תפארת ישראל - בועז/טהרות/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ טהרות ג

(א) כך כתב הר"ש. אמנם כפי הנראה מהרמב"ם [פ"ט מאוכלין ה"ב] משמע דבטופח לחוד סגי. וא"כ ע"כ דס"ל לרבינו דרק לענין חיבור צריך טופח ע"מ להטפיח [כגיטין דטז"א ועיין לקמן ספ"ח]:

(ב) והכי קיי"ל [פסחים לג"ב] דענבים שנטמאו, דורכן פחות פחות מכביצה. ויהיה היין היוצא טהור. דמשקין מפקדי פקידי. ולא נטמא עם הענבים. וכשיצא הרי חסר שיעורו בענבים מלטמא משקה היוצא. וכן פסק נמי הרמב"ם [פי"ב מתרומות הי"א]. וק' עכ"פ לאידך מ"ד דס"ל התם דגם בכה"ג היין היוצא טמא. דטומאת המשקין להיכן הלכה. א"כ האיך יפרנס משנתנו. דה"נ נימא דאפילו יש באלו מאכלים הטמאים הקרושים פתות מכזית. אפ"ה כשחזרו ונמוחו. טמא המשקה היוצא דטומאה שבהן להיכן הלך. וי"ל התם גם בעוד שלא נסחטו המשקין. היו כבר המשקין בעולם. אלא שהיו כנוסין תוך הזגין. ורק מדמחשבו כבלועין בהזגין נטמאו עמם. ולהכי שפיר קאמר טומאה שבמשקין הללו להיכן הלך. משא"כ הכא. בעוד שהיו המאכלים קרושים ולא הי' כאן שום משקה בעולם. והשתא שנמוח המאכל ונתהוה למשקין. פנים חדשות בא לכאן. לא שייך לומר טומאת המשקין להיכן הלך. דהרי משקין לא הי' כאן עדיין בעולם. ואין כאן חשש רק מדנוגעין בגוש הקרוש. ולהכי כשאין בהקרוש אחר שיצא ממנו הטפה הראשונה כביצה. שפיר טהור המשקה היוצא:

(ג) כך פי' הר"ב וגם רב"א. וכן פי' גם הרמב"ם [רפ"ט מאוכלין]. ומה שהקשה הר"ש על זה מתוספתא [פ"ב] דאמרינן דכל זמן שקרש אינו לא אוכל ולא משקה ואמקט"ו כלל. נ"ל דהתם בתוספתא ל"ג שמן רק שומן והיינו חלב וכמ"ש לעיל סי' נ' וה"נ אמרינן [חולין דק"כ ע"א] דחלב שקרש אמ"ט טומאת אוכלין כשהוא לבד וכן מצאתי הגי' בתוספתא שעם פי' זר זהב דגרים שומן. ומהו' משה טהארן תי' דאפשר הכא מיירי בשנטמא השמן כשהוא לח ונקרש:

(ד) ולפע"ד מיירי הכא שלא נתחברו המשקין יחד בשעה שנגעו בהפרודין. דאל"כ מצטרפין הפרודין לטמא. דמגע ומגע מצטרף בכה"ג. לא די בטומאה חמורה [כה"ג דאהלות מ"א] אלא גם בטומאה קלה [כלעיל פ"א סוף מ"ה ועי' לקמן פ"ח מ"ח]. וכתב ע"ר הגאאמ"ו זצוק"ל דאי"להק אמאי בגוש יותר מכביצה טמא התנור. הרי חיבורי אדם אינו חיבור [כפ"ג דאהלות מ"ד]. י"ל דהיינו רק לטומאה חמורה [כזבחים קה"ב] עכ"להט. ולבו"ת נראה. דלהכי באמת נקט תנא גוש זיתים ולא גוש של שאר מיני פירות כתאנים ותמרות. משום דכשמחובר בא' מז' מיני משקין הו"ל חיבורי אדם חיבור [כרמב"ם פ"ו מאוכלין הי"ג] ועל כרחך צ"ל כן. דאל"כ ככר שיקט"ו היכי משכח"ל ומקרצות נושכות זו בזו. דבנטמא א' נטמא כולן [כפ"א דטהרות מ"ז וח'] היכי משכח"ל אלא ודאי כדאמרן: אולם עי' עוד מ"ש בס"ד בעוקצין [פ"ב מ"ה] בבועז סי' ח'. שהארכתי במה שהאיר ד' עיני בזה ועי' עוד מ"ש בסי' הסמוך:

(ה) כך נ"ל פי' דברי הר"ש והר"ב נושא כליו. אבל אי"ל דכוונתם דס"ל כר"ת [פסחים לג"ב] דגם לקבל טומאה צריך שיהי' בהאוכל כביצה. וכך כתב הר"ב בעצמו בפירוש [פרה פי"ב מ"ו]. וא"כ להכי מקשו דאע"ג דיש בהענבים יותר מכביצה. עכ"פ אין בהזג המקיף המשקה כביצה. וא"כ איך קבל טומאה. ליתא, דא"כ לא תירצו מידי. דנהי דהמשקה שתוך הגרגר משלים שיעורו. עכ"פ הרי גם הזג עם המשקין שבתוכו אין בו כביצה. ואיך קיבל טומאה. אע"כ דמדמחוברין כל הגרגרין חד באשכול הו"ל האשכול יד. וכל יד מקט"ו ומטמא אחרים כמבואר בריש עוקצין. ולפיכך אף שאין השרביט מצטרף. עכ"פ מצרף הוא כל הגרגרים המחוברים בו בידי שמים דרוב חיבור [כזבחים קה"ב]. וא"כ תו אצ"ל דהמשקה שתוך הגרגר אף שהוא טהור אפ"ה מצטרף להזג. דהרי י"ל דלהכי נטמא כל גרגר וגרגר. מדהיו כל הזגין המחוברים בהאשכול יחד כביצה גם בלי המשקין שבתוך הזגין. לפיכך צ"ל כפירושינו הנ"ל דרבותינו רצו רק לתרץ האיך אפשר שיטמא כל גרגר להטפה היוצאת. דהרי בשעה שסוחטן כבר נתלשו מהאשכול. ולטמא אחרים לכ"ע צריך שיהיה המטמא כביצה. והרי אז אין בהזגין כביצה אם לא נצרף עמהן המשקין הטמונים בתוכן. ועל זה תירצו שהמשקה הטהור מצטרף להזגין. וכמבואר. אמנם על זה תמהני. דאף שמצטרף המשקה שתוך הזג לכל גרגר. עכ"פ האיך יצטרפו כל הגרגרים יחד. והרי אינן דבוקים יחד. אע"כ דכיון דכשיצא טפה הראשונה. כבר נתמעכו הגרגרים יחד ונעשו גוש א'. ואז שפיר מצטרפין כל הגרגרים יחד. דאף דחיבורי אדם איינו חבור. היינו לקט"ו שיקט"ו כל המחוברין בשנטמא א' מהן. אבל כשכולן כבר טמאים כל א' לבד. ונתחברו. מצטרפין והוי חיבור לטמא אחרים כשיש בכולן שיעור כביצה אפילו לא נתחברו בז' משקין [כרמב"ם פ"י מאוכלין הי"ז]. וכ"ש הכא שנתחברו בשמן שהוא חיבור בא' מז' משקין. דאז אפילו לקט"ו מחשבו חיבור [כרמב"ם שם הי"ג] וכמש"ל. וא"כ מאן לימא לן דאיירי הכא באין בכל הגוש כביצה בלי המשקין המעורבין בהגוש. דילמא מיירי מתני' שהיה בהגוש כביצה בלי המשקין המובלעין בתוכן. ורק עם המשקין הן יתר מכביצה. ואפילו את"ל דדחיקא להו לרבותינו לאוקמי בהכי. וטפי משמע לישנא דמתני' שיש בהענבים עם המשקין שבתוכן יותר מכביצה. מדלא נקט תנא לחלק בין שיש בהזגין לבד פחות מכביצה או כביצה. עכ"פ מזה ראיה שהביא הר"ב מחתיכה כביצה שנצטמק שנעשה פחות מכביצה. והניחו בגשמים ותפח לכביצה. הרי אין המשל דומה להנמשל. דוכי התם מטעם צירוף המים שנבלעו בתוך החתיכה אתינן עלה. דא"כ גם בלא היתה מתחלה כשיעור. והניחה בגשמים ותפחה לכשיעור נמי נימא שתקבט"ו. והרי בפירוש אמרינן [במנחות נד"א] דדוקא בהיה כשיעור בתחלה ונצטמק. טמא מדאורייתא כשחזר ותפח. ומטעם דאין דחוי אצל איסורים. משא"כ הכא בענבים וזיתים לא דמי אפילו לסיפא דהתם שהיה בהן עכ"פ בסוף כשיעור. משא"כ הכא. לא בתחלה ולא בסוף היה בהזגין כשיעור אם לא נצטרף להן משקין שבתוכן. אבל מנ"ל שיצטרפו. והרי קיי"ל דאין היתר מצטרף לאיסור [כפסחים מג"ב]. ותו נ"ל דהתם לא מיירי כלל שנבלעו מים בהחתיכה. ושמצטרפין לה. דא"כ למה נקט כלל גשמים. הול"ל שהניחו במים ותפח. אלא מיירי שנצטמקה החתיכה. ונתיבשה ע"י החמימות. וחזרה ונתפשטה ונתרחבה ע"י אויר הקר שבזמן הגשמים. וכידוע לטבעיים. דאע"ג דטבע החום לפשט ולהרחיב האויר. וטבע הקרירות לצמצמו. וכמ"ש בספר הברית [חלק א' מאמר ז' פי"ז]. שהביא ראיה על זה. שאם יתפתחו שלחופית. ויקשרו פיה היטב. ויניחוה מנופחת בקרירות. תצמצם א"ע מעט מעט. עד שלבסוף תתרוקן מעצמה כולה. והיינו משום שהאויר שבתוך השלחופית נצטמק ונתצמצם בתוך השלחופית. ואם יחזרו ויניחו השלחופית הזו אצל תנור חם או כדומה במקום חם. תחזור ותתנפח מעצמה עד שתתמלא נפוחה כבתחלה. והיינו משום שבחמימות התפשט והתרחב האויר שבתוך השלחופית. מיהו כל זה רק באויר הסגור בשלחופית וכמש"ל שע"י שאין האויר יכול לצאת. לכן מתפשט בתוך השלחופית מפה לפה. אבל באויר שיש לו מקום יציאה. אז אדרבה טבע האש והחמימות לגרש ולהדוף את האויר מכל וכל ממקומו בתחלה. וכמ"ש בספר הקדוש הנ"ל [מאמר ו' פ"ו]. אולם לאשר שיש בכל גוף שבעולם נקבי' דחי' וקטנים מאד הנקראים מחכמי הטבע בשם פארען. שאינן נראין לעין רק ע"י זכוכית המגדיל הנקרא מיקראסקאף והנקבי' ההם מלאים אויר [וכמ"ש בספר הנ"ל מאמר ז' פ"ב]. לכן כשיניחו כל גוף במקום חם. החמימות ידחק ויהדוף לחוץ את האויר ממקומו שבתוך נקבי הפארען המפולשין לכל צד ולכן יתיבש כל גוף כשיהי' במקום חם. מדנדחק מתוך נקבי פארען שלו האויר שהי' שם בתחלה. ועי"ז נדבקו ונצטמקו חלקי הגוף יחד. אולם ישוב כל גוף לחזור ולהתפשט ולהתגדל. כשיחזרו ליתן הגוף במקום קר. דמדאין שם חמימות ישוב האויר לבוא לתוך חורי הפארען ויתפשט שם. ועי"ז תתגדל החתיכה. ולפ"ז מה שמקובל לנו שיעורין הלממ"ס [סוכה דה"ב]. ויהי' חייב על אכילת כזית. וכל מאכל כביצה יטמא אחרים היינו אף שלפי האמת אין בעצמות הגוף ההוא כזית וכביצה. רק בצירוף האויר שבתוך נקבי הפארען הנ"ל. אפ"ה כך מקובל לנו שיהי' האויר ההוא הטמון שם בטבע מצטרף לכשיעורו ורק אם יש שם חלל הנראה אז ממעך החלל ואח"כ משער [כעוקצין פ"ב מ"ח]. אמנם כשיניחו חתיכה זו שיש בה כשיעור זית או ביצה במקום חם. ועי"ז ידחק החמימות את האויר מתוך נקבי הפארען שבו. ותצטמק החתיכה ותתקטן משיעור גדלה בתחלה. ולא יהי' בה כשיעור הראוי לחיוב ולהטמ' תהי' אז החתיכה מותרת או טהורה. מדאין בה כשיעור ואולם כשיחזרו שוב להניח החתיכה במקום אויר קר שמנשב בימות הגשמים. וע"י שאין שם חמימות שוב ישוב האויר לתוך נקבי הפארען שבחתיכה כבתחלה. ועי"ז תתפשט ותשוב החתיכה להיות גדולה כשיעורה בתחלה. שוב יתחייב האוכלה. ויתטמא הנוגע בה. אע"ג שלא נבלעו בה מים מעולם דהרי גם בתחלה בלי גשמים הי' בו כשיעור. כך כוונת הש"ס שם בלי שום ספק. דאי משום מים שנבלעו בחתיכה הרי קיי"ל דאין היתר מצטרף לאיסור וכדאמרן. וא"כ מזו ראיה שמביא הר"ב משם לכאן דנימא גם הכא שנצרף המשקין להזגין. והאיך נצרפן ולמה נצרפן. והרי המשקה שבתוך הזג לא נקרא עליו לא שם משקה ולא שם מאכל מעולם. כל זמן שהיה סגור תוך הזגין. ומה"ט נשארין בטהרתן [כרש"י פסחים לג"ב]. ומהיכי תיתי לכשיצאו יצטרפו לכשיעור טומאה. וכי ס"ד שעצם שדבוק בבשר נבלה יצטרף לכשיעור טומאתו. כשאינו יד או שומר [ועיין עוקצין פ"ב מ"ה]. וטפי הו"ל להר"ב להביא אידך ראיה שהביא הר"ש משומר דאיהו גופיה כשנפרש מהאוכל טהור ובעודו מחובר בו טמא ומטמא ומצטרף להשנים שיעורו:

(ו) והקשה ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל דל"ל יציאת הטפה. הרי גם בתוך הגרגר נטמא המשקה בהיסט [כפ"ט דכלים מ"ו]. ותירץ דהתם הבלוע מכונס במקום א'. להכי הו"ל כנשאו להדיא. משא"כ הכא הבלוע הוא מפוזר בממשות הפרי. והו"ל כאילו אינו בעולם, עכלה"ט. ויען הננס. כוונת ע"ר הגזצוק"ל היינו. דנהי דבית הסתרים במגע אינו מטמא. עכ"פ במשא מיהו מטמא [כנדה דמב"ב, ורמב"ם פ"א מטומאת מת ה"ח]. אמנם לא זכיתי להבין דברי קדשו בתירוצו. דהא תינח זיתים שהשמן שבתוך הזית אינו בתוכו בעין רק מעורב ומובלע בגוש של הפרי. אבל בענבים מאי איכא למימר. הרי גם בתוך כל ענב המשקה כונס בתוכו כמו הדרבן בתוך המלמד. ולבו"ת ל"מ היה נראה לתרץ דהתם כבר היה הדרבן בחוץ. וכשנבלע בהמלמד לא נתבטל הוייתו. משא"כ הכא אף שבהזגים של הענבים היין מכונס. עכ"פ עדיין לא ראה העולם. ועדיין בעודו שם אינו לא אוכל ולא משקה. כמ"ש לעיל בשם רש"י. להכי לא נטמא במשא. וכמו שלא יטמא אבן או בול עץ שנשא הזב. במשא. וכמו דאמרינן דאשה מעוברת שמת עוברה בתוך מעיה. שהאשה טהורה ולא מחשבא כנשאה מת [כחולין עב"א ורמב"ם סוף הלכות טומאת מת]. אף שיש לחלק התם בעוד העובר במעיה אמרינן עובר הו"ל ירך אמו [חולין נח"א] ולא חשיב כמת. משא"כ הכא. עכ"פ הרי גם הכא מדאינו חשוב לא כמאכל ולא כמשקה היכי ס"ד שיקבל טומאה. ודו"ק:

(ז) ואע"ג דהא דר"מ חייש למיעוטא. אינו רק מד"ס להחמיר. אבל מדאורייתא ילפינן מאחרי רבים להטות. ואזלינן בתר רובא בין להקל ובין להחמיר. דאמרינן מיעוט כמאן דליתא דמי. דאפי' כמחצה על מחצה לא דיינינן לי'. וא"כ היכי מטהר הכא ר"מ מדאין בהתינוק דעת לשאול. הרי גם באין בו דעת לשאול לא מקלינן רק בשיש מחצה על מחצה. י"ל הכא איכא למימר סמוך מיעוט דאין מטפחין לחזקת טהרה שבעיסה. והו"ל שפיר נגד הרוב כמחצה על מחצה מדאורייתא. דטהור באין בו דעת לשאול. א"נ הכא רגלים לדבר שטהור נתנו לו. מדירא שיטמא העיסה [תוס' חולין פי"ב]. והרי מה"ט תלינן נמי שטהור נתנו לו. ולא חיישינן שמא אדם טמא נתנו לו דהרי טמאין מצויין יותר מטהורים [כרפי"א דפרה]. וא"כ טימא אותו הטמא את העיסה. אע"כ דהנתינה להתינוק בעצמה. מעידה שע"י טהור נעשית. שירא שיטמא התינוק את העיסה. א"נ י"ל דלהכי אין חוששין הכא בהבצק שאדם טמא נתנו להתינוק. כדחיישינן ברפי"א דפרה דהתם רק בכלים חיישינן כן מדאית להו טהרה במקוה. משא"כ בבצק:

(ח) וא"ת בשושנים נמי נימא רוב תינוקות כשיראו פרחים ירצו ללקטן. ומ"ש תינוק הטהור מעיסה הטהורה שנחוש בהעיסה טפי מבהתינוק. והרי בשניהן יש חזקת טהרה. והרי אדרבה טפי הו"ל להקל בעיסה שאין לה טהרה במקוה מבתינוק שיש לו טהרה במקוה. ותו גם בל"ז תינוק דייש בטומאה שמטפח באשפה וגם נדות מגפפות אותו [כתוספתא דמכילתין פ"ג]. והרי משום הנך ב' טעמים שהתינוק יש לו טהרה במקוה. וגם בל"ז הוא דייש בטומאה. הול"ל דהאדם הגדול חושש טפי שלא תתטמא העיסה. מדחייש שיתטמא התינוק. וי"ל דרבנן ס"ל דכיון דמחזקינן רוב בני אדם כטמאין וכמש"ל. לפיכך דוקא בשושנים דוקא אמרינו דחייש הגדול שלא יתטמא התינוק. ולקט הוא השושנים ונתנן להתינוק. אבל בעיסה האיך נתלה שהגדול נתן הבצק להתינוק. והרי הגדול בעצמו טמא ויטמא העיסה. לפיכך טפי חיישינן ברישא שהתנועע הטומאה אל הטהרה מדניחוש בסיפא שהתנועע הטהרה אל הטומאה. ולפ"ז אם היה בצק על הקבר והתינוק טהור. ונמצא בצק בידו. ג"כ היה התינוק טהור. והא דלא נקט רישא וסיפא בחדא גוונא דהיינו בבצק. ואי"ל דאורחא דמילתא נקט והרי אין דרך בצק להיות מונח על הקבר. ליתא. דהרי מצי למנקט שפיר בבצק שמונח באהל המת. ותינוק עומד אצל הפתח ובצק בידו. וזהו ג"כ דבר המצוי והו"ל לאשמעינן בכה"ג דלא חיישינן שנכנס הקטן ונטמא. אך יש לחלק ולומר דרוב תינוקות מטפחים בעיסה מצוי טפי מרוב תינוקות חוששים ללקוט פרחים לפיכך רק בעיסה תלינן במצוי שהתינוק בעצמו טפח ולקת מהעיסה וטימא. משא"כ בשושנים תלינן במצוי טפי. שהגדול לקטן ונתנן לו. ולפ"ז לא הוה מצי למנקט ברישא בגוונא דסיפא. דהיינו בהיה מונח בצק באהל המת. ותינוק טהור עומד אצל הפתח ובצק בידו. דהרי בכה"ג באמת היה התינוק טמא. דבבצק מדמצוי שיטפח. לא תלינן שגדול נתן לו. ואת"ל עכ"פ הו"ל למנקט בסיפא דומיא דרישא. בתינוק טהור. דהיינו שבצק מונח באהל המת. ותינוק טהור אצל הפתח שהתינוק טמא וכמש"ל. י"ל דרבותא קמ"ל. דלא מיבעיא בתינוק טהור מטמאי לי' רבנן בספיקתו. מדיש לו טהרה במקוה. וגם מדאין האדם מוזהר מלשמרו בטהרה. להכי לא תלינן דמדחשש הגדול שיתטמא. לקח הוא מהעיסה ונתן לו. אלא אפילו בשהעיסה טהורה. שאין לה טהרה במקוה. וגם האדם מוזהר לשמרה בטהרה. מדכתיב את משמרת תרומותי [כבכורות לד"א] אפ"ה מטמאי לה רבנן. ולא תלינן דמדמוזהר הגדול בשמירת הבצק. בוודאי לקח הוא מהעיסה ונתן להתינוק. ודו"ק. [ואע"ג דהכא לא אפשר דאיירי בעיסת תרומה. דא"כ ל"ל רוב תינוקות מטפחין באשפה. בל"ז ידיו שניות דוכי עדיף מגדול. עכ"פ אפ"ה עדיף עיסה מקטן. דאין לה טהרה במקוה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.