תפארת יעקב/גיטין/סה/ב

תפארת יעקב גיטין סה ב

דף ס"ה ע"ב

בתוס' בד"ה גיטא לא הוי וכו' טלי גט מעל גבי קרקע. אף דלעיל ספ"ב משמע דרק לאוקימתא דר"ה בר מנוח דאמר לה אתנחי' אארעא הקשו אי הכי הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע משמע דמעיקרא דלא הניחו לארץ לא הוי מעל הקרקע, הא ליתא דהתם ס"ד דהוי שליח הולכה עד התם לכך לולא דהניחו לארץ לא הוי מעל הקרקע אבל הכא אי שליח הולכה הוא עד התם לא חזרה שליחות אצל הבעל כמו שהקשו אח"כ וע"כ שאינו שליח כלל א"כ הוי מעל הקרקע, והא דלא הקשו שם מעיקרא דלא חזרה שליחות דעדיפא מקשה הא אין כאן בפ"נ ובתר הכי באמת מקשה הא לא חזרה, ועוד דהוי מצי למימר דהוי שליח קבלה מיד רק לא תתגרש אלא שם רק מכח בפני נכתב הוצרך לאוקמא דהוי להולכה עד התם ומתגרשת בלקיחתה מן הארץ ולכך מקשה דהוי טלי גיטך מעל הקרקע, ועמ"ש בסמוך מה שיש לתמוה על מהרש"א בזה:

בא"ד. והא לא חזרה שליחות אצל הבעל. ויש ליישב קושיא זו בפשיטות לפי הנראה מפירש"י דעיקר לא חזרה שליחות דפשיטא לן דלא מהני היינו דוקא באשה עצמה דנעשית היא בעל המעשה בעצמה ושליח אינו רק כשנשתלח מזה לזה לא בעל דבר בעצמו אבל בשליח שאינו האשה בעצמה אינו רק ספק אי אמרינן לא חזרה כמבואר לעיל דף ס"ג ע"ב ולעיל ספ"ב [עמ"ש שם] ולפי זה יש לומר דעיקר הספק שלא עשאו שליח רק למסור לאשה לא שימסור לעצמו אבל בקדמה איהי ושווי' שליח מעיקרא דידע דהוא שליח לקבלה ועל דעת כן מסר לו לכ"ע לא אמרינן לא חזרה. כנ"ל:. בא"ד דמיירי דאמר לה הוי שליח להולכה וכו' כדאמרינן פ"ב וכו'. עיין מהרש"א שהקשה דלמה לא תירצו דקאמר לה ולא תתגרשי עד מתא מחסיא כדמוקמינן לעיל פ"ב ושם דחינן לה מכח דאין צריך בפ"נ והכא שפיר יש לומר דלא קאמר בפ"נ ודבריו תמוהין דאי הכוונה דיהא שליח קבלה כאן ולא תתגרש רק שם היינו הך תירוץ ב' של התוס' ממש ואי דהוי שליח הולכה הא לא חזרה שליחות אצל הבעל והתם בס"ד דלא ידע מקושיא דלא חזרה מקשה מבפ"נ אבל בתר דידע מקושיא דלא חזרה פשיטא דהוי לא חזרה שליחות ומה יתרון יש מה שאמר בב"ד פלוני או במתא מחסיא, ועוד דהתם עדיפא פריך מכח בפ"נ ועוד דמצי לאוקמא דהוי שליח קבלה תיכף לכך מקשה דלא צריכה לומר בפ"נ, באופן שלא נתבברו לי דברי מהרש"א ז"ל:

איברא הא קשיא לי למה לי לומר דהוי שליח הולכה עד התם הוי להו לומר בפשיטות דנתן לו הגט למסרו לשליח הולכה שיש לו והתם לא מצי לאוקמא בהכי דשליח שלא ניתן לגירושין אינו נאמן בפ"נ אבל כאן לא מיירי במקום שצ"ל בפ"נ, וליכא למימר דכה"ג לא קפדא כלל ואין צריך שתאמר זימנין דמשכחת לה דבלא"ה ליכא קפידא, הא ליתא דא"כ תיקשי באמת למה לי דקאמר דהכי קאמרה בלא"ה ניחא דקיבלו שם למסרו במתא מחסיא לשליח הולכה של בעל ולקבלו ממנו שם ואפי' לגירסא וקיבלו לה במקום אחר מ"מ כמו דמפרש בשליח הולכה כמו כן יש לפרש דקיבלו למסרו לשליח הולכה של בעל וע"כ דבהא נמי לולא דאמרה כך יש קפידא גם לקבל באופן זה דס"ס ילעיזו עלי' שם:

בא"ד. א"נ וכו' הוי הכל שליח קבלה כו'. מדבריהם מבואר דכל היכי דקפדא ועבר על דברי' וקיבל במקום אחר אפי' חזר וקיבלו באותו מקום שציותה לו האשה לא מהני כיון שעבר על דברי' בטל שליחותו דאל"כ למה לי דאמרה לי' זימנין וכו' הא בלא"ה יש לחוש דקיבלו שנית במקום הראוי לקבל וע"כ דלא הוי גיטא בהכי, ויש לתמוה על הר"ן שפי' הך דהבא לי גיטי דהוא שליח קבלה רק שלא תתגרש עד שיגיע גט לידה וקשה למה בהבא לי ליכא קפידא הא הוי ממש כדברי התוס' כאן ומ"מ לולא דכך אמרה דלא איכפת לה הוי קפידא, וכבר כתבתי מזה לעיל ע"ש:

בד"ה הא והא רבנן וכו' דלא משמע דפליג ר"י וכו'. לכאורה קשה אי ס"ד דר"י ס"ל כרבה וע"כ כמו שפירש"י דבאשה לא הוי קפידא כלל והכא נמי לא הוי קפידא ומ"מ לרבנן לא מהני כיון ששינה ולר"א מהני, א"כ כיון דלרבנן לא מהני אפי' ליכא קפידא מה נ"מ בין שלו לשל חבירו הא בתרווייהו אין כאן קפידא ומ"מ לרבנן נתבטל שליחותו ומ"ש של חבירו משלו, ונראה לי דע"כ לא כתבו התוס' רק דר' יוסף לא נחלק על רבה בדינא דלרבה לרבנן הוי שינוי בשלו ולר"י לא הוי שינוי רק תרווייהו מודו דלרבנן הוי קפידא אבל מ"מ אין שוין בטעמן דלרבה הוי קפידא אף דליכא מידי למיקפד כלל דס"ל דבאשה נמי ליכא מידי למיקפד ומ"מ הוי קפידא לרבנן אבל ר' יוסף ס"ל דבשלו איכא למיקפד והיינו דס"ל דעיקר טעמא דפליג ר"א באשה דס"ל כיון דמוכרחת היא לקבל גט שאי לא היתה מוכרחת בודאי לא היתה מחזרת להתגרש דאין אשה רוצה בגירושין וחוב הוא לה ומדמחזרת להתגרש ש"מ דהכרח היא אצלה וממילא כיון שאין בידה להתגרש כרצונה מימר אמרה אתגרש כל היכי דאיתא ורבנן ס"ל דמ"מ אמרינן דקפדא ובשלו נמי איכא קפידא רק לר"א כיון דאין דרך אדם להעתיק ממקומו בשבת מסתמא נחוץ הוא לילך ומימר אמר יהא עירוב כל היכא דאיתא ולכך קאמר הא והא רבנן ובשל חבירו לכ"ע ליכא מידי להקפיד כלל:

ובהכי ניחא לי מה שיש לתמוה על התוס' דלכאורה דברי רש"י ז"ל מוכרחין דפריך בסמוך לר' יוסף ממגדל ושובך מאי שלו ושל חבירו איכא והדבר תמוה דלר"י בשל חבירו ליכא קפידא א"כ פשיטא דהתם נמי איכא בשל חבירו, ובשלו נמי ע"כ איכא קפידא כמו בתמרים וגרוגרת דאי יש לחלק ביניהם גם לרבה קשי' נהי דבתמרים הוי קפידא אבל בשובך ומגדל לא הוי קפידא וע"כ דשוין הן לענין בשלו דהוי קפידא ומאי קושיא לר"י, ולהנ"ל ניחא דדוקא לרבה ניחא דס"ל בלי קפידא כלל לרבנן הוי שינוי ולר"א לא א"כ הך דשובך ומגדל ג"כ חדא כרבנן וחדא כר"א אבל לר"י דלדידי' בעינן לרבנן ג"כ שיהא ראוי להקפיד דהא מחלק בין שלו לשל חבירו א"כ בשובך ומגדל אין כאן דבר הראוי להקפיד כלל ואין לחלק בין שלו לשל חבירו, כנ"ל:

בא"ד. הא והא ככ"ע וכו' כמו בבעל. ולפעד"נ ליישב דבלא"ה יש לתמוה לפירש"י דפי' בשל חבירו דאחר נתן לו רשות ליקח מפירותיו ואין לו רשות רק מתמרים א"כ תיקשי למה לי טעמא משום דשינה אפי' לא שינה השליח ועשה כמו שאמר לו בע"ה רק המשלח שינה מדעת חבירו אינו עירוב כיון שאין העירוב שלו ולא קני לי' עירוב ואפי' הניח העירוב בעצמו שלא על ידי שליח כה"ג אינו עירוב וברור דהכוונה לפירש"י דחבירו אומר עכשיו שאינו מקפיד כלל ולא הקפיד מעולם ואין חילוק אצלו תמרים או גרוגרת רק הוא נטל הרשות על גרוגרת ואי הי' רוצה תמרים ג"כ הי' נותן לו, והשתא טעמא דת"ק דס"ס הוי שינוי בשליחות שלא נתכוון זה רק לתמרים כפי הרשות שנתן לו חבירו ור"א סובר דאינו רק מראה מקום בזה יש לי רשות ואי הי' יודע שיש לו רשות גם בגרוגרת הי' מזכיר גרוגרת ג"כ והוי ממש כמו באשה דלר"א לא הוי רק מראה מקום ולרבנן קפידא והשתא ממילא שפיר קאמר הא והא רבנן דלר"א כיון דלפי האמת לא הקפיד חבירו כלל אין זה רק מראה מקום כאלו יאמר בזה ידעתי שיש לי רשות טול מזה וה"ה מכל דבר שיש לו רשות אלא שהראה לו ליטול מזה דמזה ידע ולפי זה יש מקום ליישב גם קושיא הראשונה של התוס' דשפיר יש לפרש דברי רבה בשל חבירו, ומ"ש מהרש"א דלא הוי פליג ר"א לק"מ כמ"ש דודאי ע"כ פליג ר"א לפירש"י בשל חבירו, אלא דקושית מהרש"א בלא"ה לק"מ לפע"ד דהיאך אפשר לפרש בשל חבירו דא"כ כיון דפשטא דברייתא אינו בשל חבירו א"כ למה לי' לאוקמא ברייתא שני' דעירובו עירוב בשל חבירו ור"א לוקמא כפשטא בשלו וככ"ע ודברי רש"י נראין בזה. דלפי' התוס' כאן בשלו קאי על ברייתא שניה והוי לי' ליפרושי ברייתא ראשונה מעיקרא, ונהי דרבה מפרש שניה מעיקרא דאתיא כרבנן אבל לר"י דתרווייהו כרבנין הוי לי' ליפרושי ראשונה ברישא., אלא שיש לומר כיון דבשלו פשטא דברייתא הוא מפרש ברייתא דמיירי כפשטא מעיקרא והדר הך ברייתא דמיירי באוקימתא בא"ד הבא לי מן החלון. מהך משנה יש לתמוה על פירש"י הנ"ל דמוכח דבשלו הוי קפידא ולפירש"י בשלו ליכא קפידא לכ"ע אבל באמת אין מהך דמעילה ראי' כלל וכלל כיון דאין חיוב מעילה רק בשוגג כמבואר להדיא ברמב"ם בהלכות מעילה ובפי' המשנה שם, ובזה ילפינן דיש שליח לדבר עבירה דכתיב ואשמה הנפש ההיא כמבואר ברמב"ם, א"כ פשיטא דהוי קפידא דבזה שגג וחשב שהם חולין ובמקום אחר ידע שהוא הקדש ולא דמי להכא כלל לעירוב וזה ה ברור:

בא"ד. ותימא דבסוף המפקיד וכו'. ולדעתי לא קשה מידי דהתם כל שלא פי' לו שלא יקח מזה חייב לשלם מכח פושע שהי' לו להודיע שלא יקח מזה אבל הכא לענין שליחות כל שיש קפידא אינו שלוחו והתם ע"כ פשיטא דאיכא קפידא דבאמת לא הי' בדעתו שיקח מכשות של חבירו רק פשע שהי' לו להודיע מפורש לשליח ושליח לא פשע כיון שלא הודיעו בפירוש אבל פשיטא כיון דבאמת קפיד נהי שטעה בשביל שטעה השליח אינו שלוחו וכ"ש כאן כיון דקפיד אינו עירוב שאינו שליח וזה ברור, ודברי התוס' בתירוצם דחוקין דהך דמעילה משמע שהוא אותו המין ממש ואי דאינן במקום אחד התם בהמפקיד משמע דאפי' אינן במקום אחד כך הדין רק לפי שהי' לו לשער שיעור ביאתו משל מי נטל עיי"ש, והעיקר כמ"ש:

בד"ה מאי שלו ושל חבירו איכא, לא בעי לשנויי וכו' אפי' שובך ושובך נמי. דבריהם צ"ע דהשתא נמי דמשני איכא פירי דמגדל ופירי דשובך ג"כ קשה אפי' שובך ושובך נמי דודאי ליכא למימר דדוקא מפירי דמגדל לפירי דשובך מקפיד אבל מפירי דשובך זה לשובך זה אינו מקפיד ואדרבא כיון דע"כ אומר משובך זה הרי מקפיד הוא ושמא הפירות שיש לו בשובך האחר צריכין לו לדבר אחר וכבר הכין אותם בשביל אחר וכדומה, ואדרבא מזה יש סיוע לפירש"י הנ"ל דלפירושו יש לומר בהיפך דשובך לשובך אפי' בשלו הוי קפידא כיון שאמר שובך זה, ולכך לא קאמר סמוכין ומרוחקין דבהא ודאי קשיא אפי' שובך ושובך נמי דלענין מקום הנחת העירוב פשיטא שאין להקפיד כלל:

במשנה האומר כתבו גט ותנו לאשתי וכו' יכתבו ויתנו. יש לדקדק נתינה מאי בעי הכא הא הכל על כתיבה קפדינן דאי כתבו ולא שמעו מפי הבעל לא מהני אפילו נתרצה בפי' ליתן הגט כיון דבשעת כתיבה לא שמעו מפיו, ונראה לי דברישא קתני רבותא אף דאמר תנו ג"כ דאין אנו שומעין מפיו כלל אח"כ עוד דבר רק מזה הלשון שאמר כותבין ונותנין מ"מ מהני דהוי לשון ברור ואין אנו צריכין לשמוע מפיו דבר ובסיפא קמש"ל אפי' לא אמר תנו דצריך לצוות על נתינה מחדש לא אמרינן דנתגלה כוונתו למפרע דעל כתיבת גט נתכוין דהא מצוה ליתנו לה כשהוא כתוב וכן נראה לי ברור דאפי' לר"נ דס"ל דפטרוה או פיטרוה הוי לשון טוב מ"מ פשיטא דאין לשון נתינה בכלל דדוקא גרשוה כולל נתינה ג"כ אבל פטרוה אי הכוונה פטרו אותה הרי לשון פטור וחובה הוא וע"כ דהכוונה עשו לה פיטורין ע"ש גט פיטורין א"כ לא מוכח רק שיכתבו גט פיטורין ולא שיתנו, וכן פרנסוה פשיטא דאפי' הי' לשון טוב לא הוי מהני על נתינה כמו שפירש"י דהספק דצרכי גט יעשו לה א"כ לא עדיף מאי הי' אומר כתבו גט מפורש דאינו במשמע תנו וכן עשו לה כראוי עשו לה כנימוס:

אמנם בהך בעי' דבתר הכי הוציאוה כו' ודאי משמע דהי' הספק דכולל נתינה ג"כ, וכן נראה מדברי הרמב"ם דכתב דהוי ספק ואין כותבין ואם כתבו ונתנו לה הוי ספק מגורשת משמע דאם נתנו על סמך לשון זה בלבד אפי' לא צוה אח"כ מפורש ליתנו הוי ספק ומ"מ נראה לי ברור דאפי' צוה ליתנו אח"כ בפירוש לא אמרינן דנתגלה כוונתו דלגירושין איכווין דכיון דבשעת כתיבה הי' ספק הרי לא שמעו מפי הבעל ונכתב בפסול, ומ"ש הרמב"ם ונתנו לה אפי' בצוואת הבעל שנית הוי ספק מכח הכתיבה, ומ"מ הוצרך להזכיר נתינה דלא שייך ספק רק כשניתן לה:

שם. פטרוה. פירש"י דלא ידעינן אי לשון גירושין הוא או לא וכן פי' בכלהו, ומ"מ ברור דלא נתכוון הרב ז"ל שתהא ספק מגורשת דהא לא אמר כלום קתני רק כיון דבעינן שישמע הסופר מפי הבעל כל שיש ספק בלשונו הרי לא שמע ממנו שיכתוב גט ולא הוי גט כלל ומ"מ נראה לי דאם אמר בפי' לכתוב גט ועל הנתינה אמר לשונות הללו נראה לי ודאי דהוי ספק מגורשת כיון דלשון מסופק הוא:

ודע שיש להסתפק אי דוקא באינו מדבר עמה על עסקי גט לא מהני הנך לישני כמו ברישא דמיירי ודאי באינו מדבר כיון דלישני מעליא נינהו א"כ סיפא נמי דוקא באינו מדבר אבל במדבר ודאי לגירושין נתכווין או דלמא אפי' במדבר עמה לא מהני כמו בקידושין דאמרינן דלישני גריעי גרע משתיקה, ומסתברא לי אפילו מדבר עמה על עסקי גיטין לא מהני הנך לישני לכתיבת הגט כיון דאפי' אמר אמרו לא מהני ש"מ דבעינן שמיעה מפיו וכל שאינו לשון ברור לא שמע מפיו, וכן נראה מסתימת הפוסקים:

בגמרא ר"נ דבבלאה הוא. עפירש"י והוא דחוק ותלמוד ירושלמי מוכיח דהוא מא"י ומדברין לשון ארמי, אבל הכוונה כך דבבלאי מדקדקין בלשונם אבל בא"י לישנא קלילא מדברין כדאמרינן פ"ק דב"ק האי תנא ירושלמי הוא ולישנא קלילא נקט ואינן מדקדקין בלשון ואין לשונם מבורר ופעמים דנתכוין לפטור וחיוב ואומר לשון של גירושין וכן להיפך ונראה לי דלאו למימרא דלא פליגי כלל דפשיטא שלא יסתום התנא דין רק על א"י רק הכוונה דר"נ בבלאה הוא ושם מדקדקין חשבו ללשון בדור, אבל תנא דא"י דידע דבא"י אין מדקדקין הלכך ממילא כיון דהרבה בני אדם אין מדקדקין אפי' בבבל לא הוי לשון מבורר דשמא גם זה לא דיקדק ואנן בעינן שישמע מפי הבעל לשון מבורר, וכן נראה מדברי הרי"ף ורמב"ם שלא זכרו דברי ר"נ כלל, כנ"ל:

במשנה בראשונה היו אומרים כו' יכתבו ויתנו. יש לחקור בענין זה כיון דמכח אומדנא דנין דודאי נתכוין שיתנו אבל מ"מ לא נתכוין רק ליתנו על תנאי שאם לא יהרג לא יהא גט וכ"ש בקולר של ממון דודאי אינו מחליטו שימות ואמרו בירושלמי לא סוף דבר קולר של נפשות וכו' ויש לתמוה על מה שפירש"י היפך מהירושלמי הנ"ל] ולר"ה דאמר בסמוך בעמד חוזר אפי' נתן סתם א"כ ממילא הכא נמי נותנין סתמא ואי לא נהרג חוזר כמו במסוכן אבל לדידן דקי"ל בסתמא אינו חוזר משום גזירה שמא יאמרו יש גט אחר מיתה כמבואר לקמן פרק מי שאחזו דף ע"ב עמוד ב', א"כ היינו דוקא אי נתן בעצמו מסתמא לא מהני אומדנא משום גזירה אבל הכא כיון דלא אמר תנו רק מכח אומדנא דנין דמפחדו הי' טריד ולא פירש א"כ ממילא יש לנו לדון דעל תנאי ביקש ליתן וממילא אם יתנו לה בלי תנאי רק סתם הרי לא נעשה שליחותו ולא הוי גט כלל אפי' מת ומ"מ לא הוי בגדר תנאי לפני התורף כמו לר"ה:

והנה בהך רישא דיוצא בקולר ומסוכן דר"ש, יש מקום לפרש דבאמת כך נותנין על תנאי אם ימות יהא גט אבל מפרש ויוצא בשיירא פשיטא שאי אפשר להתנות תנאי בלעדי המגרש בלבד שאין אנו יודעין כמה זמן ישהה שם ועד אימת תהא בספק וכיון שאינן יכולין להתנות תנאי וכמו כן ליתן בלי תנאי אי אפשר כנ"ל א"כ היאך יכתבו גט ויתנו שהרי האומדנא מורה להיפך דרק ליתן על תנאי נתכוין דמהאי טעמא מדינא אפי' ניתן סתמא ע"י המגרש בעצמו הי' חוזר בעמד לולא גזירה דיש גט אחר מיתה:

ואפשר לומר דמ"מ כיון שהי' טרוד מפחדו ולא פירש ממילא דנין דעתו דמימר אמר תיגרש בסתמא לגמרי כיון שאי לא יתרצה בכך לא יהא גט כלל אפי' ימות כיון שלא פירש, ויש לומר דבזה באמת מחולקין בראשונה ואחרונה כי לא נתבאר סברתם וגבי מטמא ואדמע דחזרו לומר מפרש טעמא מעיקרא סבור כר' אבין ולבסוף כר' ירמי' והכא מאי קסבר, ולהנ"ל ניחא דמעיקרא קסבר כיון דאי אפשר ליתן על תנאי אי אפשר ליתן, ובתר הכי קסבר דדנין אומדנא דנתכוין לגרש לחלוטין משלא יהא גט כלל כנ"ל, או דמעיקרא סבור כר"ה דאי עמד חוזר, לכך ביוצא בקולר כותבין וביוצא בשיירא לא כיון דאי בא חוזר לעולם תהא בספק שמא יבוא ובתר הכי ס"ל כרבה ור"י דאפי' עמד אינו חוזר א"כ שפיר כוהבין אפי' ביוצא בשיירא בסתמא ומגורשת לחלוטין ומ"מ צ"ל כנ"ל דדנין דנתכוין לגרש לחלוטין משלא יהא גט כלל ואנא אפי' ימות כנ"ל:

שם. אף המסוכן. תמוה לי לפי מה דס"ל לר"י לקמן ריש מי שאחזו דאין כותבין עד שישתפה, וכתבו שם התוס' דלפי זה יש ליזהר בגט שכיב מרע שיהא שפוי בעת נתינה א"כ הכא מה צורך ליתן בלי דעתו כיון דע"כ צריך לבדקו בעת נתינה אי הוא שפוי א"כ נבדוק אי דעתו ליתן בלעדו או הוא יתן ואולי יש לומר דלא כתבו התוס' רק לדידן דמספקא לן אי תונבא בעלמא נקט וכישן דמי או שהוא מטורף אבל תנא דמתני' לא חש לזה כלל דאינהו הוי בקיאין בהא ושפיר משכחת לה דהוי לי' תונבא בעלמא ויכולין לכתוב וליתן ומ"מ אי אפשר לשאלו שיאמר תנו, או אפשר דלא כתבו התוס' רק לזהירות בעלמא ולא מן הדין דדנין בחזקתו שאינו מטורף רק שיש ליזהר, ועמ"ש לקמן במשנה מי שהי' מושלך לבור עוד בזה, אבל הא ליכא למימר דס"ל לר"ש כר"ל לקמן דקי"ל כר"י. וקי"ל כר"ש שזורי:

ודע דרש"י ז"ל פי' מסוכן חולה, ואין כוונת הרב ז"ל דכל חולה חשיב כמסוכן דהא בהדיא מחלקינן בירושלמי בין קפץ עליו החולי בין חולי סתם ובחולה סתם אין נותנין, רק שבא לומר כיון דהנך נמי מסוכנים נינהו מה בא ר"ש לחדש מסוכן לזה פי' דאיהו מחדש מסוכן מחמת חולי, ויש לומר עוד לפי דביוצא בקולר אמרו בירושלמי לא סוף דבר קולר של נפשות אלא אפי' קולר של ממון דכל קולר בחזקת סכנה, לזה אמר ר"ש אף המסוכן דבחולה בעינן מסוכן דוקא כמו שאמרו בירושלמי דוקא בקפץ עליו החולי, אלא שיש לדקדק למה לקמן קאמר הבריא שאמר כתבו וכו' אפי' חולה נמי כל שאינו מסוכן ויתבאר לקמן בס"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף