ר"ש/טהרות/ד

ר"ש ‏ טהרות ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ככר טהור לבין מפתחות טמאות ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור דכיון דזורק הוא הוה ליה דבר שאין בו דעת לישאל ורבי יהודה חשיב זורק כדבר שיש בו דעת לישאל הילכך ככר לבין המפתחות טמא שיש מקום לטומאה מפתח לבין הככרות טהור שאין מקום לטומאה:

ב

ספיקו טהור. אפילו ברשות היחיד ואפילו אוחז האדם (עי' תוי"ט) בדבר שיש בו דעת לישאל אפ"ה טהור דאין מקום לטומאה:

ג

שאין לטומאה מקום. כל זמן שהשרץ בפי החולדה והנבילה בפי הכלב לא חשיב לטומאה מקום אלא אם כן מונחת בארץ ומטהרין אפי' ברשות היחיד ואפילו בדבר שיש בו דעת לישאל אבל מונחת בארץ אע"פ שמנקרים בה לא בטל המקום ובשלהי נזיר (דף סד.) ילפינן לה מקראי גבי טומאה צפה דכתיב כל השרץ השורץ כל מקום שהוא שורץ וכתיב על הארץ הא כיצד ודאי נגע טמא ספק נגע טהור וכולהו חד טעמא מדמייתי התם ברייתא דנזרקים לעולם טהור ומתני' דקתני מפני שאין לטומאה מקום משום דכל היכא דיש לטומאה מקום קרינא ביה על הארץ: תניא בתוספתא (פ"ג) כל הנתלים וכל הנגררים ספיקן טמא מפני שהן כמונחים וכל הנזרקים ספיקן טהור חוץ מכזית מן המת וכל המאהילים שהן מטמאין למעלה כלמטה אם היתה נזרקת טהרה על גבי כזית מן המת טהורה (שם פ"ד) היה מתעטף בטליתו בטהרות וטמאות בצדו וטומאות וטהרות מלמעלה ספק נגע ספק לא נגע ספקו טהור ואם אי איפשר לו לכן ספיקו טמא רבי דוסא אומר אומרין לו שישנה אמרו לו אין שונין בטהרות רשב"ג אומר עתים שהוא שונה כיצד היה השרץ תלוי בין הקורות ואי אפשר לו לעבור שלא יגע ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור ואם אי אפשר לו לכן ספיקו טמא רבי דוסא אומר אומרין לו שישנה אמרו לו אין שונין בטהרות היה השרץ תלוי בין (בתוספתא איתא הקורות שף בו.) הקליות נטף בו ונפל על בגדיו או על ככר תרומה טהור ואם מצאו מת לפניו טמא ואם ראהו חי בין הקורות אע"פ שמצאו מת לפניו טהור נח על כתיפו הרי זה טמא ככר תרומה שהוא נתון ע"ג הדף ומדרס נתון תחתיו ואי אפשר לו אלא אם כן נגע במדרס ובא ומצאו במקום אחר טהור שאני אומר אחר נטלו ונתנו באותו מקום ואם אמר ברי לי שלא בא אדם לכאן טמא. פירוש כל הנתלין אע"פ שאינן על הארץ ובשלהי נזיר (שם) גרסינן כל הנטלין כלומר שנישאין ממקום למקום ועדיף אדם הנושא מפי החולדה ופי הכלב דמתני'. חוץ מכזית מן המת וכל המאהילין דתנן בפרק שני דאהלות שהן מטמאין מלמעלה כלמטה האי שהן כמו ושהן דמסיים בה בשלהי נזיר לאתויי זב וזבה כלומר מלמעלה עליונו של זב מלמטה תחתונו של זב ולא ממעט להו מספק מגע דבשלהי נזיר מוכח דגבי מת נמי מטהרינן ספק טומאה צפה ונזרקין וצפה חד טעמא הוא כדפרישית במתני' ומספק האהיל הוא דממעט לה וכן ספק עליונו של זב בנזרקין וצפה טמא אבל ודאי לא האהיל וספק נגע כל הטומאות (צ"ל שוות וספק בנזרקין.) שמת וספק ובנזרקין וצפה טהור ואע"ג דקראי בשרץ כתיבי לא שנא דהא במתניתין מטהרינן נבילה בפי הכלב בספק נגע ולעניין עגלה ערופה בפרק בתרא דסוטה (דף מה:) נמי מחלקינן דדרשינן בשדה ולא צף על פני המים. אם היתה טהורה נזרקת על גבי מת טהורה דדמי לעוף הפורח ולקופץ ממקום למקום שאינו מביא טומא' לאחרים כדתנן באהלות פ"ח (מ"ה) והוא הדין על עצמו. היה מתעטף בטליתו בפ"ק דנדה (דף ה:) מייתי לה ואמרינן התם דתני רבי אושעיא ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור משום דהוי ספק טומאה הבאה בידי אדם וחשיב כדבר שיש בו דעת לישאל ומיהו קשה למאי דס"ד דאיירי אפי' ברשות היחיד ומשום דבר שאין בו דעת לישאל תיקשי ליה סיפא בשרץ התלוי בין הקורות אמאי טהור דהתם פשיטא דלא חיישינן לטומאה כיון דאדם המיטמא יש בו דעת לישאל מידי דהוה אכזית מן המת בפי עורב דבסמוך ומידי דהוה אנכנס לבקעה בימות הגשמים דלקמן פרק ז' וכמה משניות מוכיחות דלא חיישינן לטומאה כיון דאדם המיטמא יש בו דעת לישאל. וטומאות בצדו והטלית טהורה או טהרות בצדו והטלית טמאה אי נמי הטהרות והטומאות שתיהן בצדו ולא ידעינן בהי מינייהו נגע הטלית ברישא. ואם אי אפשר לו לכן. בפרק קמא דנדה (ה:) גרסינן ואם אי אפשר לו אלא אם כן נגע ויש ספרים דגרסי הכא לכוין והכל אחד. רבי דוסא אומר אומרים לו שישנה בפ' קמא דנדה גרסינן רבן שמעון בן גמליאל במקום רבי דוסא וכולה הך סיפא דרשב"ג אומר עתים שהוא שונה לא מייתי התם כלל. אין שונין בטהרות בפ' הרואה כתם (דף נח.) אמרינן דאין שונין בטהרות להקל אלא להחמיר וא"כ על כרחין הא דקאמר ר' דוסא אומרין לו שישנה לאו ארישא דקאמר תנא קמא טהור קאי דמודו רבנן בההיא דשונין אלא אסיפא קאי דאם אי אפשר לו אלא א"כ נגע טמא ואי אפשר לאו דווקא אלא כלומר דאיכא למתלי בנגע טפי מבלא נגע. ואי אפשר לו לעבור האי ואי כמו ואם. נטף בו כלומר כשאחז בו נפל על בגדיו או על ככר של תרומה ספק חי ספק מת טהור מפני שלא נח והיינו ספק הנזרקין דאין לטומאה מקום. ומדרס נתון תחתיו בפ"ק דנדה (דף ד.) גרסינן ומדף טמא מונח תחתיו ולההיא שנויא דמשני התם בטומאה דרבנן מדקתני מדף קשה דמהכא קתני מדרס וי"ל דמיירי כגון בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה וכן פירש שם בקונטרס וכל שכן שמכאן ראייה לפירושו:

ד

ספק אדם טמא. שיש בו דעת לישאל ואי משום שהטומאה בפי העורב הא תניא לעיל דכל המאהילין חשיבי יש לטומאה מקום אפילו בנזרקין: ספק הכלים טהור. משום דאין בהן דעת לישאל:

הממלא בעשרה דליים. בפ"ק דנדה (דף ג:) מייתי ברייתא כה"ג וקתני בה המדלה עשרה דליים זה אחר זה ואמרינן עלה אמר ריש לקיש משום רבי ינאי לא שנו אלא שאין לה אוגנים אבל יש לה אוגנים כולן טמאין דשמא השרץ היה מדלי הראשון ומה שלא יצא עם המים לפי שהאוגנים עכבוהו והא דשביק התם מתרתין דהכא ומייתי ברייתא משום דהכא לא קתני בזה אחר זה ומיירי בממלא עשרה דליים בבת אחת והא קמ"ל דלא חיישי' שמא נגעו הדליים בשרץ ונטמאו משום דהוי ספק טומאה צפה על פני המים דאפי' ברשות היחיד ספיקו טהור כדתנן בפירקין וכדאיתא בשלהי נזיר (דף סד.) אי נמי מתני' מיירי בממלא עשרה דליים זה אחר זה מבור של יין או של שמן דלא קתני מים ולא חיישינן שמא היה שם שרץ מדלי ראשון וכיון דאיירי בעשרה דליים לא שייך כאן מילתיה דרבי ינאי:

העליון טהור. ולא חיישינן שמא מן העליון נפל לתחתון: תניא בתוספתא (פ"ד) שרץ בפי חולדה ומהלכת ע"ג ככר של תרומה ונגעה ספק חי ספק מת (צ"ל רבי.) מטמא שחזקה שרצים מתים בפי החולדה וחכמים מטהרים בד"א בזמן שנטלתו והלכה לה אבל אם מצאו מת בפיה טמא ר"ש בן אלעזר אומר שרץ בפי הנחש מהלך ע"ג ככרות של תרומה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור שכן דרך הנחש להיות מגביה את צוארו ומהלך השרץ בפי התרנגול ונבילה בפי הכלב עוברין בחצר אין מטמאין למפרע שאני אומר ממקום אחר הביאום היו מנקרין בהם על הארץ מטמאין למפרע הילך במבוי ועשה עיסה ואח"כ נמצא שם שרץ ואמר אילו היה כאן הייתי רואה אותו ר' מטהר ורשב"ג מטמא עד שיאמר ברי לי שלא היה לכאן הרי שטבל ועלה ואח"כ נמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שהוא מתעסק באותו המין אחר שטבל הרי זה טמא עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן קבר הנמצא מטמא למפרע בא אחד ואמר ברי לי שלא היה כאן קודם לעשרים שנה אין טמא אלא משעת מציא' ואילך גרעינ' של גפת טמאה שנמצאת בתוך ככר על גבי תבשיל רותח אע"פ שאין עליה משקה טופח טמאה נמצאת בתוך תבשיל צונן ע"ג ככר אע"פ שיש עליה משקה טופח טהורה זה הכלל כל שנמצא ברותח אע"פ שאין עליה משקה טופח טמא נמצאת על גבי ככר בתוך התבשיל צונן אע"פ שיש עליה משקה טופח טהורה גרעינן שבתוך הבית הולכין אחר הרוב פשתן שטימאתו נדה המסיטו טהור ואם היה לח המסיטו טמא מפני משקה פיה ר' יהודה אומר אף הרוטב טמא מפני משקה פיה אמרו לו כיון שנתנוהו במים רבו עליו וטהור. פירש שרץ בפי חולדה שנטלתו חי בפנינו ונגע ודאי בככרות אלא דלא ידעינן אם חי אם מת בשעת נגיעה והלכה לה שלא ראינוה מת בפיה. שרץ מת בפי הנחש. גפת. פסולת של זתים: אע"פ שאין עליה על הגרעינה משקה טופח טמא הככר דאגב רתיחה פלטה הגרעינה שמן טמא הבלוע לתוכה וטמאה את הככר אבל תבשיל צונן אע"פ שיש על הגרעינה משקה טופח טהור הככר דהנה משקין לא יצאו מן הגרעינה ואין בגרעינה כביצה לטמא את המשקין ואת הככר: הולכין אחר הרוב. שמשתמשין בבית דאם טמאין טמאה ואם טהורים טהורה. המסיטו טהור. דרוק מטמא לח ואינו מטמא יבש כדתנן בפרק דם הנדה (דף נד:) (אולי צ"ל הרוק ששראו במים אע"פ שהוא נגוב ונתייבש חוזר ומתלחלח במים.) הרוטב ששראו במים דאע"פ שהרוטב נגוב ונתייבש הרוק חוזר ומתלחלח במים ומ"מ כ"ז שהוא יבש טהור דהא דתנן בפ' דם הנדה ואם יכולין לחזור ולהשרות לכמות שהן מטמאין לחין ומטמאים יבשים הא קתני התם וכמה היא שרייתן בפושרין מעת לעת והכא בשאין יכולין לחזור בשיעור זה אלא ע"י שרייה מרובה חוזר ואפ"ה מכיון שחזר מיהא טמא ועוד יש לפרש דר' יהודה לאו איבש קאי אלא אלח ואתא למימר דאין הרוק יוצא ממנו ע"י רטיבה במים וכן משמע בפרק כל הזבחים שנתערבו (דף עט.) דפריך מינה אההיא דחרסן של זב וזבה דאתיא כר' יהודה וקתני שלישי טהור וה"ק הרוטב במים טמא אפי' טובא ומשני שאני רוק דקריר טריסטריס"ט בלע"ז כלומר נבלע בחזקה וקשה לצאת וניחא השתא דמהדרו רבנן כיון שנתנוהו במים רבו עליו וטהור:

ה

על ספק בית הפרס. כגון תרומה שנכנס לבית הפרס דהוא שדה שאבד בו קבר והיינו ספק דלא ידעינן אם האהילה על הקבר ומיהו קשה למ"ד ברה"י תולין לפיכך נראה דאיירי בשדה שנחרש בה קבר דההוא ודאי מדרבנן:

ועל ספק עפר הבא מארץ העמים. דכל עפר ארץ העמים מספקא לן ברקב של מת:

ועל ספק בגדי עם הארץ. דכולן מספקא לן שמא ישבה עליהן אשתו נדה כדתנן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים ובפ' בנות כותים (דף לב:) פריך עלה מהא דתנן התם ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שטומאתן בספק:

ועל ספק כלים הנמצאים. דלא ידעינן אם טמאים:

ועל ספק רוקים. כל רוקין מספקא לן דילמא דזב נינהו:

ועל ספק מי רגלי אדם. האי ספק לא דמי לאחריני אלא אפילו מספקא לן אי מי רגלי אדם אי מי רגלי בהמה הן דאיכא תרי ספיקי לקולא דאם ת"ל דאדם שמא טהור:

שכנגד מי רגלי בהמה. דידועים דשל בהמה הן ורבותא אשמעינן דלא תימא מדהני דבהמה הני נמי דבהמה א"נ משום דכשהם זה אצל זה מנכרי טפי דהם של אדם וליכא אלא חדא ספיקא וי"מ משום דאז מוכחא מילתא שהם של עובד כוכבים משום דעובד כוכבים נפנה באמצע הדרך אצל בהמתו אבל ישראל נפנה לצדדין כדאמרי' בחלק (ד' קד:) ולא יתכן דאטומאת עובד כוכבים לא שרפינן תרומה כדאמרינן בפ' בנות כותים (דף לד.) גבי דם מעובד כוכבים דעבדו ביה רבנן הכירא כי היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים אבל בת"כ ובתוס' דמס' זבין (רפ"ב) אמרי' בהדיא דשורפים תרומ' על טומאת עובד כוכבים ובפ' שני דזבים הארכנו בה:

ודאי מגען וספק טומאתן. יודע ודאי שנגעה בהן תרומה אבל אינו יודע אם הן טמאין אם לאו כדפרישית בכולהו שורפין:

וחכ"א. תלת תנאי איכא הכא אבל בפ"ק דשבת (דף טו:) אין הגירסא כן (אכן לפנינו בשבת איתא הגירסא כמו במשנה דהכא) ואין שם אלא ר' יוסי ות"ק וגרסי' התם רבי יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י תולין ברה"ר טהורים:

ו

תולין על מגען. שאינו יודע באי זה מהן נגע או אי זה מהן נשא או הסיט והאי טמא לאו דידוע של זב או של זבה דא"כ ברשות היחיד לישרוף כשאר כל ספק טומאה אלא אחד טמא שהוא מסתם רוקין ואחד טהור דידוע שהוא מאדם טהור וכיון דאפי' נגע ודאי בטמא אינו אלא מדרבנן השתא דאיכא ספק נגע בטהור תולין ברשות היחיד כדאמרי' בפ' בנות כותים (דף לג:) דאספק ספיקא לא שרפינן תרומה ובין אמגע בין אמשא בין אהיסט בין אלח בין איבש ולא ביבש כ"כ שאין יכול לחזור ולהשרות לכמות שהיה דההוא טהור גמור אפי' ודאי דזב כדתנן בפרק דם הנדה (דף נד:) אלא כגון דיכול לחזור ולהשרות לכמות שהיה ובתוספתא קרי ליה נגובה כלומר שאינו משקה טופח והאי דהקילו לטהר ביבש על ספק מגען ברה"ר ועל משאן בכל ענין תולין דילמא עבוד הכירא במגען דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים והאי דלא עביד הכירא במשא ולטמייה למגע משום דמשא לא חשיב היכר לפי שיש דברים הרבה דלא מטמו במשא ועוד דמכיון שנשאו חשיב ליה רשות היחיד כדאמר ר' יהודה בתוס' דחשיב ליה מקום סתירה וכיון דחשיב רשות היחיד הא אמרן ברה"י תולין בין לח בין יבש ולכך נמי לא קתני הכא על משאן והיסטן דדילמא היסט ביבש טהור ברשות הרבים כמו מגע כיון דלא חזו ליה והוה מצי למתני ועל מגען והיסטן ברה"ר בזמן שהם לחים ואתיא מתניתין כרבי יהושע דמטמא לקמן פ"ו (מ"ב) טומאה ברשות היחיד וטהרה ברשות הרבים אי נמי אפילו כרבנן דרבנן נמי לא מטהרי אלא בספק נכנס כמו שאפרש שם ואין לתמוה אמאי (משום) דחשבינן משאו כרשות היחיד אע"ג דקאי ברשות הרבים דדכותה אשכחן בריש מסכת נדה (דף ב.) דמטמינן מעת לעת שבנדה אפי' ברה"ר ושם ביארנוה ועוד איכא למאן דאמר לקמן בפ"ו דכל למעלה מעשרה אפילו ברה"ר כרשות היחיד דמי: תניא בתוספתא (פ"ה) שני רוקין אחד טמא ואחד טהור ונגע באחד מהן או שנשאן על גבי החרס רבי יהודה אומר כיון שנתלשו עליו נעשה רשות היחיד אחד רשות היחיד ואחד רה"ר תולין היו נגובין והסיטן בקיסם ברשות היחיד תולין ברה"ר טהור ורבי יוסי אומר ברשות היחיד שורפין ספק נגע ספק לא נגע ספק הסיט ספק לא הסיט ברה"י תולין ברה"ר טהור ר' יוסי הגלילי אומר ברה"י שורפין היה רוק יחידי ספק נגע ספק לא נגע ספק הסיט ספק לא הסיט ברה"י תולין ברשות הרבים טהור ור' יוסי אומר ברשות היחיד שורפין. פי' כיון שנתלשו עליו נעשה רשות היחיד ומשום הכי אחד רשות היחיד ואחד רה"ר תולין ר' יוסי אומר ברשות היחיד טורפין ר' יוסי לטעמיה דאמר במתני' אף על ספק מגעו ברשות היחיד שורפין. ספק נגע ספק לא נגע הכא מודה ר' יוסי כיון דאיכא עדיין ספיקא זו דשמא לא נגע כלל ור' יוסי הגלילי אפילו בכי האי גוונא מחמיר: עוד תניא בתוספתא (רפ"ה) דם טמא שנתערב בדם טהור אין דם מבטל דם דברי רבי יהודה וחכמים אומרין רואין אותו כאילו הוא יין במים אם בטל מראיו טהור ואם לאו טמא רוק טמא שנתערב ברוק טהור אין רוק מבטל רוק דברי ר' יהודה וחכ"א רואין אותן כאילו הם מים אם בטל מראיו טהור ואם לאו טמא נפל למים תפור טמא נמחה אם בטל טעמיו ומראיו טהור ואם לאו טמא מי רגלים שנתערבו ביין רואין אותן כאילו הם מים נתערבו במים רואין אותן כאילו הן יין נתערבו במי רגלים אחרים רואין אותן כאילו הן יין במים אם בטל מראיהן טהורין ואם לאו טמאין מי רגלים של עובד כוכבים הולכין אחר הרוב ר' יהודה אומר רביעית בסאתים טמא יתר מכן טהור לוקחין ושואלין מי רגלים מ"מ ואין חוששין שמא של נדות הן שלא נחשדו בנות ישראל מכנסות מי רגליהם בשעה שהן נדות חרסן של זב וזבה ראשון ושני טמא ג' טהור בד"א בזמן שנתן לתוכן מים אבל לא נתן לתוכן מים אפי' עשירי טמא ר"א בן יעקב אומר שלישי אע"פ שלא נתן לתוכו מים טהור זב שהניח פיו על פי הכוס ונמלך שלא לשתותו המסיטו טהור שתה הימנו כל שהוא המסיטו טמא מפני משקה פיו ר"ש אומר רבו משקין שבו על משקין שבפיו נשך מן הפת ומן הבצל המסיטן טהור מן הקישות ומן המלפפון המסיטן טמא מפני משקה פיו ר"ש אומר רבו משקין שבו על משקין שבפיו קליפי פולין קליפי תורמוסין (בתוספתא איתא שפסקן.) שפסטן העובד כוכבים המסיטן טמא שבשווקין הולכין אחר הרוב ר' יהודה אומר על ודאי מגען ברשות היחיד שורפין. פי' תפור טמא הרוק עב הוא ונקשר זה בזה ואית דגרסי קשור טמא והכל אחד דהוא לשון תפירה. נתערבו במי רגלים אחרים הוה ליה למתני פלוגתא דר' יהודה במי רגלים כמו בדם ורוק ובפרק כל הזבחים שנתערבו (דף עט.) תניא בהדיא רבי יהודה משום רבן גמליאל אומר אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק ואין מי רגלים מבטלים מי רגלים. מי רגלים של עובד כוכבים דרבנן כדאמרי' בפ' בנות כותים (דף לד.) בני ישראל מיטמאין בזיבה ואין העובדי כוכבים מיטמאין בזיבה לפיכך הקלו בהן להתבטל ברוב ולרבי יהודה רביעית בסאתים. לוקחין ושואלין מי רגלים ראויין לכבס ולצביעה. חרסן של זב וזבה עביט של מי רגלים של זב וזבה ונשבר וחרסיו בלעו מימי רגלי הזב ואין מטמאין במשא שאף ע"פ שנבלעו טמאין כדתנן במסכת כלים (פ"ט) ומייתי לה בנדה בפ' האשה (דף סב:) חרסין שבלעו משקין ונפלו לאויר התנור טמא שסוף משקה לצאת בהיסק התנור פעם ראשון ושני הדיחו שתי פעמים טמא שעדיין לא פלטו מימי רגלים שבו בשלישי טהור משנתן לתוכו מים ג' פעמים טהור שפלטו מימי רגלים הנבלעים בו אבל לא נתן לתוכו מימי רגלים אלא הדיחו במי רגלים של טהור אפי' עשירי טמא דמין במינו לא בטיל ור' יהודה היא כדאיתא בזבחים (דף עח.) שפסטן העובד כוכבים שקלפן העובד כוכבים והא דלא תנא שפסטן הזב דקאי ביה משום דאין דרך ישראל לקלף בפיו. אחר הרוב אם רוב העובדי כוכבים המסיטן טמא ואם רוב ישראל המסיטן טהור. ר' יהודה אומר על ודאי מגען ברה"י שורפין אספיקות דמתני' קא מהדר ואתא למימר דאין שורפין על ודאי מגען. אלא ברשות היחיד:

ז

ספק מים שאובין למקוה. בפ' שני דמקואות {{ממ|מ"ג מפרש ספק מים שאובין שטיהרו חכמים:

ספק טומאה צפה על פני המים. כגון שרץ צף על פני המים:

ספק נגע ספק לא נגע טהור. שאין לטומאה מקום וכן מת לענין מגע כדפרישית לעיל וכן כל טומאה הנזרקת ומקראי נפקא לן בשלהי נזיר (דף סד.):

ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור. בסיפא מפרש כיצד ופליג ר' יוסי וסתם מתניתין ר"מ כדמשמע בפ"ק דפסחים (דף טז.) והתם מפ' טעמא משום דטומאת עצמן דאורייתא לטמא אחרים דרבנן: ספק ידים. בפרק שני דמסכת ידים פירשנוה ורבי יוסי פליג התם דאמר ליטהר טמא:

ספק רשות הרבים טהור. היינו ספק טומאה ברה"ר דקי"ל בכולי הש"ס דטהור:

ספק דברי סופרים. מפרש לקמיה וכן ספק החולין. ספק שרצים ספק נזירות ספק בכורות ספק קרבנות. כולהו מפרש בשילהי פרקין ובפ' שני דנדרים (דף יח:) פריך ממתני' אהא דתנן התם סתם נדרים להחמיר ומשני הא ר"א דאמר במקדיש חיתו ובהמתו דלא הקדיש (צ"ל את הכוי.) אלא הכוי הא רבנן ופריך במאי אוקימתא לספק נזירות להקל כר"א אימא רישא ספק משקין ליטמא טמא ואי רבי אליעזר הא אמר אין טומאה למשקין כל עיקר למ"ד (צ"ל דכן) (רבו) ממש אלא ר' יהודה דשרי (נזיר דף ח.) בהריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור ונגנב או שאבד ותימה לר' יהודה נמי תיקשי ליה מרישא דקתני לטמא אחרים טהור ור' יהודה קאמר בפסחים פ"ק (דף יז.) לכל טמא אפילו לטמא אחרים דהא דמסקינן התם דהדר ביה ר' יהודה היינו מכלים וי"ל דסוגיא דנדרים סוברת דהדר ביה לגמרי אפילו מאוכלים ומשקין ולמסקנא דנדרים ניחא:

ח

ר"ש אומר בכלים טמא. דחשיב יש לטומאה מקום: ספק ירידתו טמא. שדרך אדם כשיורד לבריכה של מים שכל דבר שבמים בא עליו מחמת ההיסט שמתחיל לרחוץ את עצמו אבל כשעולה מן המים כל דבר ילך לצידי הבריכה כדמפרש בתוספתא:

אפי' אין שם אלא מלא האדם והטומאה. שאי אפשר לו שלא נגע אפ"ה טהור קסבר דטומאה צפה לא מטמא: תניא בתוספת' (פ"ה) כשם שטיהרו ספק טומאה צפה על המים בין בכלים בין בקרקע כך טיהרו ספק טהרה צפה על המים בין בכלי בין בקרקע כיצד עריבה שהיה טמאה טמא מת וככר תרומה כרוך בסיב או בנייר נתון לתוכה וירדו גשמים ונתמלא ונותר הרי הוא צף על פני המים ספק נגע בצידי עריבה ספק לא נגע ספיקו טהור מפני שזה ספק טהרה צפה ר"ש אומר בכלים טמא בקרקע טהור חוץ מכזית מן המת וכל המאהילים שהן מטמאים מלמעלה כלמטה ר' יהודה אומר ספק ירידחו טמא מפני שהמים צלולים (בתסופתא אי' ואפשר) ואי אפשר לו ליגע ספק עלייתו טהור מפני שהמים דוחפין אותו לצדדין. פי' כרוך בסיב אין הככר מכוסה לגמרי בסיב ובנייר דא"כ לא נגע בעריבה אלא מלמטה כרוך בסיב ובצדדין מגולה דכשמונח בשולי העריבה הסיב והנייר מפסיק וכשהגשמים יורדין לתוכה והככר עולה וצף יכולין צדדין ליגע בצידי העריבה ומשמע הכא דאפי' לתרומה מטהרין ספק טומאה צפה ותימה דבשלהי מכילתין תניא בתוספ' השרץ שנמצא צף על שפת הבור של גת לתרומה ספיקו טמא ולפועלין ספיקו טהור והדבר צריך עיון עיין בנזיר (דף סג:). חוץ מכזית מן המת. פרשתיה למעלה. מפני שהמים צלולין. אית דגרסי נסוטין:

ט

וזרקה לבין הככרות. וא"ת כה"ג אפי' בשרץ דאורייתא ספיקו טהור כיון שהטומאה נזרקת ואין לה מקום כדתנן לעיל פ"ד (מ"א) הזורק טומאה ממקום למקום וי"ל דהכא לאחר שנח המקל נסתפקנו אם נגע אם לאו וכיון שע"י זריקתו נולד חשוב כדבר שיש בו דעת לישאל א"נ מיירי כשאוחז המקל בראשו האחד וראשו האחד זרק לבין הככרות ומיהו קשה בנדה פ"ק (דף ה:) דאמר רבי יוחנן ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה אפי' בכלי המונח ע"ג קרקע תנינא ממתני' דהכא וי"ל דאיכא לאוקומי המתניתין דהכא כשאדם אוחז הככרות:

י

לאוכלין טמא. קסבר רבי יוסי טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא כדאמרינן בפ"ק דפסחים (דף טז.) אבל לטמא כלים דרבנן משמונה עשר דבר ורבי יהודה פליג בפסחים ואמר לכל טמא דקסבר לטמא כלים נמי דאורייתא ואמרי' התם דחזר בו ר' יהודה:

כיצד שתי חביות. מדקתני כיצד משמע דברישא דמקל לבין הככרות מודה ר' יוסי וכן מוכח בתוספתא בהדיא ויש ליתן טעם דרישא ספק מגע אבל הכא העיסה עצמה נעשית מן המשקין וקשה בההיא דפסחים כיון דבספק מגען מודה רבי יוסי דלטמא אחרים טהור היכי דייק מיניה התם דקסבר ר' יוסי דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא ויש לומר דהתם בסוף כל הסוגיא אמרינן דרבי יוסי בשיטת ר"ע רבו אמרה וליה לא סבירא ליה אלא קסבר אליבא דנפשיה דטומאת משקין לטמא אחרים דרבנן וברייתא דתוספתא פ"ה דמייתי התם אליבא דר"ע אבל סיפא דקתני בתוספתא לא זהו ספק המשקין שנחלקו עליו חכמים לאו אפלוגתא דרישא קאי אלא אמתני' קאי דקתני אליבא דנפשיה ופליגי בשתי חביות שעשה עיסה מאחת מהן דר' יוסי חשיב להו כטומאת עצמן שהמים מעורבין בעיסה ור"מ חשיב לה כלטמא אחרים לפי שהמים בטלים בעיסה: תניא בתוספתא [פ"ד] ספק משקין ליטמא טמא לטמא טהור דברי ר"מ וכן היה ר"א אומר כדבריו רבי יהודה אומר לכל טמא ור' יוסי ור"ש אומרים ספק משקין לאוכלים טמא לכלים טהור. מקל שהיא מליאה משקין טמאין וזרקה לבין הככרות טהורין ספק נגע ספק לא נגע לא זהו ספק משקין שנחלקו עליו חכמים אלא איזהו ספק המשקין שנחלקו עליו חכמים שתי חביות אחת טמאה ואחת טהורה ועשה עיסה באחת מהן ספק מן הטמאה עשה ספק מן הטהורה עשה זהו ספק משקין לאוכלין טמא לכלים טהור הלך במבוי ועשה עיסה ואח"כ נמצא שם שרץ ספק נגע ספק לא נגע לאוכלין ומשקים טמא לכלים טהור מגע טמא מת (ס"א טבול יום) שפשט ידו לאויר החבית ספק נגע ספק לא נגע ספק אוכלין ומשקין טמא והכלים טהור: שתי חביות אחת טמאה ואחת טהורה ונשברו ובאו להן לטהרות ספק טמאה ספק טהורה אוכלין ומשקין טמא והכלים טהור. חבית שיש בה משקין טהורין עד חציה ונפלו לאוירה משקין ספק טמאין ספק טהורין המשקין טהורין שאין מיטמאין אלא מחמת החבית נפלו על גבי המשקין משקין טמאין והחבית טהורה. אפה פת בתנור ונפלו לאוירו משקין ספק טמאין ספק טהורין הפת טהורה שאינה מיטמאה אלא מחמת התנור נפלו על גבי הפת הפת טמאה והתנור טהור. המרביץ את ביתו (ס"א המכבס את כסותו) במים טמאים והיו שם טהרות ספק ניתזו ספק לא ניתזו טהורות ואם א"א לו שלא לכוין ספיקו טמא ר' דוסא אומר אומרים לו שישנה אמרו לו אין שונין בטהרות רשב"ג אומר עתים שהוא שונה המכבס את כסותו והסוחט את שערו והטווה את פשתנו והיו שם טהרות ספק ניתזו ספק לא ניתזו ספיקו טהור ואם או אפשר לו שלא לכוין ספיקו טמא ר' דוסא אומר אומרין לו שישנה אמרו לו אין שונין בטהרות רשב"ג אומר עתים שהוא שונה זילף משקין טהורין וטמאין בתוך הבית ואחר כך נמצאו משקין על גבי ככר של תרומה ונטלה לישאל עליה הרי זו טהורה המתין לה עד שניגבה הרי זו טמאה. פי' נמצא שם שרץ במבוי: מגע טמא מת אינו אלא ראשון ואינו מטמא כלי: אלא מחמת החבית. דלא חזינן לתנור כמאן דמלי טומאה כדאמרינן בפ' תולין (דף קלח.) והמשקין (צ"ל שנפלו.) שנטלו באויר החבית כאילו נגעו בחבית והחבית לא נטמאת דספק משקין אין מטמאין כלים. משקין טמאין והחבית טהורה דאין כח למשקין הללו לטמא את החבית מאחר דאין להם טומאה אלא מחמת ספק. המתין לה עד שניגבה הך מילתא דמיא לכל הראויה לבילה דכל שהמשקה טופח ואיפשר לעמוד על בוריו של דבר אם מן הטמאין או מן הטהורין ספיקו להקל אבל משניגבו שאין אדם יכול להכיר ספיקו להחמיר:

יא

אכל אוכלין טמאין. כל הני דחשיב הכא מי"ח דבר בפ"ק דשבת (דף יג:) שגזרו עליהן שיהו פוסלין את התרומה כדתנן נמי בסוף זבים וספיקן לא פסלי:

אב הטומאה מדברי סופרים. כגון בית הפרס ובגדי עם הארץ ועובדי כוכבי' שעשאום כזבים: תניא בתוספתא [פ"ו] שאלו את בן זומא מפני מה ספק רה"י טמא אמר להן סוטה מה היא לבעלה ודאי או ספק אמרו לו ספק אמר להן מצינו שהיא אסורה לבעלה ומכאן אתה דן לשרץ מה כאן רה"י אף כאן רה"י ומה כאן יש בו דעת לישאל אף כאן יש בו דעת לישאל מכאן אמרו דבר שיש בו דעת לישאל ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור ומפני מה ספק רה"ר טהור אמר להן מצינו שהציבור עושין את הפסח בטומאה בזמן שרוב הציבור טמאין אם טומאה ודאית הותרה הציבור ק"ו ספק טומאה רשב"ג אומר מפני מה ספק רה"י טמא וספק רה"ר טהור מפני שאיפשר לישאל ליחיד ואי איפשר לישאל לרבים: עוד תניא בתוספתא [שם] האוכל תרומה תלויה טהור כל שספיקו טהור ספק תולדתו טהור כל שספיקו טמא ספק תולדתו טמא וכשם שאוכל אוכל ראשון ואוכל שני ושותה משקין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלש לוגין מים שאובין ספיקו לטמא אחרים טהור כך המשקין הנוגעין בו ספיקו לטמא אחרים טהור ור' יוסי בר ר' יהודה אומר משקין הנוגעין בו כנוגעין בשרץ וכשם שהראשון עושה שני ושני עושה שלישי כך ספק ראשון עושה ספק שני וספק שני עוש' ספק שלישי: פי' כל שספיקו טהור. כגון האוכל אוכל ראשון ואוכל שני ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור. כך תולדתו דהיינו משקים הנוגעין בו ספק נגעו ספק לא נגעו באחרים ספיקו לטמא אחרים טהור: כל שספיקו טמא כגון אב הטומאה מדברי סופרים כדתנן אבל אב הטומאה מדברי סופרים ספיקו טמא וכשם שאוכל אוכל ראשון ספק טמאין ספק טהורין ספקו טהור כך משקין הנוגעין באוכל: אוכל אוכלין טמאין. ודאי ספק נגעו בתרומה ספק לא נגעו ספיקו טהור: הנוגעין בו משקין באוכל אוכל ראשון ואוכל שני כנוגעין בשרץ כלומר דתחלה הוו:

יב

טהרות פרישות לא נתברר. ויש מפרשי' כגון תשעה צפרדעי' ושרץ א' ביניהם וא"י באי זה מהן נגע ספיקו טמא ברה"י דכל קבוע כמחצה על מחצה דמיא ואם פי' א' מהן ונגע בו הולכין אחר הרוב ויש מפרשים כדתנן בפ"ק דנדה (דף ב:) היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות פירשה וראתה דם היא טמאה וכולן טהורות הגה"ה ומיהו קשיא לן היינו ספק ר"ה דתנן וי"ל דבההיא דנדה מיירי דאע"ג דאיכא למימר ספק בשעת עיסוקה בטהרות ראתה ספק אחרי כן ספיקא לקולא וטהור: ויש מפרשים כדאמרינן בגדי עם הארץ מדרס לפרושין:

ספק שרצים. כלומר מאי נינהו ספק שרצים דטהור היינו מה שאמרנו כשעת מציאתן כגון שנמצא שרץ שרוף על גבי זתים דתנן לקמן בפרק ט' (מ"ט):

עד שלא נזקק לטומאה. בפ"ה דנגעים מפרש כיצד: תניא בתוספתא [שם] איזה ספק שרצים שטיהרו חכמים זה ספק הנזרקין ר' דוסתאי בר' ינאי אומר משום ר' יוסי הלך במבוי ועשה טהרות ואח"כ נמצא שם שרץ זהו ספק שרצים: ספק נזירות מותר (פ"ב) פלוגתא היא בתוספתא דנזיר הריני נזיר על מנת שיהא בכרי זה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שאבד ספק שהיה בו ספק לא היה ר' יהודה פוטר ששגגת נזיר מותרת ורבי שמעון מחייב ששגגת נזיר אסורה ובנזיר מייתי לה בפרק בית שמאי (דף לד.) ובסוף פרק קמא (דף ח.) ובפ"ב דנדרים (דף יט.) וסתם מתני' רבי יהודה:

אחד בכורי אדם. חמש סלעים של בן. בכור בהמה טמאה כגון פטר חמור ובפ' קמא דבבא מציעא (דף ו.) מייתי לה:

יג

ספק חמש לידות. משנה זו היא בפ"ק דכריתות (דף ח.):

מביאה קרבן אחד. חטאת העוף הבאה על הספק:

ואוכלת בזבחים. שהרי הקרבן הזה לטהרה בא והרי הוא כטבילה אם נטמאת האשה כמה טומאות טבילה אחת עולה לכולן אף קרבן זה כן:

ואין השאר עליה חובה לא הצריכוה חכמים להביאן שאף האחד בקושי התירו להקריב ספק מליקת חולין למזבח אלא כדי לעשות לה תקנה ליטהר לאכול בקדשים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף