תפארת יעקב/גיטין/נ/א
תפארת יעקב גיטין נ א
בגמרא ת"ש מעיקרא דתקנתן וכו'. כבר כתבתי שיש לתמוה לכאורה לפי מה שפירשו התוס' לעיל דהך טעמא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא הכוונה שלא תאמר דמשום חינא שלא תרצה להנשא תהא בבינונית קמש"ל יותר ממה שהאיש וכו' א"כ לכאורה לק"מ מעיקרא דתקנתן וכ"ש לפי מה שפירש"י לעיל משום חינא וכתבתי ליישב דמ"מ אין צורך להך טעמא דאפ"ת דיש חשש חינא מ"מ כמו בב"ח דדינו בבינונית משום נ"ד מ"מ מיתמי בזיבורית משום דלא אסיק אדעתי' דמית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי כדאמרינן לקמן א"כ ה"ה באשה לא אסיק אדעתה דמית בעלה שתצטרך לגבות מיתומים ומשום זה לא תחוש שלא תרצה להנשא, ולפי זה אף דאיתותב מר זוטרא היינו לפי דקי"ל לקמן הלכתא יתומים שאמרו בין גדולים בין קטנים אפילו לזיבורית אבל מר זוטרא גופא אפשר דס"ל דדוקא בקטנים חסו רבנן על יתמי אבל בגדולים גובה כדינו וס"ד דכתובת אשה נמי תגבה כדינה בבינונית כמו גרושה קמש"ל דאפילו מגדולים אינה גובה רק זיבורית משום דלא חיישינן לחינא כלל רק מיני' גבי בינונית שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דזימנין דרתח עלה ומגרשה ויהיב לה גרוע שבנכסיו אבל במת כיון דלא חיישינן לחינא לא גבי' רק זיבורית דיותר ממה שהאיש וכו' ולפי זה כל מה דאקשינן עלי' דמר זוטרא מעיקרא ג"כ לא קשיא רק לפי מה דקי"ל אפי' גדולים אבל מר זוטרא גופא אפשר דלא ס"ל כלל דגדולים בזיבורית ולא קשיא עלי' מידי, כנ"ל:
שם שט"ח היוצא על היתומים אע"פ שכתב בו שבח אינו גובה רק זיבורית. כתב הרא"ש בשם הרמב"ן דהיינו דוקא בלא פירש בין ממני בין מיורשיי אבל פי' מיורשיי גובה עידית ודייק לה מהך דכתב לה נדר ושבועה דפרק הכותב, ובאמת לא דמי כלל דהתם לענין פרעון ביד האב למחול הפרעון או להודות קודם מותו שלא נפרע וכיון שפטרה מיורשין הוי כהודה ומחל אבל לענין גביית עידית לא שמענו:
אך בעיקר הדין ודאי דעיקר כדברי הרמב"ן ז"ל וממקומו הוא מוכרע דודאי עיקר טעמו דמר זוטרא משום דלא היה כוונתו להפקיע כח יתומים דלגבי יתומים הדין כלא פירש דאל"כ מ"ט דמר זוטרא דליכא למימר משום דס"ל של"ד דא"כ כדפריך לאברם חוזאה לרבא ע"כ דלאביי ניחא דס"ל של"ד ולמה לא הקשו בפרק גט פשוט למ"ד ש"ד מברייתא דאברם חוזאה ועוד דעיקר שקלא וטרי' דאביי ורבא תליא אי ש"ד וזה העיקר לא הוזכר כלל אלא ודאי דטעמא דמר זוטרא שלא נתכווין זה רק כשיבוא לגבות ממנו וביתומים כדקאי קאי רק דס"ד כיון דמצוה לפרוע חוב אביהם א"כ כשנתחייב אביהם עידית מצוה עליהם לפרוע בעידית ולא תקנו חכמים בהא לגבות זיבורית קמ"ל דאינו גובה רק זיבורית ואהא קאמר אביי תדע, דהא כל ב"ח דינו בבינונית ולמה לא ישלמו יתומים כפי חוב אביהם ואהא דחה רבא דהתם מדאורייתא זיבורית הלכך משום מצוה סגי לפרוע כפי מה שהיה אביהם חייב בדין תורה אבל כאן דמדאורייתא הי' חייב אביהם עידית שפיר י"ל דמוטל עליהם לפרוע חוב אביהם בעידית:
והשתא ממילא לא תליא כלל פלוגתייהו אי ש"ד ואביי ומר זוטרא מצי סברי שפיר ש"ד ומ"מ דבר תורה ב"ח בזיבורית ומשום מצוה לא תקנו בינונית או עידית ודייק לה מב"ח ורבא מדחה לי' דב"ח דינו מדאורייתא בזיבורית אבל זה דינו עידית ומשום מצוה צריכין לפרוע כפי מה שהי' האב מחויב לפרוע מדין תורה והיינו דמקשה מאברם חוזאה ולאביי ניחא דאפי' אי ש"ד מ"מ כמו דלמ"ד של"ד אמרינן דלא אמרה תורה מיטב רק לאשתלומי מיני' אבל שיעבוד ליכא כלל כמו כן אי ש"ד מ"מ לא אמרה תורה מיטב רק מיני' אבל שיעבוד ליכא במיטב רק כמו שיעבוד ב"ח ואינו רק בזיבורית ורבא נמי מצי סבר של"ד ומ"מ כיון דמיני' ודאי הי' גובה עידית מן התורה מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם כפי מה שהיה מחויב בדין תורה, כנ"ל:
שם כדעולא וכו' הכא כיון דדיני' מדאורייתא בעידית וכו'. הרשב"א ז"ל כתב דרבא ס"ל ש"ד או משום דפירש לו השבח לכ"ע ש"ד [פי' אפי' מיתמי דמיני' דידי' פשיטא דמחויב לקיים כפי מה ששיעבד עצמו], ויש לתמוה כיון דסבר כדעולא בפי' אמרו פרק גט פשוט והוכיחו מהך דעולא דהכא דש"ד ולדעתי לק"מ דודאי בלא"ה יש להבין היאך הוכיחו פרק גט פשוט מעולא דש"ד הא מני' בודאי גובה חובו, וכבר נדחקו התוס' פרק גט פשוט בזה ע"ש, ונראה לי דעיקר הוכחה כיון דקרא אתי להוציא פחות שבכלים ע"כ דש"ד דאי לאו דאורייתא אין שיעבוד על נכסים רק אקרקפתא מנחא ומוטל עליו מצוה לפרוע, א"כ ממילא לא צריך קרא דכיון דפורע זיבורית שוב אין עליו מצוה ושיעבוד ליכא על נכסיו כלל דנימא דיגבה עידית או בינונית וע"כ דש"ד וכל נכסיו משועבדים וס"ד דבינונית משועבדים לו קמש"ל דיכול לסלקו בזיבורית, והשתא שפיר מייתי רבא הך דעולא דעכ"פ לכ"ע ליכא שיעבוד מיני' רק זיבורית אבל לענין אי ש"ד או לאו דאורייתא לא מיירי רבא כלל דהכא כיון ששיעבד לו עידית מיני' דידי' גובה עידית ויתמי צריכין לשלם כפי מה שנתחייב אביהם כמש"ל:
שם והא תני אברם חוזאה וכו'. יש לדקדק למה לא מוקי הך ברייתא כר"ש דדריש טעמא דקרא מפני הגזלנין והחמסנין ואפי' יש נ"מ פליג ר"ש א"כ ביתמי לא שייך זה דלא יגזול ויחמוס על סמך שימות ולא יגבה מיתומים, ומזה ראי' למה שכתבתי לעיל דעיקר טעמא דרבא דכל שהי' מוטל על האב לפרוע בעידית ס"ל לרבא דצריכין היתומים לפרוע חוב אביהם כפי מה שהיה מחויב וא"כ בניזקין נמי נהי דמצידם אין חיוב רק זיבורית אבל מצד חוב אביהם ישלמו עידית:
שם מאי עידית שפאי עידית כדרבא. עפירש"י ותוס' ולדעתי נראה לפרש בפשיטות דהכוונה אפי' אותן הזיבורית שרוצה ליתן לו הן עידית שנתקלקלו עכשיו ונעשו זיבורית ס"ד שיכול לומר דעידית אינן שיעבודו כלל ואינן יכולין להגבותו מהם קמש"ל דאזלינן בתר השתא כיון דהשתא נעשו זיבורית יכולין ליתן לו ומייתי ראיה מרבא דאזלינן בתר השתא דאמר רבא הזיק זיבורית גובה עידית דבמזיק שיימינן נתקלקלו העידית גובה בינונית ולא אמרינן שיעבודו נתקלקל רק אזלינן בתר השתא דהשתא הבינונית נעשו עידית, וביתמי דאוקמא אדאורייתא ואינו גובה רק זיבורית ממילא יכולין ליתן לו עידית שנתקלקלו בתורת זיבורית כיון דהשתא נעשו זיבורית אזלינן בתר השתא כנ"ל, ועמ"ש בתוס':
שם דלא אסיק אדעתיה דמלוה וכו'. קשיא לי' להרשב"א ז"ל דא"כ מאי ת"ה הא מדינא לא גבי רק זיבורית דליכא נ"ד גבי יתמי, ותירץ דת"ה דמתניתין אניזקין קאי ובהא באמת דוקא קטנים דחסו עליהם ולא בגדולים ע"ש:
ותמהני עליו דא"כ תיקשי הא דפריך בעירוכין לרב אסי מהך. משנה דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ומוקי לה בריבית אוכלת, וקשה הא קתני מפני ת"ה ועל כרחך על ניזקין קאי ואין ניזקין במקום שריבית אוכלת בהן, ומיהו בהא אפשר לומר דמניזקין לא קשיא כלל דשפיר איכא לאוקמא באין ריבית אוכלת ומ"מ גובה מהם דאי לא יגבה מהם כשיגדלו יגבה עידית והשתא גובה זיבורית ומי לא משכחת לה בקטנים דהיום או למחר יהיו גדולים ופשיטא דהחילוק בין זיבורית לעידית הוי כמו ריבית ונוח ליתומים שיגבה ב' או ג' ימים קודם ויגבה זיבורית:
אלא דאכתי קשיא לי א"כ למה לי' לאוקמא בשיש בו ריבית כלל כיון דכולה מתניתין בת"ה משתעי ולא מיירי רק בניזקין אבל ב"ח באמת לא גבי מקטנים כלל ומגדולים מדינא לא גבי רק זיבורית ולא מת"ה:
אמנם נראה לפע"ד דאדרבא מהך סוגויא דעירוכין יש להוכיח כסברת הרשב"א ז"ל דודאי יש לתמוה בלא"ה דהיאך מקשה מהך משנה לרב אסי כיון דקי"ל דבגדולים ג"כ לא גבי רק מזיבורית, א"כ מאן לימא לן דמתניתין בקטנים דהא לא קתני במתניתין ואצ"ל קטנים ושפיר יש לומר דמקטנים לא גבי כלל:
ועוד קשיא לי דמוקי לה התם בב"ח שקיבל לדון בד"ת, והדבר תמוה כיון דדבר תורה ב"ח בזיבורית רק משום נ"ד תקנו בינונית ואטו תקנה זו למלוה בריבית תקנוה ואדרבא כיון שמלוה בריבית פשיטא שלא ינעול דלת בשביל זיבורית כיון דלהרויח ריבית הוא עושה ועוד שהרי יכול ללות כשלא יקבל עליו לדון בד"ת וא"כ היכי קתני מנכסי יתומים בזיבורית הא מיני' דידי' ג"כ בזיבורית דבהא ודאי אוקמא אדאורייתא:
לכן נראה לי דהא דמוקמינן התם במלוה בריבית לאו למימרא בחוב שמגיע לו מהלואה שהלוהו בריבית דבכה"ג אפי' מיני' בזיבורית רק דמגיע לו חוב מניזקין דמ"מ צריך לשלם מה שנהנה, תדע שהרי שן ורגל שלא ברשות הניזק מ"מ משלם מה שנהנה, והא דלא מוקי לה לעיל בהקדש בשן שאכל מהקדש ומשלם מה שנהנה בעידית מק"ו, דבהא ידע דאיכא למיפרך מה להדיוט שכן משלם יותר ממה שנהנה רק מב"ח לא ס"ד כמ"ש התוס' לעיל ובכה"ג מיירי התם וקרי לי' ב"ח כיון שנהנה תמורתו דינו כב"ח ואפי' להקדש וכה"ג מחויב וקרי לי' כך משום דבנזקין פטור, ובהכי ניחא דפריך התם אי הכי ריבית נמי לא נשקול וכו' ודבר תימא הוא וכי בשביל שקיבל עליו לדון בדין תורה לא יקח ריבית דהא כך הדין דמותר ליתן לו ריבית ואף דאשכחן כה"ג פרק א"נ דף ע"א דפריך התם אי הכי ריבית נמי לא נשקול, משום הא לא תברא דהתם כיון דבתר ערבא אזיל ואסור לישראל ליתן ריבית א"כ ממילא גם הערב אינו צריך ליתן אבל התם ודאי קשיא ולהנ"ל ניחא כיון דיתמי לא לוו בריבית מעולם וכן אביהם לא נתחייב ריבית כלל רק הוא יתבע ריבית מחמת המתנת הזמן עד שיגדלו וכיון שקיבל עליו לדון בד"ת אין לו מן הדין עבור הזמן שהמתין כיון דלא הלוה לאביהם בריבית כלל ומשני שקיבל לזו ולא לזו, ודוק:
ומעתה כל הנ"ל מיושב על נכון דעיקר הקושיא דע"כ ת"ה אניזקין קאי כמ"ש הרשב"א ז"ל וא"כ ע"כ בקטנים דבגדולים גובה עידית וקשי' לרב אסי, ומשני דמגיע לו חוב מה שנהנה בנזקיו דדינו בעידית ומיתמי בזיבורית וגובה מיד משום שלא יתבע ריבית דלא קיבל עליו שלא ליקח ריבית, ועיין מה שכתבתי עוד מזה ע"ב בתוס' בד"ה יתומים באריכות מזה:
אמנם בעיקרא דמילתא אף שכך הוא דעתן של הראשונים ז"ל אבל אין הדבר מוכרח לא מבעי' בב"ח שפירש לו עידית דלא גבי מיתומים גדולים עידית, לפי מה שכתבתי לעיל דכל שלא פירש מיורשיו לא נתכוון זה רק מיני' אבל ביתומים כדקאי קאי אלא אפי' בניזקין לפי מה דקי"ל בדמזיק שיימינן ומתניתין ר"ש דדריש טעמא דקרא מפני הגזלנין והחמסנין א"כ בגדולים נמי לא גבי רק זיבורית כב"ח דלגבי יתמי לא שייך האי טעמא דאטו יגזול ויחמוס על סמך שימות וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' בחד תירוץ דלא פלוג רבנן ביתמי א"כ בהא נמי יש לומר לא פלוג לענין יתומים בין גדולים לקטנים בין ניזקין לב"ח וצ"ע:
בתוס' בד"ה מצוה הוא דעביד וכו' שנעשה ערב אחר הנישואין. מבואר מדבריהם דערב דלא משתעבד אפי' בקנין הוא דאי בלי קנין א"כ אחר הנישואין בלא"ה בעי קנין דהוי ערב שלא בשעת מתן מעות ומ"מ דוקא הואיל דלא עביד מצוה משתעבד אבל בלא"ה לא משתעבד אפי' בקנין:
בד"ה פחות שבכלים, וה"ה כשבא ליתן לו קרקע וכו' ואין זה מספיק דמ"מ היאך דייק דד"ת ב"ח בזיבורית כיון דפחות שבכלים מיטב הוא, גם דברי מהרש"א בזה אינם ברורים כי לכאורה אין כאן יתור בקרא על זה, ונראה לי דדוקא בעת גבי' כל מילי מיטב הוא אבל ליקח למשכון בודאי אינו דומה משכון של קדירות של חרס שצריך לטרוח בשמירתן ומקום עמידתן למשכון של אבן טובה ומרגלית, ובהא שפיר מיקרי פחות שבכלים זיבורית, וכיון שהורע כחו ליקח זיבורית למשכון כמו כן לגבות ג"כ לא גבי רק זיבורית כנ"ל:
בד"ה כיון דדיני' מדאורייתא בעידית, נראה דסבר ש"ד וכו' ומר זוטרא ואביי וכו'. כבר כתבתי במתניתין בתוס' שם מה שיש לתמוה בזה בין לתירוץ ראשון בין לתירוץ האחרון, וכבר כתבתי בגמרא כאן מה שנלפע"ד דלא תליא כלל אי ש"ד או לא, גם כבר כתבתי במתניתין דאי אפשר לפרש כוונת התו' דטעמא דמר זוטרא משום לא פלוג הוא דא"כ אין מקום להך תדע דקאמר אביי, ועוד דמ"ש יתמי ממיני' דבמיני' מחולקין ניזקין וב"ח וגבי יתמי לא פלוג רק כוונת התוס' דהך ברייתא דניזקין צריך לומר דלא פלוג מב"ח היכי דפי' לו שבח דגובה מיני' עידית ומיתמי זיבורית, ובהא מדינא כן כיון דלא פירש ממני ומיורשיי לכך לא פלוג גם בניזקין:
בד"ה מאי עידית וכו' ומפרש ר"ת כו'. הנה אף שיש מקום ליישב פירש"י בפרט מה שהקשו עידי עידית מאן דכר שמי' אינה קושיא כלל כי אין צריך לפרש כלל בעידי עידית כמבואר ורש"י לא כתבה רק לפי שאמר גובה בינונית ש"מ דיש לו עידית ג"כ, אבל באמת יש לפרש בפשיטות דגובה בינונית שאחר העידית שנתקלקלו והי' ראוי לגבות זיבורית רק מפני ת"ה וביתמי אוקמא אדאורייתא, אך לשון מאי עידית שפאי עידית ודאי משמע דהדר מהך דמעיקרא דכתיב עידית בשטרא, גם פיר"ת תמוה מאד לפע"ד חדא דלמה קאמר עידית כלל הוי לי' לומר שפאי יהי' איך שיהי', ועוד וכי לא משכחת לה שיש לו בהמות שלו ורוצה לרעות בשדה זו והיאך יעלה על הדעת דאחר הרועה לא יהא לו דין מזיק ואטו אם יאכיל לבהמות שבולת שועל של חבירו העומד למאכל בהמה לא יתחייב כדין מזיק ישתקע הדבר ולא יאמר, וכבר פירשתי בגמרא מה שנלפע"ד בזה, ע"ש:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |