תפארת ישראל - בועז/ברכות/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ ברכות א

(א) מ"ש הר"ב דמשהגיע זמן קריאת שמע אסור לסעוד. כ' עלה רבינו הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א (באות ג') וז"ל כ"כ תו' בשמעתן (ד"ד ב') על הברייתא כו'. ותמיה לי א"כ ל"ל לתו' לדייק מברייתא זו דאסור לאכול קודם ק"ש. הא משנה ערוכה היא (שבת פ"א מ"ב) מפסיקין לק"ש כו'. ולא הקשו מהך דפ"ק דשבת. ה"ט. כדי לאלומי קושיתם טפי. דהרי אפילו טעימא אסור. עכ"ל הגאון. ולפע"ד לבקשת מחילה מרבינו כבוד גאונו נ"ל דלא מצי תו' לאכוחי איסור אכילה קודם ק"ש מהך דפ"ק דשבת. דבל"ז ק' מ"ש תו' משמע דמשעה שהגיע זמן ק"ש אסור לאכול סעודה וכו'. וק' מה משמע. הרי היא היא. לא יאמר אדם אוכל קמעא וכו'. אע"כ דרצו לאכוחי דאפילו חצי שעה מקודם אסור (כב"י רל"ה) והיינו דקאמרי משעה שהגיע זמן ק"ש. ר"ל הולך וקרב. והוכיחו כן מדנקט הברייתא "וקורא ק"ש. אחר" אם רגיל לשנות שונה. ש"מ דעדיין לא הגיע זמן ק"ש. ולפ"ז לא מצו לאכוחי מידי מפ"ק דשבת. דאמרינן התם (דף י"א א') דסיפא אתאן לד"ת ע"כ משהגיע זמנה מיירי. דאי מקודם באמת שרי בתורה (כמג"א רל"ב) ולכאורה נ"ל דטעימא שרי. כיון דבתפלה קי"ל (סי' רל"ב) דאפילו סעודה קטנה שרי. ואפילו בסמוך למנחה קטנה. דאין למנחה שהות כ"כ כק"ש. א"כ די לן שנחמיר בק"ש דאו'. ביש לה שהות הרבה. דוקא סעודה ולא טעימא. דבטעימא ליכא למיחש לממשך כלל. דטעימא אינו רק בפירות או כביצה פת. כדטעים בר בי רב ועייל לכלה (כסוכה דף כ"ו א'): השיבני רבינו הנ"ל וז"ל. מ"ש מעכ"ת ידידי נ"י מה לשון משמע דכ' תו'. לפי פרושי בתוס' גם קו' מכ"ת מתורץ דבאו לומר דאפילו טעימא אסור. וזה אינו מבואר בשם כ"כ. דהרי מג"א באמת פי' לאוכל קמעא דהיינו סעודה [ק"ל א"כ כיון דכל זה מה שהוכיחו תו' דאפילו טעימא אסור. בודאי נתחזק דיוקא דמג"א בתוס'. דלמה נקטו סעודה בדבריהם. וליכא למימר דלאו דוקא נקטו סעודה. כיון דזהו כל מה שהשמיעו לנו] ומה שלא הבאתי זה לראיה דכונת תו' דטעימא אסור. ה"ט משום דאין זו קו' כ"כ. דדלמא הברייתא אכילה ושתיה ושינה ביחד אסור. ונקטו לשון משמע. דאכילה לחוד אסור [זה א"א כלל לפע"ד. דזה מוכח בפשוטו מסיפא. אלא אם רגיל לקרות קורא וכו' וקורא ק"ש ואוכל פתו]. ומ"ש מעכ"ת לפרש כונת תו' אסמוך לזמן ק"ש. ימחול לעיין בב"י רל"ה ד"ה ומכלל דבריו שכ' דמתוך זה משמע איפכא עכלה"ט [באמת לא זכיתי להבין דברי הב"י. דמאי דוחק יש לנו לכוון כן בדברי תוס'. ממאי דנימא דמשמע דקאמרו. קמעא קאמרי. ואפ"ה נקטו לשון סעודה]: ועוד נ"ל ראיה ברורה דטעימא מותר. דאל"כ מאי פריך (בשבת דף ט' ב') ממתני' דאמרינן דבהתחיל אינו מפסיק. אדריב"ל דאמר דמשהגיע זמן מנחה אסור לטעום כלום. ומאי קושיא. נימא דריב"ל מיירי בלא התחיל. אע"כ אי טעימא מקודם שהתחיל אסור גם בהתחיל צריך להפסיק דעכ"פ טעימא מקרי ואסור וכן משמע מתו' שם א"כ לדידן דבהתחיל אינו מפסיק. כ"ש דטעימא מותר. ואפשר דאפילו לריב"ל דוקא טעימא אחר שהתחיל אסור דלמא אתא לאמשוכי. משא"כ טעימא בעלמא שרי:

(ב) [אב"י ובחידושי פרשתי. דלב"ש הפירוש של בשכבך ובקומך הוא שנכלל במלות אלו ב' כוונות א' הזמן של ק"ש שיהיה בשכבך ובקומך. ב' והאופן איך יקרא. דרך שכיבה וקימה וע"כ צריך לומר כן. דנכלל במלת ובשכבך ובקומך גם הכוונה של אופן הקריאה. דאל"כ למה לא נאמר בערב ובבוקר. ודייקו עוד מדלא אמר בשכיבתך ובקימתך ואמר במקור בשכבך ובקומך. משמע דאינו שוכב כבר. רק רוצה לשכב. והיינו דאמרי ב"ש דרך שכיבה ודרך קימה מיהא כיון דבקם ממש ודאי דרך יראה הוא. מודים דאפילו אינו בדרך קימה אלא בקימה ממש נמי שפיר עביד [או נוכל לומר דגם דרך קימה דוקא כמו דרך שכיבה]. הכלל היוצא. דלב"ש ב' הכוונות הולכות בדרך א' דהן קביעות הזמן הן קביעות האופן הם בדרך חיוב שצריך להיות בזמן שכיבה ודוקא דרך שכיבה וכן לענין ובקומך. ועל זה משיבים ב"ה. א"כ למה נאמר ובלכתך בדרך. כלומר א"כ דצריך דוקא לקרות באופן זה. א"כ ה"ה באם הולך בדרך נמי צריך לקרות דרך שכיבה וקימה. ול"ל כלל ובלכתך בדרך. וכי ס"ד דבאם הולך בדרך יהיה פטור ממצות. אלא ע"כ דבלכתך בדרך לגלויי אתא דיכול לקרות אפילו בדרך הליכה. וא"כ ממילא הכוונה במלות ובשכבך ובקומך רק על קביעת זמן. שיהיה בזמן שכיבה וקימה. לא על האופן איך יקרא. דהרי יכול לקרות אפילו דרך הליכה ובשעה שהולך ודאי אין בו לא דרך שכיבה ולא דרך קימה. ואע"ג דלפי מה דמסיק בגמרא גם לב"ה קרא דבלכתך בדרך אתא למעוטי שלוחי מצוה דפטורים. ורק ממילא שמעינן דיכול לקרות בכל אופן. וא"כ איך אמרי ב"ה במשנה לשון למה נאמר. הרי צריך לכתוב כדי למעוטי שלוחי מצוה. י"ל דבאמת בתחילה הויכוח שבין ב"ש לב"ה היה ב"ה אמרו למה נאמר. ואחר שהעלו ב"ש שצריך למכתב למעוטי שלוחי מצוה. אמרי ב"ה לא לשון למה נאמר. אלא לשון ממילא ש"מ או י"ל דה"ק למה נאמר מלת בדרך. דהול"ל ובלכתך. בלכת דידך לא דמצוה ודו"ק]:

(ג) כ' עלה רבינו הגאון הנ"ל (באות יו"ד) וז"ל בתשו' רמ"א סצ"א הקשה ע"ז מספ"ח דברכות בהאי דאכל ושכח כו'. ולפ"ז בק"ש דשחרית רשאי להחמיר כב"ש מדאין בו צד קולא כלל. וזה דלא כש"ע סי' ס"ג. ובאמת נפלאתי אמאור עיני הגולה רמ"א ז"ל כו'. די"ל דהתם גם לר"ע טוב יותר להדליק בפתילה מחורכת. דלית בה חשש הטייה כלל. עכ"ל הגאון. ובעניי לא זכיתי להבין דכמו דפתילה אמרינן דמודה ר"ע לר"א. דעדיף טפי במחורכת. ה"נ בק"ש דשחרית נימא דמודה ב"ה לב"ש דעכ"פ עדיף טפי מעומד. דהו"ל דרך כבוד. ואי משום דטעם זה לא נזכר בפלוגתייהו. ומה בכך הרי נזכר במקום אחר (מגילה דף כ"א א'). דקריאה מעומד עדיף. וגם בפתילה מחורכת לא נזכר טעם דהטייה בדברי ר"א (שבת דף כ"ט א') ואדרבה הא עדיף טפי. שלא נזכר טעם זה בדב"ש. אע"כ דמש"ה אין קורין בשחרית מעומד דיתגלגל עי"ז צד קולא בשל ערבית. דהרואה יסבור דמשום דקי"ל כב"ש עביד הכי. וזה כוונת דבריו הקדושים דרמ"א בתשו'. שכ' שיש בו צד קולא. ר"ל אע"פ דבשחרית הוא חומרא. יתגלגל עי"ז קולא בשל ערבית. וכדברי רמ"א כ' נמי תר"י ספ"ח דברכות יע"ש. ורט"ז (סי' קפ"ד) תי' דרק בבהמ"ז מודו ב"ה עכ"פ. דאינו רשאי לעקור ממקומו לכתחילה. משא"כ בק"ש ליכא גוונא דמודו ב"ה כלל: השבני רבינו הגדול הנ"ל וז"ל מ"ש ידידי הרב נ"י דה"נ נימא דבק"ש דשחרית מודו ב"ה. אינו מהדומה. דהרי טעמא דב"ש אינו רק מדרשא דובקומך. ובהא פליגי ב"ה. מש"ה אין להחמיר כב"ש. משא"כ בפתילה דטעמא דר"א דמחורכת דולקת יפה. ובמציאות לא פליג עליה ר"ע. רק דר"ע ס"ל דא"צ להחמיר. בכה"ג שרי להחמיר [ועוד לא הועילו הקילורין לעיני הכבויים. דלפע"ד אדרבה. דהא דנקטו ב"ש בק"ש דשחרית טעמא דובקומך. ולא משום דבדרך קימה הו"ל דרך כבוד. ה"ט משום דרצו ללמד לעכב שלא יקרא ק"ש אלא מעומד. דאי משום דרך כבוד. בלא אפשר הוי שרי. וא"כ דלמא רק בחובה פליגי ב"ה. דאינו מעכב. ולמצוה דלמא ה"נ דמודו. אע"כ כרמ"א דעכ"פ יתגלגל עי"ז צד קולא בשל ערבית דהרואה יסבור דדרשינן דרך קימה]:
מסתפיקנא במדינות הצפוניות כמו בעירנו דאנציג או קאפענהאגען ושטאקהאלם וכדומה ששם בכל חודש יוני ויולי לילה כיום יאיר. ולכה"פ גם בחצות הלילה יכול להכיר היטב בין תכלת ללבן. מתי זמן ק"ש וציצית. וא"א לומר שנשער שם כפי מה שהוא בניסן ותשרי. דהרי מעשים בכל יום בחג השבועות שאותן שנעורים כל הלילה. מיד כשיבקע השחר מתפללים. אלמא שאין משערים אחר עלות של ניסן ותשרי. ותו וכי ח"ו גם לענין שבת ניזל במקומות הנ"ל אחר ניסן ותשרי. דאף שעי"ז יהיה חומר בכניסה. עכ"פ עי"ז יהיה קולא ביציאה במוצאי שבת. וכ"כ יש להסתפק לענין ק"ש של ערבית ותפלה ותענית: ואמנם בענין חילוק המקומות שבמקום א' מקדים הלילה לבוא. ובאחרת מאחרת לבוא. בכגון הא לא קמיבעיא לי. דבודאי שורת הדין נותן. דכל אדם נידן לפי מקומו ושעתו. וראייתי מדאמרינן (שבת קי"ח ב') יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוצ"ש בצפורי. משמע ודאי דרק מדת חסידות כך הוא. אבל לפי שורת הדין נידן כל אדם לפי מקומו ושעתו. אף שלפ"ז בשעה שעושין קידוש של שבת בערבית טבריא עדיין אופין ומבשלין בצפורי. וכ"כ במו"ש איפכא [אב"י עי' רבינו יונה פ"ח דברכות (דף מ"ג ב'). די"מ שבטבריא היו מגמרים כלים בע"ש ובצפורי במ"ש לכבוד שבת עי"ש וכ"כ באגודה]. ולהר"י מיגא"ש בתשובה סי' מ"ה טבריא וצפורי תוך תחום א' ונ"ל דאפ"ה לא הוה חיוב רק מדת חסידות כמ"ש רש"י בש"ס דמתוך שטבריא עמוקה מחשכא מבעו"י. וכן בצפורי להיפוך מדיושבת בהר בעוד שהחמה שוקעת נראת לשם אור גדול. מיהא דברי ע"ר אאמ"ו זצוק"ל הכ"מ דכל אדם נדון בזה לפי מקומו ושעתו הם דברים ברורים. ועי' כוזרי מ"ב סי' כ' וז"ל ויקרא השבת לצין אחר א"י בח"י שעות. ועי' בעל המאור בפירושו לנולד קודם חצות או אחר חצות (ר"ה דף כ' ב') וכ"כ במי שמחלל שבת במקום זה חייב סקילה. ובמקום האחר מותר לכתחילה לעשות מלאכה. וא"כ אין ישראל שומרין שבת כולן יחד בשעה אחת ובזמן אחד. אפ"ה כך קדשנו הקב"ה במצותיו וצונו לשמור כל אחד שבת בשבתו לפי מקומו ושעתו. ולכן מצאו חן בעיני דברי המדפיסים אשר חדשים מקרוב באו לציין בהלוחות זמן יציאת הכוכבים בתעניות. כל עיר ועיר לפי מקומה. אבל בזה הסכילו עשות שציינו שנוי הזמנים לפי שנוי המקומות רק לענין תעניות דקילו. ולא כמו כן גם לענין כניסת ויציאת שבת דחמיר]: אולם עיקר ספקתינו הוא רק במדינה צפונית בקיץ שאין שם לילה ממש כלל רק נשף ביוני ויולי. מתי יהיה זמן ק"ש ותפלה וציצית ושבת. ולכאורה יש להסתפק ג"כ במי שקרה לו שיבא בקיץ סמוך להנארדפאל. ששם יש איזה חדשים רצופים בקיץ יום ממש. ורואים החמה מקפת כל האופק סביב מזרח דרום מערב צפון. והאיך יתנהג הישראלי הבא לשם עם הספנים שהולכים לשם לצוד התנינים הגדולים (וואללפישע). מתי זמן תפלתו וק"ש שחרית וערבית ומתי ישבות שבתו. י"ל שם סימן אחר יש לו. דשם השמש מקיף מכל הד' רוחות כל כ"ד שעות. א"כ יודע שכל הקפה א' שתעשה השמש. ידע שהוא יום אחד. וא"כ אם יבוא לשם לפי חשבונו ביום א' ידע שהקפה השביעית שתעשה השמש הוא יום שבת. ואע"ג שזמן שחרית וערבית שלו לא ידע. ועי"ז לא ידע ג"כ מתי זמן כניסת ויציאת שבת. והאיך יתנהג אם כפי תושבי אייראפא או כפי תושבי אמעריקא. והרי ידוע שב' מדינות הללו אחת מונחת על פני כדור הארץ מצד א' והאחרת ממולה ממש מתחתיה. וא"כ כשמקדשין השבת באייראפא הוא תחלת עש"ק באמעריקא. וכשמבדילין במו"ש באייראפא הוא שחרית יום שבת באמעריקא. ואם זה האדם שבא סמוך לנארדפאל שרואה שמש בגבורתה עם תושבי אייראפא וגם עם תושבי אמעריקא (אב"י שנקודות מקומו הוא בין ב' המדינות האלו) מתי יתחיל ומתי יסיים שבת שלו שם. ואם גם נאמר שנותנין עליו חומרות וקולות המקום שיצא משם. עדיין יש להסתפק הכי יכול לידע מתי יתחיל ערבית ושחרית של מקום שיצא משם. י"ל דגם חשש זה אפשר לצדד בשיחשוב למפרע ע"פ אוהר נכונה באיזה שעה הוא. למשל שיבא שם בשעה ו' שעל אוהר שלו. והוא לפי חשבונו שעה ו' לאחר חצות יום א'. יחשוב עוד ה' פעמים כ"ד שעות או ה' הקפות השמש עד נקודה ההיא. ואז יתחיל למנות ולשבות שבתו כ"ד שעות. ועכ"פ נ"ל שאם עשה אז מלאכה אינו חייב מיתה ולא חטאת דלא עדיף ממי שהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת (כשבת דף ס"ט ב'): ולפ"ז אם יהיו שם ב' אנשים א' מאמעריקא וא' מאייראפא כ"א ישמור שבתו לפי המקום שיצא משם ואין חיוב סקילה וחטאת לשום א' מהן מדאין חייבים כן רק מדרבנן. עוד נ"ל שרשאים להתפלל שחרית וערבית ולומר מעריב ערבי' ויוצר אור אע"ג שלהן לילה כיום יאיר. אפ"ה הן לפי מקומן אומרים כך: אבל במדינות צפוניות כעירנו וכדומה עדיין לא ידענו מתי זמן ציצית וק"ש. והקב"ה יאיר עינינו במאור תורתו לשמור ולעשות ולקיים מצותיו חוקותיו ותורתיו [אב"י וע' שבת (דף ל"ד) ב') ביום המעונן מאי במתא חזי תרנגולא. בדברא עורבי אי נמי אדאני עי' רש"י שם]:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.