תפארת ישראל - בועז/אהלות/ז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תפארת ישראל - בועזTriangleArrow-Left.png אהלות TriangleArrow-Left.png ז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תוספות רבי עקיבא איגר
תפארת ישראל - יכין
תפארת ישראל - בועז


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
ר"ש
הון עשיר
רש"ש


דפים מקושרים

(א) וכך נלפע"ד ליישב פי' משנתינו. ולזה נוטין גם דברי רבינו רב"א זצוק"ל. ובזה יתורץ גם קו' הראב"ד להרמב"ם (פכ"ה מטו"מ ה"ג) על שלא הביא סיפא דמשנה זאת. ולפי דברינו ניחא דסמך הרמב"ם א"ע במה שכבר כתב לעיל מינה (פ"ו מטו"מ ה"ח) דדוקא בבנין הוה קבר סתום:

(ב) אמר המחבר בעוד לא נסתה כף רגל היונה החלשה הצג בהסתעפות דיני אהלים ראה ראיתי כי טוב להקדים כללים ככלילי תפארת בראש הסתעפות הנ"ל. למען שכנפשפש אח"כ במעשה. נבוא אליהם כאדם בשלו. ונהיה בקיאים בהם בשמותיהן ובדתיהן שונות עונות. וראה קראתי בשם הקדמה זו
פתח האהל ובו ח' דלתות
(א) עור או אריג משער בע"ח או מצמר או מפשתן. כשהאהיל א' מהן על מת או על שאר דבר מטומאותיו שמטמאין באהל הרי אף שהאהל שנעשה מא' מכל הנ"ל אית ביה תרתי לטיבותא. שלא נעשה אהל מכלי. וגם הוקבע ונתחבר בארץ. אפ"ה לא די שמטמא כל הטהרות שהיו בהאהל תחתיו. אלא גם האהל בעצמו נטמא. והרי הוא טמא. ככל בגדים שנגעו במת. שהאהל הוא אב הטומאה לטמא במגע. אף לאחר שהוציאו המת מתחתיו. ומדנטמא האהל אע"ג שמחובר בארץ. לפיכך ג"כ אינו חוצץ בפני הטומאה. וכל זמן שהטומאה תחתיו. כל הטהרות שלמעלה ושלמטה כנגד כל האהל טמאין. וצריך האהל ההוא לטהרתו הזאה ג' וז' וטבילה. מיהו כלי שנעשה ממינים הללו שהאהיל על מת. אפי' רחב הכלי רק כ"ש נטמא הוא עצמו. אבל אין מביא טומאה תחתיו ממקום למקום. אם אין הכלי רחב טע"ט. ושיהיה אויר תחתיו בגובה טפח. אבל בלא האהיל על המת כלי. רק חתיכת אריג ממינים הנ"ל אז גם המאהיל עצמו לא נטמא רק כשיהיה בדבר המאהיל כפי השיעור המפורש במין ההוא (בכלים פכ"ז מ"ב).
(ב) אהל הנעשה מנסרי עץ או מאריג קנבוס צמר גפן או גמי. או משאר צמחים גדולי קרקע או מאריג משי או אהל הנעשה מחרס או מתכות. בכל הנך דוקא בתרתי לריעותא מק"ט דהיינו שהוא כלי ואינו קבוע בארץ אז מק"ט בשהאהילו. ואינן חוצצין בפני הטומאה. הכל כמבואר בסי' א' חוץ מכ"ח אף בתרתי לריעותא עכ"פ מדאמק"ט מגבו לפיכך אם גבו נגד הטומאה לא נטמא הכ"ח. וגם חוצץ בפני הטומאה כשהוא סמוך עם דפנות אהלים או עם המעזיבה. דבלי דפנות אהלים. אפי' היה הכ"ח סתום עם צמ"פ אינו מציל רק על תוכו. אבל תחתיו ולמעלה ממנו טמא [כפ"ט מט"ז. ועי' מחצצים סי' י"ב. ועי' עוד לקמן בפ"ז כמה אופנים הבאה טומאה וחציצה בפני הטומאה]. וכל זה בשהי' המאהיל כלי ואינו קבוע בארץ. אבל בחדא לריעותא. דהיינו שאינו כלי אפי' אינו קבוע בארץ. או שקבוע בארץ אע"פ שהוא כלי גם בהאהיל על המת לא נטמא הוא עצמו וגם חוצץ בפני הטומאה שלא תבקע בו מלמעלה למטה ממנו או אפכא. וגם לא מצד א' לצד האחר במפסיק בין ב' אהלים. מיהו כל זה להראב"ד ותוס'. אבל להר"ש (פ"ח דאהלות מ"א) כל דבר שנטוי כאהל. אפי' הוא אריג מצמר ופשתן וכ"ש משאר דבר אף שמק"ט ונטמא האהל עצמו. אפ"ה חוצץ בפני הטומאה. (ג) אהל הנעשה מעצם או זכוכית או מבריות הים או כלי המחזיק מ"ס. בכל הנך אפי' כשיש בהן תרתי לריעותא. שהן כלי ואינן קבועין בקרקע. אפ"ה כשהאהילו על המת. לא נתטמאו הן עצמן. וחוצצין בפני הטומאה. אולם כל הנזכרים בג' כללים הנ"ל אם האהילו על הטומאה והטהרה ביחד אפי' רחוקים הטומאה והטהרה זמ"ז אלף אמות נטמא הטהרה. וכל הנך דאמרינן גבייהו בג' כללים הנ"ל שחוצצין בפני הטומאה היינו בין שהיה הטומאה למטה מהדבר החוצץ והטהרה למעלה ממנה או אפכא או שהי' הדבר החוצץ נטוי כדופן באמצע האהל בין הטומאה לטהרה. (ד) אהל הקבוע בארץ ואפי' הוא מצמר או פשתן אם נגע בו כזית או שאר טומאות ממת מבחוץ באופן שלא האהיל האהל על הטומאה. או שא' משאר אבות הטומאה שאינן מטמאין באהל. נגע באהל אפי' מבפנים. לא נטמא האהל. דמדנקבע בארץ הו"ל כבית בנוי בארץ שאמק"ט כלל. מיהו גם באינו קבוע בארץ. דוקא אם הוא כלי מהנזכרים לעיל בכלל. א' ב' מק"ט בנגע בהן שום טומאה מבחוץ או מבפנים. ואז שני הצדדים טמאין. אף שלא נגע רק בצד א'. (ה) ולא עוד אלא אפי' בהאהיל כזית ממת על אהל קבוע אפי' הוא של פשתן. ואפי' הוא כלי כיון שהוא קבוע לא נטמא האהל. דלא רבתה תורה שיהיה האהל נטמא אפי' הוא קבוע רק בשהכניס הטומאה לתוכו. ולא בשהאהיל הטומאה על האהל. אלא הו"ל כהאהיל מת על בית קבוע שלא נטמא הבית. (ו) אמנם בהאהיל אחת מטומאות המת שמטמא באהל על אהל שאינו קבוע בארץ אז יש חילוק. דאם האהל הוא כלי. בין שהוא מאותן הנזכרים לעיל סי' א' או משאר מינים הנזכרים לעיל סי' ב' שמק"ט. אז בהאהיל טומאת מת עליו נטמא הכלי ההוא בכל צדדיו. אף שלא האהיל רק בצד א'. ובאין האהל כלי. והאהיל טומאת מת על האהל. אע"ג שאין האהל קבוע. בין שהאהל מצמר ופשתן או ממין אחר. אמק"ט כלל. וכדאמרן דלא רבתה תורה לאהל. רק כשהטומאה מבפנים ולא כשהאהיל טומאה על האהל מבחוץ. (ז) אהל הנעשה מהמינים הנזכריה בסי' א' והיה האהל קבוע בארץ. אפ"ה כל עוד שהמת בתוכו. כל הנוגע בו אפי' מאחוריו. הו"ל כנוגע במת עצמו. וכשפוד באהל. ור"ל שהשפוד נגע בהאהל מבחוץ. דאמרינן דאין האהל מתחשב (כפ"א מ"ג) דמשום שהמת עדיין בהאהל. הו"ל השפוד שנגע בהאהל מבחוץ כאילו נגע בהמת עצמו. אולם משיצא המת מתוכו. הנוגע בו אז מתוכו הו"ל כנוגע בכלי שנגעו במת. אבל הנוגע בו אז מאחוריו. הו"ל כנוגע בכלים שנגעו בכלים שנגעו במת דטמא רק טומאת ערב (כפ"א מ"ב) הא בכלי אין חילוק בין תוכו לאחוריו. (ח) אבל אהל הנעשה ממינים הנזכרים סי' א' וסי' ב' כשהוא כלי. ואינו קבוע בארץ דהו"ל תרתי לריעותא דמק"ט. וכדאמרן לעיל (שם) לפיכך בשעה שהמת תוך האהל. אף דהמאהיל על אהל זה גם מאחוריו. הו"ל כמאהיל על המת. דאהל כמליא טומאה דמיא. וכלי המק"ט אינו חוצץ. וגם הנוגע באהל הזה אפי' מאחוריו בעוד המת בתוכו הו"ל טומאה בחיבורין וטמא. וכמ"ש בס"ד בריש מכילתן. עכ"פ כשיצא המת מהאהל. הנוגע בו בין מבפנים או בחוץ טמא. דכיון דכלים הם ואינן קבועים בקרקע. הו"ל כנוגע בכלים שנגעו במת [כל שמונה אלה יולדו על ברכי רבותינו מסוגיא דשבת (ד' כ"ח א') ומתוס' שם. ומרמב"ם והראב"ד ורכ"מ ורמל"מ (פ"ה מטו"מ הי"ב) ומהר"ש בפרקן מ"ב ודו"ק]:

(ג) ומ"ש הרמב"ם (פי"ח מטו"מ ה"ז) היתה מונחת תוך השפוע. נ"ל דר"ל שמונחת במקום הנמוך שבאהל. ועי"ז הרי נגעה בהאהל. ולרבותא נקט הכי. דאף שע"י טומאת מגע היו חבורין צד חיצוני עם הפנימי. אפ"ה קיל צד שלא נגע בהטומאה מהצד שנגעה בו ממש (ועי' בהראב"ד שם):

(ד) ותמוהין דברי הר"ב הכא. שכתב שהאהל נטמא. ואפ"ה הנכנס לתוכו טהור. ש"מ דהאהל ההוא אינו חוזר ומטמא דבר אחר כשהאהיל מאהיל עליו. והרי הר"ב בכבודו ובעצמו כ' לקמן (פי"א מ"ח) שהכלי שנטמא במת הרי היא כמת עצמו וחוזר ומטמא דבר אחר באהל. והרי כ"ש אהל דגרע מכלי דהרי אהל אינו מתחשב כדחזינן בשפוד (פ"א מ"ג). ואין לדחוק ולומר דלהר"ב דוקא כשדבר אחר מאהיל על הכלי שנטמא ועל הטהרה אמרינן חרב כחלל אבל לא כשהכלי בעצמו מאהיל או נאהל מהטהרה. ליתא דמאן פליג לן בין האהלין ומ"ש. וכ"כ אי"ל דהר"ב כ' כן התם רק בכ"מ. ולא בשאר כלים. דהרי הר"ב בריש מכילתן קאמר דבכל הכלים אמרינן חרב כחלל. מיהו גם בל"ז דברי הר"ב שם תמוהין. וכמ"ש שם בס"ד וע"ש:

(ה) כך נ"ל כוונת הר"ב הכא וכוונת רש"י (ביצה ד"י ע"א ודל"ח א') ומתורץ בזה קו' רתוי"ט הכא להר"ב שכתב הכא דטומאת הפתחים מדרבנן. ועל זה נתקשה רתוי"ט. דא"כ בדרבנן יש ברירה. ורצה רתוי"ט להסתעייה לקושיתו מרש"י (ביצה ד' ל"ח א') שכ' דסוף טומאה לצאת הוא הלממ"ס. ובמח"כ רבינו אדמקשה מרש"י להר"ב. טפי הו"ל לאקשויי דברי רש"י גופיה אהדדי. דהרי רש"י גופיה כתב (ביצה ד"י ע"א) דטומאת הפתחים מד"ס הוא. וכפי הנראה מבאר זה שאב הר"ב כאן דבריו. אע"כ כדברינו דאותו פתח שודאי יוציאו בו המת הוא הוא הלממ"ס. וכשלא ידעינן איזהו אמרינן אין ברירה ומטמאינן כל הפתחים מד"ס. דהא דאמרינן דבדאו' אין ברירה. מדרבנן הוא [ואפשר מדהוה כספיקא דאו'. ואפשר דגרע מינה ודו"ק. ועמ"ש בזה בס"ד בפירושינו שלהי פ"ד דביצה. ושלהי חגיגה]. מיהו כל זה רק ליישב דברי מאור עינינו רש"י זצוק"ל דלא תיקשי דידיה אדידיה. אבל לרבינו הר"ב בל"ז מתורץ קו' רתוי"ט דלעולם טומאת כל הפתחים כולן דרבנן. ואפי' אותו פתח שודאי יוציאוהו בו. ואפ"ה בדרבנן כי הא אמרינן אין ברירה. מדעיקר טומאת מת דאו' וכך כתב תוס' (עירובין ד' ל"ז ע"ב ד"ה מאן):

(ו) ולרמב"ם בפירושו כאן (ולרכ"מ פ"ז מטו"מ. גם בחיבורו ס"ל כן. ועמ"ש בס"ד בבועז פ"ג סי' י"ב). הא דאמרינן בכולן נעולים. כל הפתחים טמאין. ה"ט מדהו"ל כקבר סתום. אבל כשנפתח א' מהן. או חישב להוציאו בא' מהן כבר יצא מתורת קבר. והו"ל כבית ולהכי אין טמא רק אותו פתח שסופו להוציאו בו. ואני עני וכואב לא זכיתי להבין ד"ק. דאי משום קבר סתום א"כ בכל הפתחים נעולים מה איריא פתחים כולן טמאין. הרי אפי' נוגע בכל כתלי הבית מאחוריו טמא. ואי דרישא מיירי גם בלא נגע בהפתח רק בשמשקוף הפתח האהיל עליו. דאע"ג דהדלת נעול. אפ"ה נטמא כשהאהיל המשקוף עליו. כראשי קורות שתחובות בקבר הסתום דמטמאין בהאהילו על העליות בריש פרקן. ונקט הכא בשהאהיל המשקוף ברישא משום סיפא בשנפתח פתח א' או בשחישב להוציאו בא' מהן. אז רק אותו פתח מטמא באהל ולא הפתחים האחרים. ואילו הוה נקט במגע. הרי בסיפא כשנסתלק דין קבר סתום מהבית גם בנגע באותו פתח טהור. עכ"פ ק"ל היאך ע"י שחישב להוציאו בא' מהפתחים. יסולק דין קבר סתום משם. אף דודאי מודה הרמב"ם בכל שאר קבר סתום דלא מהני בשחישב להוציא הטומאה משם. דהרי גם הכא קאמרינן בסיפא. דמודים בפותח מתחלה שצריך שיפתח ד' טפחים. והיינו מדמונח מת בבית. ושיעור הוצאת המת ד"ט (כפ"ג מ"ו) ומינה בכזית ממת צריך שיפתח טע"ט. ורק במונח בבית שיש בו דלתות רק שהם נעולים. בהא לבד קאמר הרמב"ם דמהני מחשבה שיפתחנו. עכ"פ קצרה השגתי להבין. אם כשכולן נעולים יהיה דין הבית כקבר סתום. איך כשיחשוב לפתוח א' מהן יתבטל ממנו דין קבר סתום. והקבר סתום בסוף כבתחלה. וי"ל. ועכ"פ ק' דאי משום קבר סתום מטמא. למה לא נקט בב' בבי דרישא חלונות וחלון כדנקט בסיפא. ועי' בפנים סי' ל"ח:

(ז) וא"ת אפי' קודם שנפתח הרחם כיון שודאי מת הולד בקרבה. נטמא הבית. מדסוף טומאה לצאת דרך שם. ומ"ש מטומאה במגדל נעול שהבית טמא מה"ט (כפ"ד מ"א). י"ל דכשהרחם עדיין סתום. טומאה בלוע היא ואפי' במגע ומשא אמ"ט (כחולין ע"א) והיינו מדאין עליה שום טומאה כלל. והרי אפי' להמילדת שנגעה בו בעודו ברחם אמ"ט. רק משום גזירה שמא תגע בו אחר שיצא (כרמב"ם סוף טו"מ. ועי' חולין ד' ע"ב א' ודו"ק) וכן מוכח נמי מלקמן (פי"א מ"ז) בכלב שאכל בשר המת וע"ש. מיהו נ"ל דהכא מיירי דוקא בנפל שלא כלו לו חדשיו דאין לו עדיין חזקת חי כל עיקר. אבל בשאר וולד אין לטמא הבית הראשון. מדאיכא ס"ס. שמא לא נפתח שם הרחם עדיין. ואת"ל שנפתח שמא אז עדיין לא מת. ואע"ג שכל הטומאות כשעת מציאתן (כטהרות פ"ה מ"ז) היינו רק במקום מציאתן דאל"כ אין מחזיקין טומאה ממקום למקום (כנדה ד"ד א'. ועי' הר"ש פ"ג דטהרות מ"ה וגם הר"ב שם). ואע"ג דגם בנפל איכא הך ס"ס. דוכי לא אפשר שהנפל חי היה באותה שעה. דאע"ג שגם כשהנפל חי דינו כאבן ואסור לטלטלו בשבת (כשבת קל"ה א'). עכ"פ הרי כל עוד שהוא חי אמ"ט. וכן מוכח מש"ס (ב"ב ד"כ ע"א) דאמרינן שאמק"ט. ש"מ דאין דינו כמת. עכ"פ כיון דלא כלו לו חדשיו עדיין אין לו חזקת חי. ודאי מסתבר דכבר מת היה בבית הראשון וליכא רק חד ספיקא אם כבר נפתח שם הקבר או לא. וכך משמע גם לשון הרמב"ם (פכ"ה מטו"מ ה"ט) שכתב והפילה נפל משמע להדיא דדחיקא ליה להרמב"ם לאוקמא סתמא דמשנתינו דנימא דמיירי שילדה וולד ממש. וידעו בו שודאי כבר מת בבית הראשון. ומסופק רק אם נפתח כבר שם הקבר. וא"ת א"כ שמסופקים אם כבר מת היה בבית הראשון. היכא נימא שכבר מת היה שם מדנמצא מת בבית השני. הרי אין מחזיקין טומאה ממקום למקום (כטהרות פ"ד סוף מ"ד ונדה ד"ג ב'). ואין לומר דהכא שאני מדיש נמי החזקת טומאה מזמן לזמן. ליתא דהרי משנה ערוכה היא (כלים פ"ט מ"ג. וכ"כ ספ"ט דטהרות) דאפי' יש ג"כ להחזקת טומאה מזמן לזמן. אף גם בכה"ג אין מחזיקין טומאה ממקום למקום. וי"ל הרי כבר הוכחנו בס"ד, טהרות פ"ז מ"א) דאם היה מסוכן במקום הראשון מחזיק טומאה גם ממקום למקום. א"כ הכא נמי כיון שוודאי נפל היה בבית ראשון גרע וגרע ממסוכן:

(ח) כך כתב הרמב"ם (פכ"ה מאה"ט ה"ט). ורב"א כ' דדברי ת"ק היא וה"ק. הא דחיישינן שמא כבר נפתח הקבר בבית הראשון. היינו בולד גמור. או בנפל שראשו גדול כפיקה. אבל לא כשראשו קטן טפי מזה עכ"ל. ומסתפיקנא בכוונת רבינו ז"ל אי כוונתו לומר דבקטון ראשו. אז אפי' וודאי נפתח הקבר. אפ"ה טהור עד שיצא וכן משמע באמת מהר"ש. ולא הוה כמלתא בלא טעמא. דבאמת טעם הדבר כיון דקטון ראשו פחות מזה השיעור א"כ ודאי לא נפתח הקבר טפי מזה השיעור הצריך ליציאתו. לפיכך שיערו חכמים דפתיחה קטנה כזו לא מקרי פתיחת הקבר שיהא דינו כיצא. אלא עדיין דין טומאה בלועה עליו. ואמ"ט עד שיצא לחוץ כזית מראשו שהוא שיעור טומאת מת. ובהכי איירי סוגיא דחולין (דף ע"א). אלא דק"ל לפ"ז מ"ש בית ראשון דנקט רבינו. הרי אפילו כלים שהיו בבית הב' קודם שיצא הולד. ויצאו קודם שיצא נמי טהורין מטעם זה. ואפשר דכוונת רבינו דבקטון הראש פחות מפיקה לא נפתח הרחם עד סמוך ללידה. דהיינו עד שעה שבאתה לבית השני. ודוחק קצת:

(ט) וא"ת למה לא הזכיר התנא דעכ"פ טמא הולד החי טו"ע. דהרי כשנולד המת נטמאה האם והמילדת שהיו עם המת בבית. ונמצא שאח"כ כשיצא הולד החי נגע לכה"פ בהאם. והרי אדם שנגע באדם שנגע במת הב' טמא טו"ע (כפ"א מ"א). י"ל דזה לא חש תנא להזכיר. משום דבל"ז כל ולד הנולד טמא טו"ע מדנגע באמו שטמאה לידה. שהיא אה"ט כנדה. וכמ"ש כימי נדת דותה תטמא. וטהור דנקט היינו רק מטו"ז. והכי אשכחן הרבה לשון טהור בסדר טהרות. ולכאורה היה נראה. דאף לבתר שהוכחנו לעיל סימן נ' דמשנה ד' בולד נפל מיירי. עכ"פ משנה ה' לא אפשר דמיירי בולד נפל. דהרי אמרינן בש"ס (נדה כ"ז א') אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת. והרי כל תאומים לפ"ז הם מטפה א' שנחלקה לב' וכדקאמר התם. וא"כ אם א' מהן נפל שלא כלו לו חדשיו. גם ולד החי לא נגמרו חדשיו. וא"כ ק' היאך אפשר שהחי יק"ט. הרי כל שלא נגמרו חדשיו אמק"ט כלל (כב"ב ד"כ ע"א). אע"כ דמתני' מיירי בידעינן שכלו לו חדשיו. וכגון שבעל ופירש (כשבת קל"ו א') ואפילו במסופק אם כלו לו חדשיו הרי ספק טומאה ברה"י הוא. ואפילו בספק טומאה כי האי ברה"י טמא (כטהרות פ"ד סוף משנה ה'. ופ"ה שם מ"א וסוף מ"ז). ולא מבעיא לרטו"ז וש"ך (יו"ד שע"ד) דדחו בב' ידים לסברא דנימא דכיון דהראשון מת תוך ל' והוה נפל. גם השני נפל הוא. אלא אמרי' דאעפ"כ אפשר שיהיה השני בר קיימא א"כ ה"נ אמרינן דהשני אפשר שהוא בר קיימא ומק"ט. אלא אפילו לרב"י שם ודעמיה דס"ל דמדמינן השני להראשון. ואמרינן דמדהראשון נפל גם השני נפל הוא. ואפילו חי עד לאחר ל' יום. הוא ספק נפל ואמק"ט. אפ"ה י"ל דדוקא התם דכיון דאיכא למימר דמדמינן חי למת. אף על גב דאיכא נמי למימר איפכא. דנדמה את המת להחי. הו"ל ספק אבילות ולקולא (כמ"ק דכ"ב א'). והרי גם בלא הוכחת החי על המת. ג"כ כל ולד אף שמת תוך ל' אינו ודאי נפל. דוכי ולד שכלו לו חדשיו א"א שימות. אלא רק ספק נפל הוא (ועי' נזיר פ"ב מ"ח ודו"ק) ואפ"ה פטור מלהתאבל עליו. משום כל ספק אבילות לקולא. אבל הכא אפילו הוה מספקינן בהשני שמא נפל הוא ואמק"ט. ולא נטמא מהראשון שמת עכ"פ הוה ספק טומאה ברה"י וטמא. מיהו אפ"ה י"ל דלעולם גם משנה ה' הכא איירי דוגמת משנה ד'. דהולד שמת לא כלו לו חדשיו ונפל היה. ואילה"ק על זה. א"כ הרי אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת וע"כ דבעיבור א' נתהוו. וכמו שלא כלו לו חדשיו להמת ג"כ לא כלו לו להחי. והו"ל גם הוא נפל ואמק"ט. י"ל דהא דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת היינו שיהיו שניהן בני קיימא. אבל אפשר שתחזור ותתעבר וימית האחד לחבירו. והרי מה"ט לא ישא אדם מעוברת חבירו (כיבמות מב"א). וכדברינו כתבו רבעתו"ס (יבמות ד' י"ב ע"ב ד"ה שמא) הרי קמן דאפשר לאשה שתתעבר ותחזור ותתעבר. אלא שאחד מהן יהיה מת. א"כ ה"נ כיון שא' מהן מת. י"ל דהראשון שמת היה למשל בן ח' חדשים. והשני החי היה בן ז' חדשים והמית השני להראשון או שאותו שיצא ראשון מת היה בן ח' חדשים והשני שיצא חי היה בן ט' חדשים. והמית אותו שנתעברה ממנו ראשון לאותו שנתעברה ממנו אח"כ. ולעולם המת הוא נפל והחי הוא בר קיימא. ואע"ג דביבמות (שם) אסרינן לישא מעוברת חבירו שמא יעשה העובר הב' להראשון סנדל. אפ"ה אפשר לומר דהא דקאמר הכא יצא הראשון מת. היינו סנדל. דהרי סנדל ודאי מטמא כמת דהרי צריכה לישב עליו לזכר ולנקבה (כנדה כה"ב). א"כ כולד גמור חשבינן ליה. א"נ י"ל דהא דקאמר התם שיעשנו סנדל לאו דוקא. אלא שימעכו וירוצצו במעי אמו עד שימותו. ולפ"ז יש להשוות ב' המשניות ד' וה' הכא דשניהן בשהמת הוא נפל מיירי:

(י) והא דלא דיינינן ליה כרודף דניתן להצילו בנפשו (כסנהדרין דעב"ב). שאני הכא שלא התכוון הולד להמיתה. ואע"ג דשבע בן בכרי נמי לא התכוון שיהרגו בני אבל על ידו ורק להציל א"ע המליט א"ע אליהן. ואפ"ה מדיחדו אותו שימסרוהו חשבוהו כרודף ומסרוהו להריגה. והרי הכא בהולד ג"כ איכא הך סברא. מדהוא גרם מיתתה ולא היא גרמה מיתתו בצאתו מרחם. נהווי כיחדוהו ודינו כרודף. ואת"ל שאני שבע בן בכרי דהרי אילו לא מסרוהו. היה הוא והן נהרגין מחיל יואב כשיכבשו העיר. מדמרדו במלכות. משא"כ הכא אפשר שכשתמות אמו ינצל הוא כשיקרעו בטנה וככל יוצא דופן. וא"כ מה עדיף חיי אם מחיי ולד. ליתא דהרי הבא במחתרת נמי אינו מתכוון להרוג. ורק על עסקי ממון בא. ולולי שהיה הבעה"ב מעמיד על עצמו כשיקח זה ממונו היו גם שמהן נצולין. ואפ"ה אמרינן מדחזקה שאין הבעה"ב יכול להתאפק בעצמו הו"ל פסיק רישא שיהרג הבעה"ב וכל פסיק רישא הו"ל כמתכוון (כשבת קג"א). וא"כ בהולד נמי נימא. מדודאי תמות האם ע"י יציאת הולד. הו"ל כפסיק רישא שתמית ע"י יציאתו. ונדייניה לולד כמתכוון להרגה. והו"ל כרודף שניתן להצילו בנפשו. י"ל דשבע בן בכרי וגם הבא במחתרת. אע"ג שלא התכוונו לרדוף. עכ"פ הן עצמן גרמו ברצונם הפסיק רישא להסכנה. לפיכך דיינינן להו שפיר כרודף במתכוון. ועוד שגם הגרמא עצמה שלא כדין עשו. והרי מה"ט נמי קיי"ל (בח"מ תכ"ה) דהמזייף מטבעות. שג"כ גרם הפסיק רישא להסכנה ליושבי הארץ בישראל בכוונה וגם שלא כדין עשה. להכי ג"כ דינו כרודף. אבל הכא הולד הזה לא גרם הפסיק רישא בכוונה. וגם שלא כדין לא עשה. דכך דרך הטבע הוא. להכי לא דיינינן ליה כרודף. מיהו נ"ל דדוקא בשאפשר שכשתמות האם ינצל הולד או בשאפשר ששניהם ינצולו. אבל אם כשלא נמיתו ימותו שניהן מעצמן. אפשר שמותר להמית הולד כדי להציל עכ"פ אמו וכמעשה דשבע בן בכרי. ואע"ג דלא דמו אהדדי וכדאמרן. עכ"פ מדאיכא רק חיי שעה להולד. דבל"ז ימותו שניהן. לא דיינינן ביה כולה האי בולד שעכ"פ ספק נפל הוא. ואין לו חזקת חי עדיין כל זמן שהוא ברחם אמו. ובכה"ג וודאי דמא דידה סומק טפי ומותר להציל עכ"פ נפש אחת מישראל [ועמ"ש בס"ד בפירושינו למשנה סוף יומא בענין זה]:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.