תפארת יעקב/גיטין/כ/ב

תפארת יעקב גיטין כ ב

דף כ' ע"ב

בגמרא כתב לה גט על טס של זהב וכו'. נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה. הקשה הרשב"א ז"ל הא הגט פורח באויר ותירץ דהוי כאומר התקבלי גיטך ומחלי כתובתיך. ודבריו צ"ע מכמה טעמים חדא למאן דאמר מחילה צריכה קנין כל היכי שיש שטר ביד המוחל א"כ הכא דכתובה בידה לא מהני מחילה וליכא למימר דעל תנאי כך נתן לה הגט שתמחול, א"כ היאך פסיק ותני נתקבלה גיטה הא ברצונה הדבר תלוי שאם לא תרצה להחזיר שטר כתובה אינה מגורשת, ועוד דחסרו להו משפטי התנאי ואפי' לא מחלה תתגרש:

ועוד לפי דבריו דוקא במגרש ברצונה ומאי מקשה מברייתא דילמא במגרש בע"כ לכך בעינן שאר דבלא"ה אותיות פורחות באויר, ועוד דלפי דבריו אפי' אין הטס שוה כשיעור הכתובה מחלה כתובתה ולא כן מבואר ברמב"ם דרק כדי שיווי הטס הוא ש"מ דלפרעון חשבינן לה וכן הטור כתב בהדיא והתפרעי כתובתך בזהב שבו הרי מפורש שאפי' נתנו בפי' לפרעון הכתובה מהני, וכן משמע להדיא בפירש"י ותוס' דדנין דנתן לפרעון ומ"מ מגורשת, ועוד לדבריו למה לי טס של זהב בכל גט כך הוא מיהו בהא אפשר לומר דבכל גט פשיטא לן דמחילה הוא כיון שקיבלה הגט ונתרצית, אבל כאן ס"ד דלפרעון קיבלה קמש"ל דמ"מ הוי מחילה, אך הא קשיא למה לי כתובה דוקא אפי' חוב דעלמא כך הדין כיון דמתורת מחילה אתינן עלה וראיית הרשב"א מקידושין ג"כ בחוב דעלמא הוא ולא אישתמיט שום פוסק לומר דהרי זה גיטך והתקבלי חובך מהני ג"כ:

לכן נראה לי ברור דלק"מ והוא דעיקר דבריו שכתב דאותיות פורחות באויר לא הבנתי כלל דהא פשיטא דהך פריחה באויר לא ימלט רק על שלשה פנים או שלא יהיו פורחות באויר ביד הבעל כגון במגרש בנייר שאינו שלו כלל או שלא יהיו פורחות ביד האשה כגון באומר והנייר שלי דברגע שמתגרשת פורחות בידה באויר או דתרווייהו בעינן בידו ובידה ועכ"פ כאן אחד משלש אלה אין לה דביד הבעל הכל שלו ואינן פורחות באויר וביד האשה ברגע שמתגרשת נעשה הכל שלה והרי אינן פורחות באויר והאותיות עם הנייר מתחלפין מרשות הבעל לרשותה ואין כאן פריחה באויר כלל ומהאי טעמא פירשו רש"י ותוס' דעיקר החשש הכא דאפילו לרבא דס"ל דנתינת גט הוא ואפילו אינו שוה פרוטה אבל עכ"פ בעינן שיתננו לה לגירושין לא שיתן לה לפרעון כתובה ומ"מ פשיט לי' דמגורשת דכיון דחיוב הכתובה תלוי ג"כ בגירושין ולולא הגירושין אין עליו לשלם הכתובה, א"כ מה שנעשה הטס שלה עבור הכתובה ע"י הגירושין הוא והוי שפיר נתינה לגירושין שהרי לולא הגירושין אין לה כלום, ולפי זה בחוב דעלמא שאינו כתובה ואמר לה התקבלי גיטך והתקבלי חובך אינה מגורשת דכיון שקיבלה בעד החוב לא נתגרשה דאין החוב תלוי בגירושין וכמו כן דוקא טס של זהב ובכדי שיווי הטס ואפי' גירשה בע"כ מגורשת, והיינו דמקשה מברייתא דמוכח דצריך שיתן לה מתנה גמורה לגירושין דוקא, וזה ברור לפע"ד ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה התקבלי עוד בזה:

שם הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת. פירש"י משום דאותיות פורחות באויר, משמע מדבריו שאי הי' אומר והגליון שלי דאינן פורחות באויר מגורשת, וכן מוכח מאבעי' דר"פ בתר הכי דדוקא בין שיטה לשיטה מבעי' לי' אבל בגליון פשיטא לי' דמהני:

איברא דקשיא לי מה ששנינו לעיל על קרן הפרה ונותן לה הפרה דלמה לי כולי האי לימא הרי זה גיטך והפרה שלי ובודאי אין לומר דבאמת כך הכוונה דהא קתני ונותן לה העבד ולא בא לאשמועינן שלא לקצץ יד העבד, וע"כ דבא לומר שצריך שיתן לה כל העבד בתורת גט וכמו כן הפרה:

לכן נראה ברור דהיינו טעמא שאי אפשר שיקנה לה קרן הפרה כל שמשייר הפרה לעצמו דאי אפשר שתקנה הקרן על פרה שלו רק ע"י דבר אחר והוי טלי גיטך מעל הקרקע דלא לקנות הקרן בפני עצמו כיון שהוא מעורב ויונק מן הפרה ובטל לגבי פרה, וכמו כן יד העבד אי אפשר לקנותו רק מהני, אבל אחר דלא מהני בגט רק שתקנה בנתינה לידה א כשנותן נייר גדול וחציו כתוב עליו גט וחציו חלק יכולה לקנות חלק שכתוב עליו גט והחלק שלו, ועוד אבאר לקמן במשנה דאין כותבין במחובר לקרקע טעם נכון שאי אפשר שתקנה האשה קרן הפרה ויד העבד והגוף יהא שלו דאכתי אגידא בי' כיון דעכשיו הקרן והיד אבר מאיבריו הוא ואח"כ ביד הבעל להפריד וליקח שלו וישתנה הקרן והיד ממה שהי' א"כ אכתי אגידא בי' שהרי הבעל יכול לשנות את שלה לענין אחר ממה שהי' בעת נתינה והוי כמו גט בידה ומשיחה בידו שכל שיכול לנתקו אינה מגורשת, ע"ש באריכות:

ובהכי ניחא לי מה דמבואר בירושלמי דאפי' נותן לה הפרה סתם מגורשת, וק' הא הכא קאמר טעמא משום דאויר מגילה הוא, אבל בלא"ה לא אמרינן דמסתמא נותן לה הכל, א"כ גבי פרה דלא שייך לומר דפרה אויר הקרן הוא למה מהני נתינה סתם, ולהנ"ל ניחא, דכאן בעינן טעמא דאויר מגילה דאי לאו הכי אמרינן דלא נתן לה השאר כיון דמתגרשת אף אי השאר שלו, אבל בפרה כל ששייר גוף הפרה לעצמו אינה מגורשת דאגידא בי', א"כ אפי' נתן סתם בודאי נתן כולה בתורת גט דאל"כ אינה מגורשת כלל כנ"ל:

שם על מנת שתחזירי לי הנייר. לא נתבאר הכוונה אי על הגירושין בעצמותן הוא מתנה שאינו רוצה שתתגרש רק באופן שתחזיר לו הנייר או על נתינת הנייר הוא מתנה ואי הי' יכול לגרש שהנייר יהא שלו הי' מגרשה לחלוטין רק לפי שצריך נתינה מתנה הוא על הנתינה אלא שיש לדקדק למ"ד דלא בעי משפטי התנאי בממון א"כ כיון דעל הגירושין אינו מתנה כלל למה לי משפטי התנאי וצריך לומר דמ"מ כיון דמשונה נתינה זו משאר נתינות שהרי נותן לה ע"כ, א"כ דנין בה ג"כ דיני תנאי כמו בגירושין, ודוק:

שם בין שיטה לשיטה. משמע בהדיא דהכוונה כמו והנייר שלי דאינו חותך הנייר קודם נתינה רק נותן לה כמות שהוא ומשיירו לעצמו וה"ה בין שיטה לשיטה, הכוונה שהוא משייר לעצמו בין שיטה לשיטה, וזהו דלא כנראה מתוס' והרא"ש לקמן דף כ"א ע"ב סד"ה יוצא דחותך באמת בין שיטה לשיטה, ועמ"ש שם:

ובוודאי ליכא למימר דכה"ג הוי ג"כ מחוסר קציצה כיון שעומד ליקצץ וכקצוץ דמי כמו שכתב הר"ן דהא ודאי ליתא דדוקא לענין ב' ספרים שייך לומר כן דכיון דעומד ליקצץ כקצוץ דמי והוי ב' ספרים, אבל לענין מחוסר מעשה לא שייך זה כלל דהא לא עשה שום מעשה כלל והיאך שייך לומר שהוא מחוסר מעשה והוי כמו שנעשה מאליו, וזה ברור:

איברא שיש מקום לומר דקשיא להו לתוס' דלפי דברי הר"ן משמע דהא מילתא רק לר"ש דס"ל עומד לישרף כשרוף ועומד ליזרק כזרוק והכא נמי כיון דעומד ליקצץ כקצוץ אבל לרבנן דפליגי על ר"ש וס"ל עומד לישרף לאו כשרוף א"כ הכא כיון דס"ס לא קצצו לא הוי ב' ספרים כלל וא"כ מאי מקשה ותיפוק לי' הא שפיר מבעיא לי' לרבנן דלדידהו לא הוי ב' ספרים כלל, ומזה הוכיחו התוס' שפיר דע"כ דבאמת קצץ והוי מחוסר קציצה, אבל באמת לק"מ ודברי הר"ן נכונים דכמו דקי"ל לולב של אשירה פסול דכתותי מכתת שיעורי' דעומד לשריפה וליכא דפליג בזה כלל והיינו אף דפליגי רבנן עלי' דר"ש היינו דלא אמרינן דהוי כמו שאינו בעולם כלל, וכמו כן להיפך לא אמרינן דהוי ממש כמו שזרק דליהוי כמו שלא הי' לו ידיעה בשעת סליחה גבי אשם תלוי פ"ב דכריתות, אבל מ"מ מודו רבנן דכתותי מיכתת שיעורי' וחסר לי' שיעורא וכמו כן כאן לענין חיבור שיהא מחובר ממש שיהא ספר אחד מודו רבנן דעכ"פ לא מיקרי חיבור יפה וכתותי מיכתת חיבורי' והוי כשני ספרים ואנן בעינן ספר אחד ממש אבל לענין מחוסר מעשה פשיטא דלא הוי מחוסר מעשה כלל כיון שלא עשה שום מעשה בין כתיבה לנתינה, ועוד שהרי תוכל לומר שנקצץ קודם כתיבה ולמה יהא נקרא מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה:

שם ספר אחד וכו' עיין בתוס' סוטה די"ח ע"א דמבואר התם דאפי' שני גיטין שלימים פסול והביאו ראי' מפרק לולב הגזול לינקט תרתי או תלת פרי אחד אמר רחמנא וכו', ועוד הביאו ראי' מפרק שור שנגח ד"מ ע"א כופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה כופרין, ודבריהם תמוהין לכאורה, שלא אמרו גבי אתרוג רק שאי אפשר דנתכוין הכתוב ליקח פלפלין כיון שאי אפשר לצאת בו רק בב' או ג' והתורה אמרה פרי אחד א"כ ע"כ שלא נתכוין הכתוב לפלפלין רק אתרוג דסגי באחד וכמו כן בכופר שאי אפשר שחייבה התורה לשלם כופר לשותפין כיון שלא ימלט רק שישלם ב' כופרין דבלא"ה לא יצא ידי חובתו והתורה לא חייבה רק כופר אחד, אבל אם יקח ב' אתרוגים כיון שיכול לצאת באחד מי שמעת לי' שלא יצא בב' וכמו כן אם שילם לאחד ב' כופרין פשיטא שיצא ידי חובתו וה"ה בגיטין כיון דסגי באחד מנין שלא תתגרש בב' גיטין:

אבל באמת דברי התוס' ברורים, דודאי באתרוג אף דמצות אין צריכות כוונה מ"מ בנתכוין שלא לצאת לא יצא ידי חובתו, וכמו כן בגירושין הכל תלוי בדעתו ורצונו, ואי מגלה דעתו שאינו נותן לה שתתגרש בו אינה מגורשת והשתא שפיר כתבו התוס' כמו בכופרין אמרינן כיון שאינו יוצא ידי חובתו באחד אי אפשר שיצא בב' דכופר אחד אמר רחמנא, א"כ ה"ה ב' אתרוגים או ב' גיטין כיון שאינו רוצה שתתגרש באחד הרי באמת לא תוכל להתגרש רק בב' והתורה אמרה דבספר אחד תתגרש ולא בב', וכן באתרוג כיון שאינו רוצה לצאת באחד הרי אי אפשר שתתקיים המצוה רק בלקיחת ב' אתרוגים והתורה אמרה פרי אחד, כללו של דבר דמחמת דעתו וכוונתו הוי גט שלם ואתרוג שלם כמו חצי גט ופלפל, ומה שהביאו התוס' מאתרוג וכופר ולא סגי להו בהך דהכא ספר אחד אמר רחמנא ונידוק מינה דה"ה ב' שלימים כיון שלא נתכוין לגרש רק בב' דהא מהתם ג"כ לא מוכח טפי, היינו משום דס"ד לחלק בין דבר שהוא חצי באמת כהך דהכא בין דבר שלם, לזה הביאו ראי' דהא חזינן דאפילו בדבר שלם הקפידה התורה שלא תתקיים המצוה רק באחד לא בצירוף שנים, וה"ה בגיטין לאו דוקא ב' חצאי גט רק אפילו ב' שלמים כל שלא תתגרש רק בב' אינה מגורשת:

ולפ"ז דבר פשוט הוא דהיינו דוקא בנותן לה ב' גיטין שתתגרש בשניהם אינה מגורשת מכח ב' ספרים, אבל ביש לו ספק בשמות איש ואשה או שאר ספק שנותן לה שנים שאינו יודע איזה מהן כשר יותר לגרש בו, לכ"ע אין כאן בית מיחוש דכיון שמגרש רק באחד לא דמי כלל להך דלולב הגזול ולהך דב' כופרין כמו שביארנו וזה ברור:

בתוס' בד"ה התקבלי וכו' אלא בתורת פרעון. מדלא נתנו התוס' שום טעם למה באמת מהני, משמע לי דס"ל דלא בעינן נתינה כלל רק שלא יפרחו האותיות באויר וכאן כיון דעד גמר הגירושין שלו הוא ובגמר הגירושין נעשה שלה האותיות עם הנייר מתחלפין מרשותו לרשותה ואין כאן רגע שיפרחו באויר, וכן משמע לכאור' מפירש"י בד"ה והנייר שלי דפי' משום דאותיות פורחות באויר ולא משום דבעינן עכ"פ נתינת גט והרי לא נתן לה כלום וכן משמע לכאורה מדבריו בד"ה הא, דעיקר הקושיא דלא נתן לה מתנה לגירושין רק לפרעון ודחינן דלעולם לא בעינן מתנה לגירושין כלל רק שלא יפרחו באויר, ולפי זה אפילו יתן לה לפרעון על חוב אפשר דמהני, וזה שלא זכרו רש"י ותוס' רק לפרעון ולא לפרעון כתובה:

ובזה ניחא לי מאד לפרש הך מימרא דלעיל דקאמר ר"ח יכילנא למיפסל כל גיטי דעלמא ורבא משיב לו דלמא נתינת גט, וקש' למה קאמר דלמא הא כך הוא באמת, גם ר"ח דלא ידע מזה למה קאמר יכילנא ולמה באמת כשירין, ולפי הנ"ל ניחא, דודאי לפי האמת ונתן הכוונה רק שלא יפרחו באויר רק יכילנא למיפסל דנפרש ונתן שיתן לה מתנה לגירושין וע"ז השיב לו רבא דאפילו הקפיד' תורה על נתינה היינו נתינת גט לא שיהא שוה כלום, ואהא בעי רבא אי נתן לפרעון מהני דלא הוי נתינת גט כלל, ופשיט לי' דלא בעינן כלל רק שלא יפרחו באויר כנ"ל:

בד"ה על מנת וכו' לא סבר כו'. אין הכוונה דלא סבר דבעינן שלא יסתור התנאי המעשה דהא כיון דעל מנת כמעכשיו אינו סותר המעשה כלל, ורבא ע"כ על מנת כמעכשיו ס"ל דהא ס"ל החזירו יצא ואי אינו כמעכשיו למה יצא רק כך כוונת התוס' לפי דהך לישנא סובר על מנת אינו כמעכשיו לכך התנאי סותר המעשה ורבא לא סבר לה כך רק על מנת כמעכשיו א"כ אינו סותר המעשה כלל והיינו מדס"ל החזירו יצא לא החזירו לא יצא, ול"ל דלכך יצא משום דתנאי סותר המעשה ותנאי בטל א"כ לא החזירו למה לא יצא וע"כ דעל מנת כמעכשיו רק רבא מפרש ברייתא כטעמו דהוי מעשה קודם לתנאי ואפי' אי על מנת כמעכשיו ס"ל דבעינן תנאי קודם למעשה רק באתרוג באמת אמר בהיפוך באופן המועיל, וזה שכתב דלפי המסקנא דאי על מנת כמעכשיו לא בעינן משפטי התנאי כלל אפי' תנאי קודם למעשה צריך לומר דהכא בלא החזירה אינה מגורשת רק רבא לס"ל כן רק אפי' ע"מ כמעכשיו בעינן עכ"פ תנאי קודם למעשה גם לא ניחא לי' לפרש ברייתא דאינה מגורשת רק בהחזירה דסתמא קתני לכך מפרשה משום דמעשה קודם לתנאי ותנאי בטל ולעולם מגורשת אפי' לא החזירה וז"ב, ועמ"ש בפרק מי שאחזו ובתוס' שם:

בד"ה ספר אחד וא"ת והיכי מכשירין וכו' כדאמרינן פ"ב דסוטה. לכאורה יש לדקדק בס"ד דלא ס"ל לחלק בין ב' קלפים לקלף אחד, למה להו להקשות מסוטה הא כאן מוכח דשני ספרים לא, וצריך לומר דידעו התוס' דהתם בקלף אחד דהא קתני וכתבו בדף השני ש"מ דעל קלף אחד הם רק מסוטה קשיא להו דקתני ב' דפים ולא ב' קלפים ש"מ דאפילו בקלף אחד הוי ב' ספרים, ועל זה תירצו דהתם בב' חתיכות ועשאן אחד של שני דפין ולפי זה מוכח מדברי התוס' דאפילו חיברן והיו לאחדים פסול ואף דבתפילין מהני דיבוק לא מבעי' בחיברן אחר כתיבה דלא דמי לתפילין דהתם על הנחה קפיד קרא ואז אות אחד הם. אבל כאן על כתיבה קפיד קרא שיכתוב על אחד אלא אפי' חיברן קודם כתיבה משמע מדברי התוס' בסוטה דלא מהני, והיינו דבתפילין לפנינו הוי אות אחד אבל כאן בעצמותו הוי ב' ספרים, ועוד בתפילין אין החיבור ניכר בעת הנחה אבל בגט החיבור ניכר לא מהני חיבור אפי' קודם כתיבה, ועמ"ש לעיל דאפילו ב' גיטין שלמים פסול אם רוצה לגרש בשניהם לא מחמת ספק, אמנם אם כתב ב' גיטין שלמים על דף אחד לא ידענא מאי אידון בהו אי כיון שהם שלמים הוי כב' ספרים או כיון שהם בקלף אחד לא איכפת לן ומן התוספתא גט שכתבו בחמשה לשונות משמע לכאורה דכשר ודוק:

בד"ה לא צריכי דמעורה וכו' רגל ך' של שיטה עליונה וכו' וכתב ע"ז הר"ן דהא אינו כשר דמקלקל הכתב וכן פסק בהג"ה ש"ע סימן קכ"ה וכתב עוד שם מקודם שיש לערות האותיות שיהיו מגיעין עד השיטה למטה ואם לא עירה יש פוסלין, ולכאורה יש להבין היאך הוכיחו מכאן דלא בעינן היקף גויל, נהי דאין לפרש דמעורה כמו שדחה ר"י מכח קושית הר"ן דהאות נשתנה ופסול בהא, אבל הא יש לפרש מעורה כדברי הג"ה הקודם, אבל באמת לק"מ דפשיטא דלא נתכוונו לזה בש"ס כאן דבהא אכתי הוי שני ספרים כיון ששייר לעצמו בין תיבה לתיבה ובין שיטה לשיטה, א"כ מה בכך שקצת אותיות יגיעו עד השיטה התחתונה כיון שלא יהיו נוגעין דבעינן היקף גויל ואי יגיעו ממש עד השיטה יגיעו כנגד בין תיבה לתיבה ועכ"פ אכתי הוי ב' ספרים ואדרבא בהא לא שייך כלל לא צריכי דמעורה דכל גט צריך להיות כך, ומ"מ לענין ב' ספרים לא הועיל כלום כל ששייר לעצמו בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה, ודברי הגר"א שהקשה על הרב שם מהך סוגיא דהכא דמוכח דבלא מעורה בודאי כשר, תמוה לפע"ד דפשיטא דלא נתכוין הרב להך מעורה בש"ס כמו שביארנו, זזה וזה ברור:

שם בעי רמב"ח היו מוחזקין בעבד שהוא שלו. משמע דוקא בהיו מוחזקין שהוא שלו מבעי' לן אבל בלא היו מוחזקין כלל וכ"ש במוחזקין להיפך לא מיבעי לן כלל, וכ"כ הטור להדי' סימן קכ"ד והיינו דאל"כ תקשי לי' לרמב"ח מתניתין על היד של עבד לימא מנפשי' עייל ושל בעל הוא וע"כ בעידי מסירה והרי בס"ד לא ידעו מזה דמתניתין בע"מ, וגם לפי המסקנא קאמר בכתובת קעקע ולא מיירי בע"מ, א"כ תיקשי לימא מנפשי' עייל, וע"כ דרק בהיו מוחזקין שהוא שלו מבעיא לי', ומתניתין לא מיירי בהכי ואין לחוש רק לזיוף, ושפיר מוקי לה בכתובת קעקע:

איברא יש לתמוה מה בכך דלא היו מוחזקין ס"ס אי אפשר שתתגרש רק שיהא העבד קודם גירושין שלו וע"כ הקנתה לו העבד, א"כ כשהוא בידה למה תתגרש לימא מנפשי' עייל כיון שע"כ הי' של בעל קודם שבא לידה, וליכא למימר דנאמנת במיגו דאי בעי' הוי אמרה שהוא שלה מעולם דא"כ לא תתגרש, וע"כ צריכה לומר שהקנתה אותו לבעל ובעל קנה אותו באחד מדרכי הקני', א"כ מה נ"מ בהיו מוחזקין דהא לעולם מוחזקין אנו ע"כ שהי' שלו דאי אפשר שיגרשה בשלה והאשה ע"כ מודה בזה:

ובוודאי אי אפשר לומר דהא שאני כיון שהי' שלה אף שהקנת' לו מסתמא על דעת שיגרש בו הקנתה, וכיון שהוא בידה מגורשת, הא ודאי ליתא דמלבד שאני מסתפק מאד אי מהני הקנאה כזו על מנת לגרשה דאכתי לא מיקרי ונתן כלל דנתינה זו לקיים תנאו הוא ולולא שיתן לה אינו שלו, אלא דבלא"ה אין בזה מעלה ארוכה כלל דהא בהיו מוחזקין שהוא שלו וגט כתוב עליו ג"כ ע"כ רצה לגרשה בו שהרי כתב עליו גט לשמה והחתים עדים ומ"מ אמרינן שמא נמלך ולא רצה לגרש בו ומנפשי' עייל, א"כ ה"ה כשהקנתה לו האשה מ"מ שמא חזר בו ולא רצה לגרש ומנפשי' עייל וכ"ש כשהקנתה לו רק על דעת לגרשה א"כ כשחזר בו ולא גירש ממילא שלה הוא לכך הוא בידה וגרע טפי מהיו מוחזקין שהוא שלו דצריך לומר מנפשי' עייל, ובהא בלא"ה יש לחוש שלא נתן לגירושין כלל כנ"ל והוא תמוה מאד לפע"ד:

אבל לדעתי נראה פשוט דבכל גווני מבעיא לי' לרמב"ח, ומה שאמר בהיו מוחזקין שהוא שלו משום דבעי בתר הכי בטבלא אי אשה ידעה לאקנויי והשתא בלא היו מוחזקין כלל הי' לנו ספק אחר אי ידעה לאקנויי לבעל כיון שלא ידענו מה נעשה בו, והשתא מבעיא לי' ספק אחר אי לחוש מנפשי' עייל לכך בעי לה בהיו מוחזקין דאין לנו ספק בהקנאת האשה דשלו הי' בודאי רק הספק אי מנפשי' עייל, ולכך לקמן בעי לה בטבלא ולא בעבד משום דבעבד יש ספק אי מנפשי' עייל והוא לא בעי רק אי ידעה לאקנויי לכך בעי לה בטבלא דהוי חזקה גמורה ולא חיישינן רק אי ידעה לאקנויי, והנה הב"י כתב על דברי הטור הנ"ל שזה מתבאר גבי על הכל כותבין על יד העבד וקרן הפרה, וכוונתו כמו שכתבתי לעיל דע"כ משנתינו בלא היו מוחזקין ובהא ליכא ספיקא דאל"כ תיקשי לפי המסקנא דמוקי מתניתין בכתובת קעקע ובלי ע"מ דאכתי איכא חששא דרמב"ח דמנפשי' עייל, וכן לס"ד דלא ידע מע"מ וכר"א ומקשה דהוי יכול לזייף, וקשה בלא"ה הא איכ' הך חששא גופא דרמב"ח ותיפשט לי' ממתניתין:

אבל באמת לא קשי' ולא מידי לפע"ד, ואדרבא יש לדקדק מה שאמר בע"מ ור"א הוא, וקשה למה לי כר"א דוקא אטו לר"מ לא משכחת לה שיש עדים שראו הגט שנתן לה שלא נזדייף וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' בשם ר"ת דאפילו לר"מ צריך עדים בשעת נתינה דאין דבר שבערוה פחות משנים וע"כ משום דלר"מ בעינן מוכח מתוכו ולא מהני ע"מ בדבר שיכול להזדייף ולכך קאמר ור"א הוא, ונראה לי עוד דאפילו אי נימא דלענין שיב"ש לא בעי ר"מ מוכח מתוכו כמו שכתב הרשב"א דלא כתוס' ריש כל הגט, מ"מ נראה לי דבכהאי גוונא דאינו מוכח מתוכו כלל שהוא ספר כריתות לכ"ע בעינן מוכח מתוכו כיון דע"ח כרתי בעינן שיהא מוכח שהוא גט והם חתומים על הגט ואי לא"ה לא מיקרי ע"ח כלל רק מה שאנו יודעין על פה שלא נזדייף [רק מפירש"י לקמן גבי מאן תנא משמע דבכל גווני לא בעי מוכח מתוכו ודבריו צ"ע ועמ"ש שם]. והשתא לק"מ דהא ידעו דאיכא לאוקמא מתניתין כשיש עדים שנמסר לה לגירושין ולא עייל מנפשי' והא בודאי אפי' לר"מ מהני, אבל לרבא דמקשה דהוי שטר שיכול לזייף שפיר מקשה דתיקשי לי' מתניתין דבהא לא מהני עדים כיון שאינו מוכח מתוכו, ומשני דמתניתין בע"מ ור"א הוא דאינהו כרתי ולא בעינן מוכח מתוכו אבל לרמב"ח דע"כ מיירי בלי ע"מ דאל"כ אין לספק דמנפשי' עייל שפיר מקשה ותיפוק לי' דהוי יכול להזדייף ולפי זה לפי המסקנא דמוקי לה בכתובת קעקע לאו למימרא דלא מיירי בע"מ כלל דאכתי יש לחוש דמנפשי' עייל רק אין צורך לאוקמא כר"א דאפי' לר"מ דע"ח כרתי מהני עדים דלא עייל מנפשי' כיון דגוף הגט אינו יכול להזדייף ואי קשיא למה דחיק לאוקמא בכתובת קעקע כיון דע"כ מיירי בע"מ א"כ נימא ר"א הוא, הא לאו קושיא הוא דא"כ השתא נמי תיקשי למה לן לדחוק בכתובת קעקע הא פשיטא דיותר נוח לאוקמא בע"מ וכר"א, ועוד דהא במתניתין על הכל כותבין קתני דהיינו דמותר לכתחילה ובכתובת קעקע אפי' לר"ש אסור עכ"פ לעשות כן ועמ"ש בתוס']:

ודבר ברור הוא דעיקר מה דדחיקא להו לאוקמא מתניתין כר"א דוקא משום דבמשנה דבתר הכי קתני פלוגתא דריב"ב ורבנן דריב"ב ס"ל אין כותבין על דבר שיכול להזדייף והיינו אפילו בע"מ ורבנן פליגי דבע"מ כותבין א"כ אי הך משנה הקודמת דוקא למ"ד דיכול לכתוב בע"מ א"כ הוי לי' סתם ואח"כ מחלוקת ואנן כר"א קי"ל וכרבנן דלקמן, והיינו דקאמר דהך מתניתין לא נחית הכא בהך פלוגתא כלל ועיקרה באה לאשמועינן דיכול לכתוב לכתחילה על בעלי חיים דלא כר' יוסי הגלילי דפליג דאין כותבין על דבר שיש בו רוח חיים, ובענין הך פלוגתא לריב"ב בכתובת קעקע ולרבנן בע"מ וכר"א, ולכך הוצרך להמציא במתניתין ג"כ אופן בלי ר"א דלא ליהוי סתם כר"א ואח"כ תיכף מחלוקת בהא, וזה ברור, ולפי מה שאבאר לקמן בס"ד פי' אחר בסוגיא זו פשיטא דלא מוכח דינו של הטור וב"י כלל ומיושבים קושיות הנ"ל בפשיטות ע"ש, ועמ"ש לקמן בביאור דברי הג"א ותלמוד ישוב לדברי הטור מתוך דברי הרמב"ם ע"ש:

שם מי אמרינן אקנויי אקני לה או דילמא מנפשי' עייל מלשון זה משמע לכאורה שצריך להקנות העבד בקנין מיוחד וכ"כ בספ"י וכתב שדבר זה במחלוקת הרשב"א והר"ן הובאו בב"י סימן קכ"ד ודבריו תמוהין ואין ענין זה לזה, והמעיין בדברי הרשב"א מבואר להדיא שלא נתכוין לומר רק שיפרש שנותן לה כל העבד בתורת גט אבל בסתם יש לומר שמשייר העבד לעצמו רק היד נותן לה, והרי זה גיטך והעבד שלי לכ"ע לא מהני, ומאן דפליג עלי' סובר דאפילו בסתם ממילא כוונתו שנותן לה כל העבד בתורת גט כמו אויר מגילה ועדיף מינה כיון שאם ישייר עבד לעצמו אינו גט מסתמא נותן שתתגרש ולא חיישינן דלא ידע וחשב שתתגרש ביד בלבד והעבד יהא משוייר לו זהו עיקר המחלוקת בזה, אבל לכ"ע כל העבד בתורת גט הוא ואין צריך שום קנין רק הנתינה לידה כמו כל נתינת גט דעלמא, ועוד דאי לשון אקנויי אקני בדוקא הוא א"כ למה קאמר מנפשי' עייל כל שלא הקנה בפי' לא מהני אפילו נתן לגירושין:

ואמת שגם בלשון הרב ב"י אני תמה שכתב להשיג שם על רבינו ירוחם דמצריך שיהא העבד כפות דדוקא בהך דרבא דמתגרשת מטעם חצר בעינן כפות, אבל במתניתין דכל העבד גט הוא וכשהיא זוכה בעבד באחד מדרכי הזכי' זכתה בגט עיי"ש, משמע לכאו' דאם מקנה לה העבד בקנין אחר מגורשת, אבל באמת הוא תמוה מאד בעיני דפשיטא דלא מהני שום קנין בגט רק נתינה מידו לידה או לרשותה אבל כל קנין שאינו ונתן בידה לא מהני בגט, תדע דמשיכה לא מהני בגט אף דבעלמא הוי קנין גמור מ"מ ונתן בידה לא הוי וטלי גיטך מעל גבי קרקע אפילו תקנה אותו בקנין לא מהני ואדרבא כל שלא זכתה רק בקנין שתעשה הוי טלי גיטך מעל הקרקע ועוד דלא מצינו קנין בע"כ ונתינת גט מהני בע"כ אלמא שאין ענין נתינת גט לקנין דעלמא הלכך לא זכתה בעבד להתגרש רק כשיתננו לה בדרך נתינת גט לא שתסייע האשה בקנין לזכות בו או שיקנה לה הבעל באיזה קנין ולקמן אבאר בס"ד ליישב בזה דברי ר"י דמצריך להיות העבד כפות] רק שיתן לה מידו לידה או לרשותה, ולהרשב"א צריך לומר בפירוש שנותן לה כולו בתורת גט, ולהחולקים אפילו בסתם, ולפי זה גם מה שפקפק הרב הנ"ל דמחוסר הקנאה לק"מ, דכיון דנתינת גט הוא ובנתינתו מתגרשת מה שנותן כל העבד בתורת גט כקלף גדול א"כ זו היא הנתינה והיאך שייך מחוסר מעשה הא כל גט מחוסר נתינתו והקפידא שלא יחסר חוץ הנתינה, ומה שאמרו בכאן אקנויי אקני לה אין הכוונה רק נתינת גט ונקרא לשון קנין כמו וקונה עצמה בשתי דרכים וכ"ש לפי מה שאבאר בסמוך פי' אחר בסוגיא זו פשיטא דאתי שפיר לשון אקנויי אקני לה ובדוקא הוא לא נתינת גט כמו שאבאר בס"ד ויתיישבו בזה עוד קושיות בסוגיא ע"ש:

שם ותיפוק לי' דהוי כתב שיכול להזדייף. תמוה מילתא טובא נהי דע"מ אין כאן אבל פשיטא דהך דרמב"ח נמי משכחת לה שיש עדים שכך הי' כתוב בגט בעת חתימה ולא נזדייף או דע"ח גופייהו מעידין כך:

ומזה הי' נראה לי ראי' לדעת הרי"ף דס"ל דבכל גט אין אנו דנין דמסתמא נמסר לפני עדים דמאיזה צד נימא כן רק הטעם דמהני אפילו אין ע"מ לפנינו דע"ח כרתי, א"כ הך דרמב"ח כיון דליכא ע"מ ע"כ אנו דנין דע"ח כרתי א"כ לא הוי מוכח מתוכו כמו לר"מ ולא פליג ר"א על ר"מ רק היכא דאיכא ע"מ דאינהו נמי כרתי אבל כל דע"ח כרתי ר"מ ור"א שוין דבעינן מוכח מתוכו משא"כ במתניתין יש לומר דע"מ לפנינו ואינהו כרתי ולא בעי מוכח מתוכו כלל, ע"ש ברי"ף פרק המגרש דמבואר להדיא כן:

ובהכי ניחא דקאמר ולרבא קשיא מתני' וקשה מה ענין קושיא זו לרבא הא בלי רבא קשיא מתניתין, ואפילו נדחוק דהכוונה ולרבא דקשיא לך על רמב"ח תיקשי לך מתניתין, אבל בסמוך דקאמר מתניתין לרבא נמי לא קשיא אינו מובן כלל, דאין לפרש דלכך לא קשיא לי' מתניתין דמוקי לה בכתובת קעקע א"כ גם לרמב"ח לא קשיא כלל:

ולפי הנ"ל ניחא דבלי רבא הוי ס"ד דכל שנודע על פי עדים שאין בגט זה שום זיוף כשר אפילו דבר שיכול להזדייף, תדע דבאמת כך הוא דעת רש"י לקמן דאי הוי סהדי קמן אפילו ע"ח כשר אפילו לת"ק דחכמים דלקמן והתוס' הקשו שם עליו דלא מהני לר"מ דבעי מוכח מתוכו, וזהו שנתחדש לו למקשה מתוך דברי רבא דמקשה לרמב"ח, וקשה דלמא דאיכא ע"ח המעידין שלא נזדייף, וע"כ דלא מהני לפי שאינו מוכח מתוכו א"כ תיקשי לי' מתני', ומשני לי' דמתניתין לא קשיא דמוקמינן לה כר"א ולא בעי מוכח מתוכו אבל לרמב"ח דליכא ע"מ ואנו סומכין על ע"ח דאינהו כרתי שוב לא מהני רק שיהא מוכח מתוכו וכבר כתבתי לעיל לפרש מה דדחיקא להו לאוקמא מתניתין כר"א עד דמוקי לה בכתובת קעקע ע"ש] אבל לדעת הפוסקים דלר"א ע"ח לא כרתי ואי ליכא ע"מ אין דנין על פי כריתת ע"ח רק דאמרינן מסתמא נמסר ודאי קשה קושיא הנ"ל דלרמב"ח נמי מצי לאוקמא כר"א ודנין דמן הסתם נמסר לפני עדים ככל גט רק שיש לחוש דמנפשי' עייל, אבל השתא ידעינן על פי ע"ח שלא נזדייף:

אמנם נראה לי ליישב לשיטת החולקין על הרי"ף על דרך זה, והוא, דאף דבעלמא אשה המביאה גט בלי ע"מ דנין דמן הסתם נמסר לה בעדים כדינו, היינו דוקא בסתם גט שאין ענינו רק לגרש בו, וכיון שאנו רואין הגט בידה הרי בא לה מיד הבעל, א"כ לאיזו צורך נתנו לה אם לא לגרש בו ומסתמא נמסר לה כדין בע"מ, אבל ע"י העבד דהעבד בעצמו הוא דבר הנקנה לעצמותו לא לגירושין כלל רק גט כתוב על ידו, א"כ פשיטא דאי הי' הדין דע"מ דוקא כרתי א"כ אין בידה גט גמור כלל דע"מ הוא דעבדי כריתות רק לדון מן הסתם נמסר וזה לא שייך כאן דאפילו תימא דשלה הוא כיון שהוא בידה אבל לא לגירושין נמסר לה רק הקנה לה בדרך הקנאת עבד לשום ממון ובמתנה או במכר נתנו לה כמו אם הי' ביד אחר כיון דהוא שיווי ממון ודבר הנמכר וניתן מצד עצמותו לא בתורת גט דוקא ומאיזה צד נדון שהי' ע"מ, וכיון דהגט אינו כורת בעצמו רק בצירוף ע"מ וזה אין בידה אינו גט וע"כ דבעיא דרמב"ח לר"מ הוא דע"ח שבו כרתי והגט שבידה לא מיחסר מידי והרי היא גרושה לפנינו בגט גמור, הלכך דוקא אי נחוש דמנפשי' עייל אז הוי כאלו אין בידה כלל אבל כל שאין לחוש דמנפשי' עייל רק שלה הוא הרי בידה גט גמור דלא מיחסר מידי שפיר מגורשת, ומי שרוצה לפסלו לומר שלא ניתן לה לגירושין עליו הראי', משא"כ לר"א שאינה גרושה כלל לפנינו דהא מיחסר ע"מ דאינהו כרתי רק לדון מן הסתם דהי' ע"מ, וזה לא שייך כאן, וכן משמע הלשון בע"מ ור"א משמע דאנן לאו לר"א קיימינן רק לר"מ, אך מכל הפוסקים שהביאו הך אבעי' דרמב"ח לדינא משמע דלר"א נמי שייכא ובודאי קשה כנ"ל:

ולא אוכל להתעלם מה שנראה לפע"ד בעיקר פי' סוגיא זו שלא כדברי המפרשים ויתיישבו בזה כל הקושיות הנ"ל, א) דקאמר היו מוחזקין בעבד שהוא שלו, וכבר הוכחתי דאפי' אין אנו מוחזקין הוי כמוחזק דהא ע"כ אין לגרשה רק בשלו, וכן הק' הב"ש סי' קכ"ד ס"ק י"ז ע"ש ב) הך קושיא הא לרמב"ח ג"כ משכחת דע"ח מעידין שאין בו זיוף ג) מה שאמר אקנויי אקני לה וכבר ביארנו בראיות ברורות דלא בעינן בכאן שום הקנאה רק נתינה ככל נתינת גט דעלמא ואדרבא בקנין אחר לא מהני מידי בגט, ד) בהך אבעי' דבתר הכי היו מוחזקין בטבלא שהוא שלה וגט יוצא מתחת ידו ופירש"י שבא לגרשה בגט זה אי אמרינן אקנויי אקניתי' לי' או אשה לא ידעה לאקנויי, והשתא תיקשי במה נפשך אי הכוונה דאשה לא ידעה לאקנויי אפילו הוא מגרש לפנינו ואנו מלמדין אותה להקנות קנין גמור א"כ למה לי' למיבעי בהיו מוחזקין הוי לי' למיבעי בפשיטות אי יכולין לכתוב גט על קלף או טבלא של אשה ואי נימא דוקא בכה"ג שאין אנו יודעין כלל רק שהיו מוחזקין בשלה ויוצא מתחת ידו בהא מבעי' לן אי ידעה לאקנויי מעצמה, אבל כשאנו מלמדין אותה להקנות לכ"ע ידעה לאקנויי א"כ למה לי' למיבעי כשהגט בידו ורוצה לגרשה עכשיו דאכתי יכולה להקנות לו עכשיו בפנינו והוי לי' למיבעי כשכבר גירשה אי מגורשת או לא:

וטרם שאתחיל בפי' הסוגי' ליישב כל הנ"ל נעתיק דברי הר"ן ז"ל לקמן גבי אשה כותבת את גיטה, וז"ל ותמיהני היאך אשה כותבת את גיטה והא מחסרת הקנאת האשה לבעל בין כתיבה לנתינה וכו' וליכא למימר דבשהקנתה הקלף לבעל מעיקרא עסקינן דהא לעיל פשטינן מינה בעיין דמוחזקין בטבלא שהוא שלה וגט כתוב עלי' והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו דמשמע דאנן לא ידעינן במלתא מידי אלא חזקת טבלא שלה ושהיא יוצאה מתחת ידו, ועוד דאי בנתינה קודם כתיבה עסקינן ודאי בקיאה היא בהלכות הגט וידעה לאקנוי ומתוך הדוחק יש לי לומר דהקנאה כיון שאינו מעשה בגופו של גט דומיא דקציצה לא מיקרי מחוסר דדומיא דכתיבה בעינן כיון דכתיב וכתב ונתן עכ"ל, ודבריו תמוהין לפענ"ד דמה שאמר דבעינן מעשה בגופו של גט דומיא דכתיבה, הוא תמוה דהא אנן אמרינן שלא יחסר רק נתינה לא דבר אחר א"כ חסרון דומיא דנתינה הוי חסרון ופשיטא דהקנאה הוי דומיא דנתינה, וראי' ברורה דלא כהר"ן שהרי בפרק כסוי הדם חשיב מחוסר פדי' בקדשי ב"ה למחוסר מעשה בין שפיכה לכסוי אף דלא הוי מעש' בגופו, וכבר הודה הר"ן ז"ל בעצמו שהוא דוחק, ומה שאמר שמתוך הדוחק הוצרך לומר כן לא ידעתי מי דחקו לזה, דודאי כשהקנתה מעיקרא איירי והיינו בעיין דרמב"ח אי סמכינן עלה דהקנתה מעיקרא וידעה לאקנויי או לא, ופשיט מהך משנה דאשה כותבת את גיטה ש"מ דסמכינן עלה בהקנאה מעיקרא, ומה שכתב דודאי בקיאה היא בהלכות הגט הוא תמוה לפע"ד דלכל הפירושים ע"כ צריך שתקנה לו הקלף, וזהו מהלכות הגט דכתיב ונתן א"כ מה ס"ד דלא ידעה לאקנויי וע"כ שאנו מסופקין דשמא לא ידעה להקנות קנין גמור וחושבת שבמה שנותנת לו הקלף והטבלא דיו בכך שיחזור ויתן לה והוי ונתן לכן דבריו צ"ע לפע"ד., ודבר ברור הוא דבעינן הקנאה קודם כתיבה דאל"כ הוי לי' מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה וראיתי בספר התרומה בסדר הגט שכתב דאם כתבו הסופר בקלף שלו והקנה אח"כ כשר וראי' מהכותב טופסי גיטין ש"מ דכותב משלו, והוא תמוה לפע"ד דכמו דטופס כשר שלא לשמה כמו כן אין מחוסר מעשה פוסל בו וקודם שיכתוב תורף צריך להקנות, ולדידן דגזרינן טופס אטו תורף צריך להקנות קודם:

ומעתה אני אומר דכל הסוגי' כפשטא ושני האבעיות באופן אחד נאמרו, ובעי' ראשונה היא בהיו מוחזקין בעבד שהוא שלו ועכשיו יוצא מתחת ידה וגט כתוב עליו, מי אמרינן כיון שהוא ברשותה מסתמא הקנה את העבד לה ככל דבר שביד אדם בחזקת שהוא שלו א"כ פסול לגרש בו דאנן ונתן בעינן שיהא שלו ולא שלה ועכשיו לא מהני הקנאה כיון שכבר נכתב הגט הוי לי' מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה או דלמא מנפשי' עייל ואכתי שלו הוא ויכול לגרש בו והוי ממש כהך בעי' דבתר הכי אי יכול לגרש בו או לא, וה"ה בבעי' הקודמת ומעיקרא בעי בהך גוונא והספק אי מנפשי' עייל או הקנה לה ושלה הוא ובתר הכי בעי להיפוך במוחזק לשלה ונמצא בידו ולא בעבד דבהא אמרינן מנפשי' עייל רק בטבלא דוודאי שלו הוא עכשיו רק הספק שמא לא הקנתה לו יפה דלא ידעה לאקנויי והיינו דקאמר אקנויי אקני לה דלאו לגירושין עסקינן הכא דפשיטא דכיון שאין לה ע"מ אינה מגורשת דכאן לא שייך דמסתמא נמסר לה בע"מ כמש"ל והם בעצמן אינם אומרים כלל שנתגרשה רק רוצה הוא לגרשה עכשיו בגט זה ואין להקשות כיון דבעל שאמר גרשתי אשתי נאמן דבידו לגרשה, הכא נמי ניהמני' שהוא שלו ומנפשי' עייל חדא דכיון שהוא בידה אין להאמינו שהוא שלו לאפוקי' מחזקתה ואפי' היא מודה לו אינה נאמנת שכל שהיא בחזקתה לפנינו והגט כבר כתוב עליו אי אפשר לנו לסמוך על דבריו כיון שאין בידה להקנות עכשיו ואם יזכה עכשיו בו בהודאתה הרי היא כמו שהקנתה לו עכשיו' ואכתי הוי מחוסר הקנאה שהרי מחמת הודאה זו נעשה שלו אחר הכתיבה, ועוד שאין הבעל נאמן לומר רק גרשתי מכבר בגט כשר גמור, אבל לא שיאומן על גט שהוא מגרש לפנינו שלדעתינו אינו גט אין סומכין על דבריו שהוא גט תדע דבי' תרי דיהיב גיטא קמייהו צריכי למיקרייא ואי לא קראו אינו גט אף שהבעל אומר לפניהם שהוא גט ובעל שאמר גרשתי נאמן מ"מ לא מהימן לומר שהוא גט ואין ע"מ מעידין שנתגרשה רק ברואין שהוא גט לא על פי דיבורו של בעל, וכאן ג"כ כיון שלפי החזקה שבידה שלה ולא מיקרי ונתן אינן יכולין ע"מ להעיד שנתן על פי דבורו של בעל כיון שהם לא ראו נתינה כלל ודוק והיינו דפשיט מר"ל דהגודרת אין לה חזקה א"כ אכתי הוי בחזקת שלו ושפיר יכול לגרש בו דמיקרי ונתן כיון דבחזקת שלו הוא וזה ברור:

ומעתה אתי שפיר מה שהקשה רבא ותיפוק לי' דכתב שיכול להזדייף הוא דכיון דעכשיו בא לגרש בו פשיטא דלא מהני שום עדות על זה דכיון דעל יד של עבד בקל נמחק יש לחוש שנמחק בידה וכתבה עליו שנית כמו שהי' כתוב בו וכתיבה זו השני' אינה כלום שלא נכתבה בציווי הבעל וע"ח אינן מעידין עליו שנכתב בהכשר כיון שיכול להזדייף ואפי' זוכרין שלא נשתנה הגט ממה שהי' ולא מחקה שום תנאי מ"מ אפי' כתבה כדמעיקרא פסול לגרש בו ואפילו אכתי שלו הוא פסול לגרש בו והיינו דמקשה ממתניתין דהא כתב שיכול לזייף הוא ומשני דמתניתין בע"מ ור"א דכיון דמידו בא לידה בע"מ שוב אין לחוש לכלום, אבל לרמב"ח כיון שהגט כבר הי' בידה אי אפשר לגרש בו כיון דיכול לזייף שמא נמחק וכתבה שנית עליו ואינו גט ומשני בכתובת קעקע שאינו נמחק כלל וגם זה ברור:

והיינו דבעי בתר הכי בטבלא שלה ועכשיו יוצא מתחת ידו, אי אמרינן דאשה ידעה מעצמה לאקנויי שפיר או דלמא לא ידעה להקנות בקנין גמור ועכשיו שכבר נכתב הגט אי אפשר להקנות דלא מהני הקנאה בין כתיבה לנתינה כהך בעי' הקודמת ובזה יצאתי י"ח מכל מה שהקשינו לעיל והסוגי' מתפרשת יפה בלי שום דוחק כמו שבארנו ועוד אבאר לקמן פשיטות דזקן ואשה דלפי הנ"ל אתיין שפיר בפשיטות ע"ש:

אמנם מה שיש לדקדק בעיקר דין זה אי נימא דמחוסר הקנאה פוסל בין כתיבה לנתינה, א"כ הך מתניתין דלקמן פרק המגרש חמשה שכתבו כלל בתוך הגט פלוני גירש פלונית ופלוני פלונית ינתן לכל אחת ואחת והשתא הא לא ימלט בכאן רק שתהא הקנאה אחרת בנתיים שבשעה שמגרש זה צריך שיהא הנייר שלו וכשגירש ונעשה של אשה היאך יגרש השני וע"כ בהקנאה, הרי מבואר הוא לכאורה שאין מחוסר הקנאה פוסל, ויש לתמוה לכאורה על הר"ן ז"ל שלא הקשה ממשנה זו:

אבל באמת נ"ל דלק"מ ומכאן ראי' דאין מחוסר מעשה פוסל רק כשהי' החסרון בשעת כתיבה אבל כל שבשעת כתיבה ל"ה מחוסר מעשה רק אחר כתיבה נתחדש בו ענין שנעשה מחוסר מעשה לא איכפת לן, וראי' ברורה לזה מדברי התוס' שפירשו הא דאמר ר"י לקמן עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש היינו שכתבו על אילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמו דאל"כ היאך משכחת כתיבה בתלוש וחתימה במחובר, והשתא תיקשי ס"ס מה צורך לחתימה אפי' בלי חתימה כלל פסול אכתי מכח כתיבה דס"ס יש חסרון בין כתיבה לנתינה, וע"כ כל שנכתב בתלוש מצד כתיבה כשר רק מצד חסרון בין חתימה לנתינה פסול דנחתם במחובר, והשתא ממילא התם כיון דבשעת כתיבה הי' ראוי לכל אחד ואחד לגרש בו תיכף רק שחבירו קדמו וגירש בו וזה נולד אח"כ ולכל אחד ואחד לא נכתב על מחוסר מעשה שהרי הי' ראוי לכל אחד ואחד לגרש בו בלי חסרון כלל רק שנתרצה שחבירו יגרש קודם ודוק:

ואין להקשות ס"ס צריך הסופר להקנות לבעל הקלף והדיו קודם כתיבה א"כ אי מחוסר הקנאה פוסל, בחמשה שכתבו כלל בתוך הגט למי מקנה הסופר הקלף והדיו אי לאחד הרי השני אינו יכול לגרש בו והוי מחוסר בעת כתיבה הא ליתא דס"ס יכול הסופר להקנות ע"י אחר שיזכה עבור אותו שיגרש בו ראשונה והם הסכימו שיוכל כל אחד מהם שירצה לגרש בו ראשונה א"כ ממילא מי שגירש ראשון הרי קנה הקלף והדיו, ומ"מ לא הוי מחוסר מעשה גם להנשארים דהא בשעת כתיבה הי' ראוי גם להם לגרש בו מי שירצה ובשביל שאח"כ גירש אחר לא נעשה בזה מחוסר מעשה, ועוד נראה דלא מיקרי מחוסר מעשה רק דבר המעכב בגירושין שאי אפשר לגרש בגט זה בלעדי מעשה זו אבל כל שראוי לגרש בו ממילא אין זה חסרון כלל שהרי אינו חסרון המעכב הכריתות, וזה ברור לע"ד, ועוד אבאר לקמן במקומו בדין מחוסר קציצה בס"ד ענין זה באריכות:

בתוס' בד"ה בכתובת קעקע וכו' ומיהו איסורא דרבנן איכא וכו' דאפילו אפר מקלה אסור ליתן על גבי מכתו וכו' ואפילו הוי איסורא דאורייתא דבריהם צ"ע דשם במסכת מכות מסיק דמותר דמכתו מוכיח עליו וכתבו שם התוס' דכן הלכה, ונראה לי דס"ל דוקא במכה אמרינן דמוכיח המכה שאינו מכוון לכתובת קעקע רק שצריך לזה לרפאות המכה, אבל כאן כיון שאינו צריך לכתוב הגט על יד העבד דוקא א"כ לא שייך בזה מכתו מוכיח עליו) ומ"מ נראה לי מדקתני במתני' על הכל כותבין לכתחילה בודאי משמע דליכא איסורא כלל, והיינו דאפילו למ"ד דאפר מקלה אסור היינו דאינו הוכחה כ"כ דיכול להיות מחמת כתיבה שמקעקע על בשרו נעשה המכה, אבל כאן בגט כתוב על יד העבד הכל יודעים שהוא גט ולא נכתב לשם כתובת קעקע, ועוד אני אומר כיון דקרא כתיב וכתובת קעקע לא תתנו בבשרכם משמע דוקא על בשרכם הוא דאסור אבל על בשר עבד כנעני לא אסרה תורה כלל:

איברא מצאתי בתוספתא דמכות הכותב על עבדו כדי שלא יברח פטור משמע דוקא כדי שלא יברח אבל בלא"ה חייב, אמנם הרמב"ם השמיט דבר זה אף שזכר כל דיני התוספתא השנויין שם גם מן התוספתא אין כ"כ ראי' דאולי בעבד עברי מיירי וצ"ע בזה:

והנה הרמב"ם ז"ל כתב שהיו העדים חקוקים על ידו ג"כ, ותמה הב"ש כיון דאיכא איסורא דרבנן עכ"פ הרי נפסלו מדרבנן ואינה קושיא כלל דבדרבנן הוו בעי הכרזה, ואפילו למ"ד דלאותו עדות לא הוי בעי הכרזה היינו דוקא היכי שפיסולו הוא העדות כמ"ש הנ"י פרק זה בורר אבל היכי דפיסולו אינו העדות רק מצד אחר הוי בעי הכרזה, ועמ"ש האחרונים סימן ל"ד ס"ק כ"ג ומ"ש שם בספרי ת"י בזה והוכחתי דכל כי האי גוונא הוי בעי הכרזה, אך מדברי התוס' הנ"ל משמע דעדים לא בעינן כלל דאל"כ אי איכא איסורא דאורייתא בודאי פסולין, אך יש לומר דמודים התוס' דעדים בעי חקיקה אך לא חקיקה גמורה שהוא איסור דאורייתא דבלא"ה ג"כ אינו נמחק רק דכתבו דכתיבת הגט אפילו איסור דאורייתא אינו מזיק, וכן הרמב"ם לא זכר גבי עדים כתובת קעקע רק חקיקה סתם ודוק:

ובטעמו של דבר למה בעי עדים חקוקין האריך הב"ש סימן קכ"ד והעלה שאין לחוש לעדים כלל, ודבריו תמוהין דפשיטא כיון שהכשירו לכתחילה לכתוב על דבר שיכול להזדייף ע"י ע"מ אפילו בלי כתובת קעקע, א"כ ע"כ אסורין לחתום בלי כתובת קעקע כל שהגט כתוב בכתובת קעקע דאל"כ יעשה זיוף כשיהא נכתב הכל בלי כתובת קעקע ותמחוק ותכתוב בכתובת קעקע ולא תצטרך ע"מ, וע"כ דכל שאין העדים חקוקים בכתובת קעקע אכתי צריכה ע"מ שמא הי' כתוב סתם והיא מחקה וכתבה בכתובת קעקע, וזה ברור:

בא"ד פי' שם עבודת גלולים. כוונתם שלא נפרש שם של הכותב או שם של אחר, ובגט כותב ג"כ שמו ושמה לזה כתבו דהפי' שם עו"ג א"כ לר"ש פשיטא דליכא כאן רק איסור דרבנן:

בא"ד דהא מתהני באיסורי הנאה. לכאורה דבריהם תמוהין נהי דהכא בכתובת קעקע כשר לגרש בו אבל גבי איסור כיון דקי"ל השוחט מסוכנת בסכין של עו"ג הבהמה אסורה כמ"ש בש"ע י"ד סימן ק"פ והוא מדברי הרמב"ם שם א"כ כאן ג"כ אפי' דיעבד למה יהא כשר לגרש בו ואפילו גירש אני חוכך דאי עביד לא מהני, ואפילו להחולקים שם צריך עכ"פ להוליך הנא' לים המלח, וכאן משמע מכל הפוסקים דכשר לגרש בו עכ"פ דיעבד:

ונראה לי דכוונת התוס' דס"ל דודאי ההנא' מן הגירושין בגט זה אינו הנא' כלל כיון שאינו מרויח כלום שיכול לגרש אפילו על דבר שאינו שוה כלום ומוטל באשפ' ועל עלה של זית המוטל בהפקר, רק הא ס"ל לתוס' דכתיבה גופא הנא' מיקרי במה שכותב ואפילו לכתוב דבר אחר שאינו גט אסור על איסורי הנא' וכיון שנהנה מגופו אסור, והשתא דמי ממש להך דהכא דאחר כתיבה כבר נעשה האיסור ויכול לגרש בו דהגירושין כיון שאינו נהנה מגופו ואינו מרויח כלום לא הוי הנאה, ובשביל שעשה איסור בכתיבה לא נפסל כמו בכתובת קעקע, ועמ"ש בש"ע סימן קכ"ד:

כתב בהג"א בשם א"ז וז"ל ואני הכותב בעניות דעתי איני מבין דלפי מה שפשט מגודרת הי' משמע דאפי' בכתובת קעקע אינה מגורשת וצ"ע עכ"ל וכוונתו להקשות על דברי הרמב"ם מה שנראה מדבריו דבכתובת קעקע מגורשת גמורה ובלי כתובת קעקע מספק, ובאמת בש"ס מוקמינן אבעי' דרמב"ח בכתובת קעקע ומ"מ פשטינן מדר"ל דאין לה חזקה ואמרינן מנפשי' עייל:

ולברר דברי הרמב"ם בזה צריך אני להעתיק לשון הרמב"ם ז"ל, וז"ל פ"ד מהלכות גירושין הל' ד', הי' הגט חקוק על ידו של עבד בכתובת קעקע והי' יוצא מתחת ידה והיו העדים חקוקים על ידו הרי זו מגורשת אע"פ שאין לה ע"מ שהרי אין יכול להזדייף אפי' היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט חקוק על ידו והוא יוצא מתחת ידה והיא אומרת בעדים נמסר לי הרי זו ספק מגורשת שמא מעצמו נכנס לה שהגודרת אין להם חזקה עכ"ל:

ויש לדקדק הרבה בדבריו חדא מה שפסק בדין הקודם דמגורשת ודאי דמה בכך שאינו יכול להזדייף מ"מ ניחוש דמנפשי' עייל, ואי נימא דס"ל כמו שכתב הטור דאבעי' דרמב"ח דוקא במוחזקין שהוא שלו אבל בלא היו מוחזקין שהוא שלו לכ"ע מגורשת, א"כ מלבד שיקשה עליו ג"כ מה שהקשיתי לעיל על הטור דמ"מ כיון דאי אפשר לגרש בשלה רק שיהא מקודם שלו א"כ בכל אופן ע"כ הי' שלו קודם ואכתי ניחוש דילמא מנפשי' עייל, ועוד אי דוקא בהיו מוחזקין מבעי' לי' א"כ מה זה שכתב אפי' היו מוחזקין הא רק בהא מבעי' לן ובלי מוחזקין ודאי מגורשת, ורחוק לומר דהך אפילו שכתב נתכוין לומר לא מבעי' בלא היו מוחזקין דודאי מגורשת אלא אפילו מוחזקין שהי' שלו מגורשת עכ"פ מספק דס"ד בהי' מוחזקין שהוא שלו לא תתגרש כלל כיון דאין לה חזקה קמש"ל דמ"מ מגורשת, אבל אם כך כוונתו לא הי' לו לומר דהרי זו ספק מגורשת שמא מעצמו נכנס ש"מ דבא לומר הצד שאינה מגורשת ולהנ"ל בא לומר צד שהוא מגורשת ולא יפול על זה הטעם שמא מעצמו נכנס, גם לשון אפי' היו מוחזקין משמע דבלא היו מוחזקין ג"כ כך הדין דהוי ספק רק אפי' היו מוחזקין הוי ספק והיאך נימא בלי מוחזקין ודאי מגורשת לדעתו, ועוד יש לדקדק מה שהכניס הרב ז"ל הך דהי' הגט יוצא מתחת ידה בין חקיקת הגט לחקיקת העדים וכך הי' לו לומר הי' הגט חקוק על ידו של עבד בכתו' קעקע והיו העדים חקוקים על ידו והי' יוצא מתחת ידה הרי זו מגורשת, ולמה הפסיק בין חקיקת הגט לחקיקת העדים שהרי ע"כ כל הגט עם החתימות יוצא מתחת ידה:

ומה שנראה לי בביאור דברי הרב ז"ל הוא כך, דס"ל דהך אבעי' דרמב"ח אינה רק כשראו הגט נגמר לגמרי שלא תחת יד האשה ואח"כ יוצא מתחת ידה אז אמרינן כיון שראוהו נגמר ואז לא נתגרשה אף עכשיו אינה מגורשת דשמא מנפשי' עייל, אבל בנמצא בידה גט כתוב על יד העבד מה שלא נראה מקודם כשלא הי' בידה או לא חיישינן כלל דמסתמא כיון שהבעל כתב עליו גט והחתים עדים מסתמא גירש בו דלא מקדים אינש פורענות לנפשי' וכל שכתב לגרש ונמצא בידה אמרינן מסתמא גירש בו רק בהיו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו ואח"כ יוצא מתחת ידה בהא מבעי' לן כיון דמעיקרא היינו מוחזקין שהוא של בעל כמות שהוא בגט כתוב עליו א"כ מאיזה צד נימא עכשיו דגירש בו וכמו דמעיקרא לא גירש אף שראינו כתוב עליו גט כמו כן עכשיו מנפשי' עייל אבל בלא ראינו אותו העבד כתוב עליו גט כלל רק כשהוא ביד האשה רואין גט כתוב עליו מאיזה צד נימא שהבעל כתבו שלא לגרש בו ומנפשי' עייל ואמרינן שכתב עליו גט לגרש וגירש תיכף דלא מקדים אינש פורענות לנפשי' ולכך לא הוחזק אותו העבד בגט זה שלא ביד האשה כי לא נכתב רק לגרש בו משא"כ בהיו מוחזקין בו שהי' שלו עם הגט הכתוב עליו ואח"כ יוצא מתחת ידה בהא מבעי' לן, וכמו כן בלא הוחזק העבד הזה בגט חתום בעדים רק תחת יד האשה ג"כ לא חיישינן דמנפשי' עייל כיון שלא הוחזק שהי' עליו גט גמור רק ת"י האשה לא חיישינן שהי' גט כבר ביד הבעל ומנפשי' עייל לבית האשה דכל שהחתים עליו עדים מסתמא גירש בו ול"ח לנמלך כיון שלא נפל, ומעתה דברי הרמב"ם עלו כהוגן דמעיקרא מיירי שלא הוחזק הגט חתום בחתימות רק תחת יד האשה ולכך מגורשת ואח"כ מיירי שהי' כל הגט הוחזק ביד הבעל, לכך כשיוצא מתחת ידה חיישינן דמנפשי' עייל ובעי' דרמב"ח דוקא בהיו מוחזקין בעבד שהוא שלו שהי' כתוב עליו גט שגם בזה הוחזק ביד הבעל שנכתב עליו גט גמור חתום בעדים אבל בהוחזק שהוא שלו ולא הוחזק בכתיבת גט חתום בעדים רק ביד האשה נראה עליו גט חתום בעדים בהא לא מבעי' לן כלל, ומה שאמר הרב ז"ל אפי' היו מוחזקין היינו בכהאי גוונא שנראה עליו הגט נגמר כולו ולא הי' תחת ידה, א"כ אי היו מוחזקין שהי' שלה הי' מקום לחוש דלא ידעה לאקנויי ולכך הוחזר לה העבד ולא נתגרשה כלל רק אפי' הי' מוחזק לשלו ונמצא בידה הואיל והוחזק בידו בגט גמור כתוב עליו חיישינן דמנפשי' עייל, ובזה יש ליישב דברי הטור ג"כ שפסק בלא הוחזק מגורשת היינו בהך גוונא שלא הוחזק בגט כתוב עליו רק ביד האש' אז אמרינן דודאי כיון שכתב עליו גט והחתים עדים לגרש בו בודאי גירש תיכף ולא חיישינן דנמלך ומנפשי' עייל, ודוק היטב:

בד"ה ת"ש וא"ת מתניתין הוי לי' לאתויי וכו'. דבריהם דחוקין מאד, והעיקר נראה לי בזה דבלא"ה יש לדקדק דקאמר מנפשי' עייל וקשה אפילו לא עייל מנפשי' רק הוא שלחו אצלה לאיזה ענין מ"מ לא לגירושין שלחו, וע"כ צריך לומר כיון שהי' כתוב עליו גט בודאי הי' מקפיד שלא ישלחנו לה כל כמה שאין רצונו לגרשה רק דחיישינן שמא מנפשי' עייל להתם, וכן אמרו ביבמות כיון דשמי' כשמי' לא מקפיד גבי' וכ"ש הכא, והשתא שפיר פשיט מר"ל דקאמר הגודרות אין להם חזקה והכוונה בהמ' שהיא שמורה בגדר שלא תוכל לילך למקום אחר אלמא דבע"ה מקפיד עלי' מ"מ כיון שאינה מסורה לרועה חיישינן שמא מעצמה קפצה והלכה לשם, וה"ה הכא חיישינן דמנפשי' עייל אף דהאדון מקפיד שלא ילך מ"מ אי אפשר להשגיח עליו בכל עת, וכן בבהמ' דוקא מסורה לרועה דלעולם הוא משגיח עלי' ומשמרה משא"כ גודרת, וזהו פי' נכון ולכך קראוה גודרת וזה ברור:

בד"ה אשה לא ידע' לאקנויי פי' בדבר שהוא מחזיר לה וכו'. הר"ן כתב בזה ב' פירושים, אחד דלא ידעה שצריכה להקנות לו הנייר, ופי' הב' כדברי התוס' והנה לפי' הראשון פשיטא דאי מלמדין אותה להקנות שפיר דמי, וא"כ ה"ה לפי' הב' דודאי לא נפקא מינה לדינא וזו היא ראי' דע"כ מחוסר הקנאה פוסל דאל"כ למה לי' למיבעי באופן שיכולה להקנות עדיין לפנינו הוי לי' למיבעי שכבר גירש אי מגורשת:

בא"ד טבלא דידה לא מיקני לי'. אין כוונתם לחלק בין נייר לטבלא דא"כ מאי קושי' ממתניתין לוקמא בנייר, רק כוונתם דדוקא שכר סופר דהיא רוצית ליתנו לסופר שפיר אמרינן דאקני לי' ומידו יהא לסופר, אבל נייר שהוא שלה ואינה רוצית כלל להקנותו דהא לעולם יהא שלה לא אקני רבנן, ולפ"ז יש לומר דה"ה כשהנייר של סופר אין צריך הקנאה אפי' בנייר ודיו דהא כיון שהסופר יודע שיצא מתחת ידו ולא לו יהי' אקני לי' רבנן לבעל כמו שכר סופר של אשה, אך כבר הוכחתי בא"הע סי' ק"כ דמהך דלעיל מוכח דלא אקני לי' רבנן נייר ודיו כלל וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל דהך אקני לי' רבנן לא קאי למסקנא כלל רק וכתב צוואת כתיבה כמ"ש הני' פרק גט פשוט ור"ח ורבא ידעו מזה א"כ בלא"ה לק"מ קושית התוס' דהכא:

בא"ד דמצי לדחוי' דכותבת על קלף של בעל, לפי מה שכתבתי לעיל דהיכי דמקנה לפנינו בוודאי מהני א"כ מצי לאוקמא במקנה לפנינו, אך קשה לי לרבא דדחי דלמא זקן שאני דידע לאקנוי' וכי לא ידע סיפא דהך משנה דעדיות דקתני עלה מדבריהם למדנו דאשה כותבת את גיטה וכו' ש"מ דאשה ידעה לאקנוי' ומדמה לה לזקן ורבא לא מוקי לה בקלף של בעל דא"כ גם מזקן לא קשיא, ונראה לי דוודאי בזקן הוי ס"ד שהי' קלף שלו ולא הקנה לפנינו דקתני ובא מעשה לפני חכמים ש"מ דהכל הי' עושה מעצמו גם אי הי' קלף של לוה שמסר לו לכתוב בהא פשיטא דמהני דוודאי אין הפרש בין אי הלוה כותב או מצוה לכתוב לסופר או למלוה רק שהזקן הזה מעצמו הי' כותב וקמ"ל כיון שהחתים עדים מדעת הלוה מהני דעיקר השעבוד בחתימה תלוי, אבל הא דקאמר עלה מדבריהם למדנו שפיר יש לומר בקלף של בעל או שהקנתה לפלוני ולא בא לאשמעינן רק דכתב ידה מהני להיות כריתות דעיקר הכריתות בחתימה תלוי ועמ"ש בדיבור שאחר זה עוד בזה:

בד"ה וכותב וא"ת מאי ענין שטרי הלואה לגט וכו') קשה דהוי להו להקשות אמתניתין גופה דמאי קמש"ל דהי' כותב בכתב ידו כיון דשטר ראי' הוא, ועוד אי צריך להשמיעני זה עכ"פ מאי קאמר עלה מדבריהם למדנו אשה כותבת גיטה ומאי ענין שטרי הלואה לגט התם שטר ראי' ולא מהני בגט דבעינן ספר מקנה וצריך לומר דס"ל לתוס' דודאי העיקר בא לאשמועינן התם דכתב יד המלוה מהני דס"ד דעיקר חיובו ושעבוד בשטר הוא ומהאי טעמא צריך אימלוכי בי' וכך כתוב ואמר לנו כתבו, א"כ ס"ד דבעינן בכתיבה ג"כ ציווי הלוה קמש"ל דהכל בחתימה תלוי ועלה קאמר מדבריהם למדנו דגם בגט האשה כותבת גיטה דרק בחתימה תלוי ולא השוו במשנה גט לשטר רק לענין זה דעיקר בחתימה תלוי אבל לענין הקנאה שפיר יש לומר דבזקן לא בעינן ספר מקנה כלל וזה ברור:

אך אכתי קשיא כיון דבגט ע"כ צריך הסופר שישמע מפי הבעל ואיכא למ"ד דצריך להיות שלוחו א"כ מאי קאמר מדבריהם למדנו דמה ס"ד דלא מהני כתיבת ידה כיון שכותבת בציווי הבעל ומ"ש האשה או סופר אחר בשלמא בזקן קמ"ל אפי' כותב שלא בציווי הלוה וידיעתו משא"כ גט פשיטא דכה"ג לא מהני ואי נימא דעיקר מה דמשוה אותם לענין דנימא דידעה לאקנוי, א"כ תיקשו קושית התוס' אמתניתין דעדיות גופה מה ענין שטר ראי' דלא בעי קנין לגט דבעי קנין:

לכן נראה לי דהך מתניתין דהתם למ"ד ע"ח כרתי וקמש"ל דכתיבה אינה כלום ולא בעי ציווי הבעל כהך שטר ראי' דזקן, ועיקר בחתימה תלוי כמו שאמרו שם שאין קיום הגט אלא בחותמיו אבל למ"ד ע"מ כרתי דבעינן שליחות הבעל וציוויו אין ענין זה לזקן, והיינו טעמא דלא קשי' לי' לרבא ואביי רק מזקן ולא מהך דאשה כותבת דהיא סיפא דמתניתין דזקן דס"ל דהתם לאו לענין הקנאה מיירי דודאי בעינן שתקנוהו לו לבעל בפי' לפנינו [והתם מהני הקנאה לכ"ע אפי' אחר כתיבה קודם חתימה כיון דע"ח כרתי] רק דקמש"ל דכותבת בעצמה בלי ציווי הבעל כהך דזקן ורב אשי דפשיט לה לא מהך משנה פשיט רק ממשנה דלקמן דהתם דלא חשיב עו"ג בהדי חש"ו ש"מ דר"א הוא, והכי מוקי לה אמוראי טובא לקמן כר"א וע"כ דמה דקתני סיפא שאין קיום הגט רק בחותמיו הכוונה שאין לחוש דלמא לא ידעה לאקנויי כיון שעדים חתומים בו על כל הכשירו של גט הם חותמים ומסתמא הקנתה לו כדין, אבל בעדיות דקתני מדבריהם למדנו ש"מ דבא ללמוד כהך דזקן א"כ ע"כ ר"מ הוא ומ"מ לפי האמת דגם בזקן מיירי בשטר מקנה כמ"ש התוס' וכמו שאפרש לקמן ממילא יש לומר דהך משנה דעדיות ג"כ ר"א ולענין הקנאה מיירי דבין בזקן בין באשה לא חיישינן שמא לא הקנה דעדים החתומים מעידין על הכל שנעשה בהכשר כנ"ל בא"ד גם הם היו עושין לו טובה וכו'. צ"ע דהיאך אפשר דהי' עושין לו טובה תמורת הלואה הא הוי ריבית ואסור אפי' מוקדמת ומאוחרת, ולדעתי הדברים פשוטים כי בלי ספק לפי הענין הי' העסק הזקן ופרנסו בדבר הזה ובודאי הי' עושה באופן המותר שהי' לוקח מהם שדות וכרמים במכירה והי' מוכר להם אח"כ ביוקר כשהי' רוצין לשלם או במשכנתא בנכייתא וכל אלו שטרי מקנה הם כי שט"ח הי' אסור משום ריבית, ונראה עוד דהמקשה דייק דע"כ כך הי' דאל"כ מאי קמ"ל דהי' כותב כן נראה לי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף