תפארת ישראל - בועז/אהלות/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ אהלות ו

(א) ומה שהקשה בתוס' חדשים דהרי בב"ב (ד' י"ט ב') מוכח דגם שאר כלים שאמק"ט חוצצין וא"כ איך הכא לא מהני כשהכלי שאמק"ט רק תומך האהל. במח"כ התם הרי מבואר שם דרק עם דפנות אהלים מצילין כלים כהנך. משא"כ הכא. וכמש"ל סי' ב':

(ב) ונ"ל עוד דקמ"ל תו דאע"ג שהמפתח אמק"ט. ואילו היה מונח בהחלון ומיעטו מטע"ט היה חוצץ עם דפנות אהלים. אפ"ה דוקא בכה"ג שכשתחבו וחברו לדפנות אהלים כבר נתבטל קצת מהיות כלי ונחשב כדופן עצמו ומציל. אבל הכא שרק סמך עמו הדלת שחוצץ עדיין שם כלי עליו. ומדנסמך החציצה ע"י כלי אינו חוצץ [ומתורץ בזה קו' הרא"ש]. ותו קמ"ל גם ברישא. דסד"א דדוקא כשלא נעשה ע"י אדם בתחלה. וכגון שנסגר הדלת ע"י רוח. או גם ע"י אדם אבל לפני שעה ושתים. אבל דלת זו דאע"ג דהשתא עומדת בפ"ע מסוגרת. עכ"פ הרי רק לפני רגע נסגרה ע"י אדם ומפתח. להכי סד"א דאע"ג דהשתא כרגע סלק האדם ידו והמפתח לא תחוץ קמ"ל. וא"ת עכ"פ בלא יכול הדלת.עמוד בפ"ע אמאי טמא להוי כשנים שעשאו מלאכה בשבת. דעכ"פ לר"ש לא מחשב כאילו עשאו לבדו (כשבת פ"ו מ"ה. וזבים פ"ד מ"ד ועמש"ש בס"ד). י"ל התם רק כשב' כוחות סבבו הדבר. משא"כ הכא כשלא יכול הדלת לעמוד בפ"ע אין כח בהדלת לסייע בהסגירה. ורק כח האדם לבדו גרם ההסגר. והדלת היא רק נפעל ולא פועל. ולפ"ז בד' נושאין נדבך (במ"א) אם ב' מתומכי הנדבך היו כלים או אדם. וב' האחרים היו אבנים שאמק"ט. באמת לר"ש לא הוה כנתמך בדבר המק"ט. משום דבאמת גם האבנים סייעו בהתמיכה להנדבך ורק לרבנן לשטתייהו הו"ל כנתמך ע"י דבר המק"ט:

(ג) ורתוי"ט כ' שצריך שלא הוכשרו הגרוגרות. וכך כתב הרמב"ם ג"כ (פט"ו מטו"מ ה"ב). ותמוה דכיון שנסרחו ולא חזו לאדם. אפי' נתרטבו אין כאן הכשר דהרי לא מק"ט כלל. ואת"ל מדתנן (טהרות פ"ח מ"ו) דכל המיוחד לאדם טמא עד שיפסל לכלב והנך גרוגרות אף שנסרחו אכתי חזיין לכלב. ליתא דכבר כתב רכ"מ (פ"ב מאוכלין הי"ד) דרמב"ם ס"ל דהיינו רק לאפוקי טומאה מינה כשכבר נטמאו מקודם. משא"כ שלא יקב"ט. ודאי סגי בשנסרחו ולא חזו לאדם. ותו ק' דרתוי"ט כ' דהכי מוקי לה בב"ב (ד' י"ט ב'). ובמחכ"ר התם לא מוקי לה שלא הוכשרו רק ברקיק. אבל בגרוגרות מוקי לה שהתריפו. ור"ל שהתליעו ובהכי לחוד סגי. דכיון שהתליעו ונסרחו לא חזו לאדם ולא מק"ט. ואי"ל דלרמב"ם הא דמוקי לה הש"ס בשהתליעו. לא מיירי בשהתליעו כל כך עד דלא חזי כלל לאדם. דא"כ פשיטא ומאי קמ"ל. אלא דמיירי אף דחזי עדיין לאדם ע"י הדחק. והרי שמעינן ליה להרמב"ם (פי"ח משבת ה"ג) דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. ולפיכך נמי מק"ט כשיוכשרו. ואפ"ה מדלא חשיבי מבטל להו התם. הא בורכא. דאי חזו ע"י הדחק לאדם. כ"ש דחזו לבהמה. ואכתי קשיא כדמקשי הש"ס על תבן דמדחזי לבהמה לא מבטל להו סתם. אע"כ דמיירי שהתליעו כל כך עד שאפי' לבהמה לא חזו. והדרא קושיא לדוכתא. דא"כ מה מהני ביה הכשר. הרי אפי' בחזי לבהמה אף בהוכשר אמק"ט וצ"ע:

(ד) וא"ת ממ"נ אי מיירי הכא בשבטלו להכלי שם. ודעתו שלא לפנותה משם. א"כ כמו דמהני ביטול להכלי עצמו בשגבו נגד הט מאה. ה"נ תהני ביטול להגרוגרות שלא יהיה נחשב כאילו נתמכו בכלי. דהא מדבטלו תו לא מחשב ככלי. ואי מיירי בשלא בטל להכלי. א"כ היאך כתב הר"ש והר"ב דגבו נגד הטומאה מציל. הרי אינו מציל רק כלי טהור. שאין דעתו לפנותה. י"ל דלעולם הכא מיירי בשלא בטלו להכלי. ואפ"ה דוקא בממעט רווח החלון מטע"ט ולא סתמו כולו. צריך שיבטלנו שם. אבל בשסתם כל החלון. אף שדעתו לפנותו. אפ"ה עכ"פ כשגבו נגד הטומאה סותם. וכ"כ הר"ש הכא ותוס' ב"ב (ד' כ' ע"א ד"ה היא). אולם להראב"ד (פט"ו מטו"מ) רק בחלון שהוא ד' על ד' טפחים. צריך שיבטל הדבר שהניח שם למעט הרווח. אבל לא בחלון שקטן מזה. ולרמב"ם שם דבין בשהניחו שם למעט הרווח ובין שסתמו כולו. צריך שלא יהיה דעתו לפנותה. א"כ ע"כ דהכא מיירי שבטל להכלי במקומה. ואפ"ה דוקא אם כדי שתציל הכלי בעצמה בפני הטומאה. כגון שגבה נגד הטומאה מהני לה הביטול. אבל כשפה הכלי נגד הטומאה. הרי נטמאה הכלי בעצמה. אף שתחובה שם כל שלא חזקה שם במסמרים. להכי מדהועמדו הגרוגרות ע"י כלי טמא. אינן חוצצין (ועי' במחצצים סי' ה') דאחרי רבים להטות:

(ה) ונ"ל דמה"ט שייכי משנתינו לשנוייה בתר משנה דלעיל בקנקנים שטחן בטיט. דאמרינן דביכול הטוח בפ"ע לעמוד חוצץ. והכא אין הטיח חוצץ. אלא דהתם יש להטומאה מקום להתפשט במקומה. להכי הוה הטיט שפיר חציצה. משא"כ הכא שהטומאה רצוצה:

(ו) וא"ת דכמו דברישא שדינן להטומאה לתוך הבית. והעומד למעלה טהור. ה"נ במונחת הטומאה בחציה שלחוץ. נשדייה להטומאה כאילו מונחת בחוץ והעומד למעלה יהיה טהור. תירץ ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל דהכא שאני. דהכותל לא לצורך חוץ נעשה. דכותל לתוכו עשויה (כפסחים כ"ו א') ואפ"ה רק החצי שלפנים כלפנים דמי דחצי שלחוץ אינו עשוי רק כדי לעבות ולחזק הכותל שלפנים ממנו. ונ"ל בו"ת עוד דמה"ט נקטו הר"ש והר"ב בהך בבא דמיירי בכותל שבין בית לחצר דלרבותא נקטו חצר. דלא מבעיא בכותל שבין הבית לרה"ר. דאין תשמיש רה"ר חשיב כלל. ולא לצורך רה"ר נעשה הכותל. להכי ודאי אמרינן דבמונחת הטומאה בחצי הכותל שלחוץ. שהעומד למעלה טמא. אלא אפי' בכותל שבין בית לחצר. דגם תשמיש החצר חשוב. וגם בעבורו אדם עושה כותל. ולהכי סד"א שיהיה דינו ככותל שבין ב' בתים. וכשמונחת הטומאה שם בהחצי שלחוץ. הו"ל כמונחת טומאה בחצר. ויהיה העומד למעלה טהור. כמו ברישא. קמ"ל דעכ"פ חצר לא עדיף כבית. ותו נ"ל דלא מיבעי כותל שבין בית לחצר. אלא אפי' אין כאן בית כלל. אלא כותל מקיף לחצר והטומאה רצוצה בחצי הכותל אפי' שלפנים. אין תשמיש החצר חשוב כ"כ דנשדייה טומאה לפנים. אלא בכל מקום שמונחת בהכותל. העומד כנגדה למעלה טמא. דלא עדיף ממגדל לעיל (רפ"ד) דלא דיינינן מחיצתו כמחצה על מחצה. ורק בבית שתשמישו חשוב ורגיל דיינינן חציו שלפנים כלפנים.

(ז) ואעפ"כ נראה קצת לדקדק. דמדלא קאמר הכא קרוב לפנים הבית טמא וכו'. קרוב לחוץ הבית טהור וכו' מחצה למחצה וכו' וכלישנא דקאמר לקמן (מ"ד) גבי כלים בכותל. ש"מ דלא ראי זה כראי זה. דהתם מחצה על מחצה דקאמר היינו שמונח הכלי במרחק שוה מבפנים כמבחוץ. אבל הכא דקא מזכיר התנא חצי כותל. ועלה מסיק מחצה על מחצה ע"כ ר"ל על חציו ממש. ועל כרחך נכוף אזנינו לפרש כפי' ע"ר הגזצוק"ל. אלא דק"ל לפ"ז א"כ מ"ש טומאה מכלים. ואי משום דקדוק בלשון הנ"ל. י"ל דכל חדא מהנך ב' בבות מגלה על חברתה. והכי אורחיה דתנא. וכמ"ש התוי"ט (פ"ט דנדה מ"ה) ועי' בפנים סי' ל"ו ודו"ק:

(ח) ותמוה וכי יהיה חצי העליון של התקרה יותר שייך להעליה. טפי מחצי התחתון של המעזיבה. דאמרינן (במ"ד) דשייך להבית לבד. והרי כל המעזיבה הוא למעלה מהתקרה. אולם גם להר"ש והר"ב שפירשו שאין הטומאה יוצאה לתוך הבית. אלא בוקעת ועולה. ק' תרתי. חדא היאך אפשר שיהי' הבית טהור. וכי גריע טומאה בהקורות מטומאה בחצי תחתונית המעזיבה. שהיא למעלה מהתקרה. דאמרינן לעיל דהבית טמא. ותו ק' אמאי נימא דבהעליה כנגד הטומאה טמא. וק' וכי עדיף כח הטומאה שבתקרה דאמרינן שבוקעת למעלה לעליה. ואילו היה הטומאה בחצי התחתון של המעזיבה. שהיא למעלה מהתקרה. אמרינן דהעליה טהור. דרק לבית שייכי. וגם אי נימא כרתוי"ט דגם לר"ש ור"ב בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת. וכן פסק נמי הרמב"ם (פכ"א מטו"מ) ק' קושיתינו הנ"ל. וגם פי' מהר"מ שהביא רתוי"ט. דר"ל דמטמא כל הרווח שלמעלה בעליה ושלמטה בהבית ק' קושייתינו הנ"ל. ותו ק' אליביי' דכל רבותינו מ"ש תקרה ממעזיבה. דבמעזיבה דיינינן במחצה על מחצה. ובתקרה אמרינן בוקעת. והן אמת שלהגאון רב"א נוכל לישב קצת ולומר דמשנה ה' מיירי בתקרה שאין עליה מעזיבה (כסוכה ט"ו א') אבל לשאר רבותינו אפי' נוקי הכי ק'. אולם לרכ"מ (פכ"ד מטו"מ) יתישבו כל קושיתינו הנ"ל. במה דאמרינן בתוספתא של בנין ידון מחצה על מחצה. ושל סלע ידון כקליפת השום. וא"כ י"ל דהא דקאמר הכא טומאה בין הקורות לאו במונחת הטומאה בין קורה לחבירתה. אלא שמונחת בהחור שבקורה עצמה. וא"כ י"ל דוקא בטמונה הטומאה במעזיבה שנטוחה בידי אדם. הו"ל כטומאה בבנין שנידן מחצה על מחצה. אבל בטמונה הטומאה בתור שבקורה. הו"ל כטמונה בחור שבסלע. שבשניהן נעשה ההפסק שבין הטומאה להרווח שבבית ושבעליה בידי שמים. דיינינן לה כקליפת השום. ועל כרחך דהכי גמרינן לחלוק זה בהלכה למשה מסיני ככל הלכות טומאה:

(ט) ולרמב"ם תחת עמוד דהכא. היינו תחת הכותל המפסיק בין הכוכין. וק"ל דא"כ למה לא כללינהו תנא בחדא בבא בהדי כותל דרישא. והכי הול"ל טומאה בכותל או תחתיו. דהרי גם כשהטומאה תוך הכותל אמרינן דבוקע ועולה. ותו מ"ש לעיל דקרי לה כותל. והכא שם חדש קורא לה עמוד וצ"ע:

(י) ומ"ש בתוספתא (פ"ז) דביש במקום הטומאה שבעמוד טע"ט דינו כקבר סתום. הרי מפורש שם דבעמוד שבבית מיירי. והיינו מדהוא בבנין. ונ"ל עוד דמה"ט נקט הך דינא בטומאה תחת עמוד שבמערה. ולא נקט בשהטומאה תחת הכותל דנקטה ברישא. דהיינו בכותל שבין הכוכין. ה"ט משום דכל מה דבעי לאשמעינן הכא. היינו שאין דינו כקבר סתום. אף שיש רווח בכל צדדי הבליטה שעל הטומאה. והרי בהכותל שבין כוכין שאין רווח סביב לו. פשיטא שאין בליטת הכותל נידון כנפש על הקבר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.