תפארת ישראל - בועז/כלים/יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ כלים יח

(א) ולרב"א ז"ל ה"פ. שאם השידה מחזקת מ"ס ועומדת באהל המת. אז רק היא טהורה. ולא המוכני. שאינה מחזקת מ"ס. וק' דא"כ אינה ניצלת הול"ל. ותו דזה כבר נכלל ברישא במ"ש אינה חיבור לה. דסתמא ודאי משמע בין לקולא ובין לחומרא. ותו קשה מקמרון לקמן (מ"ב) דקאמר התם ואינו נמדד עמה. וקשה ולמה לא נקט התנא גם התם הנהו תרתי. וצ"ע:

(ב) כך כתבו הר"מ והר"ב. ונ"ל דכונת רבותינו. שהשידה בפ"ע אמק"ט. מדאינה יכולה לעמוד בפ"ע וגם הקמרון אינו קבוע בה. ולפיכך הו"ל כשידה שאינה מקבלת רק ע"י הטייה במ"ג. דלא מחשב עי"ז כב"ק דאי בקבוע זה בזה במסמרים. מה נ"מ שאינה עומדת כשהיא לבדה. הרי עכ"פ ע"י שקבוע לה הקמרון עומדת יפה על מכונה. ונעשת כלי א' עמה:

(ג) כך היא גירסת הר"ב. וכך הוא פירושו. ולפ"ז א"א דמיירי דלאחר שניטל הרגל אינו מקבל אפי' כ"ש רק ע"י הטייה. ליתא. דהרי זה לא נזכר ברישא. אלא הכי הול"ל אע"ג שמקבלין שלא כדרכן טהורין אלא מיירי דלאחר שניטל הרגל מקבל קצת בלי הטייה. ואפ"ה אמק"ט. מדנשבר הרגל ואינו מקבל כ"כ הרבה כבתחלה. הרי נשחת צורת הכלי. ובכה"ג אף שמקבל גם השתא קצת אמק"ט. חוץ מכ"ח דהו"ל בכה"ג מק"ט משום גסטרא (כרמב"ם פי"ח מכלים ה"י). ואי גרסינן ושאינן. ונפרש כפי' קמא. יש קצת דוחק. דנצטרך לומר דהאי אעפ"י שמקבלין. ר"ל אעפ"י שמקבלין מעט. ונצטרך תו לומר דהאי שאין מקבלין כדרכן ר"ל שאינן מחזיקים מ"ס כדרכן. ומאן יהיב לן סכינא חריפא למפסק ב' בבי דסמיכי אהדדי. ולא נאמר שבדיבור א' נאמר. אולם לפע"ד ילק פשוט ויעף היה נראה דה"ק תנא. אע"ג שמקבלין טהורין. ר"ל אע"ג שאם גם אחר נטילת הרגל היה מקבל מ"ס. טהורין. ככל שאר כלי המחזקת מ"ס שאמק"ט. אפ"ה שאינן מקבלן כדרכן ר"ל אותן כלים שאחר נטילת רגלן אינן מקבלין מ"ס כדרכן. רק ע"י הטיי' ר' יוסי מטמא. דהחזקת מ"ס ע"י הטיי' לאו שמה קבלה למ"ס. דנחשביני' כאהל. אלא הו"ל ככלי שאינו מחזיק מ"ס:

(ד) ולהר"ש מלבנות הן כעין רגלים קטנים חלולין עם ב"ק. שתוחבין לתוכן רגלי המטה שלא יתקלקלו מלחלוחית הקרקע. ובני לוי נושאין עמהן אלה המלבנות כדי שלא ימנעו בני אדם במלונם להשאיל להם מטות מחשש שיתקלקלו רגלי המטה. ולפ"ז צ"ל. דאע"ג שכל שיש לו ב"ק מכל מקום טמא (כפי"ז מט"ו) הכא שאני מדהו"ל ב"ק העשוי למלאות. דלא מחשב ב"ק (כרמב"ם פ"ב מכלים ה"ג). א"נ י"ל דלהר"ש המלבנין באמת אין להן ב"ק רק הן כעין קנים חלולים שהחלול שבתוכן רחב מלמעלה בכדי תחיבת רגל המטה לתוכו. וקצר מלמטה כדי שלא יגע רגל המטה בקרקע. וא"כ מדאין להמלבן שולים. הו"ל כיש לו תוך בלי ב"ק. שאמק"ט רק בכ"ח (כהר"ב רפ"ב) וכמש"ל. ובין כך וכך רק מלבני בני לוי שאינן שייכין למטה מיוחדת אמק"ט. אבל שאר מלבנין מדשייכין למטה מיוחדת כאברי מטה טמאה שנתפרק דמי. ונשאר בטומאתן (כסוף פרקן). וא"ת עכ"פ אם טומאת המלבן ברישא היינו מדשייכין למטה מיוחדת מ"ש מחמור וחפוי דג"כ שייכים למטה מיוחדת. ואפ"ה חשבינן להו כפשוטי כ"ע המשמש רק לכלים ואמק"ט. וא"כ הנך מלבנות נמי למה יק"ט. הרי אין לה ב"ק ומשמשין רק להמטה. ודוחק לומר דחמור וחפוי נמי מיירי באינן מיוחדין למטה ידועה. ליתא. דא"כ לפלוג ולתני בדידה בחמור וחפוי גופייהו בין מיוחדין למטה ידועה או לא. וי"ל מלבנין שאני שרגלי המטה נתחבין לתוכן בחוזק. להכי בששייכי למטה ידועה. כאברי המטה הן חשובים. אבל חמור וחפוי. שהן רק מונחים על תחת המטה. רק כמשמשי המטה חשובין. שגם בשאינן מחוברין יחד נקרא משמש (כלעיל פי"ד מ"ג) אבל לא מחשב מה"ט כאברי מטה עצמה. וכן מוכח דכל כלי שתחוב תוך כלי אחר. אף שאינן קבועים יחד במסמרים ככלי א' חשובין. וכדחזינן לעיל במוכני של שידה (סי' ט"ו) ורק ברגיל מאד להפרידן צריך שיקבעם במסמרים (כסי' י"ח). אמנם קצת ק"ל להר"ש דאי מלבנות הן רק כדי לבלי יתקלקלו רגלי המטה. א"כ למה יצטרכו תו לשונות (כמ"ד) ואם כדי שלא יתרקבו המלבנות. א"כ אין לדבר סוף ותו אי חיישי לקלקול של המלבנות טפי מלקלקול הלשונות. יניחו לשונות על לשונות. ולא יקחו מלבנות כלל. ותו מדנקט לשון יחיד מלבן. ולא נקט מלבנות שנתנן ע"ג לשונות. משמע טפי כפירושינו בפנים סי' ל"ג. וכך נוטין גם דברי הר"מ כאן כדברינו בס"ד:

(ה) ולהר"ש הנ"ל הלשונות הם לוחות שמעמידין עליהן המלבנים הנ"ל. ולר"מ ור"י מק"ט. משום דגם הם מתטלטלין עם המטה. ולר' יוסי ור"ש אמק"ט משום דברוב פעמים מסירין אותן מתחת המלבנות והו"ל כפשוטי כ"ע בפ"ע. וכך צריך לפרש נמי דברי הר"ב ועי' הרמב"ם (פ"ד מכלים ה"ב) שדבריו נוטין לפי' בפנים:

(ו) כך נלפע"ד פי' המשנה כפי שלמדתי מהרמב"ם (פכ"ו מכלים) מהלכה ט' שם עד סוף הפרק. וכרכ"מ שם. וכן משמע נמי מסוגיא דסוכה (דט"ו ב' ותוס' שם ד"ה ארוכה).מיהו מ"ש תוס' שם. דסוגיא דהתם דארוכה וב' כרעיים מק"ט. אתיא כר' נחמיה במשנתינו. במחכ"ר לפע"ד א"א לומר כן. דא"כ ל"ל דמייתי הש"ס התם אהך סוגיא מימרא דרב חנן. הרי איהו אמר מלתיה אליבא דרבנן דר"א דסוף פרקן. דקאמרו מטמאת אברים. טפי הו"ל לש"ס למימר הא מני ר' נחמיה היא דקאמר בפירוש במשנתינו דבנשאר ארוכה וב"כ נשארת בטומאתה. א"כ כ"ש דמק"ט גם להבא. אע"כ דלא תלי הך פלוגתא דרבנן ור' נחמיה בהך פלוגתא דרבנן ור"א דסוף פרקן. דאפי' רבנן דר"נ מצו סברי כרבנן דר"א דמק"ט מכאן ולהבא. רק דס"ל דטומאה ישנה נתבטל ממנה כל זמן שלא חזר וחברן יחד. וכן פסק הרמב"ם (פכ"ו מכלים) כהנך ב' רבנן. וערכ"מ שם. אולם רב"א זצוק"ל פי' דניטלו קצרה וארוכה דמתניתין מיירי בניטל ואינו יכול להחזירה. והו"ל כנשברה לקמן (מ"ט). ור"ל דרישא דניטל קצרה וב' כרעיים. מיירי אפי' בנשברה. וניטל ארוכה ב"כ בסיפא מיירי דוקא בנשברה. מיהו לפע"ד מלישנא דמתני'. דנקט הכא במשנה ה' מלת נטלה. ובמשנה ו' נקט מלת נשברה משמע טפי דמשנתינו רק בנטלה מיירי. דהיינו בקצרה דרישא. דוקא בנטלה. ובארוכה בסיפא אפי' בנטלה. שעדיין היא בעולם ויכול להחזירה. אפ"ה כל זמן שלא החזירה נתבטל טומאה ישנה שבה:

(ז) וכך נוטין דברי הרמב"ם (פכ"ו מכלים) דנקט כלישנא דמתניתין ממש. בבבא דלעיל ניטלו. ובבבא דנן נשברה. ולרב"א דאוקי למשנה ה' דלעיל דמיירי בנשברה. נ"ל דלדבריו צ"ל דרק בנשברה ארוכה וב"כ לעיל. אף שנתקנה אין בה טוי"ש. אבל הכא שנשברה ארוכה בלי ב"כ אז עכ"פ בנתקנה חוזרת לטוי"ש:

(ח) והר"ב פי' דמיירי שדרס הזב על הכרע. ותמוה הרי גם הטומאה שהיה בהכרע כשהיתה בהמטה. פרחה מינה כשנתפרקה (כדמוכח ממ"ה דלעיל) ע"כ מדהו"ל כשברי כלים. א"כ איך תטמא כשדרס עליה הזב. אפי' נוקי לה ביש בהכרע שיעור מדרס. הרי עכ"פ חתיכת עץ בעלמא הוא והרי בסוכה (דט"ו) מקשי הש"ס אברי מטה שנתפרקו למאי חזו. וה"נ כרע זה שנתפרק למאי חזי. וכ"כ הרמב"ם (פכ"ה מכלים ה"י) דאם דרך הזב על בול עץ לא נטמא מדרס. וכן הדין בכל אברי כלי גם לענין שאר טומאות כשנתפרקו אמק"ט. רק בדחזו למלאכתן עדיין. וכש"ס סוכה הנ"ל (ועי' רכ"מ ספ"ו דכלים). וכן מוכח נמי מלקמן (פי"ט מ"ו) דנקט מטה עם מזרון שנגע בהן מת. ופירשו מהדדי. שניהן טמאין טומאת ז'. וק' דלמה לא נקט נמי מטה שנגע בה מת. ופירש ממנה כרע שניהן טטו"ז. ואי"ל דמזרון לרבותא נקט. אף שאינו מגוף המטה. אפ"ה טמא טו"ז. דאדרבא כרע רבותא טפי. דאע"ג דלעצמו לא חזי לכלום ואינו רק שבור הכלי. אפ"ה מק"ט ונשאר בטומאתו. אע"כ דרק מזרון דגם כשפירש שם כלי עליו. נשאר בטומאתו. אבל לא כרע עץ. גם טומאתו פרחה ממנו בשעה שהופרש מהמטה. וא"כ כ"ש שאמק"ט להבא כל עוד שעומד מופרש:

(ט) נמצא שמטה זו חמורה מהכרע. שהכרע כל זמן שמפורד מהמטה אין בה טומאה כלל. והמטה שהיא תולדתה עכ"פ טמאה מגע מדרס גם כשמופרדת מהכרע. ואפ"ה לא תנא הכא שהנוגע במטה אומר להמטה מטמאיך לא טמאוני ואתה תטמאני כדתני לעיל (פ"ח מ"ד ופ"ח דפרה מ"ב ג. ד. ה. ו. ז) היינו משום דבהנך כולהו נשאר האב על תכונת טומאתו כבתחילה. ואפ"ה אין בו כח כתולדתו. משא"כ הכא חולשת האב נתהוה ע"י שנתפרק הכרע. תדע דאל"כ כל כלי טמא שנגע באוכל. ואחר שנשבר הכלי הטמא נגע האוכל שנטמא באוכל אחר. שנעשה האוכל זה שני. הכי גם בזה יאמר כן האוכל השני להאוכל הראשון. ונ"ל עוד דנקט הכא כרע לרבותא דאע"ג שהוא רק דבר מועט. אפ"ה כל המטה שנתחברה לו דינו כהכרע בהטומאה. וכ"ש בניטל ארוכה או קצרה. וחברן למטה טהורה. כולה נטמאת כהמחובר לה. ורק דבניטלה קצרה וב"כ. אז הנשאר מהמטה שניטל הקצרה ממנה נשאר בטומאתה הישנה. ובניטל ארוכה וב"כ אז הנשאר טהור כרבנן לעיל במשנה יו"ד:

(י) ולעיל פי"ג סוף מ"ב פי' הר"ב דשן של מעדר הוא כלי חפירה. וכן מצינו בכתוב ובמשנה (פאה פ"ב מ"ב) וכל ההרים אשר במעדר יעדרון. וכאן פי' הר"ב שהוא כלי להפוך עמה השבלים (וזה נקרא בש"ס בשם עתר. כסוכה די"ד א') ואפשר דמעדר חזיא לחפירה ולהפוך השבלים:

(יא) ולפ"ז יתורץ מה דק' במשנתינו. הרי כולה משנה שא"צ היא. דהרי כבר שמעינן כולה ממשנה ז' בכרע מדרס. אע"כ דקמ"ל הכא. דאע"ג דבתפלה כשנתקלקל א' לא חזי הנשאר למידי. אפ"ה מחשב כלי ב"ק ומק"ט:

(יב) כתב ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל דמדמהני לה תקון. ש"מ דתפילין א"צ שיהיה מעור א' עכלה"ט. וכ"כ גם הגאון רב"א זצוק"ל. וכן משמע מהערוך כפי שהביא רתוי"ט משמו. דלהכי נקרא כל בית קציצה. מדקצץ כל בית מחברתו. משמע קצת שכל בית קצוץ לגמרי מחבירו. אולם כפין עניא ולא ידע. דמאן יימר דכשר. ואפ"ה מקבל טומאה מדיש לו ב"ק מכל מקום. ותו מאן יימר דהמצריך תפילין מעור א'. מצריך נמי שלא יהא קרע או סדק בהבית. ודלמא נמי הכא מיירי בכה"ג. והרי רק התיר קציצה וכו' קאמר. וחזר ותקנה. דהיינו שחזר והסגיר המותר. אבל לא שהוסיף לו עוד עור אחר. ותו דלמא רק לבסוף מהני ולא בתחלה. וכאיזוב (פי"א דפרה) ועי' א"ח סי' י"א סעיף ד' ורס"י י"ב וצ"ע:

(יג) ונ"ל דמדלא נקט תנא בקיצור. התיר ג' קציצות ותקנן כולן טמאין טמא מת. מהא שמעינן לכאורה דדוקא בהתירן ותקנן אחת אחת זא"ז. אבל בהתיר ג' ביחד. אז אין הרוב הטהורין בטלין לגבי הך חד הקיים. ולכן הן טמאין רק כמגע טמא מת. מדנוגעין בהך דקיים. אלא דלפ"ז ק' מכרע לעיל סי' נ"ו. דאי"ל דהתם שאני שהחלק הנשאר אחר נטילת הכרע עדיין קיים. ליתא. דרק התם צריך כן. מדכרע לא חזי למידי בלי מטה. משא"כ הכא קציצה הנשארת משום ב"ק טמאה. לכן נ"ל דבאמת גם בהתיר ג' קציצות ביחד. ג"כ כולן טמאין טומאת מת. רק דאפ"ה נקט שתיקן כל חד חד ביני ביני. לרבותא דהתיר הרביעית. דאע"ג שהתיר ג' הראשונות רק אחת אחת. אפ"ה כשהתיר אח"כ הרביעית. כולה טהורה מט"מ. וכן מה"ט לא נקט בסיפא בהתרה שנייה. חזר והתיר שנים כאחת ותקנן. אלא בעי לאשמעינן רבותא בחזר והתיר השלישית. דאע"ג דב' הראשונות התירן רק א' א'. אפ"ה כשחזר והתיר השלישית כולן טהורין לגמרי. וא"ת לפ"ז ק' מ"ש ממ"ו. דבנשברו ב' ארוכות. ואח"כ תקנן ביחד. טהורה כולה מטוי"ש. י"ל דמה"ט באמת מקדים תנא למיתני הבבא תפלה ד' כלים. כלומר דתפילין שאני שהן ד' כלים נפרדין. משא"כ מטה. כולה כלי א' היא. בנשברו ב' ארוכות הו"ל כולה ככלי שבור:

(יד) כל זה פירשתי ע"ד הרמב"ם דס"ל דכל כלי שנגע במת הוא אבי אבות. להכי ע"כ הכא מיירי שנגעו התפילין בכלי שנגע במת. אבל להראב"ד ור"ש והרא"ש דס"ל דרק כ"מ שנטמא במת נעשה אבי אבות. ומתניתין דאהלות (פ"ב מ"ב) אע"ג דסתמא קתני. אפ"ה רק אפשר קאמר. והיינו בכ"מ. א"כ מצי איירי הכא כשנטמאו התפילין במת עצמו. ואפ"ה נעשין רק אב. וכן משמע פשטותא דמתניתין דקאמר טמא מת. דמשמע טפי שנטמא במת עצמו. אולם גם לדידהו יש לדקדק למה שני תנא בלישניה ונקט לעיל בהכרע היה טמא טו"ז. והרי אפי' נגע הכרע בהמת עצמו. אפ"ה אינו נעשה רק אב. מדאינו כ"מ. י"ל דבאמת גם בהכי מיירי. רק נקט טו"ז. מדבעי למתני סיפא כשפירשה אז המטה טמא טומאת ערב. מיהו יש לדקדק דגם הכא הומ"ל כשהתיר הרביעית פעם ראשונה. טהור מטו"ז אבל טמאה טומאת ערב. וי"ל דמכרע שמעינן לה:

(טו) וא"ת למה נקט נגנב חציה. ננקט רבותא טפי. דאפי' נגנב רק ארוכה בלי ב' כרעים. עכ"פ מדהו"ל כנשברה. נתבטל מהנשאר טוי"ש כ"ז שלא חזר ותקנה וכלעיל משנה ו'. והרי לתוס' (סוכה ט"ו ב' ד"ה בארוכה) אפי' בנשבר רק קצת מהמטה נתבטל מהנשאר טוי"ש. רק דמקבלת טומאה מכאן ולהבא. י"ל דנקט חציה משום סיפא. דכשהחזירוה. אז דוקא כשניטל כל חציה. נתבטל ממנה טוי"ש. מדעכ"פ בתחילה לא היה דעתו להחזירה. אבל בניטל מתחלה רק מקצת פחות מחציה. אף שלא היה דעתו מתחלה להחזירה. אפ"ה אם אח"כ החזירה חוזרת לטוי"ש. וכדחזינן לעיל במשנה ו' בנשברה ארוכה בלי ב"כ כשחזרה ונתקנה חוזרת לטומאה ישנה. ודו"ק:

(טז) כך פי' רש"י (סוכה ט"ז א'). וכך משמע נמי פשטות סוגיא דשמעתתא התם. ואפ"ה נראה דהא דבעי התם. למאי חזי. ומשני כגון שנשאר מחובר ארוכה וב"כ. קושית הש"ס רק אמקבלת טומאה כשהיא אברים קאי. ואיצטריך לאוקמיה במחוברת וכו'. אבל בטבילה אפי' לא נשאר מחובר ארוכה וב' כרעים אפ"ה מועיל לה טבילה. וטעמא דמלתא. דבשלמא בטומאה צריך שיהיה שום צורך בדבר הנטמא בשעה שנטמא. אבל בטבילה. הרי כל עיקר הטבילה רק כדי שישתמש בה בטהרה אח"כ כשיתחברו. והרי אז יהיו כל האברים טבולים. וכך משמע נמי מהרמב"ם (פכ"ו מכלים). ואע"ג דכשכל האברים מחוברין יחד. צריך לטבול כל המטה כאחת (כי"ד רסי' קצ"ח) הכא שאני דהם גופיפ נפרדיפ. תדע דהרי גם בשיש ארוכה ושתי כרעים צריכת לחלק בהכי. אולם מהתוספתא משמע טפי כפי' הר"ב דר"א דס"ל מטמא חבילה. ר"ל מחוברים. בנטמא א' נטמא חבירו. ומטהרת חבילה ר"ל אם הטביל ממנה ב' אברים מחוברין יחדיו. כשם שבשלימה אין חוצץ מקום חיבור האברים. כך במפורקת אין מקום חיבור ב' אברים חוצצין. ולרבנן במחוברים ב' אברים אם נטמא א' לא נטמא חבירו. ובטבלן יחד. חוצץ מקום חיבורן. ולא דמי לשלימה. וכבר כתבנו דמש"ס הנ"ל ומלשון משנתינו משמע טפי כרש"י. וכבר ידענו שברייתא שלא הובא בש"ס. י"ל משבשתא היא ולא סמכינן עלה (הרא"ש חולין פ"ב דף ל' ע"ב. והרשב"ם ב"ב דס"ו א'. ועי' ב"י א"ח סי' תרי"ג):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.