תפארת יעקב/גיטין/סה/א

תפארת יעקב גיטין סה א

דף ס"ה ע"א

בגמרא אבל מילתא דלית לה עיקר מן התורה לכאורה קשה דהא הך דמעשר דמקשה מינה אית לי' עיקר בדאורייתא ונהי דמה דמשני במעשר בזה"ז יש לומר דלא מיקרי אית לי' עיקר כיון דליכא מעשר דאורייתא בז"הז כלל, אבל למאי דמוקי לה בעציץ שאינו נקוב קשיא, אבל באמת לק"מ דפשיטא דמה דקאמר דאי אית לה עיקר בדאורייתא מתקני רבנן כעין דאורייתא אין הכוונה דכללא היא דהיכא דאית לי' עיקר אין לחלק בין דרבנן לדאורייתא דהא בכמה מקומות מצינו דהקילו בדרבנן אפילו יש לו עיקר ובשבוי' הקילו לפי שהוא דרבנן דלא איתחזק איסורא וכהנה רבות רק הכא עיקר קושיית ר"ח על מה דאישתיק ווארדן שהיה תמה שלא השיבו לו רק שאני שיתופי מבואות דרבנן והוא שתק א"כ לא ימלט או שנעלם ממנו והוי ס"ד דשיתוף דאורייתא זה ודאי מן התימה ואי לא נעלם ממנו רק ס"ד דאפילו בדרבנן ראוי שלא יועיל כעין דאורייתא א"כ מה השיבו לו ולמה שתק הוא, ועל זה אמר דודאי קושית ווארדן היתה דס"ד כיון דהוצאה מרשות לרשות דאורייתא ראוי לתקן כעין דאורייתא והם השיבו לו דשיתופי מבואות דרבנן כיון דבדאורייתא ליכא דין שיתוף כלל לא שייך לתקן כעין דאורייתא, והשתא זהו בהך דשיתוף כיון דלאו באוקימתא מוקמינן לה א"כ ע"כ הי' דעת המקשה דראוי לתקן כעין דאורייתא ושפיר מקשה עלי' ר"ח, אבל ר' אויא דמקשה ממעשר דמוקמינן לה באוקימתא ואיהו לא ס"ל לאוקמא כך, שפיר יש לומר דמודי דמחלקינן בלא"ה בין דרבנן לדאורייתא אפילו יש לו עיקר:

שם אלא בעציץ שאינו נקוב. לכאורה נראה דהכוונה דוקא בדרבנן מהני הערמה אבל במעשר דאורייתא אסור להערים דאל"כ תיקשי היאך קתני עבדו ושפחתו עבדו בדאוריי' ושפחתו דוקא בדרבנן, וע"כ דלפום הך שינוי' ס"ל דהערמה אינה רק בדרבנן, ובזה הוי ניחא טפי דלא חיישינן כאן לכעין דאורייתא כיון דבדרבנן ליכא דינא דהערמה כלל והוי כמו לעיל בשיתוף, אבל מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות מעשר שני מוכח להדיא דעבדו בדאורייתא מערימין וכן בנו ובתו רק שפחתו בדרבנן דוקא, וצ"ע:

בתוס' בד"ה כעין דאורייתא, והא דסגי בהגבהה טפח וכו' כיון דמגביה בר זכי' הוא ויש בה הגבהה קצת. ביאור דבריהם דלשון כעין דאורייתא משמע שאין צריך שיהא ממש כדאורייתא רק כעין דאורייתא ולא שיחסר פרט אחד לגמרי הלכך הכא בקטנה נתבטל דין הזיכוי לגמרי והוי כאלו לא זיכה כלל, אבל כאן דבר זכי' הוא הרי המזכה זוכה כדין רק הזוכה לא עשה הזיכוי כדין ולא הגביה רק טפח והוי שפיר כעין דאורייתא עכ"פ בפרט דראוי לבילה משא"כ קטן, ובעיקר קושיתם כבר כתבתי לעיל בתוס' בד"ה שאני, דהתם לפי שהמקום שלהם ג"כ לדירה וכל שעשו שימוש ביין הקנין ביין ובמקום שהיין עומד בא כאחד אבל בעלמא על מקום אחר או של חבירו לא מהני רק ג' טפחים שלא יהא כלבוד על רשות אחר משא"כ התם הוי כלבוד על מקום שהוא שלו לדירה, כנ"ל:

בד"ה ופדו בהן מעשר שני, וא"ת וכו' וי"ל וכו' ה"נ מתחלל כו' וא"ת היאך פודה לאחרים וכו'. דבריהם צ"ע, דמה ענין חילול לנדרים התם קרא כתיב כי יפליא ודרשינן מינה מופלא הסמוך לאיש אבל כיון דדרשינן מקרא דואם גאל יגאל איש ממעשרו איש ולא קטן פשיטא דגדול ממש בעינן, ועוד דפדי' זו הוי ממש מיקני ואיקנויי וקטן לאו בר הכי הוא:

אמנם לדעתי שתי הקושיות הללו שהקשו התוס' לא קשיא ולא מידי ואדרבא הא גופא קשיא לי' למקשה [עד שמתוך זה חשבו לזוכה לאחרים] היאך יפדו הם הא קטנה לאו בת פדי' היא כלל, אך ה"מ אי פודה לעצמה ובמעות שלה דצריכה להקנות המעות לבעל הפירות ולקנות ובודאי לאו בר מיקני ואקנויי הוא אבל אם אחר נותן לה מעות על מנת לפדות לעצמה הפירות פשיטא דבהא לא בעינן רק שתהא בר זכיה כי אינה מפסדת כלל ואינה נותנת משלה כלום כי אם לא תפדה לא יהא המעות שלה כלל כי לא נתן לה רק לפדות וכיון דקטן זוכה שפיר מהני פדי' שלו ובת"כ לא ממעט קטן רק שיפדה משלו דזהו כמקח וממכר שנותן מעותיו ופודה, אבל אם יתן לו אחר לפדות כיון שאינו מפסיד אין זה מקח וממכר שלו רק זוכה על מנת לפדות רק דמיקרי בכאן זוכה לאחרים מתרי טעמי חדא דמעות הללו שהוא זוכה בהם עבור שיהיו מעשר שני הוא זוכה ומעשר שני שייך לאחרים ללוים ואלמנות דמתחלק שם בירושלים ומעיקרא היו שייכים לבעל המעות ועכשיו הוא מזכה המעות שיהא עליהם שם מעשר שני והרי זוכה הוא לאחרים וגם דעת אחרת מקנה כי בעל הבית נותן לה המעות על מנת שתזכה בהם עבור מעשר שני והפירות יהיו שייכים לה עבור מעות זה, ועוד דהפירות שהיא זוכה בהם לאחרים הם דלא לה בלבד יהיו רק לכל בני הבית וע"י הקנאת בעל הבית נעשה כי לא זיכה לה המעות רק על זה האופן שתזכה בפירות שיצאו לחולין והמעות תזכה עבור הקדש שיהיו מעשר שני והוי ממש זוכה לאחרים, וזה ברור:

בד"ה ואמה העבריה, ה"נ הוי מצי למיפרך למה לו להערים וכו'. יש לדקדק בדבריהם במה נפשך אי, ס"ל דהך הא לכם מעות היינו כל שווי' הוי להו להקשות בפשיטות מה צורך לו ליתן כל שווי' דהא אין צריך רק חמש פרוטות ואי דנפרש באמת חמש פרוטות א"כ כל הכוונה למעט בחומש בפרוטה א"כ מה קושיא למה לו להערים, וצ"ל דס"ל דוקא בעל הפירות בעצמו יכול לפדות שוה מנה על פרוטה, אבל אחר הפודה לא התירו רק בשווי', הלכך כאן דנותן לאחר לפדות נותן כל שווי', רק דקשיא להו למה לו להערים יפדה בעצמו וירויח הרבה יותר ממה שהוא מרויח עתה דיפדה בחמש פרוטות הכל ויוסיף חומש פרוטה:

אמנם בעיקר קושיתם מה דפשיטא להו דאפילו לכתחילה יכול לחלל והיינו ממה שאמרו בעירוכין פרק המקדיש דבז"הז מותר אפי' לכתחילה ולדעתי זה אינו, שלא אמרו שם רק לפום מה דהוי ס"ל התם דמעשר בזה"ז ג"כ דאורייתא וכיון שאינו יכול לאכלו בירושלים חששו שלא יבוא לידי מעילה דאורייתא התירו לחלל לכתחילה על שוה פרוטה ולהשליכה, אבל כאן דס"ל דמעשר שני בזה"ז דרבנן. מלבד דיש לומר דתקנו כעין דאורייתא וכיון דדאורייתא אסור לחלל רק בשווי' בדרבנן ג"כ אסור, אבל אי בזה"ז דאורייתא גם בדאורייתא מותר לכתחילה. גם נראה לי דדוקא מעשר דאורייתא אסור לאכול בזה"ז דילפינן מקרא דוקא בזמן שיש בית אבל מעשר דרבנן יכול לאכול כיון דמדאורייתא לא קדוש כלל, וכיון שיכול לאכול לא התירו לחלל על פרוטה, אך צ"ע מאיזה צד אמרו בפשיטות במעשר בז"הז דרבנן כיון דקי"ל דמעשר שני נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית וצ"ע בזה:

בגמרא וכנגדן בקטנה מתגרשת. משמע דשיעורא דמבחנת היינו שיעורא דפעוטות, ויש לדקדק כאן דלעיל קתני במתניתין לענין מקח וממכר הפעוטות ולמה בגט נקט שיעורא דמבחנת כיון דבשנים תליא מילתא וקודם שיעורא דפעוטות לא מהני מבחנת, ועוד למה בקידושין מיקרי יכולה לשמור קידושיה מעיקרא בצרור וזרקו ועיין בעה"מ מ"ש בזה) ואפשר לומר דהך שיעורא דלעיל היינו דבדקינן לה וידוע לנו בבירור דיכולה לשמור גיטה ומבחנת אבל שיעורא דפעוטות אינה צריכה בדיקה ומן הסתם מתגרשת דודאי מבחנת היא אז:

אמנם יען דבלא"ה יש לתמוה בכאן על הרי"ף דגורס היפך מפי' רש"י בצרור וזרקו וכנגדן בקטנה מתגרשת ובפעוטות כנגדן בקטנה מתקדשת למיאון, וכתב אהא דמתגרשת בקידושי אביה וה"מ דמת האב אבל בחיי האב וברשות אביה אביה ולא היא עכ"ל:

ויש לתמוה על דבריו דהא ע"כ דלא ס"ל כר"ת דע"י האב מתגרשת אפילו אינה יכולה לשמור גיטה דאל"כ כיון דס"ל אביה ולא היא היכא מיירי מתניתין דקתני אינה יכולה להתגרש אי היא הרי בלא"ה אינה יכולה להתגרש ואי האב אפי' אינה יכולה לשמור מתגרשת, ובשלמא לר"ת מיירי מתני' לרבנן ואינה יכולה להתגרש על ידה אבל להרי"ף דהיא אינה מתגרשת רק ע"י האב א"כ ע"כ דלכ"ע באב מת דוקא והרי כולה מתניתין באב חי וארישא קאי דקתני נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה ותיכף יאמר לכ"ע באב מת דוקא ועוד למה כתב הרי"ף אבי' ולא היא הוי לי' לומר אבי' אפי' בת יום אחד וכ"ש דלא הוי לי' למיסתם מתניתין בפשיטות דכל שאינה יכולה לשמור גיטה אינה יכולה להתגרש מה דבמתני' ביש לה אב מיירי ובודאי דס"ל דכל שאינה יכולה לשמור גיטה אינה מתגרשת כלל, והשתא תיקשי למה מוקי באין לה אב הא אפילו ביש לה מתוקמא הך דרבא דאינה מתגרשת ע"י האב רק בשיעור זה ועוד דמעיקרא דהביא ברייתא לחלק בין יכולה לאינה יכולה הוי לי' לומר הא מילתא דוקא במת האב ולמה נטר עד דברי רבא:

לכן נראה לי דמה דס"ל להפוסקים בפשיטות דהך דרבא היינו הך שיעורא דמבחנת ולדעתי אין זה שיעור זה כלל, דמתניתין ביש לה אב דהאב זוכה בגט ולא בעינן שתהא בת זכיה רק שלא תהא משלחה וחוזרת, לכך לשיעור דמשלחה וחוזרת סגי בשמירת גיטה דהיינו מבחנת אבל הך דרבא להתגרש ע"י עצמה במת האב בעינן שתהא בת זכיה שתוכל לזכות בגט דבעינן שיתן בידה ולחיקה וקלתה ואמרו עוד שתגביה הגט כדי לקנותו ש"מ דבעינן שתזכה בגט לכך בעינן בת זכיה ולכך בעינן שיעורא דצרור וזרקו שתוכל לזכות בעצמה בשום דבר וזה שכתב הר"ן כאן דע"כ בגירושי עצמה משתעי דבגירושין ע"י האב לא בעינן שיעור זה וכל שאינה בגדר משלחה וחוזרת סגי בהא כיון שהאב זוכה הגט:

ולפי זה יש לומר דאפי' לגירסת רש"י ג"כ יש לומר דפעוטות לאו היינו שיעורא דמבחנת דהאי לאו בשנים תליא וכל שמבחנת סגי אפילו פחות מפעוטות והך שיעור דמבחנת בגירושין ע"י האב אמרו דלא בעינן רק שלא תהא משלחה וחוזרת, אבל הך שיעורא דפעוטות היא שתתגרש בעצמה ובהא בעינן דעת טפי שיהא לה יד גמור לקנות הגט משא"כ בקבלת האב, כך נ"ל:

ודע דלגירסת הרי"ף הנ"ל מיושב הך דרבא בתר הכי דקאמר וכנגדן בקטנה חולצת וקשיא לן דרבא פסק הלכתא שתי שערות ותוך זמן כלפני זמן, וביותר תמהו על הרי"ף שהעתיק הך דרבא לקמן שלא כהלכה, ולפי גירסת הרי"ף הנ"ל יש לומר בפשיטות דהך חולצת קאי על הך דמעיקרא בקידושי אמה ואחיה דהם דרבנן לא חיישינן דשומא נינהו ועוד אי קטנה היא הרי סגי במיאון ואפילו חליצה לא בעי רק שיש לחוש לחומרא דלמא גדולה היא ושוב אינה יכולה למאן ובעי חליצה ובהא ודאי תוך זמן ג"כ חולצת, ורבא דפסק תוך זמן כלפני זמן היינו לענין עונשין וחליצה דאורייתא:

והנה הרמב"ם ז"ל פסק פ"ח מהלכות זכיה ומתנה דחרש זוכה לעצמו ולא ידעו מנין לו, ובאמת דבריו ברורים כיון דחרשת מתגרשת כ"ש שזוכה דהא חזינן דשיעור זכיה קודם לגירושין, וז"ב:

שם ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. והקשו על זה דרבא פסק פרק מי שמת עד י"ח, ונראה לי דהתם לאו לעולם יכול למכור רק כשנתברר לנו שיש לו דעת למכור כדאיתא התם בהאי עובדא דרבא דלפום חורפי' תליא ואי אינו חריף אינו יכול למכור ושפיר קאמר כאן דעד עשרים הוי מן הסתם כקטן עד שיתברר לנו שהוא חריף ופקח אז מהני מבן י"ח אבל מעשרים לעולם הוי כגדול, כנ"ל:

בתוס' בד"ה צרור וזרקו וא"ת והא דתנן וכו' בפחות מכאן א"נ בקנין חליפין כו'. דבריהם צ"ע דהיאך קאמר ואין זכין לגדול הא אפילו לקטן אין זכין בשיעור צרור וזרקו דיכול לזכות בעצמו, ודוחק לומר דקטן בצרור וזרקו גדול קרי' לי', גם מה שתירצו בקנין חליפין צ"ע, דמ"מ מה צורך לתקן זכיה הא יכול לקנות בקנין המועיל בקטן, ודוחק לומר דבשביל שמא יארע שלא יהא במציאות קנין אחר רק חליפין תקנו זכיה:

ולדעתי נראה דבלא"ה יש לתמוה היאך ס"ד דיסבור ר"א דאין זכין לאדם שלא בפניו כלל והוא נגד כמה וכמה משניות ור"א גופי' ס"ל במסכת פאה גבי מי שליקט את הפאה זכה לו, לפיכך נראה לי דכמו דמחלקינן בקטן הזוכה דאף שאין לו יד לזכות מ"מ בדעת אחרת מקנה יכול לזכות ש"מ דהכוונה דעיקר הזיכוי מצד המזכה רק שאינו יכול בלי שיוציא מרשותו לכך כל שהוציא מרשותו זכה הקטן שאין הקטן עושה עיקר הזכיה כמו כן לענין זוכה לאחרים אפי' תימא שאין אדם יכול לזכות לאחרים ואין לו יד לזה מ"מ היכי דדעת אחרת מקנה מהני דכיון דעיקר הזיכוי מצד המזכה, וכיון שהוציא מרשותו שוב אינו יכול לחזור בו ולפי זה הך פלוגתא דר"א ור"י מיירי באופן שאין דעת אחרת מקנה כגון לתפוס חוב מבע"ח במקום שאינו חב לאחרים דלא שייך מיגו דזכי לנפשי' וגם אין דעת אחרת מקנה בהא זכין לקטן מדרבנן דהוא אינו יכול לזכות כיון דאין דעת אחרת מקנה וגם משכחת לה בפאה בבעל השדה דאינו יכול לזכות לנפשו גם אין דעת אחרת מקנה בהא זכין לקטן ולא לגדול ולר"י כ"ש לגדול, ובזה נראה לי לחלק ג"כ במה דקטן זוכה לאחרים שהקשו התוס' דזכיה מטעם שליחות, ולהנ"ל ניחא דכיון דדעת אחרת מקנה העיקר מצד המזכה הלכך לא בעינן שליחות גמור מצד הזוכה, תדע דלהרי"ף באומר תן שיחרור לעבדי בודאי לא נעשה שליח גמור כיון דאינו משוחרר תיכף ומ"מ מצד המזכה אינו יכול לחזור בו עכ"פ ש"מ דלענין זכי' לא בעינן שליחות גמור כל שדעת אחרת מקנה, וכן נראה לי מלשון הרמב"ם פ"ד מהלכות זכי' שכתב המזכה לשוטה על ידי אחר זכה ובתר הכי בקטן כתב זכין לקטן ולא זכר דמזכה לו ע"י אחר ש"מ דבשוטה לא תיקנו כיון דאינו ראוי לשליחות כלל ובעינן זכי' מן הדין לכך בעינן דעת אחרת מקנה אבל בקטן אפילו אין דעת אחרת מקנה תקנו שיזכה כנ"ל ודע שעל דרך זה יש ליישב גם מה שהקשו מפרק איזהו נשך דמבואר דזכיה דקטן רק מדרבנן לפי שאינו בר שליחות ובקידושין ילפינן מנחלות דהוי דאורייתא, ולהנ"ל מיושב אלא שאין לי להאריך כאן בענין זה:

בד"ה וכנגדן בקטנה וכו' וקשה כו'. ולדעתי נראה ליישב דשם איתא תרי לישני דרבא בחד לישנא קאמר הלכתא תוך זמן כלפני זמן ובחד לישנא קטנה כל י"ב שנה ממאנת והולכת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת, והנה ללישנא בתרא לא מיירי רבא כלל היכא דיש לה שערות לחוש לשומא כמ"ש התוס' שם פרק יוצא דופן בד"ה קטנה, והשתא ממילא יש לומר דאפילו ללישנא קמא לא קאמר רבא לענין חליצה לחוש לשומא רק לענין עונשין דלהא הוי הספק שם תוך זמן כלפני זמן אבל לענין חליצה כיון דלר"י חולצת כשהגיעה לעונת נדרים אפילו לא הביאה ב' שערות כלל, וחזינן התם פרק מצות חליצה דרבי הוי סמיך על ר"י שלא לבדוק כלל דקאמר כבר הורה זקן, ונהי דמסיק התם והלכתא עד שתביא ב' שערות אבל הנך שערות כל שהגיעה לעונת נדרים, וכדאי הוא ר"י עכ"פ שלא לחוש לשומא, וכן משמע התם דקאמר עד שתגיע לעונת נדרים והלכתא עד שתביא ב' שערות, וכיון דעיקר בגדלות תלוי הוי לי' לומר ג"כ השיעור בת י"ב אלא ודאי דבעונת נדרים סגי כל שהביאה ב' שערות ולא חיישינן לשומא רק לעונשין:

ועוד נראה לי דודאי יש להבין ללישנא בתרא דרבא דקאמר מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת, ולפי פשוטו נראה דמיירי בקידושין דרבנן דבדאורייתא ליכא מיאון וא"כ למה אינה חולצת, במה נפשך אי קטנה היא סגי במיאון ואי גדולה היא חולצת, וע"כ דאינה חולצת בקידושין דאורייתא מיירי אבל בקידושין דרבנן מלבד שאין סברא כלל לחוש לשומא בהא ג"כ מהני מכח ממה נפשך כנ"ל, והשתא הכא כיון דלא קאמר חולצת בקידושי אביה כדקאמר מעיקרא בגירושין ש"מ דבקידושי אמה ואחיה מיירי דבהא ודאי לא חיישינן לשומא ותוך זמן כלאחר זמן כנ"ל, וכ"ש דאתי שפיר לגירסת הרי"ף כמ"ש לעיל בגמ' ע"ש:

במשנה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה וכו'. לעיל אמרינן דטעמא דאדם יודע שאין קטן עושה שליח ונתן לו להולכה עיי"ש, ואני מסתפק אי יכול השליח ליתן גט לידה בע"כ, דנהי דאמרינן דלהולכה הוי אבל מ"מ כיון דלקבלה אינו יכול ליתן רק מדעת השליח והמשלח א"כ אף דאדם יודע שאין שליחות לקבלה וגמר ונתן להולכה אבל עכ"פ לא לגרשה בע"כ, ובאמת דגם בשליח דעלמא שמסר לו בעל סתם להוליך גט לאשתו, אני מסתפק מאד אי יכול ליתן בע"כ בפרט דבגירושין בע"כ פעמים דאיכא איסורא קצת דקי"ל לא יגרש רק בערות דבר או טעם אחר אבל מדעתה אין צריך טעם כלל לכ"ע כמבואר בא"הע סי' קי"ט א"כ כשנתן לו סתם כל שלא פירש שיתן לה בע"כ ג"כ יש להסתפק אי יוכל ליתן בע"כ אך כאן דלא נתכוין הוא לגרש כלל רק על ידי שליחות האשה נתרצה לגרש וכיון שיודע דאינו מועיל לקבלה נתן להולכה אבל אי היתה יכולה לעשות לקבלה הי' נותן ש"מ דלא נתכווין עכ"פ לגירושין בע"כ, ומאיזה צד נימא דנעשה שליח לגרש בע"כ כיון שבאמת לא זכר בדבריו רק לקבלה:

שם שאין קטן עושה שליח. איכא למידק לס"ד בקידושין דף מ"ג דהכא מיירי ביש לה אב כדקתני סיפא ואי אמר אביה, א"כ למ"ד דאין קטנה מתגרשת בחיי האב למה לי טעמא דאין קטן עושה שליח וכי עדיף שליח מעצמה ומילתא דאיהי לא מצי עבדא היאך תעשה שליח [ונהי דבלא"ה הקשה ריב"ם דהא קתני עד שיגיע לידה, מיהו בהא אפשר לומר דכשיגיע לידה מתגרשת כשנעשית גדולה או שמת האב אח"כ רק דלא ס"ד בקידושין שמת בעת עשיית השליחות כיון דקתני סיפא ואי אמר אביה ש"מ דאז הי' חי והוצרך לומר חסורי מחסרא אבל שמת אח"כ ידע שפיר דמצי מיירי], והנה לפי מה שכתבו התוס' לעיל דמה דאין קטן עושה שליח ונעשה שליח היינו משום דהוא מילתא דליתא בי' אבל אי איתא בי' הוא בתורת שליחות א"כ יש לומר דבאמת כך הכוונה שאין קטן עושה שליח לפי שאינה בתורת קבלת גט בעצמה, ולמסקנא בקידושין דמיירי במת האב דיכולה לקבל בעצמה, ע"כ צריך לומר כמ"ש לעיל דהך אין קטן עושה שליח הוא משום שאין מעידין לקטן כמ"ש הרמב"ם והיינו עידי אמירה שעשתה שליח דהוי עדות לה והיא קטנה אבל עידי חתימה ועידי מסירה אינם מעידין לקטן רק לבעל] אבל למ"ד דאפילו במילתא דאיתא אינו יכול למנות שליח א"כ תיקשי כנ"ל, ורש"י ז"ל בעצמו סובר קטנה אינה מקבלת וסובר דזוכה לאחרים רק מדרבנן אף שזוכה לעצמו ש"מ אפילו במילתא דאיתא, מיהו יש לומר דרש"י ס"ל דזוכה לעצמו גם כן מדרבנן הוא ומדאורייתא לא זכי כלל אך אין נראה כן מהך דפרק השולח גבי שמת והניח עבדים קטנים ע"ש), ולפי מה שכתב הרמב"ן ז"ל ליישב דבס"ד דנערה מקבלת גט ממילא גם קטנה מתגרשת והא בהא תליא א"כ שפיר יש לומר דמהאי טעמא בעינן שאין קטן עושה שליח, ולמסקנא דמוקי לה במת האב אז ודאי קטנה מקבלת גט וצריך טעם שאין קטן עושה שליח אך כבר כתבתי שיש לדקדק על תירוץ זה דהוי לי' למידק מגופה דמתני' דקתני עד שיגיע גט לידה ש"מ דמקבלת גט א"כ נערה עושה שליח ולמה לי' למידק מדיוקא, ואפשר לומר דידע הרמב"ן ז"ל דיש ליישב קושית ריב"ם בפשיטות דמת האב קודם שהגיע גט לידה או שנעשית גדולה רק אין קטן עושה שליח קשיא לי' דבלא"ה כיון דאיהי לא מצי עבדא היאך יעשה השליח כנ"ל, ועל זה תירץ דבס"ד לכ"ע קטנה מתגרשת והשתא לא קשיא דהוי לי' למידק מדקתני אין קטן עושה שליח ש"מ דקטנה מקבלת ג"כ דאל"כ למה לי האי טעמא וממילא נשמע דנערה עושה שליח, הא ודאי לא קשיא מידי דלמה לו כ"ה הא שפיר דייק בפשיטות קטנה לא מצי שווי' שליח הא נערה מצי שווי' שליח כנ"ל:

שם לפיכך אם רצה לחזור יחזור. תמוה לי מה קמש"ל דיכול לחזור כיון דבהדיא קאמר דאינו גט עד שיגיע לידה א"כ מה ס"ד שלא יוכל לחזור הא בכל שליח הולכה יכול לחזור בו, וכבר שמענו זה לעיל ריש השולח, ויש מקום לומר לפי דעת הרי"ף גבי שיחרור דהחזרה והגירושין הם שני ענינים ולפי זה הי' מקום לומר דמ"מ לענין זה הוי שליח קבלה שלא יוכל לחזור עכ"פ דלחזרה לא הוי חוב לה וזכין לה שלא בפניה ובשלמא בגדולה שעשה הוא שליח קבלה אמרינן דהא נמי חוב הוא דמתרצית היא שיוכל לחזור ויקבל הגט ויקרענו משא"כ הכא בקטנה ס"ד טפי כיון דעשתה שליח קבלה הרי מתרצית היא בגירושין, ונהי שאין קטן עושה שליח אבל עכ"פ לא יוכל לחזור בו קמש"ל דכיון שאין קטן עושה שליח אמרינן נמי שמא חזרה בה ואינה רוצה בגירושין כלל, כנ"ל וצ"ע:

שם ואם אמר לו אביה. גם בזה יש לתמוה כיון דהאב מקבל גט לבתו קטנה פשיטא שיכול לעשות שליח, ונראה לי דבלא"ה יש לדקדק דקתני ואם אמר לו אביה והכי הוי לי' לומר האב שאמר התקבל כדקתני בתר הכי לחלק בין אשה לאיש ולעיל ריש פרקין בין בעל לאשה, גם תיבת לו אינו מובן כלל גם לשון לבתי גיטה תמוה וכך הוי לי' לומר התקבל לי גט בתי ולשון זה לבתי גיטה משמע דמסכים הוא לשליחות האשה לא שעושה שליח מצידו:

לכן נראה דהיינו דקמש"ל אפילו אמר בלשון הזה דיש לומר דנתכוון להסכים לשליחות הבת גם השליח יש לומר דבשליחות הבת עשה לא שליחות האב קמש"ל כיון דאדם יודע שאין שליחות לקטנה מסתמא האב והשליח שניהם נתכוונו לשליחות האב מצידו לא לשליחות הבת, וז"ב:

שם ונתנו לה במקום אחר פסול. משמע בהדיא דאפי' חזר ונתנו לה באותו מקום שצוה הבעל מ"מ אינו גט מדלא קתני אינו גט עד שיתן לה במקום פלוני והיינו כיון דהקפיד שלא ילעיזו עליו במקום אחר א"כ אפילו יתן לה אח"כ במקום אחר לא הועיל דמ"מ ילעיזו עליו שם, אלא שיש לדקדק כיון דאפילו אינו גט לא נסתלק הלעז א"כ נימא דלא הקפיד רק לכתחילה אבל אי עבר ונתן כיון דאפילו לא יהא גט יהא לעז א"כ ממילא מאי איכפת לו שיהא גט כיון שרוצה לגרש, וצ"ל דמ"מ מקפיד הוא אפילו דיעבד דאי יהא גט דיעבד ממילא לא ישמע לו השליח ויעבור על דבריו אבל אי לא יהא גט כלל ישמע לו ולא יעבור על דבריו, ועוד כיון דהך לישנא עכ"פ קפידא הוא ממילא לא שמענו ממנו שליחות רק על מקום זה ולא מהני במקום אחר רק שיחזור ויעשה אותו שליח בפירוש:

שם וקיבלו לה במקום אחר פסול מוכח בהדיא דאפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת מדקתני רישא אינו גט עד שיגיע גט לידה ואי רצה לחזור חוזר ש"מ דהכא דקתני פסול פסול לגמרי אפילו הגיע לידה:

אלא שיש להקשות הא דרצה לפשוט פרק הפועלים ולעיל ריש פרקין דאדיבורא דידי' סמיך מהך דר"נ לעיל דאינה מגורשת כלל ודחי התם דעקרי' שליח לשליחותי' א"כ אמאי לא פשיט לי' מהך מתני' דשליח שינה ממאמר האשה וקתני דאינה מגורשת כלל וע"כ ג"כ או משום דאדיבור דידי' סמיך והאמין לשליח דהוא שליח קבלה סתם אף על מקום זה או משום דעקרי' שליח לשליחותי' ולא רצה בהולכה רק לקבלה דאל"כ נימא כיון שנתן עיניו לגרשה מימר אמר תיגרש כל היכי דאיתה עכ"פ כשיגיע גט לידה בתורת הולכה [ומוכח לעיל דאין חילוק בין אמר הילך כמה שאמרה או התקבל דהא פריך התם מברייתא והתם אין חילוק בין הילך להתקבל], ועוד קשה דמקשה לעיל מרישא קטנה שאמרה התקבל ומלעיל ריש פרקין וקשה תיקשי להו מתני' דקטנה אהך מתניתין דמוכח דאינה מגורשת כלל וע"כ משום אדם יודע כדמשני התם:

ונראה לי דהכא טעמא אחרינא איכא דע"כ לא אמרינן שנתרצה הבעל להולכה עכ"פ רק אי אמרה הבא לי גיטי אבל אי היא התקבל אמרה רק במקום אחר א"כ ודאי אפילו להולכה לא רצתה כל שיקבל במקום שהקפידה לקבלה אפי' בשקר דמ"מ איכא בזיון שקיבל שם לקבלה ממילא הבעל ג"כ לא שווי' שליח הולכה כלל רק לפי מאמרו לקבלה אבל אי מטעה אותו אף הוא אינו נותן אפילו להולכה ואפי' אי נימא דבהולכה אינה מקפדת כדמשמע בסיפא היינו אם יקבל שם להולכה דכיון דאינה מתגרשת שם ליכא פירסום משא"כ אי מקבל לקבלה אפילו בשקר מקפדת והוי בזיון ואף הוא אינו נותן לו אפילו להולכה, כנ"ל:

שם הבא לי גיטי ממקום פלוני וכו' כשר. קשיא לי לא מבעי' לפי מה שכתב הר"ן דהך שליחות האשה הוא שליחות לקבלה רק על תנאי שיגיע לידה א"כ מ"ש הבא לי מהתקבל דליכא קפידא הא ס"ס לקבלה הוא, תדע דלקמן ע"ב כתבו התוס' דמיירי דאמר לו שיהא לקבלה ולא תתגרש עד במקום פלוני ומ"מ לולא דאמרה לו בפירוש כך הוי אמרינן דאפילו גיטא לא הוי ואף שלא נתגרשה רק במקום שאמרה לו האשה מ"מ כיון שנעשה שליח קבלה במקום שהקפידה לא מהני ומ"ש הכא דמהני כיון דשליח קבלה הוא, אלא אפי' אי נימא דאינו שליח מכחה כלל רק הבעל עשאו שליח הולכה מ"מ קשה לי דמאי קמש"ל דלא מהני קפידא דידה כיון דמכח הבעל הוא והרי הבעל אינו מקפיד בזה ומה בכך דהיא מקפדת, ומיהו בהא אפשר לומר דכיון דהבעל עשאו על פי בקשת האשה לא נתכוון לשנות מרצונה רק השליח הטעה אותו ואי הי' יודע דהקפידה האשה על זה לא הי' נותן קמש"ל דלא איכפת לן בהא, ולפי זה נצטרך לומר דהכא מיירי שלא הודיע שליח לבעל שהקפידה במקום זה דוקא דאי הודיע פשיטא דלא מהני בשליח שלו קפידת האשה דהא יכול לגרש ע"כ:

אמנם לדעת הרמב"ם דס"ל דאשה עושה שליח הולכה ג"כ אתי שפיר טפי דקמש"ל דדוקא בשליחות קבלה אמרינן קפידא הוא אבל בהולכה לכ"ע מראה מקום היא לו דבהא ליכא קפידא, איברא גוף דברי הרמב"ם צריכין ביאור דנהי דהא ודאי דלא ס"ל כהר"ן הנ"ל דהא לא הוצרך עידי אמירה בשליחות הבאה כמו בשליחות קבלה דעלמא וע"כ דלאו לקבלה הוא אבל מ"מ צריך ביאור דמה ענין האשה לעשות שליח הולכה דהא שליח הולכה לגרש ע"כ שליח הבעל הוא:

לכן נראה לי דכך הכוונה דשליח הבאה באמת הוא במקום האשה דהא יכול הבעל לעשות האשה שליח הולכה כמבואר לעיל ספ"ב והאשה עושה שליח לדבר זה שיהא הוא במקומה ושליח זה אינו כמו שאר שליח הולכה שהוא ע"כ של האשה רק הוא הכל על דעת האשה והסכמתה כמו שאם הי' עושה את האשה עצמה היה הכל מדעתה והסכמתה כמו כן שלוחה ונ"מ בשליח זה כל שחזרה בה האשה וביטלה שליחותו אינו שליח, רק אם פירש הבעל שיהא שליח מכחו בלי הסכמתה והשליח ג"כ נתרצה בכך אבל אי שלחה שליח להביא ומסר לו הבעל בסתם כל שליחותו של זה אף שהוא שליח הבעל הוי כאלו האשה היא השליח בעצמה וכאלו שלח הבעל האשה בתורת הולכה וס"ד דלא מהני בהא שליחות האשה דחיישינן שמא חזרה בה כמו דלא מהני מחזרת להתגרש בשליח קבלה של בעל ונהי דבשליח האשה לקבלה לא חיישינן לחזרה אבל בשליח זה שאינו שליח האשה על גוף המעשה ס"ד דחיישינן לחזרה ובטל שליחותה קמש"ל דשליח זה חשוב שליח ממש והוי כמותה וכמו דאי היא עצמה שליח הולכה לא חיישינן שביטלה השליחות כמבואר בירושלמי ריש פרק זה דהיא חבה לעצמה במה שקיבלה הגט בשליחות הולכה כמו כן בעשתה שליח על זה כל שלא ביטלה השליחות בפירוש הוי כמותה, וכבר הארכתי בזה בחידושי לא"הע, ולפי זה קמש"ל כאן דלהולכה ליכא קפידא ומראה מקום היא לו', הלכך אם בפירוש הקפידה והשליח הטעה הבעל אפי' בהבא לי אינו גט דאי לא הטעה א"כ נתרצה שיהא שליח מכחו ולא מהני קפידא כנ"ל, אך לקמן אבאר בס"ד דמוכח לכאו' להדיא דבשליחות הולכה ג"כ איכא קפידא, ועמ"ש בסמוך:

בגמרא איהי דבע"כ מתגרשת. פירש"י והדבר תלוי בו וכו' מנא ידעה דניחא לי' לבעל למיתבי' התם. וקשה לי על פירושו חדא דהיאך קאמר איהי דבע"כ מיגרשה אטו יכול לגרשה בע"כ במקום הזה שהיא מקפדת הא אינו יכול לגרשה בע"כ רק לידה או לרשותה במקום שהיא עומדת בצידו ובכך היא מתרצית אבל במקום שהיא מקפדת לא יוכל לגרשה בע"כ וניחא לה טפי שלא להתגרש כלל מלהתגרש שם, ועוד לפירושו מה זה שתלה הך בגירושין ע"כ אפילו לא היתה מיתגרשת ע"כ מ"מ פשיטא דעכ"פ אינה יכולה להכריחו שיתן לה גט במקום שהיא רוצה דוקא:

ונראה לי לומר דס"ל לרש"י ז"ל דבהולכה ג"כ איכא קפידא כמו שאבאר לקמן דכן מוכח בגמרא בסמוך להדיא והא דלא חיישינן בהבא לי גיטי היינו דאין זה שליח האשה כלל רק שליח הבעל ולא חיישינן לקפידת האשה, ולפי זה שפיר קאמר הכא דאשה כיון דבע"כ מיגרשה אי לא ירצה הבעל לגרש אותה שם ישלח לה ממקום אחר שליח הולכה ולא יועיל לה קפידתה כלום הלכך ממילא לא קפדה:

ועוד נראה לי דכך הכוונה דחזינן דאשה אינה חפיצה בגירושין ולעולם גירושין שלה ע"כ הם דמהאי טעמא אין בעל עושה שליח קבלה דחוב הוא לה דמסתמא אינה מתרצית רק ע"כ מתגרשת והשתא דחזינן דעשתה שליח להתגרש ממילא דחיקא לה מילתא עד שהיא מוכרחת להתגרש ולא שייך לומר דאינה רוצה רק באותו מקום ואי לאו לא תתגרש כלל שאי היה באפשר לה שלא תתגרש לא היתה עושה שליח להתגרש כי אין אשה חפיצה בגירושין ומסתמא כיון שהיא רוצה בכך מוכרחת היא בדבר זה ולא שייך שתקפיד דוקא להתגרש כאן ואי לא לא תתגרש משא"כ בעל קפיד שפיר, כן נראה לי לדעתו ז"ל:

אבל היותר נכון בעיני לפרש בפשיטות דכיון דעיקר קפידא הוא דאינו רוצה שילעיזו עליו וס"ל לר"א דזה לא שייך רק בבעל דמקפיד דקשין גירושין וכבר אמרו כי שנא שלח שנאוי המשלח והוי בזיון לפניו שמגרש אשתו והדבר תלוי בדעתו שאי הי' רוצה לא הי' מגרש אבל אשה אינה בושה בדבר שלא ילעיזו עלי' דמה יש בידה לעשות כיון דע"כ מיגרשא ולא שייך קפידא גבה, וכן מורה הלשון איהו דמדעתי' מגרש קפיד איהו דבע"כ וכו' ש"מ דאיהי לא קפדה כלל והיינו כמ"ש, ובאמת נראה דרש"י ז"ל נטה מפי' זה דאיכא למימר דקפדה ג"כ שמא יאמרו דמצא בה ערות דבר אבל מ"מ פשיטא דיש לומר דבהא באמת פליגי רבנן ור"א, ור"א ס"ל כיון דהוא חושש ללעז ע"כ שיאמרו דמגרשה בחנם א"כ ממילא ליכא בדידה לעז, וזה ברור לפע"ד:

במשנה הבא לי גיטי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה נראה דקמש"ל דס"ד כיון דמחזרת להתגרש יש לחוש שמא הבעל עשאו שליח קבלה וכה"ג הוי זכות לה ואסורה לאכול בתרומה מיד קמש"ל דחיישינן שמא חזרה בה וכל שלא עשאה שליח קבלה בפירוש הוי חוב לה:

שם אסורה לאכול בתרומה מיד. לקמן בדברי ר"א פירש"י מיד משפירש מאצלה, ולא פירש כן כאן בדברי חכמים, ונראה טעמו דבדברי רבנן כיון דלא ידעינן כלל מקומו של בעל פשיטא דאסורה מיד כשפירש רק בדברי ר"א ס"ד כיון דס"ל מראה מקום היא לו הרי יודעת היא מקומו של בעל וס"ד דעד שיעור שיגיע השליח לאותו מקום אוכלת בתרומה קמש"ל דאפ"ה אוסר מיד כשפירש מאצלה דחיישינן דמיגס גאיס ה בי' כדאמרינן בגמרא:

שם עד שיגיע גט לאותו מקום. מדלא קאמר עד שיגיע שליח לאותו מקום משמע אפילו קיבל הגט במקום אחר אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום, והיינו דפרכינן עלה בגמרא וגיטא מיהא הוי והא קתני רישא פסול ולכאורה לא קשיא מידי רישא שקיבל במקום אחר הכא בהתחלת השליחות אמרינן דאסורה שמא יקבל באותו מקום שאמרה האשה, וע"כ דעיקר הקושיא דא"כ הוי לי' לומר עד שיגיע לאותו מקום דהיינו השליח ומדקאמר עד שיגיע גט לאותו מקום ש"מ דאפי' כבר קיבל הגט במקום אחר אכתי אסורה אחר שיעור שיגיע הגט לאותו מקום:

ולפי זה נראה לי להוכיח דהא דאמרינן לעיל קפידא הוא לרבנן אם קיבל במקום אחר אפי' חזר וקיבל שנית באותו מקום שאמרה לו האשה כגון שנטלו ממנו וחזר ונתנו לו מ"מ אינו גט והטעם דכיון שקיבל במקום אחר עקרי' לשליחותי' דמעיקרא כדאמרינן לעיל באשה שאמרה הבא לי ושליח התקבל דעקרי' לשליחותי' ואפי' שליח הולכה לא הוי וה"ה כאן כל שעקר לשליחותי' אפי' שליח לגרש באותו מקום אינו עד שתעשנו מחדש, ועוד דאשה הקפידה שלא יגרש כלל רק באותו מקום וכל שגירש במקום אחר לא מהני מה שיקבל באותו מקום שנית דס"ס ילעיזו עלי' במקום הראשון וכמו שכתבתי לעיל לגבי בעל, וראי' לזה דאל"כ תיקשי מה דקאמר עד שיגיע גט לאותו מקום דהיינו אפי' קיבל במקום אחר כל שעבר שיעור שיגיע לאותו מקום אסורה בתרומה וקשיא לן עלה וגיטא מיהא הוי הא ברישא פסול ומשני דהכי קאמרה וכו' וקשה מאי קושי' אפי' לא אמרה רק בפשיטות כמו ברישא מ"מ אסורה אחר שיעור שיגיע הגט לשם דשמא אחר שנתברר לו שעשה שלא כדין שקיבלו במקום אחר חזר וקיבלו באותו מקום וכי בשביל שקיבל במקום אחר הותרה בתרומה לעולם שמא יקבל שנית במקום הכשר לקבל וע"כ דכל שעבר על דעתה וקיבל במקום שאינו ראוי לקבל לא מהני אפי' קיבל שנית במקום הראוי דכבר ילעיזו עלי' במקום דקפדא והוצרך לאוקמא דאמרה בפירוש דאינו מקפדת רק שלא יהא חל הגט באותו מקום ולא איכפת לה במה שיקבל במקום אחר וכן משמע לקמן ע"ב בתוס' בד"ה גיטא בתירוץ הב' ע"ש:

בגמרא דאמרה לי' וכו' והכי קאמרה לי'. תמוה לי דמשמע טעמא דאמרה לי' הכי אמרינן דכך נתכוונה אבל לא בלא אמרה לי' וקשה כיון דע"כ הוי שליח הולכה עד מקום פלוני א"כ עיקר הקושיא לק"מ דלעיל שאני דקיבלו במקום אחר לקבלה אבל כאן דקיבל לקבלה במקום שאמרה לו האשה רק להולכה קיבל במקום אחר כמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה גיטא:

ומזה מוכח לכאורה להדיא כמ"ש לעיל לדעת רש"י דבהולכה ג"כ איכא קפידא וכל שקיבל הגט במקום אחר אפי' קיבלו להולכה נתבטל שליחותו מחמת קפידא דאשה, והא דתנן לעיל בהבא לי גיטי דלא קפדא הטעם לפי שאין אשה עושה להולכה רק לקבלה וכיון דבעל מסר לו להולכה לא חיישינן לקפידא דידה כלל אבל הכא דמיירי שהוא שליח קבלה כל ששינה וקיבל במקום אחר אפי' להולכה נתבטל שליחות קבלה של האשה ולא מהני אפי' קיבלו לקבלה כדין במקום שאמרה האשה, והיינו דפליג ר"א לעיל משום דבע"כ מתגרשת ולכך לא קפדה דלא תועיל דיכול ליתן לשליח להולכה בע"כ אבל אי נימא דלהולכה לא קפדה מאי איכפת לה מ"מ לקבלה אינו יכול ליתן שם בע"כ, אך כבר כתבתי לעיל שיש לפרש דגירושין דבע"כ לא שייך קפידא דלא ילעיזו עליה דמה הי' לה לעשות כיון דע"כ נתגרשה אבל רש"י ס"ל דאיכא לעז דיאמרו ערות דבר מצא בה ע"ש, ועכ"פ מסוגיא דהכא ודאי משמע כפירש"י כמו שביארנו:

ואין להקשות לפי' רש"י מאי פליג ר"א בסיפא דתרומה בשלמא לעיל שפיר קאמר כיון דבע"כ מתגרשת הרי יכול ליתן לה להולכה ואיהי להולכה נמי קפדא ולא הועילה כלום אבל בסיפא כיון דאמרינן דהכי קאמרה ולא איכפת לה רק דלא יהא גט רק בשם א"כ למה יחלוק ר"א דמראה מקום היא לפי שבע"כ מתגרשת ויכול ליתן לה להולכה הא בהא באמת אינה מקפדת אפי' לרבנן רק שלא תתגרש באותו מקום מקפדת ואינו יכול לגרשה בע"כ באותו מקום אבל באמת הא ליתא ונהפוך הוא דמה לעיל דלא ידעינן דלהולכה לא קפדא ס"ל לר"א דמ"מ לא קפדא אפי' לקבלה בסיפא דידעינן דלהולכה לא קפדא פשיטא שיש לנו לומר דגם לקבלה לא קפדא רק מראה מקום דאי מקפדת הי' לה להקפיד על הולכה ג"כ, והיינו דמקשה בסמוך לר"א פשיטא דמראה מקום היא דק"ו מרישא, ומשני דס"ד כיון דלדידי' מראה מקום היא א"כ יודעת שהוא שם וכשהלך למקום אחר תאכל בתרומה קמש"ל דחיישינן דגאיס בי', ובודאי לא פליגי רבנן על ר"א בהא היכא דלא קפדה בפירוש רק לרבנן דלאו מראה מקום היא אינה יודעת כלל היכן הוא רק לר"א שייך לאשמועינן, וגדולה מזו נראה לי דמוכח מכאן דאפי' נתנו לו הבעל שלא בתורת שליחות כלל רק למסרו לאיש מיוחד שעשה במקום שאמרה האשה לשליח הולכה והוא יקבל ממנו שם הגט ג"כ הוי קפידא לרבנן כיון שקיבל הגט מיד הבעל במקום אחר אפי' שלא בתורת שליחות כלל שוב נתבטל שליחותו דאל"כ אכתי למה לי לומר דהכי קאמרה בלא"ה אפי' לא אמרה כלום אתי שפיר כגון שמסר לו שלא לשם שליחות כלל דבהא לא קפדא רק שלא יקבל בתורת שליחות קפדא, ועמ"ש לקמן ע"ב בתו' בד"ה גיטא:

בתוס' בד"ה התקבל, הוי לן למימר דאוקי אשה בחזקתה שלא נתגרשה וכו' ולדעתי לא דמי הך דהכא לחזקה דעלמא כיון דעכ"פ ספק הוא וקרוב שתתגרש א"כ אימת תפסוק מלאכול ואיזה שיעור יש בזה ואח"כ שיתברר שנתגרשה הרי אכלה איסור למפרע וממילא פוסקת מיד, כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף