תפארת יעקב/גיטין/פו/ב

תפארת יעקב גיטין פו ב

דף פ"ו ע"ב

בגמרא ורב מי דמי התם תנשא לכתחילה פירש"י דחתם סופר שנינו, ופירושו דחוק מאד דלא הוזכר עיקר התירוץ דהתם בחתם סופר ומלבד זה קשה מה שהקשיתי לעיל בתוס' בד"ה אמר רב ע"ש:

לכן נראה לי דהכוונה כך דרב קאמר דוקא כתב ידו הוא דהוי גט פסול אבל כתב סופר ועד לא הוי גט פסול ופליג עלי' שמואל ומייתי ראי' דקתני התם כתב סופר ועד כשר משמע דיעבד כשר אבל לכתחילה לא, והיינו דקאמר ורב מי דמי התם כשר ותנשא לכתחילה אבל הנך גיטין פסולין דהכא הכוונה דוקא דיעבד לא תצא א"כ ע"כ כתב ידו דוקא דאי כתב סופר לכתחילה תנשא, וזה שחזר והקשה לשמואל דהיאך מביא ראי' מהתם הא להיפך מוכח דכשר שתנשא לכתחילה והיאך מפרש כאן כתב סופר ועד דהוי גט פסול שלא תנשא, ועל זה קאמר התם בסופר מובהק כשר להנשא לכתחילה וכאן באינו מובהק רק בנשאת לא תצא אבל לכתחילה לא תנשא ושפיר מייתי ראי' מהתם דאי ס"ד דגם באינו מובהק תנשא לכתחילה היה מהראוי בסופר מובהק להיות כשר לעשות כן לכתחילה לא דיעבד דוקא כשנעשה כך ומדקתני כתב סופר ועד כשר דמשמע רק בנעשה כך כשר אבל לכתחילה לא יתנו גט כזה ש"מ דבסופר שאינו מובהק יש בו פיסול גמור דאפי' נתגרשה לא תנשא לכך גם במובהק גזרו עכ"פ שלא יעשו כן לכתחילה כנ"ל והוא מסכים לפיר"ח שהביאו התוס' הנ"ל:

שם הא בספרא דמובהק פירש"י ובקי בתורת גיטין ולא יכתבנו אלא אם שמע מפי הבעל ע"כ, ודבריו צ"ע לכאורה דהא מתניתין כר"מ מוקמינן לה דע"מ לא כרתי א"כ וכתב דקרא לא קאי על כתיבה רק על חתימה וא"כ לא בעינן כלל שישמע מפי הבעל, ונהי דנזהר שלא יכתוב להתלמד לזרוק לאשפה אבל בהא לא נזהר שלא יכתוב בלי שמיעה מפי הבעל כיון שאין צריך לזה כלל וא"כ ממילא פסול להצטרף לע"א על החתימה דבהא לא מהני רק שישמע מפיו דחתימה עיקר לר"מ:

והנה לפי' השני שפירש"י במשנה דהאי תנא לא כר"מ ס"ל ולא כר"א א"כ יש לומר אף דלא ס"ל ע"מ כרתי מ"מ ס"ל דבעינן כתיבה לשמה ושמעה מפי הבעל ואדרבא כיון דכתב ידו מהני דוכתב ונתן קרינן בי' א"כ ממילא מפרש וכתב כפשטא א"כ פשיטא דאי כתבו הסופר דבעינן שישמע מפיו דאל"כ לא מיקרי וכתב אבל להך פי' דפי' דס"ל כר"מ רק כתב ידו כעדים דמי א"כ ודאי לא בעי שמיעה מפי הבעל כלל ואין לי מקום לומר רק או דס"ל דהאי תנא ס"ל דבעי כתיבה וחתימה לשמה כר"י דפוסל עד שתהא כתיבה וחתימה בתלוש או דס"ל כהך מ"ד דמוקי לעיל פרק כל הגט משנת הכותב טופסי גיטין כר"מ ומשום קטטה או תקנת עגונות אסור לסופר שיכתוב תורף הגט עד שישמע מפי הבעל הלכך בסופר מובהק אין לחוש דלא שמע מפיו וכתב דבקי בתורת גיטין שלא יכתבנו רק מפי הבעל אפי' לר"מ ולכך ממילא כשר בתורת חתימה ג"כ דהוי כע"א כנ"ל בזה:

שם זימנין אמר רב וכו'. פירש"י בהני שלשה גיטין דמתני' אם ניסת תצא ואני תמה על דבריו דתינח לשיטת הרי"ף דס"ל ע"ח נמי כרתי לר"א הלכך אף דפסקו כולם כר"א מ"מ נ"מ בהנך ג' גיטין במתניתין גם לר"א היכי דליכא ע"מ דאז כרתי ע"ח ושפיר פליגי רב ולוי אי תצא או לא בהנך ג' גיטין, אבל להפוסקים דע"ח לא כרתי כלל א"כ לא קאי הך פלוגתא דרב ולוי רק אהך פסול דגט שאין בו זמן דבהא מודה ר"א דפסול אפי' איכא ע"מ. אבל באינך פסולין כיון דכר"א קי"ל אין מקום למחלוקת זה ובשלמא בהך פלוגתא דמעיקרא אי כתב ידו או כתב סופר יש לומר כמ"ש הרא"ש דנ"מ לענין לסמוך על עידי חתימה דמסתמא היו ע"מ אבל לא שייך לחלק בין יש לה בנים לאין לה בנים בענין לסמוך על ע"ח דהיו ע"מ, דאי ראוי גט כזה לסמוך עליו דהיו ע"מ א"כ אפילו לכתחילה כשר ואי אין גט זה ראוי לכך מה יועיל מה שיש לה בנים ומי מדד בשעלו לסמוך לר"א שהיו ע"מ כפי ערך כשרות ע"ח אליבא דר"מ ודוק, וברור דלשיטה זו לא פליגי רב ולוי רק בגט שאין בו זמן בלבד כנ"ל:

שם תתייבם ואין בכך כלום. פירש"י כלומר אי אתי ליבומי לא איכפת לן כולי האי דנגזור הא אטו הא וכו' משמע מפירושו דבאמת אסורה להתייבם לכתחילה רק שאין חוששין לזה לאפוקי ערוה מבעלה כשניסת כיון דאינו רק חששא דרבנן דמדאורייתא לאו צרת ערוה היא:

ודברים הללו מן התימה לפע"ד דהא ע"כ נישואין הללו היו קודם שמת אחיו דאחר מיתת אחיו הערוה מותרת לינשא בלי הגט כלל דאי נתגרשה מותרת ואי לא נתגרשה הרי ערוה היא ופטורה בלא חליצה ויבום, וע"כ שנשאת קודם שמת אחיו א"כ היאך יעלה על הדעת שאם נשאת זמן רב קודם מיתת אחיו והי' לה בנים וכבר נעשה הגט גמור ואח"כ כשמת לא תתייבם צרתה, כיון שזו כבר נשאת והי' לה בנים ויושבת תחת בעלה זה זמן רב וזו תקרא צרת ערוה שלא תתייבם:

ובודאי נראה לכאורה דס"ל לרש"י ז"ל דלא היתה הכוונה כאן אם נשאת הערוה רק כך הכוונה כל שיהא הדין בעלמא דאי נשאת בגט זה לא תצא ממילא יש לחוש שיחשבו דגט זה גט גמור הוא ותתייבם צרתה, ואהא משני כיון דיבום זה חשש דרבנן הוא לא חיישינן לגזור באם נשאת שתצא משום שמא תתייבם צרתה אבל בהא מודה רש"י דאי נשאת קודם שמת מותרת צרתה להתייבם דשוב אין פיסולו של גט זה חוזר וניעור אחר מיתתו לשוויי לצרתה צרת ערוה:

אלא שאני תמה על זה מה ס"ד להקשות לחוש שמא תתייבם צרתה כמו דלא חיישינן בגרושה גופה לומר שתצא דאי אמרת לא תצא אתיא להנשא לכתחילה ומ"ש דס"ד לחוש דצרתה אתיא ליבומי לכתחילה כיון דאכתי לא נשאת הגרושה ואסורה להנשא ואי אמרת שיש לחוש כיון דבגרושה אחרת כיוצא בה שנשאת לא מפקינן לה תתייבם צרתה אפילו לא נשאת א"כ כ"ש שיש לנו לחוש בכל גרושה שלא נשאת כיון דאחרת שנשאת לא תצא תנשא זו לכתחילה:

אבל לדעתי פי' סוגי' זו כך דודאי עיקר הקושיא רק בנשאת צרתה ויש לה בנים דבהא קאמר רב לא תצא, ואהא קשי' לן צרתה אתי' ליבומי ואי קשי' מה בכך כיון שכבר נשאת ולא תצא לאו צרת ערוה היא לק"מ, דכיון דבשעה שמת אחיו אכתי לא היו לה בנים אף דאח"כ היו לה בנים ולא תצא ס"ד דצרתה אסורה להתייבם לעולם דכל שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבוא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים והם יחשבו דלעולם היה גט גמור כיון דלא תצא ואתי' צרתה ליבומי כשיהא לה בנים ואהא משני תתייבם ואין בכך כלום כיון דמה שלא היתה מתייבמת תיכף לא הי' רק חששא דרבנן ומדאורייתא היתה מותרת תיכף להתייבם לא הוי כאשת אח שיש לה בנים לעולם אבל ודאי אי נשאת הערוה בחיי אחיו דהדין לא תצא מותרת צרתה להתייבם לכתחילה ולפי המסקנא אפילו היו לה בנים אחר כך וכ"ש לדידן דקי"ל לא תצא אפי' אין לה בנים כלל:

ומ"מ מודינא בחמשה שכתבו כלל בתוך הגט והי' הגט מג' גיטין הפסולין ונשאת אחת מהן אף שכולן נתגרשו בגט זה לא הותרו כולן לינשא לכתחילה הואיל ונשאת אחת והדין לא תצא דלכל אחת חשיב כגט בפני עצמו, וזה ברור לפע"ד:

שם לעולם לא תצא. יש לתמוה ללוי היאך יפרש משנתינו דקתני הולד כשר ואי ס"ד דאפילו בלי בנים לא תצא היאך קתני הולד כשר והוי לי' למיתני לא תצא ומאי ענין ולד לכאן:

ונראה לי לפי מה שכתב בתשובת מהר"ם הובא בהגהת מרדכי סוף יבמות לענין נפל למים שאין להם סוף דדוקא היכי שנשאת בטעות הוראת חכם לא תצא אבל נשאת בעבריינות תצא וכן פסק בש"ע א סימן ר"ז וכתב בח"מח וב"ש שם דיש לומר דה"ה בכל מקום שאמרו לא תצא רק שכתב שיש לחלק ובאמת המעיין בתשובה שם יראה שאין לחלק כלל וכ"ש כאן שלא זכרו במתניתין לא תצא בודאי משום דלא פסיקא לי' דיש חילוק בין נשאת בטעות לנשאת בעבריינות אבל הולד כשר לעולם אפילו נשאת בעבריינות ומילתא דלא פסיקא לי' לא קתני וזה ברור:

ובהכי ניחא לי מה שאמר ר"י הכי אמר אביכון לא תצא וקרצית שבעמיר אינה פוסלת במי חטאת, והדבר תמוה דמה ענין זה לזה, ולהנ"ל ניחא דהכא והכא קשיא דקתני חוץ מן היונה והוי לי' למיתני חוץ מיונה וקרצית והכא נמי קשה דהוי לי' למיתני לא תצא, ובתרווייהו מיושב בחד תירוץ דהתם קרצית לא פסיקא לי' דאיכא גדולה דלא פסלה ואיכא קטנה דפסלה והכא נמי לא תצא לא פסיקא לי' דאיכא נשאת בעבריינות דתצא לכך נקט התם יונה דפסיקא לי' והכא נמי נקט הולד כשר דפסיקא לי' דאפילו נשאת בעבריינות אין הולד ממזר לכך חידש ר' חלפתא הנך שני דינים ביחד לא תצא וקרצית שבעמיר אינה פוסלת במי חטאת, כנ"ל:

בתוס' בד"ה יש לה בנים וא"ת מאי פריך לעיל וכו'. יש לדקדק הא ע"כ מסברא פשיטא לי' לרב דביש לה בנים אי אפשר שתצא דאל"כ מנא לי' לרב באמת דלא תצא דכיון דבאין לה בנים תצא ובמתניתין לא הוזכר רק הולד כשר וע"כ דפשיטא לי' שכל שמכשירין הולד אי אפשר להוציאה מבעלה מחמת פגם הולד א"כ ה"ה שלום מלכות, ונראה לי דהכי קשיא להו דמ"מ מאי פריך לעיל לרב דלמא מהא גופא דייק רב דע"כ הכא לא תצא ביש לה בנים דאי תצא למה לא נקט התנא שלום מלכות ומדלא נקט שלום מלכות ש"מ משום דהתם תצא ביש לה בנים הכא לא תצא, ובהכי ניחא שלא הקשו התוס' ממקושר דפריך מעיקרא דהוי לי' לשנויי כך ולהנ"ל ניחא דממקושר ע"כ לא דייק רב דינו דיש לומר במקושר לא קא מיירי א"כ ע"כ מסברא קאמר לה, וא"כ ממילא בכל מקום דהולד כשר כך הדין אבל משלום מלכות קשיא להו שפיר ואהא תירצו דסברא פשוטה היא לכ"ע דכל שהולד כשר ראוי שלא תצא:

ומ"מ בעיקר קושית התוס' נראה לי ליישב בפשיטות דודאי יש להבין בלא"ה דקאמר לעיל מנינא דרישא למעוטי הני דאמרן ולרבנן התם תצא הכא לא תצא וכן להיפך, והשתא תיקשי היאך שייך למעוטי מה דלא הוזכר במשנה כלל העיקר דלא תצא וע"כ דכך הכוונה דמאן דממעט דהתם הולד ממזר הכא הולד כשר ממעט מדקתני הולד כשר ובעלמא ממזר ומאן דממעט דהכא לא תצא ממעט לה מואם נשאת דאי הכוונה דתצא לעולם רק ביש לה בנים מה זה דקאמר אם נשאת הוי לי' לומר שלשה גיטין פסולין והולד כשר דכיון דאפי' נשאת פסולין לא שייך לומר פסולין ואם נשאת, ואין הפרש בדין הולד אי נשאת או נתעברה בזנות בלא נישואין וע"כ דפיסול זה אינו רק קודם נישואין וכל שנשאת שוב אין כאן פיסול ולא תצא משא"כ בעלמא תצא, אבל הך חילוק דמחלק רב בין יש לה בנים לאין לה בנים היאך אפשר לומר דמנינא בא למעט דבעלמא אפי' יש לה בנים תצא הכא לא תצא דהיכן נזכר דבעלמא תצא ביש לה בנים והכא לא תצא דכיון דס"ל לרבנן בעלמא הולד כשר ממילא י"ל ג"כ דלא תצא כמו הכא, ולמ"ד לא תצא ניחא דהתם ר"מ קאמר תצא והולד ממזר ולא פליגי רבנן רק על הולד ש"מ דמודו דתצא אבל ביש לה בנים לא שמענו, כנ"ל בד"ה זרק לה כו' בפ' ארבעה אחין וכו'. אולי נתכוונו לומר דלכאורה ע"כ בדיעבד אי נתייבמה לא איכפת לן דאי דנין כספק גמור הוי לי' לכלול גם ספק קרוב לו בהדי הנך וע"כ שאין דינן שוה דבהני רק לכתחילה אין מתייבמת ובספק קרוב לו אפי' דיעבד תצא והיאך ס"ד דאפי' דיעבד תצא, ואהא כתבו דבפרק ד' אחין מקשה לה ומפרש לה דבלא"ה לא קשי' דלא קתני לה בהדי הנך ושפיר ס"ד דמעכב אפילו דיעבד:

בד"ה כל העופות פוסלין, טעמא משום שתהא חיותו בכלי אבל משום מלאכה אינו נפסל אחר קידוש וכו'. דבריהם צ"ע דהיכי משמע להו דאחר קידוש מיירי דאי משום דמי חטאת משמע שנתקדשו באפר א"כ העושה מלאכה במי חטאת ע"כ אחר קידוש והרי אין מלאכה פוסלת ועיין מהרש"א, ונראה לי דאין כוונת התוס' רק לומר האמת דהטעם משום חיותו בכלי ואז פסול לעולם אבל משום מלאכה לא הי' פסול אחר קידוש אבל להך טעמא פסול לעולם:

ועוד נראה לי דקשיא להו דלהך טעם משום מלאכה הי' ראוי לפסול אפי' ביונה דס"ס מים אלו ששתתה היונה מהם והכניסה פיה למים ושתתה נעשה בהם מלאכה, ועל זה כתבו דהטעם משום דחיותו בכלי אבל משום מלאכה לא נפסל אחר קידוש ומיירי באמת אחר קידוש לכך כל העופות פוסלין חוץ מן היונה אך לפי זה קודם קידוש אפי' יונה פוסלת, והראשון עיקר:

בגמרא הא קתני וגובה מנכסים משועבדים. פירש"י אם שטר הוא או גט זה גובה כתובה מנכסים משועבדים דתנן בכתובות הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה ע"כ, ודבריו צריכין ביאור חדא מה ענין הוציאה גט לכאן הא אנו דנין כאן אם גט זה מועיל גם לענין גביית כתובה וכן שטר לגבות בו אבל אין אנו מסופקין בדבר אחר ואפי' תביא הכתובה לפנינו ג"כ לא היה מהראוי לגבות בה כיון שאנו דנין דלענין ממון לא נתגרשה ואי דע"כ כיון שנתגרשה מגיע לה כתובה דמספר כתובתה נלמוד א"כ היכי מייתי ראיה דבשטרות הלכה כר' אליעזר כיון דמיירי בכתובה:

ונראה לי דכוונת רש"י דודאי עיקר החילוק בין גט לשטר דלענין איסור מהני ע"מ דס"ס ידעינן בבירור על פי עדים שנתגרשה ואינהו משוי לה כריתות והרי הן מעידין שמסר לה גט גמור בלי ע"ח אבל לא שאנו דנין על הגט שיש בידה שזהו הגט שנמסר לה מבעלה דגט כזה הוי כמו יכול לזייף כיון שאין עליו עדים חתומים רק לו יהא דזה מזויף ס"ס נתגרשה מבעלה בגט הלכך לענין ממון הוי כשטר שיכול לזייף ופסול לגבות בו, והשתא בגט ג"כ אי הוציאה כתובה פשיטא דגובה כתובה כמו כל גרושה דבכתובה בלבד גובה בעידי גירושין רק באין לה כתובה ובאה לגבות בגט זה ומכל מקום גובה כתובה ש"מ דלא חשבינן לי' כשטר שיכול לזייף אם כן ממילא בשטרות נמי כשר:

ובהכי ניחא לי מה דמקשה לרב הא קתני וגובה וכו' כיון דבפירוש אמר רב הלכה כר"א בגיטין הרי מפורש דר"א גם בשטרות אמר רק לא פסק כוותי' רק בגיטין, ולהנ"ל ניחא דס"ד דלר"א הא בהא תליא דאי היה שטר פסול לגבות בו אפי' בע"מ גם לגט הי' פסול וכן אמרו לעיל דאין כותבין על שטר שיכול לזייף וחכמים מכשירין והיינו בע"מ אבל אי הי' באמת יכול לזייף לא הוי מהני א"כ לכך נקט ר"א וגובה מנכסים משועבדים דהוי שטר גמור לכך כשר לגרש בו וא"כ היאך יסבור רב רק בגט ולא בשטרות כיון דר"א מתלי תלי הא בהא ואהא משני דר"א לא תלי הא בהא רק תרי מילי אמר לענין גט כשר ולענין ממון גובה ורב פליג עלי' בהא דלממון לא:

שם הכי קאמר לרבנן אפי' ריח הגט אין בו יש לתמוה למה לי' לדחוק הכי דר' ינאי לרבנן קאמר מה דאין נ"מ כלל הכי הוי לי' לומר דכ"כ הלכה כר"א דע"מ עיקר עד דבלי ע"מ אפי' ריח הגט אין בו, ומזה ראיה לדעת הפוסקים דע"ח נמי כרתי לר"א וכן נראה באמת להדיא במשנה דקאמר אע"פ שאין עליו עדים דמשמע דמודה לת"ק עכ"פ להנך ג' גיטין רק דס"ל דכל שמסרו בעדים כשר לכתחילה ולדברי הפוסקים דע"מ דוקא בעינן א"כ הא ת"ק לא מיירי בע"מ כלל א"כ הוי לי' לחלוק בהיפך דהנך גיטין דתנא קמא אפילו ריח גט לית בהו כיון דליכא ע"מ ואי איכא גט גמור הוא ומדקאמר אע"פ שאין עליו אלא שמסרו ש"מ דעכ"פ מודה לת"ק דבלי ע"מ הוי מג' גיטין פסולין וע"כ דע"ח נמי כרתי אך לפי מה שכתבתי במתניתין דלת"ק נמי ע"כ מיירי בעידי מסירה רק דלא כרתי לדידי' דבלי ע"מ כתב ידו לא מהני מידי דשמא כתבו להתלמד וזרקו לאשפה א"כ שפיר פליג ר"א דכשר לגמרי כיון דמיירי בע"מ, ולענין הקושיא הראשונה ג"כ אפשר ליישב לדעתם דהם מפרשים באמת כך הכוונה דר' ינאי קאמר דהכי קאמר ר"א לרבנן הנך ג' גיטין אפילו ריח גט ליכא בהו כיון דליכא ע"מ ואי איכא גט גמור הוא ודבר זה יש במשמע במה שאמר שאין העדים חותמין על הגט רק מפני תיקון העולם ש"מ דע"ח בלי ע"מ לאו כלום נינהו, אך בעיקר מחלוקת זו כבר הבאתי בהרבה מקומות ראיות ברורות לשיטת הרי"ף דע"ח נמי כרתי, ובחידושי לא"הע סי' קל"ג הארכתי בזה ע"ש:

במשנה שנים ששלחו ב' גיטין שוין ונתערבו. פירש"י ז"ל שוין בשמותיהן, ונראה דבא לאפוקי ממה שפירשו התוס' לעיל ריש כל הגט שהיו משולשין או סי' או כהן דאל"כ אפי' לר"מ לא מהני דבעינן מוכח מתוכו, ופי' זה תמוה באמת דהיאך קאמר ונתערבו דהא הגיטין לא נתערבו כלל ואי אפשר שיתערבו והשליח יודע יפה מי נתן לו גט זה ומי גט זה רק הנשים בכאן אינן יודעין שמות בעליהן לזה פי' שהיו שוין בשמות לכך נתערבו ב' הגיטין, וז"ב:

שם נותן שניהם לזו כו' הנה למ"ד לעיל פ' האומר דאשה עושה שליח קבלה לשליח הולכה של בעלה ור"נ קאמר לעיל דאי איתא לדר"ח עביד בה עובדא א"כ אין צורך בכאן ליתן שני הגיטין לכל אחת רק השליח יהא שליח קבלה של ב' הנשים ויתגרשו שניהם בעודן בידו בתורת שליח קבלה כל אחת בגט השייך לה:

אך לפי דבלא"ה יש לדקדק היאך יועיל מה שיתן לכל אחת שניהם הא בעינן ונתן בידה שיהא הגט הניתן שלה ותקנה אותו א"כ כיון שאינה יודעת איזה מהן שלה היאך תקנה את הגט שלה שיהא שלה כיון דע"כ אינה קונה רק אחד ואינה יודעת איזהו ושניהם אי אפשר לה לקנות, לכן נראה דאנו דנין דעת הבעלים דמסתמא מתרצין לכל מה שיעשה השליח באופן שיתגרשו הנשים הלכך נותן שניהם לכל אחת בזכיה גמורה שתזכה שניהם שיהיו שלה על מנת להחזירם אח"כ דבהכי מהני כמבואר לעיל פרק מי שאחזו ואח"כ נותן שניהם לשני' והשתא ממילא אי אפשר רק שיתן לידה שניהם לזכות בהם דאי יעשה הוא שליח קבלה שלה איזה מהן יזכה עבורה ושניהם אי אפשר לו לזכות בעצמו עבורה רק ע"י אחר א"כ ע"כ צריך שימסור לה שניהם וכן לשני', כנ"ל:

שם לפיכך אבד אחד מהן הרי השני בטל. כתב הר"ן ז"ל בטל לאו דוקא דהוי ספק מגורשת וכ"כ ה"ה פרק ב' מהלכו' גירושין. לדעת הרמב"ם, ודבריהם תמוהין לפע"ד דכללא כייל הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות גירושין דבכל מקום שכתב בטל או אינו גט אפי' ריח גט ליכא א"כ היאך כתב כאן בטל:

ונראה לי ברור דכאן אפילו ספק לא הוי כי שליח זה שאבד אחד נתבטל שליחותו תיכף לגמרי שלא נעשה שליח למסור גט ספק ואי היה הבעל בעצמו בודאי לא הי' נותנו דאסור ליתן גט ספק ואיך יועיל בזה נתינת השליח ואף דמודינא בזרק לה קרוב לו או לה שנולד ספק בנתינה דהוי ממילא ספק בנתינה דהוי ספק מגורשת אבל לא בהא שנולד הספק ביד השליח קודם שנתנו והיאך יתן גט שתתגרש בספק, ואף דבמביא גט ואבד משמע דאי מצאו ועבר ונתנו הוי ספק היינו דוקא התם דבעל גופא חושב דהוא הוא ואינו נראה לו לחוש דשל אחר הוא כמ"ש התוס' פרק כל הגט שם אבל כאן דהי' בידו שנים ואבד אחד הרי ספק גמור הוא ונתבטל שליחותו, ולכך הרמב"ם פרק ב' שם בגט שאבד ומצאו כתב דאי עבר ונתנו הוי ספק מגורשת וכאן כתב דהגט בטל לגמרי ש"מ כמו שכתבתי:

ובזה נראה לי ליישב לשון המשנה לפיכך אם אבד אחד מאי לפיכך וכי אפשר שיתגרשו שניהם או אחת מהן בגט הנשאר שאינו ידוע למי הוא. ולהנ"ל ניחא לי שאני אומר דבדוקא אמרו נותן שניהם לזו לא שיתן אחד לזו ואחד לזו ואח"כ יחליף של זו לזו דכל נתינה בספק הוא ואין לו לשליח ליתן גט ספק כלל רק צריך ליתן שניהם לזו דאז תתגרש זו בודאי ואח"כ שניהם לזו שתתגרש השני' ודאי, וזה שאמרו לפיכך אם אבד אחד הרי השני בטל לגמרי דאפילו ספק לא הוי שאין לו ליתן גט ספק כלל ואפילו נתנו אינו כלום כנ"ל:

ויש לי מקום לומר עוד דלכך הגט בטל לגמרי משום דאין ע"מ יודעין אי מסר לה גט דגט שלא לשמה הוי כאינו גט כלל רק נייר בעלמא וגדולה מזו כתבו התוס' לעיל דף ב' ע"א דלר"א צריך שידעי ע"מ שהבעל עשאו שליח הולכה א"כ כאן שנאבד אחד שוב אינו שליחו של זה א"כ אינן יודעין אם הוא שליח הבעל אבל אין דברים הללו ברורים אצלי כמו שאבאר בגמרא לקמן אבל הנ"ל עיקר וכבר הארכתי בזה בא"ה סי' קל"ב ע"ש:

שם וינתן לכל אחת ואחת לשון זה קשה להולמו דמילתא דפשיטא דאין כולן מתגרשות בנתינה לאחת מהן דהא וכתב ונתן בידה כתיב ונ"ל דקמש"ל כאן שאין אחת מהן נעשית שליח לקבל עבור כולן וכמו כן אין כולן עושין שליח קבלה לקבל עבור כולן דכיון שהן נכללין בגט אחד ובעינן הקנאה בנתיים לכל אחד ואחד א"כ אי אפשר שיתגרשו רק בחמשה נתינות כנ"ל, ולענין מה שיש לדון כאן בענין מחוסר הקנאה כבר נתבאר באריכות לעיל פ"ב ע"ש:

שם את שהעדים נקרין עמו כשר יש לדקדק למ"ד דלר"א ע"מ דוקא בעינן א"כ במה נפשך אי יש ע"מ לכל אחת למה בכותב טופס לא יתגרשו כולן ואי ליכא ע"מ לכל אחת אפי' כתב כלל היאך יתגרשו בלי ע"מ אמנם גם לשיטת הרי"ף דע"ח נמי כרתי קשה שהרי הר"ן נתן טעם לזה דע"ח גופייהו הן ע"מ כיון שהם מסרוהו ליד הבעל ויוצא מתחת יד האשה א"כ הכא בחמש נשים לא שייך הא מילתא כלל ולא כרתי ע"ח כלל, ונ"ל דאפי' בכהאי גוונא כמו בע"ח דעלמא אמרינן דהן ע"מ ולא חיישינן דהבעל מסרו לאחר לפקדון וכדומה דמסתמא מזהר זהיר בי' שלא יגיע ליד אשתו רק לגירושין א"כ הכא נמי כיון שהן חתמו לחמשה ממילא כלהו מזהר זהורי בי' שאם יתן לאחת מהן תחזור תיכף הגט לנשארים ולא ישאר תחת ידה או שנותן לה על מנת להחזיר וכן כולם ולפי זה אפי' למ"ד ע"ח לא כרתי כלל לר"א אתי שפיר ג"כ דכל שיוצא מתחת ידה גט זה אמרינן מסתמא נמסר לה בע"מ כי בוודאי בדעת בעלה בא לידה ומסתמא נמסר כדין אבל אי לא חתמו העדים רק על האחרון אין דנין דנמסר בע"מ רק אחרון בלבד כנ"ל ועמ"ש בחידושי לא"ה סי' ק"ל:

בגמרא מאן תנא וכו', דלא כר"א וכו' נתינה לשמה מי בעי סוגי' זו תמוה מאוד לכאורה וצריך אני לבארה לנכון הנה מפשטות הסוגי' יראה דבאמת לא בעינן כלל נתינה לשמה והוא דבר מתמי' מאוד דפשיטא דבעינן שיתן לה הגט שתתגרש בו ואי טעה ונתן לאשתו והי' סבר שאחרת היא פשיטא שאינו גט דבעינן שיתן לשם גירושין שתתגרש אשתו ואפי' לר"מ פשיטא דבעינן נתינה לשם גירושין דידה ועוד אינו מובן כלל מה שאמרו והא לא ידעי ע"מ בהי מנייהו מיגרשה ואי בעינן נתינה לשמה וכה"ג לא הוי נתינה לשמה מאי ענין ע"מ דוקא הא לא נתן לה לשמה כיון שלא נתברר בהי מינייהו מיגרשה גם מה ענין ידיעה זו לנתינה לשמה:

לכן נ"ל דכך הכוונה דס"ד דלמ"ד דוכתב דקרא כתיבה ממש הוא וע"מ כורתין בשעת נתינה במה שהם רואין שמסר לה גט כתוב לשמה וא"כ בעינן שידעי ע"מ הרואין הנתינה שגט זה שהוא מוסר לה לפניהם ומתגרשת בו נכתב לשמה דאי לא ידעי מזה אין כורתין כלל והוי כמי שלא ראו הנתינה דגט שלא לשמה אינו כלום וכמו ע"ח פשיטא דבעינן שיחתמו לשמה כמו כן ע"מ שהם כורתין בראייתם מסירת הגט צריך שידעו בברור שגט זה שהיא מתגרשת בו במסירתו לידה לפניהם נכתב לשמה ואפי' נתברר לנו מבחוץ שנכתב לשמה מ"מ לא כרתי ע"מ כיון שלא נתברר להם שנכתב לשמה בעת מסירת הגט והשתא מצד הבעל וודאי לא איכפת לן דאין אנו צריכין רק שיתן לשם גירושי אשתו והרי נתן לה הגט לשם גירושי אשתו אבל אנן מצד דע"מ הכורתין אתינן עלה דכיון דס"ד דבעינן שידעו שזה הגט שרואין שמתגרשת בו נכתב לשמה א"כ כשהוא נותן לפניהם שני הגיטין והיא מתגרשת בגט האמיתי והם רואין שמוסר לה באמת זה הגט אבל אינן יודעין אם נכתב לשמה כי יכול להיות שמא השני הוא א"כ הגט האמיתי שהם רואין שמוסר לה והיא מתגרשת בו אף שנכתב באמת לשמה אבל לעדים אינו ידוע כתיבתו לשמה דשמא השני הוא כפי מחשבתם א"כ אין להם ידיעה ברורה על הגט האמיתי שרואין מוסר לה שנכתב לשמה וממילא אף שבאמת נכתב לשמה לא מהני, ואהא משני אימר דבעי ר"א כתיבה לשמה אבל בנתינה שוב לא בעינן לשמה רק כל שרואין מוסר לה גט ואנן ידעינן מבחוץ דמעיקרא נכתב לשמה אף דהשתא לא נודע לע"מ שנכתב לשמה לא איכפת לן כי עיקר כריתות ע"מ הוא שיראו מוסר לה גט שתתגרש בו וזה הגט צריך שיהא כתוב מכבר לשמה לא שידעו מזה ע"מ דוקא כנ"ל ביאור סוגי' זו:

שם זמן אחד לכולן זהו כלל, זמן לכל או"א זהו טופס. נ"ל דאין הכוונה לפרש טופס דמתניתין זמן בלבד דכי זמן נקרא טופס ואף דאין כאן הכוונה טופס ותורף אבל עכ"פ לא שייך לקרות הזמן טופס אבל וודאי הפי' במשנה גט שלם דכיון שיש זמן לכל אחד בוודאי יש נוסח שלם לכל אחד ולא בא ר"י לומר רק דעיקר המפסיק והמחלק הוא הזמן וברישא זמן אחד לכולן וממילא השלמה אחת לכולן דהשלמה בלי זמן הוי גט שאין בו זמן דיכול לחתוך העליונים ובסיפא כיון שכותב לכל אחד גט שלם ע"כ יש זמן לכל אחד דבלי זמן אין אחרון כלום וכיון דע"כ יש בו זמן הוא המפסיק וברישא נוסח אחד לכולן וממילא הזמן על כולם קאי ומצרפן ובזה מיושבין דברי הרמב"ם בפי' המשנה שלא יסתרו דבריו, ועמ"ש בסמוך:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף