תפארת ישראל - בועז/אהלות/יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ אהלות יח

(א) ונ"ל דכשלא העמידו הבוצרים הכלים על קרקע השדה. מותרים המקבלים ליגע בהכלים שהענבים בתוכן. דהרי הכלי לא נעשת רק ראשון מדנגע בהבוצר ולא תטמא תו להמקבל [והרי ביה"פ זה שנחרש בה קבר אמ"ט באהל (וכמ"ב)]. אבל כשהעמידו הכלי על קרקעית ביה"פ. גם בהכלי לא יגעו המקבלים דשמא נגע כלי בעצם כשעורה ונעשת אב (ולרמב"ם אבי אבות) ותחזור ותטמא להמקבל. מיהו בין כך וכך הרי נטמא הכלי מהבוצר ולהכי לא יכניס הכלי עם הענבים להגת. דמשקין מצויין שם ויתטמאו מהכלים. ויחזרו ויטמאו להענבים לאחר שיוכשרו. והר"ש גרס אם נגעו אלו ואלו ולגרסתינו הקשה הר"ש דפשיטא. ול"מ נ"ל דאינו פשוט כל כך. דהרי כשיגעו המקבלים בהבוצרים. ויחזרו המקבלים ויגעו בהענבים ויטמאו הענבים.הרי יאמרו הענבים להמקבלים. מטמאיך דהיינו הבוצרים. לא טמאונו. שהרי לא גזרו עליהן. כדברי ב"ה. ואתם תטמאונו (ככלים פ"ח מ"ד ופ"ח דפרה מ"ב והלאה). אולם גי' הרא"ש היא ג"כ אלו ואלו. ונ"ל שקרה לגירסא זו כמו שכתב הר"ן (כתובות כד ע"א סוף ד"ה ואמר) במלת חופה וקידושין. שכתב שהיה הגירס' בספר בחופה בקדושין דהיינו בב' רפויה. כי כך הוא הכלל בלשון שכשתסיים המלה שלפניה באחת מאותיות אהו"י. אם יבא בראש מלה שלאחריה א' מאותיות בג"ד כפ"ת. רפויה. וטעו הסופרים וכתבוה בוי"ו. בחופה וקידושין. ה"נ הכא. ואפשר נמי לכע"ד לומר לגירסא אלו ואלו דה"ק אם נגעו הבוצרין והמוציאין יחד בהענבים. דהיינו לאחר שהוציאום מביה"פ. נטמאו הענבים. דדוקא כשהענבים עדיין תוך ביה"פ מותרים הבוצרים ליגע בהן ולא יטמאו. אבל לאחר שיצאו מטמאין אותן הבוצרים בנגיעתן ופי' רתוי"ט במחכ"ר דחוק:

(ב) ונ"ל דנקט אינה נזרעת כל זרע. ולא נקט אינה נזרעת זרע הנעקר אלא הא קמ"ל דאפי' זרע שיש קוצרין ויש עוקרין אותה ג"כ לא יזרע אלא זרע שרק נקצר. דאל"כ חיישינן שיעקרו:

(ג) והא דלא גזרו כה"ג נמי בשדה שנחרש בה קבר. נ"ל דשאני התם דהרי אפילו בימות הגשמים דאז דין השדה כרה"י שספקה טמא (כטהרות פ"ו מ"ז) אפ"ה מדטומאתה רק מדרבנן דמאן יימר שנתפזר לשם עצם במקום שהלך. ואם גם נתפזר. מאן יימר שהסיטו. והרי מה"ט הקילו שיהא מותר לילך שם בלכתו ללמוד תורה ולישא אשה (כעירובין מז ע"א וע"ז יג ע"א) ומנפח ביה"פ והולך לעשות פסח אף שאין מותר כך בהולך לאכול תרומה (כפסחים צב ע"ב) ולהכי גם לנטיעת אילן לא גזרו בה כולי האי. אבל שנאבד בה קבר הרי בימות הגשמים יש בהילוך שבה חשש איסור דאורייתא ככל ספק טומאה ברשות היחיד:

(ד) ואע"ג דהפירות אפילו אותן שגדלין על הקבר ממש מותרים מדינא. אם לא משום כבוד המתים (כמגילה כט ע"א) דאי לא הך טעמא הו"ל זה וזה גורם. דקרקע עולם אינה נאסרת. כמו שהעיר ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל. וחילו מיו"ד (סספ"ז וסקמ"ב) ודלא כמשמע לכאורה מיו"ד (ס"ס שמ"ח וש"ך שם) ואפילו לי"א (יו"ד שס"ד) דקרקע הקבר עצמו נאסר. מדהו"ל תלוש ולבסוף חברו. אפ"ה הו"ל זה וזה גורם. דהרי יניקת האילן שע"ג הקבר. יונק נמי עד ט"ז אמות מהקבר (כב"ב דף כו ע"ב) ושם ודאי קרקע היתר הוא. י"ל דאפ"ה עכ"פ לכתחלה אסור לזרוע שם. דהרי אסור לגרום זוז"ג לכתחלה (כש"ך יו"ד קמ"ב סק"י) ורק בבא ההנאה אח"כ ממילא שרי. דהיינו דרך ההצלה ובכה"ג אפילו לכתחלה שרי לגרום זוז"ג (ש"ך שם סקכ"ה) משא"כ הכא היניקה מקרקע אינה הצלה. אלא ההנאה מגוף האיסור ממש. עוי"ל כיון שיכול האילן לחיות מהקרקע שסביב לו לבד סמוך להקבר (כערלה פ"א מ"ג) אע"ג שיונק השתא נמי מקרקע המותרת לא מחשב זוז"ג (עי' ערלה פ"ב מ"ח):

(ה) ונ"ל דלדברי רבינו אלו נ"ל דאף שהאהל שתחת ענפי האילן הו"ל סככות שאינו אהל רק מדרבנן מדאין בכל עובי ענף וענף טע"ט. והרי מדאורייתא אהל מעליא בעינן (כנדה סח ע"ב ותוס' נזיר נג ע"ב). אפ"ה בנאבד בה קבר גם לספק דרבנן חששו. ועוד צ"ל לדעת רבינו דאפ"ה באילן סרק שאין כל כך רגל אדם מצוי שם אצלו. הו"ל כמלתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן (כביצה י"ח ע"א). ומהו' משה טארן נ"י רצה לדייק מדקאמר תנא יתר בלשון סרק שאינו עושה פירות. ש"מ דמשום פירות נגעו בה. ולדעתי אם משום הא לא אריא. די"ל דמשום אין מקיימין נקט הכי. לאשמעינן דאפילו עץ פרי. כשהוזקן ואינו עושה פירות. נמי סרק מקרי ומותר לקיימו. ולא חיישינן למראית עין. ועמ"ש בס"ד בקופת הרוכלין בכלכלת שבת דיני רעגענשירם:

(ו) וקשה אי משום טומאה. וכי מה"ט נחמיר בה טפי מנאבד בה ודאי קבר. י"ל היא הנותנת דמדהיא רק ספק יש לחוש שיקילו בה טובא. מדלא הוחזקה בקבר. להכי עשו בה הרחקה טפי:

(ז) והר"ש הוכיח מסוגיא דש"ס דבדיקה דסיפא היינו שתועיל גם לאכילת תרומה. אבל בדיקה דפסח לא נזכר במשנתינו איך תהיה. ורק ר"י אמר שמואל כך פי' בש"ס (פסחים צב ע"ב) מנפח אדם ביה"פ והולך. [ונ"ל דהאי מנפח פירושו כהדא דאמרינן (ביצה יב ע"ב) מנפח על יד על יד ואוכל. וה"נ ר"ל שלוקח כל העפר הרפוי במקום שרוצה לילך. מלא חפניו. ומריק מיד אל יד. ונופח לראות אם יש שם עצם]. ואע"ג שאין זה בדיקה גמורה כבכברה בסיפא. אפ"ה בעושה פסח הקילו גם בבדיקה כזו. ולכאורה היה נ"ל ראיה להר"ש. דאי בדיקה דרישא היינו שכוברו. א"כ למה לא יסמכו אבדיקה כזו גם לתרומה הרי אין לך בדיקה גדולה יותר מזו. ואת"ל דיש לחוש שמא לעולם בשעת הלוכו היה עצם כשעורה תחת כפות רגליו. והסיטו אלא שאח"כ הפריחו הרוח לצד אחר. ולהכי לא מצא בכברו כלום. ליתא . דהא תינח בשהלך בביה"פ ועשה פסח. ואח"כ נודע לו שהלך בביה"פ ובודק. איכא שפיר למיחש כנ"ל אלא הרי רשאי נמי לבדוק לכתחלה ולילך אחר כך לעשות פסחו. וא"כ בכוברו מקודם למה לא נשרינן לו לעשות כן גם בלכתו לאכול תרומה. דאי"ל דגם בכה"ג איכא למיחש שמא בדיקתו להלוכו. יפריח הרוח עצם כשעורה מן צד המסילה להמקום שבדק. ליתא. דכיון דלא אתחזק טומאה במקום שהולך דהרי בדק ולא מצא. תו הו"ל כספק נפילה דלא חיישינן לה בכל דוכתא (כי"ד קי"א). ואת"ל הרי ע"כ משנתינו לא מיירי בשרוצה לילך דא"כ מ"ט דב"ש דמקילי בנזיר וסמכו אבדיקה שיהא רשאי לילך שם וכי מה מצוה איכא בהילוכו שם. אלא ע"כ דמשנה מיירי בשבודק אחר הלוכו. ומשו"ה מקילי ב"ש שלא לטמאו מספק. י"ל דלעולם בשבודק קודם הלוכו. ואפ"ה מקילי ב"ש בנזיר. וכגון בשרוצה לילך דרך ביה"פ להביא קרבנותיו. וסמכו אבדיקה כדי שלא ישהה לקרבנותיו (כמ"ק יז ע"ב). וא"כ קשה שפיר כיון דגם לכתחלה שרינן לבדוק. דלא חיישינן גבה לנפילת איסור. א"כ אי בכובר העפר מיירי למה לא נקל כה"ג גם בשרוצה לאכול תרומה. הרי גם בהולך לאכול חולין בטהרה לא הו"ל למיחש למידי. אע"כ כהר"ש דהא דשרינן בלכתו לעשות פסח. היינו אפילו בבדיקת מנפח על יד וכדאמרן. אבל בדיקת כברה מהני להבא ולעבר. ואפילו לתרומה ולחולין. וא"ת א"כ למה מצרכינן במשנה ה' נטילת העפר בעומק ג' טפחים. הרי בכובר עפר תחוח שלמעלה סגי לכל מילי. ולמה מצרכינן שם לסלק העפר לגמרי מאותו מקום. י"ל התם מצרכינן עומק ג"ט. כדי שיהא רשאי לילך שם בטהרה. גם אחר שישוב לחרוש אחר בדיקתו. דאז לא מהני בדיקתו שקודם חרישה שניה. שהרי ע"י חרישה שניה. אפשר שיעלה עצם כשעורה מתחתית התחוח ויהפכנו למעלה ויעשה בו היסט כשילך שם. להכי סגי כשמסיר העפר שעד ג"ט בעומק לגמרי תו ליכא למיחש למידי. מיהו נ"ל דלשאר רבותינו י"ל דלעולם בדיקת כברה ונפוח רק בפסח מהני. ורק בדיקה דנפוח לא שרי רק להבא בשרוצה לילך. וכדמשמע לישנא מנפח אדם ביה"פ והולך דהיינו להבא. ולהכי הקילו גבי פסח בנפיחה. משא"כ בדיקה דמשנתינו דכוברו. היינו בשכבר הלך ורוצה להקריב פסחו. לא סמכינן אבדיקה דנפוח בהשביל שהלך בו. דשמא בין הילוכו לבדיקתו הפריח הרוח העצם מהשביל ולהכי לא סגי עד שיכבור כל העפר התחוח שבשדה. ומה שהקשה רתוי"ט בשם תוס' היאך מערבין לנזיר בביה"פ. במח"כ הרי יכול לילך לשם ביהש"מ על אדם ובהמה שכחן יפה וכמשנה ו' וכדומה:

(ח) כך פירשו רבותינו. ונ"ל דקמ"ל תרומה אע"ג דאיכא באכילתה עשה. אפ"ה אין סומכין על הבדיקה בין להבא בין לעבר. וקמ"ל נזיר אף שכשלא תסמך על הבדיקה להבא או כשתטמא בשכבר הלך אתה משהה קרבנותיו עי"ז אפ"ה אין סומכין על הבדיקה. אבל בשאר עוסקי בטהרות לכ"ע אין סומכין על הבדיקה. וא"ת עכ"פ הרי קמן דב"ש לקולא והרי לא נמנה בעדיות (רפ"ה). ואי"ל דב"ה ה"ק א"צ לבדוק. וא"כ יהיה ב"ה לקולא. ליתא. דא"כ לא יהיה דוגמת אין בודקין לתרומה שהוא ודאי לחומרא. דהרי בדיקתו לתרומה לא בשכבר אכל. דא"כ מה נ"מ. אלא בשרוצה לאכול. ובכה"ג ודאי אין בודקין אין ר"ל א"צ לבדוק דאלמה לא ואיך יקל בתרומה כל כך. הרי אפילו בתרומה טמאה צריך לשמרה שלא תתטמא יותר. מדכתיב משמרת תרומותי (בכורות לד ע"א). אלא ודאי ר"ל דלא מהני גבה בדיקה והו"ל לחומרא. י"ל כד אתשיל בי מדרשא לענין שיהיה חייב להביא קרבנותיו אתשיל. והו"ל ב"ה לקולא. וכן מתרץ הש"ס (חולין נב ע"ב. ועי' לעיל פי"ג סי' ל'). ומה שהקשה רתוי"ט הכא להר"ב רפ"ג דיבמות. שכ' דכל היכא דאשכחן דב"ה מחמרי טפי מב"ש מהפכינן דברי ב"ה לב"ש. וכך כתב גם הגאון רב"א הכא. דבאמת לב"ה רשאי לבדוק. והקשה רתוי"ט על זה דמה הועלנו הכא בזה. דהרי אי נימא דלב"ה בודקין. יהיו ב"ה נגד משנה ערוכה (פ"ז דנזיר מ"ג) דתנינן דאין נזיר מגלח על ביה"פ. אף כשיבדק וימצא שם עצם. יפה תברה לגזיזא דקושיא זו ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל. דהתם היינו רק שאינו סותר ואינו מביא קרבן טומאה. אבל עכ"פ פשוט שכשימצא עצם כשיבדוק. יצטרך להטהר בהזאה ג' וז' וטבילה קודם שיביא לקרבנותיו. ונקיטנא בשפולי גלימא דמלכא ה"נ ע"ר זצוק"ל ואוסיף בה דברים. דאילה"ק א"כ למה נקט נזיר. הרי כל העוסק בטהרות כשהלך שם נמי צריך הזאה וטבילה. י"ל קמ"ל דדוקא נזיר ס"ל לב"ה גבי' דסומכין אבדיקה. משום דאע"ג דגם כשלא יבדוק אינו סותר. וכדאמרן. עכ"פ כשתטמאו ישהה קרבנותיו. אבל בשאר עוסקי בטהרות. לא סמכינן אבדיקה. מדאין כאן חשש כשתטמאו מספק. ול"מ היה נ"ל לתרץ קו' רתוי"ט דמשכחת לה קולא לב"ה דבודקין היינו שכשימצא עצם רשאי להשהות קרבנותיו:

(ט) אמנם לדברי שארי רבותינו שהבאנו לעיל סימן ל"ב. דלא ס"ל כהר"ש אלא דאפילו נכבר עפר ביה"פ בכברה. אפ"ה לא מהני לתרומה. דחיישינן שמא לא בדק יפה. א"כ כשבדק ומצא.עצם אע"ג שמסלקו אפ"ה חיישינן להבא. מיהו נ"ל דכשמכסה הדרך בקרשים או בשאר מילי. כל שישוער שכשילך שם לא יניע עצם כשעורה שתחת המכסה שרי לילך שם אפילו לדבר הרשות וכרוצף ביה"פ דמהני. רק דתנא לא מיירי בהליכה דלהבא. רק כשבודק להליכה דלשעבר מיירי. מדמסיים טמא. ורק בסוגיא דפסחים (צב ע"ב) מדנקט מנפח ביה"פ והולך לאו להבא משמע. ובדיקה כזו דלהבא ודאי רק לפסח מהני:

(י) הר"ש והר"ב פי' שחפר והסיר כל אבן מעל פני השדה. היינו עיזוק. והביאו ראיה שזהו פי' המלה מדכתיב ויעזקהו ויסקלהו. ובמחכ"ר משם לא מוכח רק דעוזק היינו חופר. וא"כ לא מצריך ר"ש סיקול. וגם רש"י שם (בישעיה ה') פי' מלת ויעזקהו שעשה לו גדר סביב. והוא מלשון עיזקא בארמית. דהיינו טבעת שהקיף הכרם בגדר כבטבעת. ותו ק' לרבותינו דמה מהני שבדק תחת האבנים המפוזרין ודלמא בין זה לזה שלא בדק שם. שם מונח עצם כשעורה. אולם מצינו בלשון חכמים מלת עוזק. כגון העוזק תחת הזיתים (מנחות דף פה ע"ב) ופי' רש"י התם שחפר סביב האילנות בעיגול כטבעת כדי להסיר משם האבנים שסביב השרשים שמעכבין הגידול. ונ"ל דמיירי הכא בשדה אילן שהיה שם קבר. וחרש רק סביב האילנות כי כך היה דרכן. וא"כ לא נטמא מטומאת ביה"פ רק מקום שחרש. ואח"כ עוזק וחופר סביב האילנות לבקש שם אבנים להסירן. ולהכי סגי ליה לר"ש בחפירה זו. דהרי לא נטמא רק אותו מקום שחרש:

(יא) והנה רבותינו הר"ש והרא"ש והר"ב סתמו דבריהם. ופירשו דר"ל עבד של ישראל. והרמב"ם (פי"א מטו"מ ה"ט) כתב עבד מישראל. ומתוך כך הרתוי"ט הניף ידו בעים רוחו. וכתב דא"א לפרש כוונת הרמב"ם דר"ל עבד עברי. דפשיטא דנאמן. ואי דר"ל עבד כנעני ק' אמאי יהיה נאמן. הרי מדקתני בתוספתא דאפילו עבד ואשה עושין מדור. וק' דאי עושה היאך יהיה נאמן אטומאתו. ומפני הלחץ זה הדחק. במחכ"ר נכנס בפרצה דחוקה. ומוקי לה בעבד ישראל שנמכר לעקר או לגר תושב. ותמהני מאד דעדיין לא נרפאה הקושיא. דממ"נ אי עבד עברי שנמכר לגר תושב. הרי ישראל גמור הוא. ואמאי לא מהימן וכי מורא רבו יהיה לו כמורא שמים להכשיל רבים בכרת ומיתה בידי שמים. והרי טהרות חמירי להן לאינשי אפילו טפי משפיכות דמים (כיומא כג ע"ב). ואי משום דעבר בבית רבו כמה עבירות דאורייתא אי לא אתו סהדי עלי' פשיטא דמהימן ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן (שבועות דף מו ע"ב). ואי דכבר אתו סהדי עלי'. פשיטא דלא מהימן וגרע מאשה (כח"מ ל"ד). ואי בעבד כנעני שמכרו רבו ישראל לעובד כוכבים או לגר תושב. הרי אף שבאמת יוצא לחרות עכ"פ צריך גט שחרור. ואכתי לא אפקתיה. וא"כ לפי סברת רתוי"ט שכל עבד כנעני שבבית ישראל אינו נאמן מכ"ש אחר שנמכר ונטמע בין העובדי כוכבים איך יהיה נאמן. אמנם אעיקרא דדינא פירכא. דדבר זה שכתב רתוי"ט קשה כחומץ לשנים וכעשן לעינים. דלמה עבד כנעני שמל וטבל לא יהיה נאמן לכה"פ כאשה בטומאת מדור. כבכל מילי דרבנן וכדאמרינן (פסחים דף ד ע"א) דעבד ואשה נאמנין בביעור חמץ. דהימנוהו רבנן בדרבנן. וכ"כ אמרינן בעירובין (דף נח ע"ב) דמה"ט עבד ואשה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת. וכללא אמרינן (ספ"ק דר"ה) דאחר שהזכיר שם התנא העבדים בכלל הפסולים להעיד. קאמר התם. זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה וכו' משמע ודאי דהא עדות שאשה כשירה לה גם עבד כשר. דדינו לענין עדות לגמרי כאשה ישראלית. ומה שהקשה רתוי"ט דאי עושה מדור היאך יהיה נאמן. תמהני אלמ' לא וכי עי" "פ על זה לא נחשד. ואינו חשוד לאותו דבר. ותו הרי גדולה מזו מצינו דאפילו זנות בעצמו דחשיד עלה כדאמרינן (גיטין יג ע"א) זילא ליה פריצא ליה. דעבדא בהפקירא ניחא ליה. ואפ"ה נאמן בזנות שבויי' דרבנן (ככתובות דף כז ע"ב). ובל"ז במחכ"ר ננפד. בידן. דאזלא לה קו' רבינו הנ"ל מכל וכל. דמה שהקשה דכיון דעושה מדור כמפורש ברישא דתוספתא. א"כ איך יהא נאמן. אולם נחזי אנן למה לא נדמה בתוספתא זו אשה לעבד. דכמו דאשה דתני בתוספתא ברישא במדור. ובסיפא בנאמנות. לאו בחדא מחתא מחתינהו. דנימא דזו כזו. דהרי רישא ודאי באשה עובדת כוכבים שהיא עצמה עובדת כוכבים מיירי. ואשה דתני בסיפא דנאמנות ודאי באשת ישראל מיירי. ה"נ ודאי גם עבד דגבי מדור ברישא. היינו עבד של עובד כוכבים. והוא עצמו עובד כוכבים גמור. רק סד"א דמדכבוש תחת יד רבו לא יניחנו רבו להכניס זונה לתוך מדורו או גם לקבור שם נפליו. ולפיכך לא יעשה מדור קמ"ל. וסיפא בנאמנות קמ"ל בעבד כנעני של ישראל שמל וטבל. ככל סתם עבד שבש"ס שחייב בכל המצות שחייבת אשה בהן. ודינו בכל דבר כמותה גם בנאמנות. וזה נמי כוונת רבותינו המפרשים הנ"ל שפירשו בעבד דהיינו של ישראל. ובאשה פירשו דהיינו ישראלית. תרווייהו לאפוקי מרישא. דעבד היינו של עובד כוכבים. ואשה היינו אשת עובד כוכבים:

(יב) וא"ת תינח בשר עצמות מי איכא למימר אכלום. י"ל נפל דרכיך גם בעצמות איכא למימר אכלום. א"נ מדמצויין שם הנך ודאי גררוהו למקום אחר (כפסחים דף ט ע"ב). וא"ת עכ"פ וכי חולדה קטנה יחידה יכולה לאכול ולגרור נפל שלם וגדול. י"ל חולדה כעכבר רשיעא דלא די דאכלו אלא דקראו לחברייה ואכלו עמהן (ירושלמי ב"מ פ"ג ה"ה). א"נ הא דנקט דחולדה מצויה שם. לאו בחולדה יחידה מיירי. אלא שם המין נקט. ור"ל דוקא במצוין שם חולדות רבות:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.