תפארת יעקב/גיטין/עג/א

תפארת יעקב גיטין עג א

דף ע"ג ע"א

בגמרא שמעת מינה שכיב מרע. פירש"י וגבי גט דמתני' הוא דבעינן אומדנא משום דמחולי זה קאמר לה, מבואר מדבריו דהך שמעת מינה היינו בלא אמר מחולי זה אבל אמר מחולי זה דינו כמו בגט הכא לר"ה דמחלקינן בין הלך על משענתו בעי אומדנא ובלא הלך כלל ודאי מחולי הראשון הוא ובהלך לגמרי בלי משענת ג"כ לא בעי אומדנא דאמר בלא"ה כיון שעמד ובלא אמר מחולי זה והלך על משענתו לא בעי אומדנא דאפילו מת מחולי אחר מ"מ הרי לא עמד, ולפי זה יש לפרש הך שמעת מינה בתרתי חדא בלא אמר מחולי זה אפילו הלך על משענתו לא בעי אומדנא דהא לא עמד וכמו כן באמר מחולי זה ולא הלך כלל רק ניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה דבהא ודאי מחולי הראשון הוא ולא עמד ג"כ:

אבל מדברי הרי"ף ורמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות זכי' נראה לי שהם מפרשים כך דכל שהלך אפי' על משענתו האומדנא הוא שכל שמחמת חולי הראשון הוא אין עמידתו עמידה שלא עמד לגמרי אבל אי לפי האומדנא נראה דלאו מחמת חולי הראשון הוא הוי עמידתו עמידה גמורה אפי' הלך על משענתו דס"ס כיון שניתק חולי הראשון לגמרי לולא דקפץ עליו חולי אחר הי' עומד לגמרי ואף עמידה זו על משענתו חשובה עמידה רק כל שיש בו מחולי הראשון לא חשובה עמידה, ואף דבמתניתין משמע דוקא באומר מחולי זה, לא תברא דלרבה ורבא לא אזלינן בתר אומדנא של החולה כלל ומתני' אפילו הלך לגמרי בלי משענת כלל הלכך דוקא מחולי זה בעי אומדנא אבל באם מתי סתם לא בעי אומדנא דכיון דלא אזלינן בתר אומדן דעתו של החולה כלל א"כ ס"ס הרי מת והוא לא אמר מחולי זה אבל בשכיב מרע במתנה דאזלינן בתר דעת החולה והוא לא נתכוון רק כשלא יעמוד מאותו חולי הלכך בהלך בלי משענת הוי עמידה ואומדין דעת השכיב מרע דבהא לא נתן, והלך על משענתו תליא באומדנא דרופאים אי מחמת חולי הראשון מת לא הוי עמידה ואי לאו מחמת חולי הראשון הוי עמידה והרי דעת השכיב מרע לא הי' רק כשלא יעמוד מאותו חולי, וכן כתב הרי"ף פרק מי שמת להדיא ולא קשיא מידי מה שתמה עליו הר"ן עיי"ש, ועיין מה שאכתוב בתוס' בד"ה והא בסופו מה שיש לתמוה עוד על הר"ן בזה:

שם גזירה שמא יאמרו יש גט אחר מיתה. הרי"ף והרא"ש כתבו בזה דלית הלכתא כר"ה רק כדאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע, ולכאורה לא נתבאר מה בקשו בזה, ונראה לי דקשי' להו דע"כ לא שייך שמא יאמרו רק בלא פריש כלל אבל בפריש אם מתי לא שייך זה א"כ למה לי' לשמואל לתקן משפטי התנאי הא לר"ה לא בעי משפטי התנאי רק משום גזירה א"כ כל דפריש דלא שייך גזירה למה לי משפטי התנאי, לזה כתבו דכיון דבעלמא בעי משפטי התנאי וזה לא התנה כפי משפטי התנאי אכתי יאמרו דלאו מחמת תנאי אתינן עלה רק אם מתי כלאחר מיתה הוא ויש גט אח"מ ולאו מתורת תנאי, לזה בעי משפטי התנאי ג"כ מהך גזירה גופה כנ"ל ועמ"ש בא"הע סימן קמ"ד וקמ"ה בענינים אלו ולקמן גבי תקנת שמואל שם:

בתוס' בד"ה והא קמש"ל, פי' בשלמא וכו' קמש"ל דהלך על משענתו כו'. דבריהם צריכין ביאור דאי כוונתם כפי הנראה לכאורה דמעיקרא הוי ניחא דקמש"ל הלך ממש צריך אומדנא אבל אי לא הלך ממש פשיטא דצריך אומדנא ולכך קאמר דקמש"ל על משענתו הוא דבעי אומדנא אבל הלך ממש לא בעי אומדנא רק חוזר כר"ה וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו לפרש ע"ש, אבל הדבר תמוה דהיאך אפשר דבא למעט הלך בלי משענת דלא בעי אומדנא רק חוזר דאטו משענת הוזכר במתניתין ואטו משום דאנן מוקמינן לה באוקימתא כדי לתרץ דברי ר"ה נאמר דתנא בא למעט הלך בלי משענת דכיצד ישמיענו התנא דבר שאינו נשמע כלל דמי שיטעה דהלך בלי משענת ג"כ בעי אומדנא דלא כר"ה פשיטא דלא משתבש כלל דהא הלך ועמד קתני דפשיטא משמע בלי משענת כלל והוא תמוה מאד אמנם גם אי נפרש דברי התו' דלא כהרשב"א ז"ל והם מפרשים דקמש"ל הלך במשענת הוא דבעי אומדנא אבל לא הלך כלל בלי אומדנא הוי גט דודאי מחולי הראשון הוא כיון שלא הלך כלל, אלא דגם בזה יש לדקדק דמאחר דעיקר הקושיא היתה דהלך על משענתו פשיטא דבעי אומדנא ולא אמרינן דחוזר בלי אומדנא ולא הוי גט א"כ למה לן לומר דקמש"ל דיוקא דלא הלך כלל נימא דקמש"ל הא גופא דהלך על משענת בעי אומדנא ולא נימא כיון שלא הלך ממש ודאי מחולי הראשון הוא ובלי אומדנא הוי גט, קמ"ל דהלך על משענתו נהי דאינו חוזר מיד כיון שלא הלך ממש אבל עכ"פ אין דינו כמי שלא הלך כלל ותליא באומדנא:

אבל באמת דברי התוס' נכונים דאי ס"ד דתנא עיקר קמש"ל דהלך במשענת לא הוי כלא הלך כלל א"כ העיקר חסר בדברי התנא דהלך במשענת דזהו עיקר חידוש דינו, והיינו דקאמר והא קמש"ל וכו' אידך לא בעי אומדנא דקשיא לי' אי בא התנא לאשמועינן בגופה דעל משענת לא הוי כלא הלך כלל א"כ לא הוזכר העיקר בדברי התנא, ועל זה קאמר דהא פשיטא לי' דבמשענת בעי אומדנא גם פשיטא לי' דבלי משענת חוזר, ולא לזה נתכוין לאשמועינן רק עיקר משמיענו בלא הלך כלל לא בעי אומדנא רק תיכף הוי גט ולכך לא חש להזכיר משענת דס"ס מוכח ממשנה הא עכ"פ דבלי הלך כלל לא בעי אומדנא דודאי מחולי הראשון הוא וז"ב. ודברי הרשב"א ז"ל הנ"ל צ"ע בודאי כמו שבארנו ויתר הדברים בדברי הפוסקים קצרתי כאן כי הכל מבואר אצלי באריכות בא"הע בסי' קמ"ד קמ"ה:

והנה הר"ן הקשה על הרי"ף דפסק פרק מי שמת בהלך במשענת בעי אומדנא דבמתניתין משמע דוקא מחולי זה בעי אומדנא אבל בלא"ה לא, ולק"מ לפע"ד דאי ס"ד שיש הוכחה במשנה מה קאמר שמעת מינה יהא הפי' במשנה איך שיהי' ס"ס מוכח במתניתין דדוקא מחולי זה בעי אומדנא אבל בלא"ה לא, א"כ ה"ה שכיב מרע כל שלא אמר מחולי זה, וליכא למימר משום דס"ד דהלך על משענתו הוי כעמד וחוזר א"כ הוי לי' לומר דהא קמש"ל דהלך על משענתו לא הוי עמידה שיחזור כיון דזהו עיקר מה דמשמיענו אח"כ בהך שמעת מינה וע"כ כמו שכתבו התוס' דהא פשיטא דהלך על משענתו לא הוי כעמד שיחזור בלי אומדנא א"כ מאי קאמר שמעת מינה וע"כ דליכא למידק ממתניתין מידי ועמ"ש לעיל בגמרא בישוב דברי הרי"ף הנ"ל:

בגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא וכו'. עפירש"י, וכתב הר"ן ז"ל דלפי דבריו הוי לי' להרי"ף לכתבה בהלכות עד לפיכך נראה כדברי הרמב"ן וכו' דג' מיני אונסין הן כו' ע"ש, ואני תמה דלדברי הרמב"ן ז"ל פשיטא דהיה לו להרי"ף לכתבה בהלכות דמאחר שפסק פרק כל הגט דאין אונס בגיטין רק באונס דלא שכיח כלל אפי' בגיטין יש אונס א"כ הוי לי' להזכיר דבר זה דבכה"ג יש אונס:

אמנם פירש"י ז"ל צריך ביאור דלכאורה הפרש גדול יש בין רישא לסיפא כמ"ש התוס' מן הירושלמי, אבל באמת לא ידעתי מה מקום יש לחלק שאם אתה אומר דמחולי זה דרישא הכוונה מחמת חולי זה א"כ בסיפא נמי הכוונה שלא יעמוד מחמת חולי זה וכיון שאכלו ארי והכישו נחש הרי מה שלא עמד לא הי' מחמת חולי זה. תדע דאי ס"ד דברישא טעמא משום הכין למה לי' לומר בנפל הבית והכישו נחש דלא שכיח כלל הוי לי' לומר רבותא טפי אפילו מת מחמת חולי אחר דשכיח לא הוי גט כיון שלא מת מחמת אותו חולי, ובהכרח כיון דקתני בכה"ג כך הכוונה דודאי אי מת מחולי אחר אינו גט כגון שהלך בשוק וחלה ואמדוהו שלא מחמת ראשון הי' אבל בכה"ג שלא נתברר אם לא היה מת מחולי הראשון בלעדי נפילת הבית והרי אם הי' מת מחמת חולי זה אם לא הי' נפל הבית הי' מהראוי שיהא גט שהרי חלה חולי שימות בו וכך כוונתו אם חולי זה הוא חולי שימות בו תהא מגורשת ובשביל שנפל הבית ומת לא נתברר שהי' עומד מחוליו בלי נפילת הבית וא"כ ס"ד דלא מחית אינש נפשי' לספיקא וממילא היתה כוונתו שכל שלא יעמוד מחליו יהא גט ולא בא למעט רק כשיבריא מחולי זה ואולי אחר ימיתנו כגון על ידי אומדנא לא יהא גט אבל כל שלא יעמוד מתוך חולי ראשון יהא גט לזה קמש"ל דדבר זה לא עלה על דעתו שימות על ידי נפילת בית שלא יוכל להתברר מה טיבו של חולי זה אי למיתה או לחיים דאם לא יארע מיתה של נפילת בית רק חולי אם לא ילך בשוק כלל הרי בודאי מחמת חולי הראשון הוא דניתק מחולי לחולי בלי עמידה והילוך בינתיים כלל לכ"ע דנין דחולי הראשון הוא ואי יעמוד ויבריא לגמרי הרי אין זה חולי הראשון ואי יעמוד וילך במשענת נתברר ע"י אומדנא והא לא אסיק אדעתי' שיפול עליו בית עד שירצה שיהא גט כשלא יוכל להתברר, והיינו דמקשה דבסיפא מוכח איפכא דאמרינן דודאי לאו מחמת חולי זה קאמר דלא מחית נפשי' לספיקא כשלא נוכל לידע אי היתה שלילת עמידתו מחמת חולי זה או שהיה עומד מחולי זה לולא נפילת הבית וממילא היתה כוונתו כל שלא יעמוד יהא גט וקשיא רישא לסיפא:

והיינו דלא מקשינן הכא למ"ד אין אונס בגיטין והכי קי"ל מהך ברייתא דמוכח ברישא דיש אונס, ועכ"פ קשה קושית התוס' בד"ה איתבי', אבל להנ"ל לק"מ דהכא לאו מטעם אונס אתינן עלה כלל שהרי אי הי' מת מחמת חולי אחר שאינו אונס כלל בודאי לא הוי גט דבפירוש אמר מחולי זה והרי לא מת מאותו חולי כלל ואדרבא באונס ס"ד דיהא גט כיון שלא יוכל להתברר לא מחית נפשי' לספיקא קמש"ל דלא אסיק אדעתי' כלל וממילא היתה הכוונה שיהא מבורר דמחולי זה מת כיון דלעולם יוכל להתברר, והיינו דמקשה בסמוך מסיפא דמוכח להיפך דאפילו מילתא דלא שכיח אסיק אדעתי' וקאמר אימא מרישא דמוכח דלא אסיק אדעתי', ומקשה לי' מה בכך לו יהא דתרי תנאי הוא עכ"פ מאיזה צד נפסוק הלכה כסיפא דלא איתברר הלכה כדברי מי והי' לנו להעמיד הדבר בספק ומשני כיון דקשיא רישא לסיפא משבשתא הוא ואזלינן בתר סברא דמילתא דלא שכיח לא אסיק אדעתי', כנ"ל ביאור סוגיא זו לנכון ועמ"ש בתוס' בד"ה מ"ש ובתוס' בד"ה איתבי' עוד בענין זה:

בתוס' בד"ה מ"ש רישא, בירושלמי מפרש טעמא רבה איכא וכו' אבל גמרא שלנו אינו סובר חילוק זה וכו'. כבר כתבתי דיש לתמוה מה מקום יש לחלק בזה דאי מחולי זה מחמת חולי זה קאמר בסיפא נמי היתה הכוונה אם לא אעמוד מחמת חולי זה והרי מה שלא עמד לא הי' מחמת חולי זה, אבל המעיין בירושלמי יראה שאין ענין להך דהכא וברייתא אחרת היא ושם אמרו בסיפא אם לא עמדתי מחולי זה ולשון זה קשה להולמו שהרי עדיין לא עמד והיאך יאמר אם לא עמדתי, לכן נראה לי דכך הכוונה שכל שלא יהא אח"כ בגדר שעמד מחולי זה יהא גט וא"כ כל שמת נתקיים התנאי לגמרי, דהתנאי הי' כל שלא יהא אח"כ עמידה וכל שלא נראה ממנו עמידה הרי זה גט, אבל כאן אם לא אעמוד קאמר ושפיר יש לומר אם לא אעמוד מחמת חולי זה דהיינו שיהא ידוע דמחמת חולי הזה לא עמד כנ"ל, וגדולה מזו נ"ל מלשון הבריית' דברישא קתני ונפל הבית עליו דמשמע הבית ששוכב בו ובסיפא קתני ונפל עליו בית הרי משמע שיצא לשוק ונפל עליו בית דעלמא וא"כ אפי' תימא שלא הלך רק במשענת אבל עכ"פ אי לא הי' מת בנפילת בית הי' מתחזק לגמרי והי' עומד וע"כ דאסיק אדעתיה מלא שכיח ולא מחית נפשי' לספיקא כמ"ש בגמר' ושפיר קשי' רישא לסיפא כנ"ל:

בד"ה איתבי' תימא וכו' ואור"י דאיכא שלושה גווני אונס וכו' וכעין זה כתב הר"ן בשם הרמב"ן, וכבר כתבתי שיש לתמוה למה השמיט הרי"ף הך ברייתא עם מה ששלחו מתם אכלו ארי אין לנו לאשמועינן דהיכי דלא שכיח כלל יש אונס בגיטין ועוד קשה לי נהי דמשום הך דאין אונס בגיטין איכא למימר דכל דלא שכיח כלל לית בי' משום צניעות מה שאינו נראה כלל כמו שאבאר אבל בהך דאמרינן דמת ניחא לי' שלא תיפול קמי' יבם היאך שייך לומר בשביל דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתי', מה צורך שתהא על דעתו כיון דמת הוי אונס ג"כ ומ"מ אמרינן דאסיק אדעתי' במת יהא גט כדי שלא תפול קמי' יבם א"כ מה לנו באיזה אופן שמת ס"ס כיון דכך ניחא לי' שכשימו' יהא גט שלא תפול קמי' יבם א"כ הרי מת ומה צורך שיעלה על דעתו אופן המיתה דהא פשיטא דוודאי לא עלה על דעתו בהיפוך שאם יאכלנו ארי לא יהא גט דהא ניחא לי' דלא תפול קמי' יבם ואטו אם יאמר מפורש אם לא אבוא או אמות יהא גט ויאכלנו ארי נאמר דלא יהא גט כיון דידעינן דניחא לי' שתתגרש כדי שלא תזקק ליבם והרי היא זקוקה ליבם ועוד דהם הכריחו סברא זו משום דקשי' להו מהך דאכלו ארי והנה לא הועילו בתירוצם כלל דתינח לרבא באמת יש ליישב דאכלו ארי לא שכיח כלל אבל אכתי תיקשי מאי מקשה לי' רבינא לרבא מהך דנפל הבית והוא רוצה להוכיח אפי' באונס דלא שכיח כלל אפי' בעלמא אין אונס א"כ תיקשי מנא ליה להוכיח דבעלמא יש אונס באונס דלא שכיח כלל דלמא גט דוקא דלא ניחא לי' דתיפול קמי' יבם, ואין להאריך כאן כי הארכתי בדברי התוס' הללו בחידושי לא"ה סי' קמ"ד ס"ק ד' וסי' קמ"ה ס"ק י"ב והעליתי שאין לסמוך להקל בחילוקים הללו בג' מיני אונסין כי דבריהם צ"ע מכמה טעמים גם כתבתי לפרש הסוגי' ליישב קושיתם אבל כאן אין צורך לזה כי כבר כתבתי בגמרא לפרש בפשיטות ולק"מ ולענין דינא כבר נתבאר שם, גם מה שיש לדקדק בדברי הר"ן בזה ע"ש:

במשנה לא תתייחד עמו אלא בפני עדים. (תלה התנא האיסור בה ולא נקט לא יתייחד עמה דבשכיב מרע המגרש מיירי והוא מוטל חולה ואין בידו, רק עלי' האיסור שלא תבוא אצלו ביחוד] לשון זה קשה להולמו כי בפני עדים אין זה יחוד, ויש לומר דאפי' יוצאין ונכנסין מותר ושפיר שייך יחוד ובזה יש לדייק קצת דעבד ושפחה לא מהני רק בפניהם דוקא והיינו דנקט מעיקרא עדים ובתר הכי אפי' עבד מבואר דאפי' א' עבד סגי והיאך נקט מעיקרא עדים ולהנ"ל ניחא דבעדים מהני יוצא ונכנס אבל בעבד ושפחה בעינן שיהיו בבית ממש, אך אכתי יש לדקדק חדא למה קורא אותם עדים דהא אינן מעידין כלל רק שלא יהא השכיב מרע ביחוד עמה ולא שייך לומר עדים, גם קשה לחלק בין עדים לעבד ושפחה דמשמע דחד דינא אית להו לכן נראה לי דהך אלא בפני עדים הכוונה שיהיו עדי יחוד וקידושין ממש אז מותר דליכא בזה משום ספק קידושין ולא משום יחוד פנוי' כיון דבאמת נתייחד עמה על פי עדים שיהיו עידי קידושין ושיעור לשון המשנה שלא יהא עמה ביחוד רק שיעמיד עדים על זה שיהיו עידי קידושין ולולא זה לא יתייחד עמה ביחוד רק בפני אחר אפי' עבד ושפחה כנ"ל, ולשון הרא"ש ז"ל במשנה לא יתייחד עמה אלא על פי עדים אפי' בפני עבד וכו' ולשון זה מסכים יותר למה שכתבתי כי מעיקרא הכוונה שיעמיד עדים על היחוד והיינו על פי עדים ובתר הכי הכוונה שיהיו בביתו ממש נקט בפני עבד:

ודע שיש לתמוה לכאורה לפי מה שפירש"י דהך יחוד אסור משום יחוד פנוי' א"כ למה מהני עבד ושפחה הא בכל יחוד פנוי' לא יתייחד עם כמה נשים וכן אנשים כשרים דוקא ולמה כאן מהני עבד ושפחה להציל מאיסור יחוד, ונ"ל דלק"מ דכמו דהתם מהני אם אשתו עמו דהיא משמרתו וכן להיפך בעלה משמרה ולכך שפחה מצלת דלשפחה עצמה לא חיישינן דכיון דאינו מגרשה רק על תנאי אם מתי ואי לא ימות תשאר אצלו עדיין משמרתו כמו אשתו וכיון דאין לחוש שיעשה איסור בשפחה ממילא השפחה מצלת וכמו כן להיפך הוא משמרה כיון שלא גירשה לחלוטין לכך אין לחוש לעבד וממילא העבד מציל על היחוד כנ"ל:

בתוס' בד"ה לא תתייחד עמו וכו' אבל לר"י וכו' נמשכו בזה למה שכתבו לקמן סוף בד"ה תנא דהספק לר"י אי מעת שאני בעולם קאמר או מעכשיו א"כ שפיר יש לחוש לספק קידושין אבל אי נימא דספיקו של ר"י משום דכל שעתא איכא לספוקי שמא ימות תיכף א"כ ליכא חשש קידושין כלל דהא לעולם צריך שיקדים הגירושין לקידושין וכל שלא מת תיכף אין כאן קידושין כיון שלא נתגרשה עדיין, והנה מהרש"א דיקדק דאכתי לר"י יש חשש גט ישן ג"כ ונראה לי דכיון דגט ישן אין איסור רק לכתחילה לספק גט ישן לא חיישינן אבל לספק קידושין וודאי ראוי לחוש, ויש לי מקום ליישב קושית התוס' דהיכי דנתייחד עמה יש לחוש טפי דמהיום ממש קאמר ולקידושין נתייחד דאי מעת שאני בעולם לא הי' לו להתייחד משום גט ישן אבל אין להאריך כי לקמן אבאר בס"ד שיש לתמוה בלא"ה על דברי ר"ת הללו ע"ש שהארכתי בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף