה כיון דהשתא מבוצרת היא והפסיון דינו כאום. חשבינן כאילו היה בהאום סי' טומ' ועבר. ובא אחר תחתיו. ונשארת בטומאתה:

(יח) הפעם אודה את ה'. כי הראני נפלאות בתורתו הקדושה. אשר באורה נראה אור. דבתחלה כתיב ושערה לא הפך לבן בלי מפיק ה"א. ולבתר הכי בשחין ומכוה כתיב ושערה הפך לבן במפיק. ולמה שנתה תורה מדתה לכתוב פעם כה ופעם כה. אולם בתחלה בבהרת שבעור הבשר כתיב שער בנגע הפך לבן וגו' וטימא אותו הכהן. ואמרי' בת"כ כ"מ שנא' שער. הרי כאן שנים. לומר לך שכשיהי' בהנגע ב' שערות לבנות. יטמאו הכהן. ועל זה יפה אמר הכתוב. ואם בהרת לבנה היא וגו' ושערה לא הפך לבן דהיינו ששער א' לא הפך לבן. ורק שער א' הפך לבן. ע"ז קאמר הכתוב והסגיר הכהן את הנגע. דאם תתלבן גם השער שבצדה. יחליטנו. והדר כתיב בשחין ומכוה ושערה הפך לבן במפיק. דהיינו כאילו כתוב ושער שלה הפך לבן. והרי כל שער משמעותו ב"ש. ע"ז קאמר וטמאו הכהן:

(יט) ומ"ש הר"ש והר"ב הכא דכל היכא דתנינן בפרקן ובה שער לבן. לאו היינו שבאו ביחד אלא שבאו אחר הנגע. כבר כתבנו [סימן מ"ד] דלפי ננסות דעת. פשטיות לישנא דפרקן במשנה א'. דקתני השער לבן פוסל בתחלה. וכ"כ בהמשניות שאח"כ לא משמע כדברי רבותינו. ועד כאן לא פליגי חכמים ור' יהושע במשנה י"א אלא במסופק איזה מין קדם. הא ביודע בוודאי שבאו שניהן כאחת. לכ"ע מסתבר שהנגע היה סיבה להשערות. ויוחלט. וכן משמע מהרא"ש כדברינו שכ' שניהן כאחת. ויש מקום להסתפק איזה מהן קדים. משמע דהא ביודע בוודאי שבאו שניהן כאחת אין כאן פלוגתא. וכן מוכח ראיה ברורה לזה מהרמב"ם [פ"ז מטו"צ ה"ב]. שכ' שהבא בחחלה הפך לבן עם ש"ל יוחלט. א"כ כ"ש בבהרת קטנה שבא בתחלה עם ש"ל שנחלט:

(כ) ועוד נ"ל דלבתר דסיים תנא כל פלוגתייהו דר"ע וחכמים אשמעינן דמדכתיב ושער בנגע הפך לבן. דמשמע שכבר היה כל הנגע קודם להש"ל. וכתיב נמי קרא אחרינא. ושערה הפך לבן במפיק ה"א. דמשמע כל שער הראוי לה צריך שיהפכה הנגע ללבן. מהא שמעינן דכל הנגע צריך שיהפך כל השער. ולהכי נקט הכא ד' בבי. (א) בבא קדמאה. בהרת כח"ג וכו' ובהרת כח"ג ובה שער א'. דבכה"ג הפך כולה למקצת השער. אינה רק להסגיר.(ב)בבא תניינא. בהרת כח"ג ושער א'. ובהרת כח"ג בצדה ובה שער א' דבכה"ג הפך מקצתה למקצת השער. ומקצת האחר של הנגע הפך לשער האחר. אפ"ה לא הוה כהפך כולה את כולה. אלא אינה רק להסגיר. (ג) ב ב א תליתאי. בהרת כח"ג עם ב"ש. ובהרת כח"ג ושער א'. דהפך מקצת הנגע את כל השער. ומקצת האחר של הנגע הפך עכ"פ שער א' המגיע לחלקו. אפ"ה אינו רק להסגיר. (ד) בבא רביעאה. היינו כאשר צריך להיות באמת. דהיינו בהרת כח"ג. ובהרת כח"ג ובה ב"ש. דהיינו שהפך כולה את כולו. אז הוא להחליט. ומסיים עלה שפיר. מפני שאמרו אם קדמה בהרת לש"ל וכו'. ר"ל להכי הוצרכתי לפרש לך בכל הני בבי. באיזה אופן תהיה הקדימה שיוחלט על ידה. דצריך שתקדים כל הבהרת לכל השער הראוי לה. ומים עמוקה. דברי פי איש הגדול בענקים. ה"נ רבינו הגדול גאון עוזנו ואור עינינו רב"א זצוק"ל. הוא עוררני לדבר יקר. רק לא ראי זה כראי זה. שהרואה דברי קדשו בספרו הקדוש. יראה שרבינו בדרך אחר הלך. וגם שיבש בבא קדמאה. ואמר שאינה מן המשנה. ואולם אני עני וגוע. ישועתך אלהים תשגבני. וכאפטרוזא בר דנקא. אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני. בזה השלחן אשר לפני ה' המאזרני חיל ויתן תמים דרכי. ה' צורי וגואלי. ימלא פי תהלתו לנצח:

(כא) ומה שתירץ הר"ש דהתם האשה טוענת ברי. והא אלימא מספיקא דבעל אף שחזקת ממון מסייעתו. ולהכי חזקת הגוף עדיף. ק"ל דאמאי לא ניזל בתר חזקה דגופא גם בלי סיועת טענת ברי. והרי חזקה דאורייתא [כחולין ד"י ע"ב]. וא"כ ה"נ ניזיל בתר חזקה. וצ"ע:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.