תפארת ישראל - בועז/טהרות/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ טהרות ד

(א) כך מבואר כאן ובתופפתא. ונ"ל עוד דלאו דוקא שהחולדה היתה מהלכת. אלא אפילו נולד הספק בשעה שהיתה החולדה עומדת אפ"ה כל פה בע"ח. לא מחשב מקום. וגרע ממונח בכלי דמחשב כיש לו מקום [כנזיר סד"א]. וכן מוכח מסיפא דילן. דקתני או שהיו טהורין עוברין ביניהן. משמע אף שהחולדה והכלב עומדין. והא דאמרינן [שבת קב"א] בזרק לתוך פה כלב בשבת חייב. אלמא דפה כלב מחשב מקום. התם כדקאמר טעמא. דמחשבתו שינוח שם משוי לה מקום [ועיין תוס' שם]. ולפ"ז בהיה אדם אוחז בטומאה ועבר בין הככרות. מחשב כיש לטומאה מקום. דיד אדם חשובה כמקום [כשבת דד"א]. ואע"ג דעכ"פ הספק הוא בככר שאין בדל"ש. ליתא. דהרי מדאדם אוחז הטומאה יש יד אדם באמצע. ובכה"ג לא שנא בשיש ביד האדם הטומאה או הטהרה. לא מחשב אין בו דעת לשאל [כנדה דה"ב]. וכל זה דלא כמ"ש הר"ב כאן:

(ב) ולהרמב"ם [פי"ד מאהט"ו ה"ג] אין ספק מגע טומאה צפה טהור רק בשרץ. וזה דלא כגירסתנו דבעי הש"ס [נזיר סד"א] מת בכלי הצף מהו. בתר המת או בתר כלי אזלינן. הרי דגם במת הצף טהור. וכ"כ רש"י שם באר היטב. אע"כ שהרמב"ם גרס בהאבעיא דש"ס. שרץ בכלי הצף מהו. וכן מבואר בדבריו שם בהלכה ד'. ותמהני שרכ"מ לא העיר על דבר זה כלום שהוא שלא כגירסת הש"ס. והמגיה שם בגליון רכ"מ תמה על הרמב"ם דנקט בהלכה ד' שרץ בכלי. דלמה לא נקט מת בכלי וכלישנא דש"ס. ובמח"כ ז"ל לא חלי ולא מרגיש. או שמא שכח תוך כדי דיבור מ"ש הרמב"ם שם [ה"ג] דאין טומאה צפה טהור רק בשרץ. וא"כ היאך היה אפשר דנקט כאן מת. [ועיין לקמן בס"ד בסי' מ"א מ"ש בזה]. וגם במשנתנו ע"כ דלא היה גירסת הרמב"ם נבלה בפה כלב:

(ג) ונ"ל דקמ"ל הך בבא סמוך לבבא דלעיל. דאף דהכא הטומאה היה לה מקום בין דנימא שהיה השרץ בבור ובין דנימא שהיה בהדלי הרי היה לה מקום דהרי נח שם. ותו דגם הנוגעים דהיינו הדליים האחרים. היו בעת ספיקת טומאתן בידי אדם שדולה אותן מהבור. וא"כ הו"ל לדונם כיש בו דל"ש בהדליים. אפ"ה טהורים. ומטעם דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. דהיינו מדלי א' לחבירו. מיהו ג' חילוקי דינים יש בהחזקת טומאה. א) ממקום למקום אין מחזיקין טומאה כלל. כגון שלקח מטהרות שהן תוך כלי א'. ונתן לתוך כלי ב. ונמצא אח"כ טומאה תוך הטהרות שבכלי ב. אין מחזיקין לומר שכבר היה הטומאה תוך הטהרות כשעדיין היו תוך כלי א וא"כ יהיו גם הטהרות שנשארו בהכלי א טמאים. אלא אמרינן דבהכלי הב' נפלה הטומאה והטהרות שבכלי א נשארו בטהרתן. ב) מזמן לזמן מחזיקין טומאה. אף לשרוף את התרומה. וכגון בענין הנ"ל. ונמצא הטומאה בהכלי א אחר שלקחו משם קצת טהרות לתוך כלי ב מחזיקין שכבר היה השרץ תיך כלי א באותו זמן שלקח מתוכו הטהרות לתוך כלי ב. ונמצא שגם הטהרות שתוך כלי ב נטמאו וישרפו. ג) ובמעורב מזמן לזמן עם מקום למקום. וכגון בעובדא הנ"ל שמצא השרץ בכלי א. והרי בכה"ג ראוי לטמא הטהרות שבכלי ב מדהו"ל החזקט"ו שמזמן לזמן. אבל כאן אירע דבר ביני ביני דהיינו שבין זמן לקיחת הטהרות מתוך כלי א לתוך כלי ב ובין זמן מציאת הטומאה בתוך כלי א טלטלו כלי א ממקום למקום ובמקום השני נמצא הטומאה תוך כלי א אז מחזקינן טומאה להטהרות שתוך כלי ב רק לתלות אבל לא לשרוף. [ועיין ראב"ד פי"ז מאהט"ו]. ודוקא בששני מיני החזקט"ו הן בגוף א. אבל אם כשמצא הטומאה בגוף א טלטל רק גוף ב ביני ביני ממקום למקום. אפ"ה כיון שהחזקט"ו שמזמן לזמן הוא בגוף א. והחזקט"ו שממקום למקום. הוא בגוף ב. בכה"ג מחזקט"ו שנמצא בגוף א לטמא גם טהרות שבגוף ב אפילו לשרפן, ודוק:

(ד) וא"ת למה לא חשיב תנא נמי. בשוודאי נגע בסתם ידים. דנמי שורפין עליה תרומה [כשבת טו"ב ורמב"ם פ"ח ה"ח מאהט"ו] י"ל התם לא מחשש סט"ו דאורייתא גזרו בידים. רק מדוודאי כל ידים ודאי משמשניות הן ודאי נגעו במקום מטונף. וזה גנאי לתרומה. וא"כ ת"ש. ולימא מסייע ליה לרש"י נגד רבותיו [שבת דיד"א ד"ה עסקניות] וע"ש. והא דלא חשיב הכא נבלת עוף טמא דנמי שורפין תרומה עליה [כפ"א מ"ג]. נ"ל דלא נקט הכא רק אותן שגזרו בהן טומאה מספק. משא"כ עוף טמא רק משום גזירה מטמא [כפ"א כ"ח]:

(ה) והר"ב כ' דכל עפר ארץ העממים מספקינן ברקב המת. וסיים דמטמא במגע ובמשא. ותמה עליו הגאון מהו' עקיבא זצוק"ל. הרי רקב אמ"ט במגע [כר"ב פ"ב דאהלות מ"ב ורתוי"ט שם ד"ה מלא]. עכלה"ט. ולפעד"נ מדכתב כן גם הר"ש. חס לנו לומר ששניהן שגו ברואה. אלא י"ל דהרי בל"ז ק' אי מטעם רקב נגעו בה. למה הקילו חכמים בהן טפי מברקב דבהנך אמ"ט רק בגוש כברייתו וגם אין הגוש מטמא באהל. משא"כ ברקב. ותו החמירו בהו טפי מברקב. דסגי בהו בגוש שהוא כפיק של סקאין [כבכורות דכע"ב]. וא"צ מלא חפנים כברקב [כתוספתא פ"ב דאהלות]. נמצא שהגזירות שגזרו בהו סתרו זא"ז. אע"כ דרקב דנקטו הוא ל"ד. רק משום דסד"א דכיון דביהפ"ר וח"ל. תרווייהו חד טעם אית בהו. מחשש עצם כשעורה [כרמב"ם כאן ובפ"ב דאהלות מ"ג]. להכי הו"א דכמו דמהני בדיקה לביהפ"ר [כפי"ח דאהלות מ"ד] ה"נ להני בגוש ח"ל. כשנטמא בו אדם או שאר דבר. שאם בדקו אח"כ הגוש ולא מצאו בו עצם כשעורה יטהר. קמ"ל דבגוש ח"ל החמירו טפי. וחיישינן שמא נרקב ונשתנה מראית העצם למראה עפר ולהכי לא מהני בדיקה [כתוספתא פי"ח דאהלות]. והחמירו בזה בח"ל טפי מביהפ"ר, משום הרחקה. וכמו שהחמירו באוירא אף דעכו"ם אמ"ט באהל [כיבמות סא"א]. ובהא מתורץ גם קו' רתוי"ט שהקשה הרי ברקב צריך כמה תנאים. אולם מדאותו לשון של הר"ש והר"ב. הוא ממש דברי רש"י [שבת דטו"ב ד"ה על ספק]. ורק שם ברש"י כתוב בקבר של מת. א"כ כמדומה שגם בלשון הר"ש ור"ב חלופי אותיות יש רקב תחת קבר. וטמא משום תבוסת קבר [כאהלות פי"ז מ"ג]:

(ו) ולפי צמצום השגתי. אין דברי קדשם אלו מוטעמים לחכי יפה. דאיך ע"י שהמי רגלים הללו הנמצאים משונים במראיתן ממי רגלי בהמה. מזה נדע שהנמצאין הן מי רגלי אדם. דהרי ידוע דמראית מי רגלי של כל בע"ח משתנה במראיתו בכל יום לפי מעמד הדם תוך עורקיו ביום ההוא. בחימום או בקירור. וגם לפי המאכלים שאכל הבע"ח ביום ההוא. אבל בלא הנך שנויים וסבותיהן אין שום שנוי שבו יתוות מראה מי רגלי אדם ממי רגלי בהמה. ותו גם לישנא דמשנתנו דקאמר שהן כנגד מי רגלי בהמה משמע טפי דעל מעמדם במקום קאי ולא אמראיתן. ול"מ היה נ"ל, דהאי נגד ר"ל מרחוק. וכמו מנגד תראה את הארץ שפי' רש"י מרחוק. ור"ל דדוקא ברוק שמצוי טפי ממי רגלים. לפיכך גזרו בכל רוק הנמצא. אע"ג שאין הוכחה קצת שהוא רוק של ישראל. אבל במי רגלים דלא שכיחי כולה האי לא גזרו רק ביש קצת הוכחה שהן של ישראל. וכגון שנמצאו קצת רחוק ממי רגלי בהמה. ועי"ז מסתבר שהוא מבהמה ומישכה שרק ישראל נפנה לצדדין. לפיכך נמצאו קצת רחוק משתן הבהמה. דאילו כנעני אינו מקפיד אצניעות ומשתין בצד בהמתו [כסנהדרין קד"ב]. והרי אילו של כנעני היה השתן. הרי אינן מטמאין מעיינותיהן אפילו כשהן זבין וודאין. ורק מדרבנן מטמאי' אפילו ודאי אינן זבין. אפ"ה מטמאים כזבין ממש. רק שאין שורפין עליהן את התרומה [כנדה לד"א]:

(ז) ולא זכיתי להבין בזה לשון הרמב"ם. שכתב הטעם מפניי שאין בהן דל"ש. כאילו הוא דבר ידוע שהוא כך. וק' הרי בענין דל"ש בתר נוגע ולא בתר מגיע אזלינן [כסוטה כט"א]. ותו אי באבדל"ש. מה אריא הנהו. אפילו מת ונבלה שהן דאורייתא. אם מסופק אם נגע בהן דבר שאין בו דל"ש, טהור. וצ"ע. והא דלא מני תנא הכא מספר ונימא י"ב ספיקות טיהרו חכמים כמו דנקט מספר במשנה ה' בהטמאים. נ"ל דה"ט משום דאין טהרת כולן שוה. דבספק נזירות ובכורות. י"ל שהדבר נטהר מכל שמץ ספק. והו"ל כאילו לא היה שם ספק כלל. ופטור. ומה"ט באמת הרמב"ם [רפי"ד מאהט"ו] שירד למנין למחשב י"ב ספיקות. הוציא ב' אלו מהכלל. והכניס תחתיהן ב' ספיקות אחרות. ספק עומד ועובר. וספק ב' רשויות. שהתנא לא הזכירם. מדלא חשב רק אותן שבמעמד א' הוטהרו בב"ד במנין שלהן. וכמ"ש רתוי"ט שם וכמ"ש רתוי"ט גם הכא. ונ"ל דמה"ט לא נקט במשנה ה' ספק משקין ליטמא טמא. דנקט לה במ"ז. היינו משום דלא בעי למנקט רק אותן שנגזרו במעמד א':

(ח) וא"ת הרי חבית מים שאובין שנפל לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה דחיישינן לספק ג' לוגין שאובין שנשארו במקום א'. וככר תרומה שנפל לשם טמא [כמכות דד"א]. אלמא ספק שאובין טמא. נ"ל דשאני התם דכבר אתחזקו ג"ל שאובין במקום הזה. קודם שנתערבו במי הים. והו"ל כוודאי נפיל דטמא [כמקואות פ"ג מ"ב]:

(ט) ובגליון פי' הרא"ש. כתב עוד תי' אחר דמשקין נכלל בכלל רוקין דתנא לעיל. ובמחכ"ר לא קרב זה אל זה. דרוקין היינו לטמא אחרים. משא"כ הכא במשקין היינו שיתטמאו הן עצמן. ותו דהא דאמרינן לעיל דספק רוקין טמא. היינו כשנגעו ודאי וכמפורש לעיל [במשנה ה']. אבל מה דאמרינן הכא דספק משקין ליטמא טמא. היינו אפילו ספק שנגעו. ואדרבה מה"ט י"ל דלא כלל להו תנא בהדי הנך דלעיל. משום דהנך דלעיל, כולהו בוודאי נגעו מיירי.

(י) אולם הא דמטהרינן הכא ספק טומאה צפה על פני המים נ"ל דלאו דוקא מים אלא ה"ה צפה באויר. דהרי בפירוש תנן כמה משניות בפרקין דמוכח מתוכן דספק מגע בטומאה נזרקת טהורה. ואף כשהנוגע יש בו דל"ש. ותניא נמי [נזיר סד"א] הנזרקין לעולם טהורין. ואי"להק א"כ למה נקט תנא צפה על פני המים דוקא. י"ל דלרבותא נקט מים. אף דיש גוש ממש תחת הטומאה. והרי לעניין שבת בזרק ונח על המים. מחשב כנח ע"ג מקום [כרמב"ם פי"ד משבת הכ"ג]. ואע"ג דאמרינן [שבת דה"ב] דאגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתו. היינו משום דהאגוז צף והולך. והו"ל כזרקה על היבשה ומתגלגלת דפטור [כשבת דקע"א]. וה"נ בזרק אגוז לתוך ד' אמות ונתגלגלה חוץ לד' אמות דפטור. כיון שלא זרקה לאותו מקום שנחה שם אח"כ [ודו"ק]. וכ"כ בחבילה בידו ורץ. לא מחשב הלוכו כהנחה. אלא כמתגלגל ופטור [כשבת קנג"ב]. דלא קיי"ל כבן עזאי דס"ל מהלך כעומד דמי [שבת צא"ב]. אבל בהי' אפשר שתהיה האגוז נח על המים ודאי בזרקה לשם חייב. דמים מחשבו מקום לענין שבת. תדע דהרי בזרק מים ע"ג מים מחשב שפיר הנחה. כמבואר בש"ס [שבת דה"ב]. אלמא דפני המים מחשבו שפיר מקום הנחה. ונ"ל עוד דזה כוונת רש"י [שבת דקע"א] שכתב בהסוגיא דזרק ונח על המים דמיירי בזרק מים ע"ג מים. וכוונת רבינו משום דרק בזרק מים אמרינן בשבת [דה"ב] דמחשב כנח. אבל שאר דבר הרי כשיזרקהו למים יהיה צף והולך להכי אין כאן הנחה. ועל כרחך מ"ש הרמב"ם [פי"ד משבת הכ"ג] דבזרק ונח על המים דחייב. וכמש"ל. נמי רק בכה"ג מיירי. ובהא יתורץ מה דקשיא בסוגיא דנזיר [דסד"א] דמבעיא לן בטומאה בכלי והכלי צף על המים אי מחשבא כיש לטומאה מקום. דהרי הטומאה נחה בהכלי. או דילמא דמדהכלי צף. הו"ל כאין לטומאה מקום. וקאמר תו. ואת"ל בתר כלי אזלינן. ופי' רש"י ותוס' התם דר"ל דמדנחה הטומאה תוך הכלי הו"ל כיש לה מקום. וק"ל לפי מ"ש הרא"ש [פ"ח דב"מ הי"א. ופ"י דב"מ ה"ב] בשם הגאונים. דכל את"ל פשטותא היא. וקיי"ל הכי. וגם הרמב"ם ס"ל כהגאונים בהא [כרמ"מ פי"ח משבת הכ"ו. ופ"ח מנירושין ה"ז וח']. והגם שיש לכאורה להקשות על זה. דהרי אמרינן בש"ס [עירובין צ"ג סע"א] ומסקינן והלכתא בעינן לקולא. והרי הא דלא כאת"ל דקאמר מקמי הכי וע"ש. י"ל דהך כללא דגאונים לא נמסר לן רק היכא דלא קאמר הש"ס איפכא. וכן הדין גם בשאר כלל שמסרו לנו רבותינו. וא"כ לפי כלל זה. דכל את"ל פשטותא הוא. גם באיבעיא דנזיר בטומאה בכלי צף. קיי"ל כפי פי' רש"י ותוס' הנ"ל דכמונח דמי. וק' לפ"ז מה קבעי הש"ס [שבת דה"ב] באגוז בכלי וכלי צף מהו. מי הוה כנח או לא. ומסיק בתיקו. ואמאי. והרי כבר נפשטה איבעיא זו בנזיר. ואע"ג דאשכחן כמה אבעיות בש"ס דסלקא בחד דוכתא בתיקו. ונפשטו במקום אחר [כתוס' ע"ז סח"א ד"ה תיקו]. הכא א"א לומר כן. דהרי גם הרמב"ם [פי"ג משבת ה"ד] פסק באגוז בכלי דפטור. וע"כ דה"ט דמדלא אפשטא איבעייא הו"ל ספיקא וא"א לחייבו קרבן בשוגג וכ"ש במזיד. ואמאי והרי נפשטה אבעייא זו באת"ל דנקט בנזיר. ואת"ל דהרמב"ם לא ס"ל כרש"י ותוס' שפירשו דהך את"ל בתר כלי אזלינן דקאמר בש"ס נזיר היינו בתר השרץ שמונח בהכלי. אלא דהרמב"ם ס"ל דהך את"ל בתר כלי אזלינן. ר"ל בתר הכלי שצף על המים. ולאו כמונח דמי. ולפיכך שפיר פסק הרמב"ם [פי"ג משבת ה"ד] באגוז בכלי דפטור לענין שבת. דלאו משום ספק פטר לי'. אלא מדוודאי לאו כמונח דמי. והיינו משום דכך פשט הש"ס כן באת"ל בסוגיא דנזיר. ליתא. דהרי הרמב"ם גופיה [פי"ד מאה"ט ה"ד] פסק באבעייא דנזיר דכמונח דמי. והיינו ע"כ כמ"ש רכ"מ דס"ל דמ"ש הש"ס שם את"ל בתר כלי אזלינן בתר השרץ שנח בהכלי. וכפי' רש"י ותוס' כמש"ל. וס"ל להרמב"ם בכל את"ל דפשטותא היא. וא"כ ק' הרמב"ם דידיה אדידיה. דלמה פסק בהל' שבת דפטור באגוז בכלי. ודוחק לומר דאע"ג דלענין טומאה מחשב הנחה. אפ"ה לענין שבת דבעינן מלאכה חשובה. מספקינן אי מחשב מלאכה. וכדמחלקינן בכה"ג בין שבת למעשר שם מה"ט [כביצה יג"ב]. ליתא דרק בגוף הפעולה איכא לחלק כה"נ. וכגון בהעמיד ערימה. אמרינן שפיר. דרק לענין מעשר מחשב מלאכה. ולא לגבי שבת. אבל הכא כיון דהנחה חשיבא לענין שבת וטומאה. מהכ"ת נחלק בינייהו באופן ההנחה. ותו אדרבה הרי בכל דוכתא מקלינן בטומאה טפי מבשאר איסורים דאמרינן אפושי טומאה לא מפשינן [כביצה דז"א] והיכי נימא הכא איפכא. אע"כ דהאבעייא בשבת היינו משום דהכלי צף והולך. והו"ל כמתגלגל דלא מחשב הנחה לענין שבת. ולהכי קבעי אי בתר כלי אזלינן והא נח בתוכה. או בתר מיא אזלינן. והא נד על גבייהו. משא"כ לענין אבעייא דנזיר דהוא לענין טומאה. בהא ליכא למימר דמשום שהכלי שהטומאה מונחת בתוכה מינד נייד. ולא מחשב טומאה שבתוכה כמונחת. ליתא, דהרי אפילו כשהטומאה גופה מינד נייד. מחשב כיש לטומאה מקום. וכדמוכח בהיו מנקרין בה על הארץ [במ"ג]. להכי מפשט פשיט לי' בסוגיא דנזיר בטומאה המונחת בכלי שצפה במים. דבין אי בתר כלי אזלינן או בתר מים אזלינן מחשבא כיש לטומאה מקום ולהכי בתר כלי אולינן דחזינן שהטומאה נחה בתוכה. ונהדר לקמייתא דכל זה בשהכלי צף ומתנדנד והולך. משא"כ בשזרק בשבת ונח על המים באמת חייב כמש"ל. דמים מחשב כמקום. וסד"א דגם לענין טומאה כן. ואע"ג דהכא הטומאה צפה והונך. הרי בטומאה אפילו מתנדנדת במקום מחשב כיש לה מקום. וכדמוכח בהיו מנקרין בה [במ"ג]. להכי קמ"ל דאפ"ה לענין טומאה שאני. דבשבת מחייב משום דבה הנחה בעינן. והא נח. משא"כ בטומאה התורה אמרה על הארץ. ומיא לאו כארץ דמי וכ"ש בזרקה באויר. דאפילו לענין שבת לא מחשב כמקום. דהרי קיי"ל קלוטה לאו כמונח דמי [כרמב"ם פי"ג משבת הט"ז]. א"כ כ"ש לענין טומאה. דאויר ודאי לאו כארץ דמי. וכל ספק נגיעה שאירע בטומאה שבאויר טהור. ואחר הדברים והאמת האלה תמוהים לי דברי רבעתו"ס [נזיר דסג"ב] שמסתפקין אם ממעטינן גם צפה באויר מכח קרא דשרץ השורץ על הארץ. ולפי קט קוצר השגתי לא ידענא מה מקום יש להסתפק בכך. והרי אם מים שיש בהן ממש ודבוקין בארץ. ואפ"ה לאו כארעא סמיכתא דמיא. מכ"ש אויר דק מן הדקה. והרי גם בדיני שבת חזינן דמים עמוקים י"ט מחשבו כרמלית. אבל אויר למעלה מי"ט מחשב מקום פטור. אלמא דאויר גרע טפי וטפי ממים. ותו אי נימא דאויר עדיף ממים. א"כ במה נפרנס כמה משניות דקאמרו בפירוש דספק בטומאה הנזרקת טהור. אמנם י"ל דרבעתוס' מסתפקו רק דלמא נזרק לא ילפינן ליה מהשרץ השורץ על הארץ. ואפ"ה טהור מטעמא דנקט הרמב"ם [פט"ו מאהט"ו ה"ו] משום דכל הטומאות כשעת מציאתן. וכפי הנראה הוכורח הרמב"ם לומר כן. דהרי הוא עצמו כתב לעיל מינה [די"ד מאה"ו ה"ג] דאין טומאה צפה על המים טהור רק בשרץ. ולהכי כי היכי דלא תיקשי מכמה משניות בפרקין דאמרינן בפירוש דגם במפתחות וגם בכזית ממת כשנולד בהן ספק מגע בשעה שלא נחו על הארץ. ספקן טהור. להכי הרמב"ם לחלק יצא. דדוקא בשצפה באויר. דהיינו בטומאה נזרקת. אמרי' בכל הטומאות ספיקן טהור. משום דכל הטומאות כשעת מציאתן אבל מה דקאמר תנא צפה על פני המים. היינו דוקא מים. ודוקא שרץ. דרק בשרץ צף על המים טהור ספק טומאה. ולא בשאר טומאות צפים על המים. והנה הרמב"ם סמך א"ע בדבריו האלו על תוספתא דפרקין. דמפרש הא דתנינן לקמן [מ"ז] ספק שרצים טהור. היינו בזרק שרץ. ומדמפרש עלה במתני' דלקמן [מי"ב] דלהכי ספק שרצים טהור משום דכל הטומאות כשעת מציאתן. ש"מ דשרצים דנקט תנא לאו דוקא. אלא ה"ה שאר אהט"ו. בכולם טומאה נזרקת טהור משום דכל הטומאות כשעת מציאתן [ועמ"ש בס"ד לקמן בפרקין סי' נ"ד]: אלא לפ"ז לא יהי' לשון התנא מדוקדק דלקמן [מ"ז] נקט ספק טומאה צפה על המים. והדר נקט ספק שרצים דהיינו שרץ הנזרק והרי לשטת הרמב"ם הנ"ל איפכא הו"ל למנקט. דצפה על המים רק בשרץ מטהרינו. ובנזרק מטהרינן בכל הטומאות. ובל"ז לא זכיתי להבין טעם זה שכ' הרמב"ם דלהכי טומאה הנזרקת טהור. משום שמצא השתא הטומאה רחוק מהטהרה. וכל הטומאות כשעת מציאתן וק' א"כ כל ספק נמי. ול"ל בזרק את הטומאה. אפילו בהיה הטומאה בידו. וספק אם באותה שעה נגעה הטומאה בטהרה. נמי הו"ל לטהרן מה"ט. מדמצא השתא הטומאה רחוקה מהטהרה וכל הטומאות כשעת מציאתן וא"כ ספק טומאה ברה"י היכי משכח"ל דטמאה. ואם גם נדחוק ונאמר דמ"ש הרמב"ם הואיל ומצא שאינו נוגע וכו'. ר"ל משום דברגע הזריקה לא הי' אפשר לידע אם נוגע בהטהרה. עכ"פ ק' אם זה טעם מספיק לטהר ספק טומאה נזרקת משום דכל ספק נגיעה שנולד בשעת זריקה א"א לעמוד עליו א"כ ה"ה בספק נגיעה שנולד בשעה שהטומאה צפה על פני המים נמי נטהר מה"ט דמשום דהטומאה צפה ועוברת א"א לעמוד על נגיעתו באותה שעה. דמה לי בצפה על המים או באויר. הרי בשניהן אין יכולין להשגיח יפה על רגע נגיעתו וא"כ ל"ל קרא דשרץ השורץ על הארץ לטהר צפה על המים. ותו הרי הרמב"ם בעצמו כתב [פי"ד מאהט"ו ה"ג] דאין ספק טומאה צפה על פני המים טהור רק בשרץ ואי משום דאין יכולין לעמוד על שעת נגיעתו. גם בשאר טומאה צפה נטהר מה"ט. ותו ק' דאני כחרש ולא אשמע להבין טעם זה יפה. דלהכי טומאה נזרקת טהור משום דכל הטומאות כשעת מציאתן. דלפי קט שכלי זה הטעם שייך רק בדבר שבתואר הטומאה בעצמו. וכגון שנגע באחד בלילה ולמחר מצאו מת [לקמן פ"ה מ"ז]. או במצא מחט חלודה [פ"ג מ"ה]. בהני ודאי מסתבר דחזקה דהשתא אלימא טפי לומר שבשעת נגיעה הוי כדהשתא. עד שעה שנדע ודאי שהיה איפכא. אבל הכא נגיעה היא דבר התלוי במקרה. וכי ס"ד לומר דמדהשתא מצינו שלא נגעה הטהרה בהטומאה. נימא דלא נגעה בה מעולם. אתמהה. ותו ק' להרמב"ם שכתב דרק בצפה על המים מטהרינן מהך קרא דהשרץ השורץ על הארץ. וק' וכי מים מפורש בקרא. הרי רק מדנקט קרא על הארץ. דייקינן דמים לאו ארץ נינהו. א"כ כ"ש דהו"ל למעוטי צף באויר דוודאי לאו ארץ ניהו. ותו ק' הרמב"ם דידיה אדידיה. דהרי כ' [בפי"ד מאהט"ו ה"ה] שהביא שם דברי התוספתא דמכילתין [פ"ה]. דכשם שהתירו טומאה צפה. כך טיהרו טהרה צפה. כיצד. עריבה שהיא טמאה טמא מת. וככר תרומה כרוך בנייר נתון בתוכה. וירדו לתוכה גשמים ונתמלאה. ונפשט הנייר. והרי הככר צף בתוכה ספק נגע בהעריבה או לא, ספיקו טהור. וק' הרי הרמב"ם בכבודו ובעצמו כתב לעיל מינה [ה"ג] דאין ספק טומאה צפה טהור רק בשרץ בלבד. ודוחק לומר דמ"ש רבינו שרץ היינו שרץ וכל דדמי לה. דהיינו רק כל דבר שהוא אהט"ו. והיינו לאפוקי מת שהוא אבי אבות הטומאה. ליתא, דהרי אלא שרץ בלבד קאמר. ותו מנ"ל לחלק בין מת לשרץ. אם לא שנאמר משום דרק בשרץ גלי קרא. דכתיב השרץ השורץ על הארץ דוקא. א"כ גם שאר אהט"ו לא נילף מינה. דאימא שרץ דוקא מיעטי' קרא. וצ"ע. וגם שם [פי"ד מאהט"ו ה"ד] שכ' הרמב"ם שרץ בכלי והכלי צף וכו'. יש תמיהא קיימת על המגיה בגליון דפוס יעסניץ שכתב וז"ל ולא ידעתי למה שינה רבינו לשון הש"ס דקאמר מת בכלי וכו'. ובמוח"כ האיך לא חלי ולא מרגיש המגיה הזה שא"א שיאמר הרמב"ם כן. דהרי כבר כתב לעיל שם [ה"ג] דאין טומאה צפה טהור רק בשרץ. ועל כרחך שבגירסת הרמב"ם היה כתוב בהאבעייא שרץ בכלי וכפי הנראה גם לרכ"מ היה הגרסא כך. מדלא העיר שם על הרמב"ם מידי. אמנם הא דנקט בתוספתא הנ"ל עריבה טמא מת ה"ה דהוה מצי למנקט עריבה שנטמא בשרץ אלא לרבותא נקט שנטמא בטמא מת. שאז העריבה היא אהט"ו. ולי"א היא אבי אבות. אפ"ה כל טומאה צפה טהור [ועי' ביבקש דעת סי' ח']. ואילה"ק להתוספתא דהאיך אפשר שיהיה הככר טהור. הרי נטמא מהמים שבעריבה שנטמאו מהעריב'. דהרי כשנפתח הנייר. שטפו המים על הככר. י"ל דלא לחנם נקט התוספתא שירדו גשמים לתוך העריבה. ולא ששפך מים לתוכה אלא משום דגשמים שירדו לתוכה. מדלא ירדו לרצון אינן שאובין [כמקואות פ"ב מ"ז] ומה"ט הו"ל כמחוברין שאמק"ט [כמכשירין פ"ד מ"ב] ולפיכך לא נטמאו מי הגשמים שבהעריבה:

(יא) וא"ת ק' דיוקא דרישא וסיפא אהדדי דמרישא משמע דדוקא בנולד הספק כשהוא עולה דמסתבר שנטמא טמא. הא בשאין מסתבר שנטמא. אף שאין מסתבר נמי לטהרה. טהור. וכגון שאירע הספק בשכבר היה עומד במים. ונפל לשם אז שרץ. דלא התקרב ולא התרחק האדם ממעמדו. טהור. ובסיפא משמע איפכא דדוקא כשאירע הספק בשעת ירידתו דמסתבר לטהרה טהור. הא בלא מסתבר לטומאה ולטהרה טמא. י"ל דבכל כה"ג דסתרי דיוקא דרישא וסיפא אהדדי אמרי' דדיוקא דרישא דינו כמפורש בסיפא. ודיוקא דסיפא לאו דוקא. וכדאשכחן נמי כה"ג בכלים הנמצאים בדרך ירידה למקוה טמאים. ובדרך עליי' טהורים [שקלים פ"ח מ"ב]. וכשנמצאו במקום דאיכא לומר שמא כך או כך נפלו. אמרי' (פסחים י"ט ב') דטהורים דרישא דוקא וסיפא לאו דוקא והיינו דוגמת נעשה דקאמר הש"ס (קידושין דה"ב וביצה כ"ד ב) דנעשה דיוק דרישא כמפורש בסיפא:

(יב) ויאמר האזוב העזוב. הן אמת דפשטא דלישנא דמתני' משמע טפי כפי' קמא ותו דאל"כ מה קמ"ל. וכתב עוד ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל דאשכחן כה"ג דאע"נ שוודאי נעשה המעשה. הו"ל כידיעה בלי ראיי'. דדיינינן ליה כספק כדאמרינן [סנהדרין ד"פ] שנים שיצא חץ מביניהן אפילו אבא חלפתא החסיד ביניהן. אפ"ה גם אידך פטור. ורק בממון דאיתא בחזרה. דיינינן לאומדנא כה"ג כוודאי. כשטוען התובע ברי וכגון בעלתה לו נשיכה בגבו [ח"מ ס"צ]. אבל לא בטוען שמא. וכגמל האוחר בין הגמלים (ח"מ סי' ת"ח) ע"כ תוכן ד"ק. אולם אני בו"ת בעניי אבוא במקלי ותרמילי. בפרוזבוטי חכלילי. דק"ל היכי משכח"ל כה"ג בטומאה דנידון ידיעה בלי ראיה כספק. ומ"ש טומאה צפה משאר ספיקות שכולן בחדא מחתא מחתינהו. דבכולן פשיטא אפילו באותן שהן ספק דרבנן כל שיודע ודאי שנעשה א"נ שלא ראה המעשה לא מחשב ספק כלל. ולא עוד אלא אפילו אינו ודאי שנעשה. רק מסתבר טפי לטומאה מלטהרה לא מחשב ספק כלל דהרי סט"ו בר"ה הלכתא גמירי לה (כתוס' סוטה כ"ח ב) או דילפינן לה בק"ו מפסח הבא בטומ' [כרמב"ם רפט"ז מאהט"ו]. ואפ"ה כשמסתבר לטומאה טפי מלטהרה מטמאינן גם בר"ה. כדמוכח מכמה משניות שנזכרו לקמן [פ"ה]. וא"כ ע"כ צ"ל דרק כדיני נפשות אמרינן דידיעה בלי ראייה הו"ל כספק מדכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וכמעשה דשמעון בן שטח [מכות דה"ב] שמצא ההרוג מפרפר. והדם מטפטף מהסייף שביד הרוצח. ואפ"ה מדלא היו ב' עדיי ראייה פטור. אבל בשאר איסורים ובדיני טומאות. כל דמסתבר כך הו"ל כוודאי. דהרי אפילו באיסור דאורייתא תולין במצוי בין להקל בין להחמיר [כי"ד סי' ל"ב ס"ו. וקכ"ח ס"ב]. מכ"ש בטהרות דמחמריני בהו בכל דוכתא טפי מבאיסורים. דהרי כל ספק ספיקא באיסור דאורייתא שרי. ובס"ס בטומאה לכה"פ תולין [כנדה לג"ב]. והא דאמרינן (ביצה דז"א) אפושי טומאה בדרבנן לא מפשינן. היינו רק דמה"ט לא גזרו רבנן טומאה בדבר הטהור מדאורייתא [ועיין רש"י שם]. אבל לענין לחוש לספק איסור שעיקרו דאורייתא. ודאי דחיישינן בטומאה טפי מבאיסורים. וכן מוכח מלקמן (פ"ו מ"ד). וכך כ' רבעתו"ס (ב"ק דקע"ב ד"ה אומר). ועיין בית שמואל באה"ע (ס"ו סקל"ד) דהיכא דמסתבר ילפינן להו מהדדי. וכך נוטין דברי רבעתו"ס (חולין דסד"א ד"ה שריקמ'). אלא שרבעתו"ס (בכורות דז"ב ד"ה דג טהור) נראה שמסתפקין בזה. ועיין עוד ברטו"ז (י"ד שצ"ז סק"ב ד"ה ראשונה). אלא ודאי רק במסופק אם נטמא מטהר ר' יוסי בטומאה צפה. וכפי' הרמב"ם הנ"ל. ולא כשוודאי נטמא אף שלא ראה שנטמא. ואת"ל א"כ מה קמ"ל ר' יוסי. הרי אפילו כשהמקום צר מאד. מידי ספיקא לא נפקא. והוא ספק שקול. וכבר שמעינן כן מדברי הת"ק. נ"ל דמחלק ר' יהודה בין דרך עליי' לירידה. דבירידה דמסתבר שנגע בה, טמא. אהא מהדר ר' יוסי וקאמר דאפילו אין שם רק מלוא אדם וטומאה. וירד לשם דאז מסתבר דבתנועה קטנה כשהתחיל לירד להמים נגע הטומאה בהאדם אפ"ה כל שאפשר שלא נגע בו טהור. דנראה לו סברת ר' יהודה חלושה שע"י ירידתו להמים תתקרב אליו הטומאה עד שנדינהו כשאר ספק המצוי ודוק:

(יג) וא"ת עכ"פ גם לטומאת עצמן. הרי המשקין הנוגעין אין בהן דעת לשאול. ובכה"ג גם ברה"י טהור. י"ל דעכ"פ כיון דהאדם הפושט רגלו יש בו דעת לשאל. הו"ל כספק טומאה הבאה בידי אדם דדינו כיש בו דל"ש. בין שהטומאה בין שהטהרה ביד האדם (כתוס' נדה דה"ב ד"ה ספק):

(יד) ואי"ל כהר"ש. דלעולם שזרק גרסינן. ומיירי שמסופק אם נגע לאחר שנח. דא"כ עכ"פ ק' זרקה ל"ל למתני. ואת"ל דקמ"ל דאפילו בזרקה אפ"ה במסופק אם נגע בשעה שנח טמא. ליתא. דא"כ מאי איריא דקמ"ל הא במשקין. בכל מילי נמי. ובריש פרקין במפתחות וככר הו"ל לאשמעינן כן:

(טו) ויש לדקדק טובא. למה אצטריך תנא לשאל כיצד. והרי הדבר מפורש כבר באר היטב דקאמר דטומאת משקין ליטמא טמא ולטמא אחרים טהור. ותו אם כבר הביא דוגמא אחת דפשט טמא רגלו וכו'. אטו תנא כי רוכלא לחשב וליזל עוד דוגמות אחרות. וכי ממשיל משלים הוא מהדוגמא כשמסופק אם נטמאו המשקין מככר טמא. ואסתגר בקמייתא. ותו אם כבר רוצה להרבות משלים. עכ"פ למה נקט ברישא בפשט ככר טמא לבין משקין טהורים ולא כמו בסיפא דהיינו בפשט מקל ובראשו משקין טמאים לבין משקין טהורים. והרמב"ם בפירושו כאן ניער ממקום קדשו לתרץ א' מג' דקדוקים הנ"ל. וז"ל ונקט המשל מאיש טמא וככר טמא. להודיענו שאין הפרש בין יש או אין בו דל"ש. דבכל גוונא ספק ליטמא טמא. וכן העתיק רתוי"ט בשמו ולא העיר דבריו אלה מידי. והנה מלבד שבזה לא נתיישבו עדיין ב' הדקדוקים האחרים שזכרנו. תמוה ג"כ מאד על דברי רבינו אלו. דהאיך יעלה על הדעת לומר דנקט תנא איש טמא מדיש בו דל"ש. וככר טמא מדאין בו דל"ש. והרי לימוד ערוך הוא בידינו. דבכל דעת לישאל בתר נוגע ולא בתר מגיע אזלינן [כסוטה כט"א]. וא"כ ל"ל לאשמעינן הכא כן. ולמה אצטריך רק הכא במשקין ליטמא לאשמעינן דאף באין בו דל"ש במגיע. אפ"ה טמא. הרי בכל דוכתא הדק כך דאין שום נ"מ בין יש או אין בו דל"ש במגיע. ותו הרי רתוי"ט. אחר שהעתיק דברי הרמב"ם הנ"ל. כתב' שמדברי אלה מוכח. שגרס בככר וזרקה. וכוונתו, דאי גרסינן ופשטה. הרי הו"ל כספק טומאה הבאה בידי אדם דהו"ל כיש בו דר"ש (כפסחים דכע"א). וזה קשה לאזנינו ביותר דעל הראשונים אנו מצטערים דנימא דאצטריך תנא לאשמעינן בספק משקין ליטמא. דאין חילוק בין ייש או אין בו דל"ש במגיע. אלא דרתוי"ט מגלגל עלינו ג"כ לומר דבא להשמיענו נמי דאף שלא בא המגיע בידי אדם אפ"ה טמא. אולם ראו נא כי אורו עיני בתהלות ד' ידבר פי כי חנני אלדים להבין המשנה הקדושה בלי שום גמגום. והיינו לבתר מ"ש רש"י (פסחים טז"א) דלהכי ספק משקין ליטמא טמא משום דלקבלו משקין טומאה. הוא מדאורייתא. א"כ כשיש ספק אם נטמאו. הו"ל ספיקא דאוריייתא ולחומרא. משא"כ הא שמשקין יטמאו דברים אחרים הוא מדרבנן דמדאורייתא משקין טמאים אינן מטמאין שום דבר. ולפיכך במסופק אם טימאו המשקים שום דבר הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. א"כ לא הוה סגי ליה לתנא במה דתני בספק משקין ליטמא טמא. דהרי אשכחנא נמי דספק משקין ליטמא טהור. וכגון במסופק אם נגעו משקין טמאין במשקין טהורים. דהו"ל נמי ספק משקין והכי שואל התנא שפיר כיצד. ונקט הנך תרתי. איש טמא וככר טמא בלא זו אף זו. דל"מ איש שאפשר שיהיה אב (וה"ה כלי) וככר שאינו אלא תולדה. ונקט תרווייהו לדיוקא דדוקא ביש ספק אם נגעו הנך הטמאים במשקין דהו"ל ספיקא דאורייתא. טימאו המשקין. דאדם טמא פשיטא דמטמא אוכלין ומשקין מדאורייתא. ואוכלין טמאין. נהי דאין מטמאין אוכליין מדאורייתא. עכ"פ מטמאיין משקין מדאורייתא [כפסחים יד"א. ורש"י שם ד"ה ומקרא. ורמב"ם רפ"ז מאהט"ו]. הא במסופק אם נגעו משקין טמאים במשקין טהורים וכגון גוונא דסיפא דזרק מקל שבראשו משקין טמאין לבין משקין טהורים. גם ליטמא במשקין היה טהור. מדהו"ל ספיקא דרבנן ובסיפא נקט שזרק מקל ובראשו משקין טמאין לבין הככרות. שאין המטמא ונטמא שוין דהמטמא הוא משקין והנטמא הוא אוכל. דאי בשזה וזה משקין. דהו"ל שניהן שוין. הרי גם באוכל בשניהן שוין טהור. מדהו"ל ספיקא דרבנן. מדלא מצינו טומאה עושה לכיוצא בה טמא (כפסחים דיח"א). אלא אפילו כשהנטמא הוא אוכל. דהרי בכה"ג דהיינו באוכל טמא למשקה הוא טומאה דאורייתא אפ"ה במשקין טמאין אף באין הנטמא שוה להמטמא. טהור מדאורייתא. ולהכי ספיקו לקולא:

(טז) ותמה הר"ש כיון דהכא בכל הספרים גרסינן וזרקו. א"כ מה אריא משקין דמטמאין אחרים רק מדרבנן. אפילו שרץ דמטמא מדאורייתא. אם זרקו. ומסופק אם נגע בהככר, טהור (וכלעיל מ"א וב'). ותי' דמיירי במסופק אם נטמא הככר אחר שנח המקל. אע"ג דבשעת זריקתו היה ספק נגיעתה טהור אפילו בשרץ אפ"ה כשנולד הספק מגע בשעה שנח. הרי באותה שעה יש להטומאה מקום. ולהכי אילו היה ספק כזה השרץ היה טמא ושפיר אצטריך לאשמעינן דבמשקין כה"ג טהור. ואת"ל א"כ מה חדית לן ר' יוחנן (פסחים יט"ב ונדה דה"ב) דקאמר דטומאה הבאה ע"י אדם מחשבה כיש בדל"ש. הרי מתני' היא וכדאמרן. דאי מחשבה כאין בדל"ש הרי גם כשאירע הספק כשכבר הונחה ע"ג קרקע. גם בשרץ הו"ל לטהרה. י"ל דממשנתינו אין ראיה דמצינן לאוקמה בשאירע הספק מגע לאחר שנח. אבל הככר הנוגע היה ביד אדם בשעת הספק וסד"א דרק בכה"ג אילו היה הספק בשרץ היה טמא. אבל בשלא היה הככר ביד אדם בשעת הספק אף שנתהוה הספק ע"י אדם הזורק. סד"א דמחשב כאין בדל"ש. משום דבשעת הספק לא נגע האדם בשניהן. להכי קמ"ל ר' יוחנן דאפילו במונחע"ג קרקע. עכ"פ כיון שבא לשם ע"י כח אדם. מחשב כיש בדל"ש. כך הם דברי רבינו הר"ש ורק בהוספה מועטת (ועתוס' נדה דה"ב). אמנם לעני בדעת כמוני דחיקא לי מילתא טובא לאוקמא למשנתנו שאירע הספק בשעה שנח הטומאה. ובמשנה א' דפרקין נוקמה שאירע הספק בשעת זריקה והרי בב' המשניות הלשון שוה שזרקה בין הככרות. ותו גם הסברא בעצמה לפענ"ד רחוקה. דנימא דכשאירע הספק מגע בשעה שזרקה לא הו"ל כיש בדל"ש. וכשאירע הספק אחר שנח. הו"ל שוב כיש בדל"ש מדבא למקום זה ע"י כח אדם. אתמהה. הרי הופסק הדבר מהאדם ע"י הזריקה שדננוה כאינה ביד אדם. והא דאמר ר' יוחנן אפילו מונחת ע"ג קרקע. היינו כרש"י (פסחים דכע"א) שהטהרה מונחת ע"ג קרקע והטומאה ביד אדם. אבל בששניהן מונחין ע"ג קרקע. ורק הטומאה באה לכאן ע"י כח אדם. מאן שמעת לן שתהי' עי"ז כיש בדל"ש. תדע דוכי ס"ד דשאבדל"ש שטיהרה תורה. אינה רק בנפלה הטהרה מעצמה לשם. או שהונחה שם ע"י בע"ח זולת אדם בעל שכל. דאל"כ טומאה שאבדל"ש דטהור היכי משכח"ל. ותו יש לדקדק ל"ל דנקט שזרק מקל ובראשו משקין טמאין. ולמה לא נקט כפשוטו. שזרק או שפך משקין טמאין. ומסופק אם הגיע מהן טפה להככרות בשעה שנח. אולם תהלתך אלדי ידבר פי. כי אתה תאיר נרי. כי חנני אלדים ויתן לי גם את זה הפטדה היקרה להבין משנה הקדושה. ואמריה כי נעמו. מדבעי רמי ב"ח (נזיר סד"א) מת בכלי וכלי צף ע"פ המים. ומסופק במגע הטומאה מהו. בתר מת אזלינן והא צף. או בתר כלי אזלינן. והרי הטומאה נחה בגווה. ואת"ל בתר כלי אזלינן. והא טומאה נחה בגווה וכו' עכלה"ג. ופסק הרמב"ם (פ"ד מאהט"ו ה"ד) כהך את"ל. כדרכו לומר דאת"ל פשיטותא היא. וא"כ דינו כיש לטומאה מקום. וכבר ידענו ג"כ דטומאה צפה במים או נזרקת באויר שניהן טהורים. דתרווייהו ילפינן מהשורץ על הארץ. וכש"ס התם. וידענו ג"כ דמת דנקט רמי ב"ח לאו דוקא. אלא ה"ה שרץ או שאר טומאה שמונח בכלי צף. וכך כתב בפירוש בשטה מקובצת למסכת נזיר. והרמב"ם [פי"ד מאהט"ו ה"ד] כתב בפירוש שרץ בכלי צף. וא"כ נחזי אנן. אם היה שרץ במזלג וזרקו. ומסופק אם נגע השרץ בשעה שזרקו בככרות טהורות. הרי לפי את"ל דרמב"ח. הו"ל לדון השרץ כנח. דהרי יש לו מקום ע"ג הכלי. והיו הככרות הטהורות טמאים דדא ודא אחת היא עם האבעייא דרמב"ח ואע"ג דהככרות אבדל"ש עכ"פ כיון דהספק נגיעה נעשה ע"י אדם הזורק. ובשעת זריקה הוה נח והו"ל כספק טומאה הבאה ע"י אדם. ולפיכך שפיר נקט תנא גבי בראשה משקין. זרק מקל. תרווייהו לרבותא אע"ג דבכה"ג בשרץ היה טמא. אפ"ה במשקין טהור. דאע"ג דהמשקין היו להן מקום ע"ג המקל ומחשבו כנחין. אפ"ה מדעכ"פ טומאת משקין לטמא אוכלין או משקין הוא מדרבנן. ספק דרבנן לקולא. ואת"ל אם כך כוונת משנתנו א"כ מה בעי רמב"ח בטומאה בכלי צף. והרי משנתנו הוא ממש כך. שהמשקין טמאין על המקל והמקל צף באויר דדוקא במשקין שטומאתן לאחרים דרבנן טהור. הא בשרץ טמא משום דכיש לו מקום דמי. י"ל דאין הכי נמי. אלא דלא חש להאריך בפשיטותיה דאח"ל בתר כלי אזלינן. דכך מבואר במשנתינו. א"נ משום דממשנתינו אין עוד ראיה. מדאיכא למדחי ולפרש משנתינו כפי' הר"ש. דמייריי שהספק נולד לבתר דנח. א"נ מדהי' אפשר לפלוגי דדוקא ע"ג מקל שאין לו תוך מחשב כיש להטומאה מקום. אבל ביש תוך לכלי סד"א דמדחשיב לא הו"ל כמונח על הארץ. אבל לבתר דפשיט באת"ל דגם כשמונח תוך הכלי הו"ל כמונח על הארץ. א"כ מכ"ש כשמונח על מקל שאין לו תוך דכארעא סמיכתא דמי:

(יז) כך לשון הר"ש והר"ב וכך הוא לשון הגמרא (פסחים טו"ב). ולכאורה מלת אחרים סתמא משמע דס"ל לר' יוסי דמשקין מדאורייתא בין לאוכלין ובין למשקין. והא דנקט במתני' לאוכלין טמאין לאו דוקא. דה"ה למשקין. אלא נקט אוכלין מדבעי למנקט בכיצד עיסה שהוא אוכלין. וגם בל"ז משקין בכלל אוכלין [כשבועות כב"ב]. וכן מפורש בתוספתא דמכילתין [פ"ה] דמייתי ר' יוסי כמה מיני כיצד על דבריו. ובכמה מהן אמר בפירוש לאוכלין ולמשקין טמאין ולכלים טהורים וכן העתיק הר"ש לשון התוספתא. ולפענ"ד גם מלשון ר' יוסי במשנתנו לכאורה מוכח כן דאי נימא דאוכלין דקאמר ר' יוסי דוקא. אבל משקין למשקין לא מטמאי מדאורייתא. א"כ למה שבקה ר' יוסי בסיפא והכי הול"ל למשקין ולכלים טהורים. אע"כ דאוכלין ברישא לאו דוקא. אלא ה"ה למשקין טמאין. ואע"ג דבכל דוכתי דסתרי אהדדי דיוקי דרישא ושיכא אמרינן דנעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כמ"ש לעיל סי' ל"ט]. דשאני הכא דבמלת אוכלין נכלל משקין וכמש"ל. אמנם כל זה תמוה מאד דבהדיא אמרינן [פסחים י"ח א' וע"ב] דס"ל דמה דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא. דהיינו יטמא אחרים. והאי אחרים היינו אוכלין. דאי משקין הרי לא מצינו טומאה עושה כי"ב טמא. ופי' רש"י [שם ע"ב]. דהיינו אוכלין לאוכלין ומשקין למשקין. עכל"ש. הרי דר' יוסי ס"ל דאין משקין מטמאין משקין. ואת"ל א"כ למה קאמר ר' יוסי למשקין ולכלים טהורים. י"ל דמשקין א"צ לאשמעינן. דממילא ידעינן כן. מדאין טומאה עושה כי"ב טמא. וכן משמע מרש"י [פסחים יח"א]. וא"כ לפי האמור ק' התוספתא לש"ס ערוך הנ"ל. [ועיין רש"י פסחים יח"א ד"ה והכא]. ואפשר דה"ק התם. יכול למשקין אמרת לא כך הי'. ר"ל אם תפרש האי יטמא דקרא. דהיינו רק למשקין ולא לאוכלין. א"כ לא כך הי' יטמא דהכא כיטמא דרישא דכתיב גבי אוכלין טמאין דאין מטמאין כיוצא בהן. וא"כ אי נימא דיטמא דכתיב גבי משקין טמאין היינו למשקין ולא לאוכלין ולא יהיו דומיא ליטמא דכתיב גבי אוכלין. א"כ לא הו"ל לקרא לכתוב סתמא כלישנא דכתיב גבי אוכלין. אע"כ דלהכי כתיב סתמא גבי משקין. מדמטמא לאוכלין ולמשקין. ועכ"פ דוחק הוא לפרש כן דהרי הש"ס מסיים (פסחים יח א) טמא דרישא לטמא משקין ויטמא דסיפא לטמא אוכלין. וע"כ צ"ל כרבינו הרא"ש [חולין פ"ב ס"ו] דכל תוספתא שלא הובא בש"ס לאו דסמכא היא. וכ"ש בענינינו דאשכחן בש"ס הנ"ל להיפך מהתוספתא:

(יח) והנה קול עלה נדף. אגב דאתא לידן דינא דנן נבאר כיד ד' הטובה עלינו כל הסתעפות פרשת דרכים בדינים הללו שיש בספק טומאה ברה"י או בר"ה. ונקרא להנהו כלל בשם בית הספק. ובו ט"ו נתיבות. א) ספק טומאה ברה"י טמא. דגמרינן מסוטה דכל ספק שיש בו דל"ש בנוגע טמא כשאירע ברה"י [נדה דג"א וסוטה כ"ח א' וב' ודכט"א]. ב) ספק טומאה בר"ה טהור אפילו יש בדל"ש בנוגע ומגיע. וגם זה ילפינן מסוטה. מדסוטה טמאה מספק לבעלה רק בנסתרה ברה"י. הא בר"ה אין כאן סתירה. כמו כן כל סט"ו שנולד בר"ה טהור (ע"ז לז"ב). ויש להקשות ל"ל למילף סט"ו ברה"י דטמא וסט"ו בר"ה דטהור מסוטה. הרי אמרינן בש"ס (חולין דט"ב) דסט"ו בר"ה טהור הלממ"ס הוא. וכיון שכן יש נמי הלממ"ס דברה"י טמא וכדאמרינן כה"ג (במ"ק דד"א) דכיון דיש הלכתא למשרי ילדה לאו ממילא זקנה אסורה וקראי ל"ל. ודוחק לומר דאי משום הלכתא. הו"א דברה"י תלויה. קמ"ל סוטה דברה"י טמא לגמרי. דעכ"פ ק' איפכא דכיון דאיכא למילף מסוטה. הלממ"ס ל"ל כלל. הרי בין בר"ה ובין ברה"י שפיר איכא למילף מסוטה. (ועיין תוס' סוטה כח"ב ד"ה מכאן). ונ"ל דאי לאו הלכתא לא הוה גמרינן סט"ו ברה"י דטמא מסוטה. די"ל שאני סוטה דרגלים לדבר שהרי נסתרה אחר הקנוי (כסוטה דב"ב). להכי צריך הלממ"ס דלא נחלק בכך. ועדיין י"ל כיון דקיי"ל בכל דוכתא דון מינה ואוקי באתרה (כרתוי"ט זבחים פ"ז מ"ב ד"ה עשאה). א"כ ה"נ נימא דילמא רק בסוטה מחלקינן בין רה"י לר"ה מדמסתבר לחלק כן. אבל בסט"ו מה לי ברה"י או בר"ה אי מטמאינן סט"ו ברה"י ה"ה בר"ה. להכי צריך הלממ"ס דלגמרי נילף מסוטה. ודוק. ובירושלמי פ"ק דסוטה (דב"ב) אמרי' דסט"ו בר"ה טהור ילפי' לה מק"ו מפסח. דהרי צבור עושין הפסח בטומאה א"כ אם טומאה ודאית הותר בצבור ק"ו לסט"ו ברה"י. והרמב"ם (פט"ו מאהט"ו) הביא ק"ו זה. ול"מ הי' נ"ל דאין זה ק"ו גמור. מדאיכא למפרך מה לפסח שכן מצוה ויש בו נמי כרת. וכדפרכינן כה"ג ביבמות [דה"ב]. ותו הרי פסח חמור בכמה פנים מסט"ו שבר"ה. דבפסח לא מקלינן רק ביש בעזרה לכה"פ נ' בנ"א [כפסחים ס"דב] ושיהיו רובן דהיינו כ"ו מהן טמאים. ורק בטומאת מת [כפסחים צה"ב]. ובסט"ו בר"ה מקלינן בכל מיני טומאה שבעולם. ומקלינן נמי בשנולד הספק במעמד ג' בנ"א ואפילו אין הספק רק בא' מהג'. ואפילו כל הג' הן נשים או קטנים שיש בהן דל"ש. וק' אמאי מקלינן בסט"ו בר"ה טפי מבפסח ונימא דיו דהרי דיו דאו' [כב"ק ספ"ב]. ותו הרי בפסח לא מקלינן רק בדאיכא תרתי. שיהיו שם בנ"א רבי' ויהיו בר"ה דהרי עזרה ר"ה היא (כפסחים יט"ב) משא"כ בספק טומאה מטהרינן בין שאירע הספק ברשות הרבים לאדם יחיד. ובין שאירע לג' בנ"א ברה"י וזה הוה כדוגמא דסוטה. דבין שנתיחדו שניהן בר"ה או שנתיחדו שלשה ברה"י טהורה. אע"כ דגם לירושלמי עיקר הילפותא הוא מסוטה ורק נקט האי ק"ו לגלויי מלתאי בעלמא. מדסד"א דוקא דומיא דסוטה דכבר נשואה לבעלה. מותרת לבעלה לקיימה וה"נ בכל סט"ו שאירע בר"ה דוקא בדיעבד שכבר נגע הדבר שנתהווה בו הספק טומאה בטהרות טהור. אבל לכתחילה אסור ליגע בטהרות. להכי קאמר הק"ו אם וודאי טומאה מותר לכתחילה להתעסק בקודש מכ"ש דספק טומאה מותר לכתחילה. ובתוספתא (ספ"י דמכילתין) הביא עוד טעם דלהכי סט"ו בר"ה טהור וברה"י טמאה. מדאפשר לשאל ליחיד וא"א לשאל לרבי'. ונ"ל דר"ל משום דהא דמטמאינן סט"ו ברה"י היינו רק בתרתי לריעותא שיהי' ברה"י ושהי' שם בשעה שנולד הספק רק אדם א' ומדאפשר לשאל האדם הא' אם נטמא אם לאו והוא לא ידע. הו"ל ככל סט"ו שיש בדל"ש דטמאה מספק. אבל כשאירע לאדם א' ספק טומאה בר"ה אי אפשר לשאל כך לכל בני ר"ה אם יודעין שנטמא זה. דמיי יודע מי מצוי לילך שם. ולפיכך הו"ל כסט"ו שאין בדל"ש דטהור. אבל עדיין יש לשאל לטעם זה של התוספתא. דהא תינח לסט"ו שאירע בר"ה ממש. דא"א לשאל לכל בני ר"ה. אבל הרי גם בשאירע הספק טומאה לא' מג' בנ"א שהיו ברה"י שנמי מטהרינן (כנזיר נז"א) והרי בכה"ג שפיר אפשר לשאל לאותן הג' שהיו שם אם נטמא זה או לא. ודוחק לומר דהך תנא דתוספתא דאיהו ניהו רשב"ג באמת ס"ל דאין סט"ו בר"ה טהור רק בשאירע הספק בר"ה ממש. אלא נ"ל דגם תוספתא ס"ל דעיקר ילפיתא דסט"ו בין ברה"י ובין בר"ה מסוטה ילפינן לה וכדאמרן. רק מדאיכא למימר דלמא כיון דעיקר ילפותא דסט"ו בר"ה טהור. רק מסוטה ילפינן לה. דרק בב' טמא ולא בג'. אבל מנ"ל להחמיר גם באירע ספק טומאה באדם א'. ותו מנ"ל להקל בקטן שאבדל"ש ושנצטרך שיהיה גם בזה דמי לסוטה. והרי בל"ז לא דמי לסוטה לענין שיצטרך שיהיו בנ"א השייכים ליחיד (וכלקמן סי' ז') דלמא ה"נ בין שיש אי שאין בו דל"ש. כיון שהספק נולד באדם א' או ב' מחמרינן. להכי נקט ואתא הך טעמא מדאפשר לשאלו וא"כ גם באדם א' גדול מחמרינן מה"ט. וגם באין בדל"ש מקלינן מה"ט. ובל"ז ע"כ צ"ל דגם התוספתא אילפותא דמסוטה סמיך. דאל"כ ק' דמנ"ל לתוספתא לחלק בין יש או אין בו דל"ש אלא ע"כ דמסוטה גמר לה (וכסוטה כ"ט א) וא"כ כיון שכן. דלהך טעמא דיש או אין בדל"ש לסט"ו ברה"י ובר"ה. הרי מסוטה לחוד מצינן למילף שפיר טומאת רה"י וטהרת ר"ה אע"כ משום דאי מסוטה לחוד הוה אפשר לחלק כלעיל להכי אצטריך נמי להך טעמא. ג) רה"י היינו כל מקום שאין רבי' מצויין שם. ואפילו אין שם מחיצות סביב ואפילו שייך המקום ההיא לרבי' (ועי' לקמן פ"ו מ"ז) לפיכך אם אירע שם ספק טומאה לאדם שיש בי דל"ש אם נטמא אם לאו. ולא הי' שם בשעת לידת הספק רק אדם א' או ב'. שאירע הספק בא' אי בשניהן. זהו ספק טומאה שברה"י שספקו טמא. ד) ר"ה יש בי ב' מינים. (א) כל מקום שהוא מעבר לרבים. כגון שוקי' ורחובות סרטיא ופלטיא ואפילו מוקף מחיצות ומקורה (כלקמן פ"י מ"ח וט' ושבת דז"א) ואפילו שייך המקום ההוא רק ליחיד אבל רשות לרבים לכנוס ולצאת שם בלי לשאול רשות מבעה"ב תחלה [ככרם סוף מכילתין]. ואפילו לא היה שם בשעת הולדת הספק רק אדם זה שנולד בו הספק אם נטמא. הו"ל ספק טומאה שבר"ה וטהור. (ב) מין ר"ה השני היינו שהמקום שאירע שם הספק היה באמת רה"י גמור. כגון חדר שבבית ששייך לאדם א'. אבל היה שם בשעת לידת הספק ג' בני אדם. בין שהספק בכל הג' או שהספק הוא רק בא' מהן ואפילו באין הב' יודעין כלל אם נולד ספק טומאה לאדם השלישי אפ"ה הו"ל סט"ו שבר"ה וטהור. מיהו בית ששייך לג' בני אדם נל"פ דלא מקרי מה"ט ר"ה רק בששייך באמת לכל מי שירצה. ה) אמנם במין ר"ה הב' שזכרנו היינו שבמקום שאירע שם הספק היו ג' בני אדם שם בשעת הולדת הספק. לרמב"ם [פ"ט מנזירות הט"ז]. כל שהיו שם ג' בני דעת. ואפילו עומדים רחוקים זמ"ז. ואין להם עסק זה עם זה ואפ"ה מיקרי סט"ו שבר"ה וטהור. כיון שכל הג' היו בהרשות שאירע שם הספק. אבל להראב"ד שם. לא מקרי כה"ג סט"ו שבר"ה רק כשכל הג' במעמד א'. ורלח"מ שם כתב דלהראב"ד לא סגי כשכל הג' במעמד א'. רק צריך ג"כ שיהיה הספק בין ב' או בין כל הג' מהן אם נטמא זה או זה או כולן טמאים או טהורים. וכך נוטין באמת דברי הראב"ד שם. ורמל"מ (רפט"ו מאהט"ו) כתב שזהו הפלוגתא ריש פרק ב' נזירים דרש"י ס"ל כרמב"ם ותוס' שם ס"ל כהראב"ד. ו) אולם אם בין הג' בני אדם יש א' מהן הטמא. והספק הוא אם נטמאו בו זה או זה. או שניהן הן או לאו. אין האדם הטמא מתחשב תוך הג' שיהא נידון כסט"ו בר"ה. דהאדם הטמא הוא כהשרץ אשר מסופקים אם נטמאו בו השניים האחרים. וכן הוכיח הרמב"ן בחידושיו בפ"ק דנדה (דה"ב) דמתרצינן דמיירי שחברותיה נושאות את הנדה במטה. והרי ק' על זה א"כ הו"ל ג' דמחשב כר"ה ולמה נטמאין. אע"כ דהאשה המטמא' אינה נחשבת. מדהיא כהשרץ. שהספק הוא אם נטמאו בה השתים הנושאות אותה. וזה התירוץ קלסי' הרשב"א בחידושיו שם. ז) ויש שרצו לתרץ הקו' הנ"ל דג' נשים לא מקרו רבים ואפילו ק' נשים כחד חשיבי. ורצו ליתן טעם בזה דכיון דמסוטה גמרינן להכי לא מיקרי ר"ה רק באין בהן חשש יחוד. והא תינח באנשים רבים. משא"כ בנשים הרי אפילו עם ק' נשים אסור להתיחד (קידושין פ"ד מי"ב). ולהכי מחשבו כולן כרה"י. ולא הבנתי דאי ביחוד תליא מילתא. למה תלינן במספר בנ"א הרי בספק טומאה באדם א' ודאי ליכא יחיד. וגם בב' בנ"א אפשר שאין בהם איסור יחוד. כגון האיש עם אשתו והאם עם בנה והאב עם בתו וכ"כ ב' אנשים או ילד עם ילדה שיש בשניהן דל"ש ואין יודעין טעם ביאה. דוודאי בכל הני לא שייך איסור יחוד [ועיין אה"ע סי' כ"ב] וא"כ נחשבינהו ר"ה אפילו בב' מהן. ומנ"ל דבעינן תרתי. שיהיו ג' וגם שלא יהיו ראויין ליחוד. ועוד יש חומרא לדידהו דאשה אחת עם אנשים הרבה או איש אחד עם נשים הרבה. דבתרווייהו איכא איסור יחוד. להך סברא אין בהם דין ר"ה בסט"ו. וא"כ למה קאמרי דאפילו ק' נשים כחד חשיבי הרי אפילו בשיש ג' אנשים או רבים מהן כשגם אשה א' ביניהן דשייך בהן איסור יחוד [כאה"ע שם] ולא נחשבה ר"ה. אע"כ דאף דגמרינן מסוטה. היינו רק לענין מספר הנפשות. ולא לענין תואר הנפשות. דבכל כה"ג אפילו מאן דס"ל (חולין דק"כ ע"ב) דון מינה ומינה הכא אמרינן דון מינה ואוקי באתרה מדלא מסתבר לחלק גבי טומאה בין זכר לנקבה ובין גדול לקטן. ורבינו הרמב"ן ז"ל בחידושיו לנדה. היו דברי י"א אלו כל כך קלים בעיניו. עד שלא רצה להטריח א"ע להשיב על דבריהם. אלא הגה ברוחו הקשה שלא אמרו כלום. ח) ועוד נ"ל טפי דלבתר דאסקינן דכל ג' אף ששייך בהן איסור יחוד אפ"ה מחשבו ר"ה. ואפילו אינן בני עדות כלל לאיסורא ולממונא. כגון ג' ילדים שיש בהן דעת לישאל (ומסתפקינא באירע סט"ו ברה"י באדם שיש בדל"ש והיה בב' הנותרים א' או ב' אין בדל"ש אי מחשב ר"ה. ולפי השקפה ראשונה נראה מדאין דעת בכולן אינן בכלל בני אדם). ועכ"פ א"צ שיהיו דוקא ג' בני ברית. אלא אפילו כל הג' או ב' מהן כנענים נקרא רה"י ההוא ר"ה. וכדאשכחן בכל מידי דצריך מחשבה. כגון עובד דומיא דעבד (פרה פ"כ מ"ג וד'). וכן כי יותן דומיא דכי יתן שבהכשר (ריש מכשירין). וכן מחשבה שצריך לשווי' כלי לקבל טומאה (כלים ספכ"ה). וכן מחשבה לשוויי' אוכל שיקט"ו (עוקצין פ"ג. ועמ"ש בס"ד בבועז). בכולן אין חילוק בין ישראל לכנעני. וראיה לדברינו דהרי בכל הנך לא מצינו שנתמעטו רק חרש שוטה וקטן. מדאינן בני דעת כלל. אבל כנעני שהוא בר דעת מחשבתו הוה מחשבה. ורק לענין טומאה שבגופו או שיוצא מגופו אמרינן אתם קרויין אדם וכו' (כיבמות סא"א). ושבו לכם עם החמור. עם הדומה לחמור (ב"ק דמט"א). אבל לענין מילי אחרניתא. כבני דעת חשיבי. וכ"כ מצינו לענין נט"י דצריך כח גברא גם כנעני חשיב גברא (ועמ"ש בס"ד ספ"א דידים). ופשוט דכ"ש לענין ר"ה דחשיבי שיהיה כל רה"י שמצויין שם חשיב ר"ה על ידן. וכ"כ כל סט"ו שבא ע"י כנעני גדול מחשב כיש בדל"ש אף דלא מהימנינן ליה. ט) כל סט"ו דאורייתא שברה"י דינו כוודאי טמא. ושורפין עליה את התרומה. ואפילו יש שם חזקת טהרה (כתוס' ריש נדה). אבל בס"ס אפילו ברה"י תולין (כנדה לג"ב) וכ"כ אין אומרים סט"ו ברה"י טמא. רק כשהספק הוא כבסוטה. דהיינו באדם א' או ב'. אם נטמא כל א' או לא. אבל כשהספק הוא בין ב' גופין אם נטמא זה או זה כיון שא' מהן ודאי טהור לא דמי לסוטה דאו שניהן טהורים או שניהן טמאין. משא"כ הכא. להכי בכה"ג תולין (תוס' נזיר נז"א ד"ה באומר). י) אבל סט"ו שבר"ה טהור. היינו בין שהספק הוא אם נטמא א' מהג' או ב' מהן. או אם כולן טהורים או אם כולן טמאים (כספ"ה דטהרות). ועיין לעיל סי' ג'. ואפילו כשהספק הוא בין ב' בנ"א מהג' אם נטמא זה או זה. שהרי א' מהן ודאי טמא (נזיר נז"א). ובין שהספק הוא בהנוגע דשמא לא נגע כלל. או שהספק הוא בהמגיע כגון שנגע בשרץ ואינו יודע אם חי או מת. או שנגע בשרץ מת. ואינו יודע אם היה א' מהח' שרצים שנזכרו בפרשת שמיני שרק אלו מטמאין. או שמא צפרדע או שרץ אחר היה. והרי בין כך וכך ודאי נגע (ערפ"ה). אפ"ה כל סט"ו שבר"ה טהור. יא) מיהו אין ספק טומאה בר"ה טהור רק בשיש חזקת טהרה להנטמא (כתוס' סוטה כח"ב ד"ה מכאן). ולזה נוטין דברי הרמב"ם (כרמל"מ סוף הלכות מקואות). וזה דלא כדברי רבעתו"ס (ריש נדה בדיבור ראשון ושני שם) שכתבו דגם בדליכא חזקת טהרה. סט"ו בר"ה טהור). אבל ביש חזקה לטומאה. וכגון היה ודאי טמא אבל מסופק רק אם טבל. או אפילו שוודאי טבל. אבל מסופק אם טבל במ' סאה או בפחות. בכל כה"ג יש חילוק. דבהיה טמא מדאורייתא אף שיש שם כמה ספקות טמא. אבל בהיה טמא מדרבנן אפילו בהיה בטבילתו רק ספק א' טהור. בין שטבל בר"ה או ברה"י (מקואות פ"ב מ"ב). יב) כל היכא דמסתבר טפי לטומאה מלטהרה. טמא אפילו בר"ה (כטהרות פ"ג מ"ח. ורמב"ם פט"ו מאהט"ו ה"ג). ואפילו אין בו דל"ש (כרפ"ז דטהרות). אבל היכא דמסתבר טפי לטהרה מלטמאה. טהור אפילו ברה"י (כטהרות פ"ג מ"ח. ונדה פ"ז מ"ב). זה הכלל דתולין במצוי בין להקל בין להחמיר באיסורים ובטומאות (ועיין ברמג"א תס"ז סקט"ז). וכ"כ ביש רוב לטמא טמא אפילו בר"ה (כטהרות פ"ה מ"ז). וביש רוב לטהרה. טהור אפילו ברה"י (כקדושק דפע"א) ואילה"ק ממ"ד (תוספתא דמכילתין פ"ו. הובא בכתובות דטו"א ט' צפרדעים ושרץ א'. ונגע בא' ברה"י טמא. ט' שרצים וצפרדע א' ונגע בא' בר"ה טהור. י"ל התם מדהו"ל קבוע דכמחצה על מחצה דמי מדניכר כל איסור במקומו הו"ל כט' חניות. יג) מחזקינן טומאה מזמן לזמן אפילו בר"ה ספקו טמא (כטהרות פ"ה מ"ז). וכך כתב הרשב"א (בפרק קמא דנדה) דכל להחזיק טומאה למפרע מזמן לזמן. אף בר"ה טמא. יד) אין מחזיקין טומאה ממקום למקום ואפילו ברה"י ספקו טהור (כטהרות פ"ט מ"ח). מיהו דוקא בלא היתה הטומאה בב' המקימות בכל א'. אבל אם טלטל הכלי שבו הטומאה ממקום למקום ומצא הטומאה במקום הב'. או מזוית לזוית באותה קופה (נדה ד"ד א) מחזקינן בכה"ג הטומאה גם ממקום למקום. לומר שכבר במקום הראשון היה הטומאה בכלי. אבל רק לתלות ולא לשרוף תרומה ע"י ספק זה (כהראב"ד פי"ז מאהט"ו). ונ"ל דה"ט מדהו"ל ספיקא. אי ניזל בתר המקום שבכלי. והרי הטומ' מונחת בתוכו באותו מקום שבתחלה. והו"ל החזקת טומאה באותו מקום מזמן לזמן. או ניזל בתר המקום שהכלי הועמד עליו. והו"ל החזקת טומאה ממקום למקום. וכאבעיי' דבש"ס (נזיר סד"א) ומדהו"ל ספק תולין ולא שורפין. והנ"מ דלרמב"ם ושאר גאונים דעמי' דס"ל דכל את"ל פשיטותיה דאבעיי' הוא. והרי בסוגיא דנזיר הנ"ל קאמרי' ואת"ל בתר כלי אזלינן והא נח א"כ ה"נ שורפין בכה"ג תרומה על ספק כזה. וגם להראב"ד אי נימא דס"ל דאת"ל לא פשיטותא היא. א"כ בחמץ בכה"ג הו"ל ספק איסור משהו ולקולא [ועי' רמג"א תס"ז סקט"ז]. וגם בל"ז בחמץ כשנמצא החמץ תוך הכלי הב' שנטלו הכרוב שבו מהכלי א' אין לאסור הכרוב שבכלי א' דאף את"ל שנחזיק שהי' החמץ בכלי הב' בשעה שלקחו הכרוב שבו מהכלי א'. אפ"ה לא נאסר הכרוב שעדיין בכלי א' מדלא נגע החמץ שבכלי ב' בהכרוב שבכלי א' רק שעה מועטת בשעת לקיחה. ולראב"ד הנ"ל צ"ל דהך מסוכן שהוציאוהו (לקמן רפ"ו) מיירי שהוציאוהו בלי המטה. טו) אע"ג דכל הטומאות מחזקינן להו למפרע מזמן לזמן כשעת מציאתן אפילו בר"ה או ברה"י (כטהרות פ"ט מ"ט) אפ"ה זהו דוקא במקום מציאתן (כפ"ג דטהרות סי' י"ד) דאל"כ בכל דוכתא שמזדווגין יחד החזקט"ו מזמן לזמן והחזקט"ו ממקום למקום. כגון אדם בריא שטלטלוהו ממקום למקום. ובמקום השני מצאוהו מת. אף שיש להחזקטו"מ מזמן לזמן לומר שכבר בשעה שהיה במקום הראשון היה מת. אפ"ה אין מחזקט"ו ממקום למקום. וכל שנגע בו במקום הראשון טהור. וכן מבואר במשנה כלים פ"ט מ"ג. ועיין ספ"ט דטהרות. ועיין מ"ש בזה בס"ד (אהלות פ"ז בועז סי' ז') וכ"כ כל ספק מגע בטומאה צפה במים או באויר בין בר"ה או ברה"י טהור (טהרות פ"ד מ"א ומ"ז):

(יט) ולהרמב"ם (פט"ו מאהט"ו) יהיה כוונת המשנה ג"כ כך דלהכי ספק טומאה הנזרקת טהור. מדכל הטומאות כשעת מציאתן והרי מצאה רחוק מהטהרה. ולכאורה מהתוספתא זו יהיה סיוע להרמב"ם שכתבנו לעיל בשמו דטומאה הנזרקת רק בשרץ טהור מיהו י"ל דאורחא דמילתא נקט. דשרץ מצוי לזרקו (כביצה לו"ב). תדע דגם לר' דוסתאי בהתוספתא שם דאמר דספק שרצים היינו בעשה טהרות במבוי ואח"כ נמצא שם שרץ טהור. ע"כ גם הוא שרץ רק לדוגמא בעלמא נקטה. וה"ה שאר אהט"ו. ועיין מ"ש לעיל סי' מ"א:

(כ) ונ"ל דהיקש זה אסמכתא בעלמא הוא. אלא עיקר התירא הוא הואיל ואין למזבח מעוף זה אלא דמה. לפיכך לא הוה חולין בעזרה רק מדרבנן וכדקאמר התם. ולהכי משלה נתנו לה (ועיין מ"ש פ"ק דכריתות סי' ל"א ובס"פ שם מה שכתבנו שם בס"ד):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.