תפארת יעקב/גיטין/לא/א

תפארת יעקב גיטין לא א

דף ל"א ע"א

בפירש"י ובמחשבה וכו' ובתרווייהו נפקא לי' מונחשב והא דיליף תרומת מעשר לענין אומד הוא דיליף משמע מדבריו דכוונתו דת"מע ותרומה גדולה נפקי מונחשב לענין מחשבה, ולענין אומד יליף תרומת מעשר מתרומה גדולה אבל מפירש"י בכורות דף נ"ח מוכח להדיא דאומד ומחשבה נפקי מונחשב וא"כ קשה האיך יליף מתרומה גדולה הא הכל בתרומת מעשר כתיב:

וראיתי להתוס' בבכורות שם שכתבו כיון דכתיב קרא כדגן מן הגורן ש"מ דדגן פשוט לו טפי ממעשר והוא דחוק מאוד, גם קשה האיך פליגי רבנן עלי' כיון דהכל נלמד מונחשב דכתיב בתרומת מעשר ואדרבא משמע בירושלמי שהביאו התוס' לעיל רק לענין מוקף תרומת מעשר מלמד ואינו למד משמע דלכל שאר דברים לא:

לכן נראה ברור דהך ותרווייהו דפי' רש"י הכא ג"כ הכוונה אומד ומחשבה תרווייהו נפקא לן מונחשב רק ה"מ תרומה גדולה כיון דידענו דמהני במחשבה ממילא מוכח אומד דכיון דמחשבה מהני על תרומה דאורייתא כמו כן אומד מהני אם מוסיף על התרומה עד כפי שיעור חכמים דלא גרע אומד ממחשבה אבל בתרומת מעשר דבעי שיעור מדאורייתא א"כ נהו דמחשבה מהני היינו שיחשוב מידה מצומצמת שיודע שיש בו עשרה כורין והוא חושב על כור אחד בצד זה ואוכל בצד אחר אבל באומד לא שמענו מונחשב, משא"כ תרומה דלפי אומדן דעתו הוא תורם ולא גרע ממחשבה כיון דעכ"פ חטה אחת בודאי יש וכפי מחשבתו הוא תורם, ודוק. וזה שכתב רש"י דלא יליף תרומת מעשר מתרומה גדולה רק לענין אומד אבל מחשבה מונחשב גופא מוכח תרומת מעשר, אבל אומד לא מוכח רק תרומה גדולה ומהיקשא תרומת מעשר כנ"ל:

בתוס' בד"ה כשם וכו' ומיהו אם במתכוין מוסיף וכו' עד והתם מרבה במתכוין וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה, דלמה להו כל הטורח הזה דבהדי' מוקמינן לה התם בתרומת מעשר וכא"א ב"ג מוכח דלא"א ב"ג יכול להוסיף במתכוין:

ונראה לי דכוונתם משום דאיכא למימר במוסיף ממש לא מהני ושאני התם בתורם תאנים על גרוגרת לא הוי מוסיף כיון שמ"מ מעשר מיקרי במנין ועל זה הביאו דהא פריך התם מעיקרא דהוי מרבה במעשרות ש"מ דכה"ג מיקרי מרבה במעשרות ובקושי' ג"כ הוי מוקים לה בתרומת מעשר כדמוכח סיפא דקתני עשר תאנים דאי לא"ה הוי מצי למימר דבס"ד דלא מיירי בתרומת מעשר שהוא במנין עשר הוי מרבה אבל למסקנא במנין עשר לא מיקרי מרבה כלל, ועל זה הוכיחו דע"כ גם מעיקרא בתרומת מעשר הוי מיירי, ומשמע להו בתרומת מעשר ולא במעשר משום תורמין דקתני כמ"ש בסוף הדיבור וה"ה אי מיירי במעשר ג"כ ניחא דעכ"פ מוכח דמ"מ הוי מרבה אף דבמנין הוי מעשר רק האמת נקטי דמכח תורמין דקתני מיירי בתרומת מעשר, וכיון דבתר הכי מוקמינן לה כא"א ב"ג ש"מ דלדידי' מרבה לא איכפת לן:

אבל יש לדחות דודאי לס"ד דלא ידע דתרומת מעשר ניטל באומד ומחשבה ובעין יפה בודאי הוי מרבה, אבל לפי האמת דמעשר ניטל בעין יפה כל ששם מעשר עליו מותר דלא הוי רק עין יפה אבל כל שהוסיף עד שאין עליו שם מעשר כלל יצא מכלל גדר מעשר ולא מהני דהוי מרבה במעשרות כנ"ל:

בד"ה ניטלת מאומד מצוה לתרום מאומד וכו' וא"ת דבפ"ק דתרומות תנן המונה משובח. לכאורה יש לומר דהך דהמונה משובח לאו בכלי שהוא תורם בו מיירי רק הכרי שהוא תורם ממנו ובזה מבואר ריש תרומות דיכול להיות במדה ומשקל ומנין רק מה שתורם לא יהא במדה רק באומד, וצ"ל דעיקר הקושיא בירושלמי דמשמע ריש תרומות דבהכי ג"כ יכול לתרום אבל לא שיהא משובח מאומד, ולכך משני לה בתרומת מעשר דבהא מונה עדיף אך לפי זה יש לומר דהך דהמונה ג"כ כאבא אלעזר אתיא וליכא מצוה רק על התרומה שתורם לא על הכרי דבהא בתרומת מעשר עדיף מאומד, אמנם מדברי הרמב"ם ריש תרומות משמע דודאי ליכא מצוה רק בתרומה אבל תרומת מעשר צריך שיעור ומונה עדיף ומ"מ ילפינן מתרומה דעכ"פ באומד ג"כ מהני ולא כתרומה דדוקא באומד והשתא ניחא דיליף תרומת מעשר מתרומה אף דונחשב בתרומת מעשר כתיב, ולהנ"ל ניחא דאי אפשר לפרש קרא בתרומת מעשר דונחשב משמע במחשבה דוקא, וכיון דמעשר יש לו שיעור אי אפשר לומר במחשבה דוקא ואם אינו ענין לתרומת מעשר תנהו ענין לתרומה גדולה, ומקיש תרומת מעשר לתרומה דמהני עכ"פ במחשבה ג"כ:

בד"ה כך תרומת מעשר כו' בקונט' וכו'. כבר כתבתי דכוונת רש"י בהך תרווייהו דאומד ומחשבה נפקי מונחשב אבל ה"מ תרומה גדולה כיון דאין לה שיעור ומהני במחשבה מהני נמי אומד דלא גרע ממחשבה, אבל תרומת מעשר לא נפיק רק מחשבה אבל אומד לא מוכח כיון דבעי שיעור וצריך למילף מתרומה גדולה, ומה שהקשו על פירש"י בבכורות, המעיין התם יראה דלק"מ דס"ל מה שאינו מונה התם הוי כמו מחשבה כמו שפירש"י התם להדי' ולכך הוצרך להזכיר מחשבה בד"ה במחשבה פי' בקונט' וכו' וכן ודאי וכו' לכאורה יש לדחות דדוקא היכי דתורם ממש סגי בלי דיבור אבל היכי דלא תרם כלל רק נותן עיניו בעינן דיבור עכ"פ ואפשר שלזה נתכוונו במה שכתבו ולענין לאכול, והיינו כיון דהפרשה בכל מקום אינה מעכבה כלל ממילא אין סברא דלכך מהני אלם מכח מעלה דהפרשה:

ומ"מ מה שהחליטו התוס' דלאכול בלי הפרשה אין קפידא כלל והוכיחו מהך דהלוקח יין, אין ראיה לפע"ד, דיש לומר נהי דתרומה הוי בלי הפרשה ואוכל מדאורייתא מצד השני אבל מדרבנן תרומתו תרומה אבל אין לו לאכול מצד השני עד שיפריש כמו שחששו בכל מקום כמו בסכין פגומה מצד אחד שלא ישחוט בצד הב' שמא יטעה לשחוט בצד הפגום כמו כן בנותן עיניו בצד זה יש לחוש שמא יאכל בצד השני אבל בהלוקח יין כל מה שאוכל ושותה מתוקן הוא וודאי שלא יהא תרומה רק מה שעתיד להפריש וכל מה שישתה מתוקן וכן משמע פ"ק דחולין דדוקא דמאי התירו ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר אבל טבל לא, גם לא ידעתי מנא להו דבשבת יכול לתקן טבל ע"י שיתן עיניו בצד זה ורק מדומע התירו וס"ל לר"י דלכך מעלין ג"כ אבל טבל גמור לא התירו כלל וצ"ע, גם יש לומר דהתם באמת מעיקרא נותן עיניו ואח"כ מעלה דהשתא במעלה אינו מתקן לר"י ורשב"א ס"ל דמ"מ אין לתקן אבל היכי דמפריש ובזה הוא תורם הוי מתקן לכ"ע כנ"ל:

במשנה המניח פירות להיות מפריש עליהן וכו'. לשון זה קשה להולמו כי למה צריך שיניחם להפריש עליהן ולא הוי לי' למיתני רק אם הניח פירות באיזה מקום יכול להפריש אח"כ עליהן תרומות ומעשרות ולשון המשנה מורה שצריך להניחם מתחלה על דעת להפריש עליהן, ואין לי מקום לומר רק כיון דלא הניח מתחלה על דעת להפריש אמרינן מילתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי' ושמא אין בהם שיעור להפריש עליהם או ניטלו משם וכדומה וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' דמעשר אינו ניטל מאומד רק לריב"י וא"כ צריך למדדו לשם הפרשה אבל כל שהניח על דעת להפריש יכול להפריש עליהן על סמך שהניחן דמסתמא נתן דעתו לידע בבירור כמה יש שם להפריש עליהן כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה המניח:

שם אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת פירש"י הלך לבדקן ומצאן שאבדו מוכח מפירושו דאין הכוונה דנאבדו לגמרי ואינם רק שמצאן אבודין שנרקבו ונתקלקלו עד שאין ראוין להפריש עליהן, ועמ"ש בתוס':

בתוס' בד"ה המניח, בערבי שבתות ויו"ט איירי דשרי שלא מן המוקף ולשיטתם אזלי שכתבו ביבמות דף צ"ג דהתם מטעם שלא מן המוקף נגעו בה, אבל מפירש"י דהתם משמע דלאו משום שלא מן המוקף אתינן עלה רק מכח שאינם שלו עדיין, ונראה טעמו דהתם לא בעי מוקף כלל חדא דמיירי בפירות שאינן רק דרבנן, ועוד דלא חיישינן התם שמא אינם בעין דאי לא יביא לו ממילא אינם שלו כלל והדר לטיבלי' כמ"ש לעיל והרמב"ם כתב דרק דיעבד אם הפריש מהני אבל אין להפריש לכתחלה שלא מן המוקף, ונראה דס"ל תרומת פירות דאורייתא לכך שם דמיירי בתרומה כתב כך, אבל בהלכות מעשר לא זכר מוקף כלל בפירות ולפי זה תיקשי באמת בהך משנה דקתני תרומות משמע תרומה ותרומת מעשר, והיאך קתני לכתחלה מפריש ואולי בכה"ג דכבר הניח והוקצה אותן לתרומה אי לא יתרום עליהן יפסיד הוי כדיעבד, אמנם לדעת הפוסקים דתרומת פירות דרבנן בלא"ה ניחא כנ"ל:. בד"ה מעת לעת, בנדה דייק וכו' ותימא דהכא מ"ט וכו'. ולדעתי לק"מ דהתם ברגע שראתה טמאה ויכול להיות דמקודם טהורה ואי באתה לטמאה מספק תהא טמאה מפקידה לפקידה, אבל כאן כל שנרקבו עד שנתקלקלו לגמרי עד דאפי' מן הרעה על היפה לא הוי א"כ אי אפשר שנתקלקלו ברגע אחת ושיערו חכמים מעת לעת לקלקול זה וכן מצינו ביין בחבית פ"ק דנדה ששיערו ג' ימים כה"ג, וכן למ"ד משעת הנחה הכוונה שאי אפשר שיעשו תיכף מקולקלין אחר הנחה עד שלא יהיו ראוין לתרום עליהן רק מעת לעת ולק"מ, ועמ"ש בסמוך בגמ':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף