תפארת ישראל - בועז/כלים/יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ כלים יט

(א) אמנם דברי הר"ב תמוהין. שבד"ה והנוגע בחבלים גרסינן כ' וז"ל דמפרק מטה מיירי שאין במטה ארוכה וב"כ. עכ"ל. וכוונת רבינו. דאל"כ לפי גרסתו דגרס והנוגע. א"כ גם מפרק לחודא טהור. והרי ע"ז ק' ואמאי. והרי נגע המפרק בהארוכה וב"כ שהן אה"ט ומטמאין לאדם הנוגע בהן. וע"ז תי' רבינו דמיירי שאין במטה ארוכה וב"כ. ותמוה הרי גדולה מזו מצאנו. אפי' נשאר ארוכה וב"כ. ומחובר עמהן ב' הקצרות שמזה ומזה. ג"כ פסק הר"ב לעיל (פי"ח מ"ה) כרבנן שהוא טהור וא"כ מה קושיא. ותו דבד"ה והנוגע בחבלים גרסינן. כתב הר"ב וז"ל. דמכיון שפירקה אין החבלים חיבור. וזה ג"כ תמוה. דויהיו ג"כ החבלים חיבור להאברים המפורקין כיון שהאברים טהורים מה מזיק שהחבלים מחוברין להן. ותו ק' דמדבריו משמע דכל שאין בהמטה ארוכה וב"כ. אינו טמא. והרי הר"ב בעצמו כתב לעיל (פי"ח מ"ז) דאפי' כרע א' שדרס עליו הזב נטמא א"כ כ"ש שלא פרחה ממנו טומאת מדרס שהיתה עליו משכבר בהיה ראוי למדרס. וצ"ע:

(ב) וא"ת מ"ש הכא מבכל דוכתא לענין שבת (שבת פט"ו מ"א). וגם לענין כלאים (יו"ד סי' ש') אמרינן דקשר של קיימא הוה חיבור. י"ל אסורי מטומאה לא ילפינן (יבמות ק"ג ב') דבטומאות וטהרות הלכתא גמירי להו. דאפי' קשר של קיימא לא הוה חיבור. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש כאן. דרק תפר הוה חיבור. וכן מוכח מלקמן (פכ"ו מ"ד) דאפי' קשר של קיימא אם אפשר להתירו בקלות אינו חיבור. ועי' עוד במקואות (פ"י מ"ה). ואע"ג דלקמן (פ"כ מ"ה) ס"ל לב"ה משיקשור. י"ל דהיינו דעי"ז מחשב שנוי אבל לא שעי"ז יחשב חיבור. שוב ראיתי דגם ממקומו הוא מוכרע. דהרי החבל הכא אינו חיבור להמטה עד שיסרג בה ג' בתים. ואין מועיל קשר של קיימא שקשור בו החבל בהמטה:

(ג) וא"ת הרי כל המחובר לטמא טמא (כפי"ב מ"ב). וי"ל היינו בשאמת חשוב מחובר. אבל הכא הרי אין הקשר חשוב מחובר (כסי' ב') מיהו כל מה שאינו צריך לסירוג המטה. אפי' מהקשר ולפנים טהור. וחילי מלקמן (פ"כ מ"ג) ואשכחן נמי דכוותיה במקואות (פ"י מ"ה) דכל העומד לחתוך כחתוך דמי (כחולין דע"ג א'):

(ד) וא"ת הרי לעיל (פי"ד מ"ג) אמרינן דחבל דלי גדול רק עד ד"ט הו"ל חיבור. וכשארוך יותר מזה. לא חזי להעלות בו הדלי מהבאר העמוק. וכמ"ש שם בשם רב"א. והרי מטה גדולה יותר מדלי וכבדה יותר מדלי וא"כ קשה תרתי. חדא למה הכא במטה כשהוא פחות מה"ט אינו חיבור. הרי בדלי אמרינן דגם בד"ט חזי לשלשל בו. ואת"ל דבפחות מגובה ה"ט שמגג לעלייה א"צ לשלשל אלא מושיטו למטה. עכ"פ למה הכא במטה כשהוא יותר מה' עד י"ט חזיא לשלשל. ושם בדלי אמרינן כשהוא יותר מד"ט לא חזיא לשלשל והרי מטה כבידה טובא מדלי. ואיך יהיה זה נאות למשא כבד ולא למשא קל. וי"ל דדלי שאני דצריך לו להורדה וגם להעלאה. ולפיכך כשארוך יותר מד"ט אף דחזי לשלשל בו למטה אפי' משא כבד יותר מדלי. עכ"פ לא חזי להעלות בו אפי' משא קל כדלי. משא"כ הכא במטה. איפכא אף דלא חזי להעלות בו המטה מעלייה לגג כשהוא יותר מד"ט. עכ"פ חזי לשלשל בו מגג לעלייה. ולכן מניח החבל הזה במטה להשתמש בו כשיצטרך לשלשלה למטה. ומזה לכאורה מוכח דלא כרבותינו הר"ש והר"ב שכתבו שמשלשל בה המטה להטבילה. וק' הרי א"כ צריך שוב להעלותה מהמקוה. והרי אפי' דלי הקל אינו נאות להעלותו בחבל שהוא טפי מד"ט. מיהו מלת שלשול לא ק' לדברי רבותינו. דמצאנוהו גם גבי ממטה למעלה (כסוכה פ"א מ"ט). רק קושיתינו היאך יהיה חבל זה נאות להעלות דלי הקל ולא מטה הכבידה. והנה רבינו הרא"ש הטעים יותר דברי הר"ש כדרכו. שכ' וז"ל וכשמטבילה עם המטה צריך להטביל גם החבל עד י"ט. וחוץ לי"ט טהור. עכלה"ט. וכוונת רבינו דמשום דצריך להטביל עד שם. להכי עד שם הו"ל חיבור. ולא זכיתי לידע מנ"ל לרבינו הא דעד י"ט צריך להטביל. ותו דא"כ הרי בדלי גדול אמרינן דעד ד"ט צריך להטביל (כמקואות פ"י מ"ה) ומי גרע מטה מדלי. הרי בלתי ספק גם במטה צריך להטביל כשהחבל ד"ט. וא"כ למה אמרינן במתניתין דעד ה"ט אינו חיבור לטמאה. ואי כוונת רבינו לא לענין להחשב חיבור. אלא דמדהוא טמא עד י"ט צריך להטביל עד שם. זה היה דבר פשוט מאד וא"צ להאמר וצ"ע:

(ה) מיהו מדלא מחלק במזרון שבמטה כבחבל לעיל. משמע דמזרון שחשוב טפי מחבל לכ"ע אפי' פחות מה"ט הו"ל חיבור להמטה. וכן משמע לשון כ"ש דקאמר ר"מ. דהיינו בין רב או מעט. וכן משמע נמי מסתימות פירוש רבותינו. אמנם מדהפסיק תנא בדיני שירי מזרון. בין דיני מזרון שכרוך למטה. היה נ"ל לכאורה ל"מ מרבותינו. דשירי מזרון דנקט. לאו היינו כשירי אזוב (פרה ספי"א) וכ"כ לעיל (פ"ה סמ"א) שירי תנור דהיינו אחר שנתקלקל. רק היינו מה שנשאר מהמזרון מדולדל שאין בו כדי כריכה. אז דוקא כשהוא ז"ט רגיל לחתכו. משום כדי לעשות ממנו חבק לחמור. ולא בפחות מזה. ומצינו לשון שירי. גם בדבר המדולדל כמו כורכן בשירי הלשון (פרה פ"ג מי"א):

(ו) כך נ"ל. ודלא כמשמע לכאורה מהרמב"ם כאן. שחבשו בו גם ממעל לגב החמור. וזה תמוה. דהרי לפי חשבון שמסרו לנו חז"ל (סוכה דז"ב) דכל שיש בהקיפו ג"ט יש ברחבו טפח. א"כ אם יהיה מזרון בת ז"ט ראוי להקיף בו גוף החמור. ע"כ שיהיה עביו של החמור רק קצת יותר מב"ט. אתמהה:

(ז) וא"ת עכ"פ מקום נגיעת ב' חלקי המזרון זב"ז מגע בית הסתרים היא. והרי כבר שמעינן ליה לר' יוסי (פכ"ז מ"ט) דמגע ביהס"ת אינו מטמא. ואת"ל דעכ"פ בשעת פרישתן מהדדי מק"ט זה מזה (כחולין ע"ב ב') ליתא דא"כ בעודו מחובר עכ"פ אמק"ט. והרי לישנא דמתניתין משמע דמיד טמא כראשון. ואי"ל דהכא שאני משום דכל העומד לחתוך כחתוך דמי. וכרבינא (שם) ולהכי לא מחשב מגע ביהס"ת. ליתא. דהרי ע"כ ר' יוסי דלקמן לא ס"ל כן. ודוק. ותו לא ידענא ג"כ למה נחשב החלק שחוץ מי"ט עומד לחתוך מהחלק שתוך י"ט. אי משום דעד י"ט חזי לפסח ולשלשול. א"כ מ"ש גבי חבל דאמרינן (במ"ג) דהחוץ מי"ט טהור לגמרי. ומ"ש גבי מזרון דאמרינן שהחלק שחוץ מי"ט יהיה כראשון. הרי אם בחבל שבודאי אינו חושש מלחתכו לשנים. אפ"ה אמרינן שהחלק שחוץ מי"ט לכ"ע טהור לגמרי. ולאו כחתוך דמי והו"ל מגע ביהס"ת בין ב' החלקים כ"ש במזרון. ואפי' תימא דבחבל לאו משום מגע ביהס"ת מטהרין החלק שחוץ מי"ט רק משום דחבל אמק"ט אם לא אגב המטה. עכ"פ במזרון אף דמקבל טומאה עכ"פ מדחשוב ודאי נזהר מלחתכו לשנים (כלעיל סי' כ"ג) הול"ל דאינו כחתוך והו"ל מגע ביהס"ת שטהור לגמרי. אמנם נ"ל דטומאת החלק שחוץ מי"ט לאו משום דנגע בהחלק האחר שבמזרון תוך הי"ט. אלא אדרבא מדנזהר מלחתוך ב' החלקים הללו זה מזה. להכי כגוף א' חשבינן להו. רק משום שהחלק שחוץ מי"ט רחוק מהמטה. להכי חשבינן לאותו חלק שחוץ מי"ט כאילו נגע במטה ופירש ממנה. ומה"ט אצטריך הך מתני' כלל. והרי כבר שמעינן לה ממשנה קמא. היינו רק לאשמעינן הך סברא דר' יוסי. דמה שהוא יותר מי"ט. עכ"פ נעשה ראשון ומטעמא דאמרן. והא דאשמעינן הך דינא במשא הזב דוקא. והרי גם בשאר טומאות ג"כ הדין כך. היינו רק לאשמעינן רבותא. דאע"ג דבמזרון לא שייך טומאת משא הזב. כדבעינן למימר לקמן (סי' ל"ה) אפ"ה בעודו מחובר למטה דינו כמטה לטמא במשא:

(ח) כך פירשתי ע"פ דעת רבותינו הר"ש ורא"ש ורב"א. דכולהו ס"ל דמזרון לא חזי למדרס. וכן מפורש בתוספתא (פ"ט דב"מ דכלים) וא"כ מדברי כולם נלמד. דהך בבא דברי הכל היא. דע"כ לא פליג ר"מ ברישא ואינו מחלק בין תוך או חוץ מי"ט. היינו רק לענין שיהיה כולו מחשב חיבור להמטה. ויתטמא באותה טומאה שנטמאת בה המטה. אבל שיהיה חשוב כהמטה עצמה להתטמא כשדרס עליו הזב. בהא גם ר"מ מודה. דרק עד י"ט נעשה מדרס כשנישא עליו הזב. אמנם להר"ב גרסינן טמאה וטהורה. ואמטה קאי. ולדידיה. מזרון ודאי נטמא במדרס אף כשאינו מחובר למטה כלל. רק קמ"ל הכא דבמחובר למטה. אז בנישא על י"ט שסמוכין למטה נטמא המטה. ובנישא בחוץ מי"ט המטה טהורה. א"כ לדברי רבינו הר"ב. הך בבא רק ר' יוסי היא. אבל לר"מ כולה הו"ל חיבור להמטה. וקשה לפ"ז דמ"ש דנקט בהך בבא רק דעת ר' יוסי. ואת"ל דגם להר"ב בהך בבא גם ר"מ מודה. דרק ברישא ס"ל לר"מ דכל המזרון טפל להמטה. שיתטמא המזרון כשנטמא המטה. משא"כ הכא שיהיה המטה טפל להמזרון. שתתטמא כשנטמא המזרון בכה"ג רק תוך י"ט אמרינן כן ולא בחוץ מי"ט. וכן הסברא נותנת. מדלא פי' הר"ב בדברי ר"מ. דנישא הזב על המטה ועל המזרון דקאמר. ר"ל בין שמשא הזב על המטה או על המזרון. המזרון הו"ל כולו חיבור להמטה. ובנישא הזב על המטה ועל המזרון דקאמר ר' יוסי. שם הו"ל להר"ב לפרש דהיינו שנישא על המטה שכרוך עליה מזרון. וא"כ לא יהיה לנו במשנתינו שום חסרון מדעת ר"מ. אע"כ דבבא דסיפא בנישא הזב על המזרון עצמו ד"ה היא. וגם ר"מ ס"ל שיש בזה חילוק בין תוך או חוץ מי"ט. וכדאמרן. עכ"פ ק' להר"ב דכמו בנישא הזב על המטה אמרינן דחלק המזרון שחוץ מי"ט מהמטה. מדרחוק מעיקר הטומאה. הו"ל החלק ההוא כאילו נגע בהמטה ופירש ממנו. והו"ל ראשון וכמ"ש לעיל. ה"נ הול"ל הכא בשנישא הזב על חלק המזרון שהוא חוץ מי"ט. שיהיה המטה כאילו נגעה בעיקר הטומאה ופירש. ותהיה המטה לכל הפחות טמא טומאת ערב. ותו דאכתי לא שמעינן בדברי הר"ב בנישא הזב על חוץ מי"ט שבמזרון מאי דינו של חלק המזרון שתוך הי"ט. אי נימא שטהור לגמרי. מדנגעו ב' חלקים אהדדי רק בבית הסתרים א"כ לא היה צריך תנא לאשמעינן דהמטה טהורה. הרי כיון שהחלק של מזרון שמפסיק בין חלק המזרון הטמא טהור היאך תקפוץ הטומאה כנמיי' ממעל לחלק מזרון הטהור. ולהתפס בהמטה. ואי נימא שאותו החלק שהוא תוך י"ט מהמטה. מדהוא גוף אחד עם חלק הטמא. לפיכך כולו נעשה אב הטומאה. א"כ היכא תיסק אדעתן דאעפ"כ תהיה המטה טהורה לגמרי. הרי נגעה המטה באה"ט שלא בבית הסתרים ולכל הפחות ראוי שתהי' המטה טמא טומאת ערב. וצ"ע. אמנם גם בלא זה מכל פרקן מוכח דהמזרון לא לבד אותו חלק שסמוך למטה. שמיוחד לפסח ולשלשול המטה ואומרים לזב שיושב עליו עמוד ונמ"ל ולפיכך אינו ראוי למדרס. אלא גם שאר המזרון מוכח דאינו מטמא מדרס. ודלא כרבינו הר"ב. חדא מדנקט תנא כל הנך דינא במשא הזב דוקא (וכמ"ש סוף סי' ז') ועוד מדנקט במשנה ה'. מטה שהיתה טמאה מדרס. ולא נקט רבותא טפי. מזרון שהיה טמא מדרס וחברה למטה. וכדבעינן למימר לקמן:

(ט) והא דלא נקט רבותא איפכא. מזרון שהיה טמא מדרס שחברו למטה. כולו טמא מדרס. פירש. הוא טמא מדרס. והמטה מגע מדרס. דהרי ודאי דינא הכי לכאורה דמ"ש מכרע לעיל (פי"ח מ"ז). ואפי' למאי שהוכחנו לעיל בס"ד כהר"ש ורא"ש ורב"א דמזרון אמק"ט מדרס. אפ"ה הוה מצי למנקט בכה"ג וכגון שהיה המזרון כרוך למטה ונטמא במדרס עמה. וכשפירש מהמטה הטמאה. אע"ג דאז אינו רק ראשון (וכלעיל סי' כ"ח) עכ"פ נשאר טומאת מדרס חופף על המזרון. שכשיחברנו תו אפי' למטה טהורה. תהיה המטה הב' כולה טמאה מדרס. וככרע לעיל. י"ל דדוקא כרע שמיוחד רק למטה. לפיכך כשפירש עכ"פ מדחזי להחזירו עדיין. להכי עדיין טומאת מדרס חופף עליו. ככל אברי כלי שנתפרקו. אבל מזרון דטפי מיוחד לתשמישין אחרים. ולא למטה שנתרועעה. והרי מה"ט אמק"ט מדרס כ"ז שמפורד מהמטה. מדאומרים עמוד ונמ"ל. להכי כשפירש מהמטה שנטמא עמה במדרס. פרח ממנה לגמרי הטומאה הקודמת ביני ביני. רק דטמא עדיין מגע מדרס. מדהו"ל עכ"פ כלי למילי אחרינא להכי מק"ט מהמטה בשעה שפירש ממנו. (ועי' לקמן פכ"ד בבועז סי' ד' תירץ ע"ז באופן אחר). ומה"ט לקמן במ"ו בנטמא במת. הרי גם כשפירש המזרון מהמטה כלי הוא. ומק"ט מת. להכי גם כשפירש מהמטה נשאר בטומאת ז' שקבל בעודו בחבורין עם המטה:

(י) ונראה דלהכי לא נקט נטמא במת כדנקט במשנה ו'. דא"כ נעשה המטה אבי אבות. והמזרון אף כשפירש הו"ל אב ככלים (פ"א דאהלות מ"ב) והיינו כרמב"ם. אולם לרבותינו שהזכרנו ביבקש דעת סי' ח'. דס"ל דרק כלי מתכות שנגע במת נעשה אבי אבות. צ"ל דאי הוה תני נטמא במת. וכרך לה מזרון הרי זה טמא טו"ז. הוה סד"א דכל עוד שלא כרך להמטה המזרון לחזק פרקיה יחד לא יהא טמא טומאת שבעה קא משמע לן:

(יא) ומה"ט לא נקט נמי. מטה שנטמאת מדרס. פירש מזרן מעליה. שניהן טמאין מדרס. ה"ט משום דבכה"ג ודאי נתבטל מהמזרון טומאת מדרס. משום דמזרון לא חזי למדרס. דלא דמי לכרע (פי"ח מ"ז) דג"כ לא חזי למדרס. ואפ"ה כשפירשה ממטת המדרס. עכ"פ כשחיברה למטה טהורה חוזרת לטומאת המדרס. התם כל כרע מיוחד רק למטה. להכי אף כשפירשה. עדיין הטומאה חופפת עליה. מדעתיד ודאי להחזירה. אבל הכא סתם מזרון מיוחד לתשמיש אחר וכמ"ש לעיל סי' ל"ז לפיכך כשפירש. אף שחזר וחברה למטה טהורה. אין שניהן טמאין רק מגע מדרס. מדנגע המזרון בהמטה הראשונה. והרי הא כבר תנא לה:

(יב) וא"ת למה לא תקבל טומאת מדרס כבתחלה. דהרי יכול להפכה ולישב על א' מהצדדים. דמי גרע מעריבה שנסדקה (פ"כ מ"ב) דחל עליה טומאה מדרס מחדש. מכ"ש הכא שראוי שתשאר בטומאת מדרס כבתחילה. י"ל דהכא שהישיבה ע"ג טפילה. לא יהפוך עבור זה התיבה משום שע"י הפיכתו ישתנה פתיחת הפתח של תשמיש העיקרי. שלא יהיה אז כבתחלה:

(יג) ואפשר עוד דתיבה שעשוייה להניח בתוכה מלבושים ושאר חפצים גסים. לא תתטהר בשניקבה כמוציא רימון. וכקופת הגננים ששעורן כאגודת ירק (וכרפי"ז) אלא צריך לטהרתה שיפלו כל שוליה. ולהכי נמי נקט סתם נפחתו. וא"כ נקט שפיר הך בבא לרבותא דר"מ. דאף דהשתא נתבטל לגמרי תשמיש שבתוכה. ובטל העיקר לגמרי. ואפ"ה לא בטל הטפל. והדר נקט משפלת. דסגי לה בשניקבה במוציא רמון. וכדמפרש התנא. נקטא תו לרבותא דרבנן. דאע"ג דאכתי חזי תשמיש שבתוכה לדברים שהם גדולים מרמון. אפ"ה אמרינן גבה. דכשבטל העיקר בטל הטפילה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.