חתם סופר/גיטין/כ/ב

חתם סופר גיטין כ ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כתב לה גט על טס של זהב וכו'. כתב רשב"א דלא הוה אותיות פורחת באויר משום דאמרינן כל הטס לגיטה וכתובה אחולי אחלי. ומאי דמייתי רשב"א מהילך סלע שאני חייב ליך והתקדשי לי בו. נראה דאינו דומה ממש דהתם כבר חייב לה והגיע זמן פירעון משו"ה בדלא שדין תאמר לפרעון קבלתי ואינה מקודשת. משא"כ הכא אם לא תקבלי להתגרש אין כאן מקום לכתובה כי לא הגיע זמן כתובה עד אחר גירושין ועל כרחה תתגרש בו. ואם יהי' הטס לכתובה נמצא אותיות פורחת באויר ואין כאן לא גירושין וממילא אין מקום לכתובה וע"כ צ"ל אחולי אחלי לכתובה. אלא שטורי זהב סי' קכ"ד כתב דזהו דוקא כשמגרשה ברצונה אבל לא בעל כרחה דתימא לא בעינא למחול. וצ"ע א"כ מאי פריך טעמא דאיכא שאר וכו' דלמא התם במגרש בעל כרחה. והנה לעיל בסוגי' נכתב ביום מייתי רשב"א בשם ראב"ד בגט מאוחר מגורשת מיד ויש לבעל פירות עד זמן הגט וכ' רשב"א סברת הראב"ד דאחולי אחלי לפירותי' לגבי בעל עד זמן הגט. והקשה הרשב"א גופא על הראב"ד קושי' טורי זהב הנ"ל הרי מגרשה בע"כ ואיך יאכל פירותי' על כרחה עד הזמן. ובאבני מילואים שם תירץ דס"ל להראב"ד דהוה כאלו התנה אם תרצה למחול פירותי' ומעתה הרשות בידה לתבוע פירותי' ויתבטל הגט ומדשתקה ה"ל מתגרשת מרצונה וכתב אע"ג דליכא דיני תנאי שהרי לא כפל ולא אמר על מנת ס"ל להראב"ד דאנן סהדי הכי הוה כוונתו. ויש כמה ענינים שאינם צריכין דיני תנאי וגילוי מלתא בעלמא הוא ע"ש. והרשב"א דפליג על הראב"ד שם צ"ל ס"ל לאו גילוי מילתא הוא ולאו אנן סהדי הוא אלא דעתו לאכול פירותי' עד הזמן שלא כדין כצ"ל. וא"כ י"ל דוקא התם פליג הרשב"א שהאשה מפסדת שאינה ניזונת ממנו והוא אוכל פירותי' שלא כדין לא נימא אנן סהדי ולא הוה תנאי אבל הכא ממ"נ אם לא תתגרש אין לה כתובה וצריכה להחזיר הטס. ואם תתגרש הרי לה כתובתה משלם והבעל אינו מרויח שהרי משלם לה כפי שווי' כתובתה כזה שפיר אנן סהדי כאלו התנה אם תמחול כתובתך תתגרש בהטס ואם לאו גט אין כאן כתובה אין כאן. ומדשתקה סברה וקיבלה מרצונה וא"ש. ולפ"ז א"ש מה שמוסיף הרמב"ם אם יש בטס כדי כתובתה ואם לאו ישלים השאר עכ"ל. והיינו מטעם הנ"ל דס"ל דע"כ מטעם תנאי אתאינן עלה ומשו"ה כתבו רמב"ם בפ"ח בין דיני תנאי ע"ש. וכיון שלא התנה בפירוש אלא אנן דנין כן בכוונתו א"כ היינו כשהוא אינו מרויח והיא אינה מפסדת אבל כל שאין בהטס כדי כתובתה אין כאן תנאי ואין להאריך וק"ל:

ותיפוק לי' דספר אחד אמר רחמנא וכו' בתשובה סי' אלף קנ"א הארכתי והעליתי דהעיקור כמ"ש תוס' מנחות ל"ג ע"א דבסוטה כתיב בספר משמע ספר המבורר ע"כ אפי' בעור א' בשני דפין פסול. אבל גט דלא כתיב בספר אלא ספר די שיהי' בעור א' אפי' ב' דפין אבל נקרע ונתפר פסול. וס"ת אעפ"י דכתיב ספר וצריך שיהי' ספר א' מ"מ תפירות היריעות להדדי מהני כמו ספר אורייתא דמרע"ה שאחר שכתב התורה מגילות מגילות אידבק בתפירות גידין אפילו למ"ד תורה חתומה ניתנו לקמן ס' ע"א בתוס' ד"ה תורה וכו' ע"ש. ובתשובה הארכתי ואין כאן מקומו:

ולא שנים ושלשה ספרים. פי' הר"ן דהרי כל העומד לקצוץ כקצוץ דמי וה"ל ב' ספרים וצ"ע לא לשתמט שום פוסק ולימא בס"ת ומזוזה כן אם הגליון שבין דף או בין שיטה שייך לא' ומקום הכתב לא' פסול ה"ל ב' ספרים. ועוד האי כל העומד לאו הילכתא היא כמו שהאריכו כל האחרונים סוף סי' קכ"ד סעיף א' עח"מ וב"ש ופר"ח אבני מילואים ובית מאיר. עכנלע"ד בודאי משום כתיבה על ספר אחד הי' כשר אך בעי' גם שיתן רק ספר א' ולא ב' וג' נתינות. דספר נדרש לפניו אוכתב גם לאחריו אונתן כדעת פר"ח סוף סי' קכ"ה ודלא כהר"א ששון ע"ש. והשתא כיון שאינו נותן לה אלא השיטות ומה דביני שיטה נשאר לו ואינו נותנו לה בקנין אלא שתקוץ אותו אח"כ ותחזיר לו מאי דביני ביני נמצא נותן לה כמה ספרים אע"ג שהגליונים אינם נקצצים עדיין מ"מ עומדים לקצוץ ולאו משום דלדינא הוה כקצוץ אלא דכיון דאינו נותן לה הגוילים אלא מקום הכתב ה"ל כמה נתינות ואנן נתינת ספר א' בעי' ולא ב' וג' ספרים. ע"ש בפר"ח דמהר"א ששון הרגיש בהא דשמעתין מטעם אחר ונדחק ולפע"ד מוכח משמעתין דלא כוותי' וזה ברור לפע"ד:

תיקו הרי"ף לא מייתי כלל הך. והרמב"ם כ' רק הנייר שלי אינה מגורשת וכ' הטעם שאין זה כריתות ולא מייתי דין בין שיטה ובין תיבה והיינו עפמ"ש הראשונים דספיקא של ר"פ הוא אי דברייתא משום אותיות פורחת א"כ ביני שיטה אינו פורח באויר או הטעם משום שאין זה כריתות כיון שיש להבעל שום אחיזה בהגט וא"כ ה"ה בין שיטה ותיבה. והשתא כיון שכ' רמב"ם הטעם משום כריתות ממילא גם בין שיטה ותיבה פסול. אלא ק' הא בש"ס לא איפשטא וי"ל איפשטא לעיל ט' ע"א וכפי פי' הרי"ף שם דלא כרש"י ותוס' שם ע"ש ד"ה התם וכו':

מי אמרינן אקנויי אקני לי'. ראיתי פנ"י שהאריך כאן ודעתו שצריך להקנות לה העבד בדברים שהעבד נקנה בהם ולדעתי א"א דא"כ צריך דעתה ורצונה שאם לא תרצה להחזיק בו בעבודת עבד לרבו לא קנאתו ולא מתגרשת נמצא גם במגרש בידה מצינו שום גירושין דוקא ברצונה ולא בע"כ ולא משמע כן לקמן בסמוך כ"א סוף ע"א. אע"כ נהי דעבד ופרה לא הוה סתמא אוירא דמגילתא עד שיאמר בפירוש שהעבד יהי' שלה כמ"ש הראשונים. אבל משאמר הילך גיטך וקנה לך העבד והפרה קנתה בקנין גרוע כמו כל גטין שאין צריך לא הגבה ולא משיכה רק משליכה לה על כרחה וכמ"ש פנ"י לקמן ר"פ הזורק ומצוה לעיין היטב במ"ש מגיני שלמה בכתובות ל"א ע"א ומ"ש פנ"י שם. ובהאי קנין גרוע נקנה גם העבד והפרה ועיין לקמן כ"א ע"ב תוס' ד"ה יצא זה וכו' שם משמע קצת דבעי משיכה והגבהה וליתא שלא כ"כ אלא בעציץ שהוא תלוש והגט הוא מחובר ועיין לקמן ע"ג ע"ב עציץ של א' וזרעי' של א' וכו' וק"ל:

מנפשי' עייל משמע עבד שגט כ' על ידו והולך בשוק לבדו לא עם האיש ולא עם האשה אין אנו מסופקים כלל דכיון שאנן מוחזקין ששייך לאדון זה מעולם עדיין הוא בחזקתו אע"ג דגט כ' על ידו והל"ל לא הקדים פורענתא לנפשי' ומסתמא מיד שכתבו מסרו להאשה לא אמרינן הכי. ואפי' ספק לא הוה דאי הוה ספק בהולך בשוק א"כ כשהוא אצל האשה היל"ל גודרת יש להן חזקה כיון דבלאו חזקת תפיסתה נמי יש ספק אם הוא לבעל או לאשה שוב מועיל תפיסתה כמ"ש תוס' בבא מציעא דף ק' אלא ע"כ אפי' ספיקא לא הוה אלא שצריך טעם למה דהרי המוצא גט אשה בשוק משום ריעותא דנפילה מספקי' ממי נפל וה"נ איכא ריעותא דלא מקדים פורענתא לנפשי'. ואמנם המדקדק בלשון רמב"ם וטור יראה שהם מפרשי' שהיכא מוחזקי בעבד אחר שכבר גט כ' על ידו שהוא שלו פי' שראינוהו כבר אצל האדון עם הגט שכ' על ידו ושוב אח"ז יוצא מתחת יד האשה וא"כ אלו הי' הולך בשוק לא היה ספק כלל שהוא ודאי של האדון דהרי קמן שזה הקדים פורענתא לנפשי' שהרי אתמול ראינוהו אצל אדונו וכבר נכתב הגט עליו א"כ לעולם הוא בחזקת רבו ותפיסת האשה לא מהני לגודרת. וכתב הב"י שאם הוא אצל האשה ג' שנים מזמן הכתוב בגט הרי היא מגורשת למפרע מזמן שבגט דלא מקדים פורענתא לנפשי' ע"ש. רוצה לומר דלא ניחוש שמא עכשיו הוא דגרשה ולא מזמן הכתוב בו והוא דהי' אצלה משום דבעל לא קפיד על אשתו ז"א כיון דגט כתוב על ידו לא הוה מקדים פורענתא לנפשי' להשאילו לאשה כיון שגיטה כ' עליו אע"ג שכתבתי לעיל דהאי גברא הקדים פורענתא לנפשי' בכתיבת הגט קודם שהי' צריך לו. אבל להשאילו לאשתו זה לא עביד ועיין מ"ש בני אהובה פ"ד מגירושין בזה:

בהג"א כ' בשם רמב"ם ודאי מגורשת וט"ס הוא אדרבא כ' ספק מגורשת. מ"מ הסוברים ודאי מגורשת י"ל ס"ל למאי דמסקינן בפ' חזקת הבתים ובפ' הכותב היכי דמסירא לרועה ומידא לידא משלמא הוה לאלתר חזקה א"כ י"ל בגט כ' על ידו הבעל משגיח עליו ולאלתר הוה חזקה. אמנם הג"א מסיק מפני שגודרת אין להם חזקה אינה מגורשת כלל זה צ"ע מידי ספיקא לא נפקא. וי"ל עפמ"ש הר"ן פ' המגרש בדעת הר"ש גט שניתן בלא ע"מ מ"מ אנחנו כלנו המה ע"מ כיון שעדים חתומים א"כ אנו כלנו סהדי שבא מיד הבעל ליד האשה ולא שהחתומים הם עדי מסירה אלא אנן סהדי דמסירה. ולפ"ז בגט החתום ביד העבד אם לא ניתן בפני ע"מ ליכא אנן סהדי דהבעל מסרו דדלמא מעצמו הלך אל האשה ע"כ אינה מגורשת כלל אפי' אמת הוא שהבעל נתנו לה בתורת גירושין מ"מ הוה כמגרש בלא עדים:

בכתובת קעקע. רמב"ם והטור פסקו שגם חתימת העדים צ"ל קעקע. וכ' ב"ח דאל"ה חיישינן שכתב הגט נמי הי' בדיו והיא זייפתה בקעקע. והקשה ב"ש מ"ט לחשוד כן היכא דליכא ריעותא בפנינו. וקצת י"ל דהב"ש כ' שהי' שוגגין דאל"ה הא עברו איסור דרבנן בקעקע. והנה מסתמא העדים והסופר היו במעמד א' ובשלמא אי הגט והעדים חקוקים בקעקע י"ל שהיו שוגגים אבל אי הגט בחקיקה ועדים בכתיבה חזינן שהעדים חששו לאיסור ע"כ לא חקקו וא"כ מסתמא הודיעו האיסור להסופר וצ"ל שהרשיע במזיד וחקק ומהיכי תיתי לומר כן ע"כ חיישינן גם הסופר כתב בדיו והיא זייפתה לחקוק וא"ש. וה"נ מ"ש תוס' דאיסור דרבנן הוא רצונם מדאמרינן התם במס' מכות מכתו מוכיח עליו משמע אל"ה הוה איסור דרבנן כצ"ל מ"מ אינו מוכרח לפע"ד לפמ"ש בתוספתא ומביא ב"י בי"ד סי' ק"פ בחוקק על עבדיו שלא יברח ליכא אלא איסור דרבנן ופסקו רמ"א שם. א"כ י"ל הכא בגט נמי הוה כלא יברח שאינו מכוון לדרכי אמורי וכיון שחקק ולא העביר עליו דיו ה"ל תרי דרבנן ומותר אפי' לכתחלה ואין כאן איסור:

היו מוחזקין בטבלא וכו' והרי הוא יוצא מתחת ידו. וברמב"ם הגירסא יוצא מתחת ידה ואפשר להרמב"ם דוקא כשכבר נתגרשה בו אבל כשהיא עדיין ביד הבעל ולא נתנו לה לא יגרשה בזה לכתחלה. מיהו מדפשיט מאשה כותבת את גיטה משמע בודאי אפי' לכתחלה וצ"ע:

ודע דצלע"ג מ"ש תוס' וכל הראשונים ז"ל דרמי בר חמי ורבא הוה ס"ל מתני' דכותבי' את גיטה מיירי מהפקר ב"ד והנה בב"ב קס"ח ע"א והאידנא דלא עבדי הכי וכו' ע"ש. הרי קמן דאחר חתימת המשנה נתקן הא וא"כ איך אפשר לומר האשה כותבת גיטה מהפקר ב"ד וצע"ג לכאורה. ולא מצאתי פתר אלא לפי מאי דכ' ב"י דרמב"ם ורא"ש פליגי דלרמב"ם בתרי דתיקון רבנן לעולם היא נותנת שכר ולהרא"ש הבעל נותן אך אם אינו רוצה התירו גם לאשה מהפקר ב"ד ועיין היטב משנה למלך פ"ב מגירושין הל' ד'. ולהנ"ל י"ל דרמי ב"ח ורבא הוה ס"ל בימי המשנה כבר הפקירו ב"ד היכי דא"א ואין הבעל רוצה ואהא תנן האשה כותבת אבל אם הבעל נותן זכור לטוב והיינו דתנן כותבי' גט לאיש והבעל נותן שכר. ושוב תקינו רבנן שהאשה נותנת לעולם בכל מקום כהרמב"ם:

אשה לא ידעה לאקנויי ומסקינן דידעה. והענין בזה נראה לע"ד כיון דהאשה נותנות לו הטבלא ואומרת לו הריני נותן לך במתנה גמורה שרירא וקיימא. א"כ אפי' יהיה בלבה מה שיהיה דברים שבלב אינם דברים לכן אפי' אי קמי שמיא גליא דהאי איתתא לא גמרה ומקנה מ"מ דינא הכי דאזלינן אחר הגלוי ולא אחר המצפון. אמנם כל זה אי רובא נשי דעלמא ידעא לאקנויי תו ה"ל אותה דלא ידעה כדברים שבלב אבל אי ידוע דרוב נשים לא ידעי לאקנויי א"כ אינו נכנס בגדר דברים שבלב עיין היטב דבר זה במס' קדושין נ' ע"א ובטור שו"ע חו"מ סי' ר"ז סעיף ד' וברמ"א שם. ובתשובה דמכירת חמץ הארכתי בזה בעה"י ועיין מס' בכורות ג' ע"ב ורא"ש שם סוף סימן ב' דגם גוי ידע לקנות כי האי גונא:

והיה מלוה לכל בני כפר. כ' תוס' מסתמא הקנו הם לו שדות. וכ' הרב"י ביו"ד סי' ק"מ מכאן מוכח דרבי' מוקדמת ומאוחרת אינו אסור אלא סמוך להלואה ממש לפני' או לאחרי' אבל מופלג הרבה ליתן לן בה ע"ש. אבל שיטת רש"י בשמעתין משמע גם בהלואה שייך ספר מקנה וכן בשובר וכבר הרגיש רשב"א. והנה בהלואה י"ל כיון דחכמים אמרו כסף אינו משועבד יהיה הטעם משום דלית לי' קלא מ"מ כיון שהפקיעוהו הרי הוא נפקע ונעשה קנין השיעבוד ע"י השטר ובעי' ספר המקנה אמנם בשובר צ"ל עפ"י שכ' פי' משנה לרמב"ם בעדיות דהאי שובר היינו שמחלה לה כתובה בלי פרעון וכיון שאינו פורע לה חובה וגם שטר הכתובה נשארה תחת ידה לא מהני מחילה על השיעבוד ששיעבוד לה נכסיו בשעת נשואין וצריכא היא לחזור ולהקנות להבעל אותן נכסים ששיעבוד לה לכתובה ובעי' ס' המקנה. עיין סמ"ע סי' י"ב ס"ק כ"א. אבל צל"ע מאי מייתי ממלוה שמקנה הנייר ללוה הלא כל עצמנו לא עלה ספק בלבנו אלא משום דהגט חוזר לאשה והוא שלה לעולם ע"כ חושבת שהנתינה לבעל הוא רק שאלה בעלמא. אבל אי היה האשה נותנת מתנה גמורה לבעל או לשום אדם אין ספק דאין חילוק בין איש לאשה. והנה המלוה שנותן נייר ללוה נותן לו למתנה ולצמיתת עלמין ומה שחוזר הלוה ונתנו להמלוה לזכרון דברים ופקדון או כעין משכון עד שיפרענו ושוב יחזרנו ללוה לצור ע"פ צלוחית וכל זה פשוט ומבואר וצע"ג. ועוד מ"ט לא תירצו בפשיטות כמה הלואות היה שהיה עשה הלוה שדהו מכר ע"ד היתר דפליגי בי' רבנן ור' יהודה בב"מ פ' איזהו נשך ובמגילה פ' בני העיר וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף