אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/כ

יום שני ט"ז סיון תשפ"ג - מסכת גיטין דף כ

זכיית האשה בגיטה

גט שנכתב על איסורי הנאה כשר

בגמרא במסכת גיטין (כ.): אמר רב חסדא, יכילנא למפסלינהו לכולי גיטא דעלמא. אמר ליה רבא, מאי טעמא, אילימא משום דכתיב 'וכתב' והכא איהי קא כתבה ליה [- שתקנת חכמים היא שהאשה נותנת שכר הסופר], ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן [- והרי הגט שלו ועבורו כותבו הסופר]. ואלא משום דכתיב "ונתן" והכא לא יהיב לה מידי, דילמא נתינת גט היא. תדע, דשלחו מתם, כתבו על איסורי הנאה כשר, ע"כ.

ומבואר בגמרא שאף באופן שאין הגט שווה פרוטה ולא יהיב לה מידי, מכל מקום מתקיים 'ונתן' במה שנותן את הגט, שכן ה'ונתן' הכתוב בקרא 'נתינת גט היא'. והגמרא מביאה ראיה שכן הוא, מכשרות גט הכתוב על איסורי הנאה אף שאינו שווה דבר.

והנה נחלקו הראשונים בדין איסורי הנאה האם 'זכייה' שייכת בהם, שדעת הריב"ש שיש זכייה באיסורי הנאה, ואילו דעת הרשב"א (ח"א סימן תרג) שאין זכייה באיסורי הנאה. והקשה הקצות החושן (סימן ר סק"ה) לדעת הרשב"א שאין זכייה באיסורי הנאה, אם כן כיצד מועילה כתיבת גט על שטר של איסורי הנאה, הרי מלבד מה שאינו שוה פרוטה - שעל זה יישבה הגמרא שמכל מקום מתקיים ה'ונתן' בנתינת הגט אף שאינו שווה - הרי אין האשה זוכה כלל בגט, כי אין זכייה באיסורי הנאה, וכיון שלא זכתה בו אף 'נתינת הגט' אין כאן.

יסוד הקצות החושן שאין צריך שתזכה האשה בגט רק שינתן בידה

וייסד הקצות החושן שבכלל מה שאמרו בגמרא ש'ונתן' היינו 'נתינת הגט', כלול גם שאין צריך כלל שתזכה האשה בגט הניתן לה, ולא בעינן אלא שיעשה המעשה של 'ונתן בידה', וכל שנתן בידה את גיטה הרי היא מגורשת. וראיה ברורה הביא הקצות ליסודו, ממה שמהני נתינת גט בעל כרחה של אשה, והלא דין פשוט הוא שאין זכיה בעל כרחו של הזוכה, וכיצד יזכה הבעל לאשתו את גיטה. אלא ודאי שבדין 'ונתן בידה' לא נאמר כלל שצריכה האשה לזכות בגט, ועצם מעשה הנתינה לידה - די בו בכדי שתתגרש.

יסוד זה מביאו הקצות כבסיס לחילוק אותו הוא מעלה בין שטר מתנה לגט אשה, בנוגע לדין 'גיטה וידה באים כאחד', וכמו שיבואר. במשנה בגיטין (עז.) שנינו: הזורק גט לאשתו, והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה, הרי זו מגורשת. והגמרא מביאה מקור לדין זה מהפסוק, ממה שנאמר "ונתן" שמשמע שבכל אופני הנתינה הרי היא מגורשת, אף אם לא נתן לה בידה ממש אלא בגגה חצרה או קרפיפה.

ומקשה הגמרא: חצרה, מה שקנתה אשה קנה בעלה. ופירש רש"י: ואכתי לא נפיק גט מידיה דבעל. והגמרא (עז:) מביאה את יישובו של רבא לקושיה זו: רבא אמר, אטו ידה מי לא קניא ליה לבעל, אלא גיטה וידה באין כאחד, הכא נמי גיטה וחצרה באין כאחד. ומבארת הגמרא שמה שאמר רבא 'אטו ידה מי לא קניא ליה לבעל' כוונתו ליד העבד, שיכול לקבל שטר שחרור מהאדון בידו, וקשה הלא ידו של אדונו וכיצד תועיל קבלת הגט בידו, ועל כרחך יש לומר ש'גיטו וידו באין כאחד', והוא הדין לענין גט הניתן בחצרה יש לומר כן ש'גיטה וחצרה באין כאחד', ופירש רש"י: על ידי הגט באה ידה לה עם נתינתו.

ספק הקצות החושן אם בשטר מתנה אומרים 'שטרו וחצירו באין כאחד'

וכתב הקצות החושן: נסתפקתי, בראובן שנתן שטר מתנה לשמעון על ביתו, ונתן השטר תוך ביתו, ואמר לו, הנני נותן לך הבית עם השטר מתנה שבתוכו, מי נימא כהאי גוונא 'חצירו ומתנתו באין כאחד'. דכהאי גוונא אמרו... חצירה וגיטה באין כאחד, והרי בשעה שזרק לה הגט תוך חצירה עדיין אינו חצירה, אלא על ידי הגט נעשה חצירה, וכמו גבי עבד דנעשה ידו על ידי הגט שחרור. והכא נמי נעשה חצר דשמעון על ידי השטר מתנה שבחצר.

אמנם לפי היסוד הנזכר לעיל דוחה הקצות החושן את הדימוי בין המקרים, והוא מכריע שבודאי באופן זה לא יזכה חברו בבית ובשטר, שכן כיון שעתה הבית ברשותו וגם השטר, "מאין יהיה לו להמקבל זכיה בביתו ובשטרו". ומה שלגבי גט אשה ושטר שחרור אמרו "גיטו וידו באין כאחד" או "גיטה וחצירה באין כאחד", הוא דין מיוחד בגט אשה ושטר שחרור עבד, שכן ב"גט אשה ודעבד לא בעי זכייה שיזכה דרך זכייה, כיון דגט אשה ועבד בעל כרחם ואין זכיה בעל כרחו, אלא ודאי דגבי אשה לא בעי רק 'ונתן בידה' וכן בעבד, וליכא תורת זכיה והקנאה בעל כרחו".

ואמנם הדברים עדיין צריכים ביאור, וכפי שהקשה רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד בקובץ שיעורים (קידושין אות קלח): הנה מה שכתב דאין צריך שהאשה תזכה בנייר, אינו פשוט כל כך, וראיות יש להיפוך, ואין כאן מקומו. אבל אפילו לפי דבריו, נראה שלא הועיל לתרץ בחידושו זה, דכמו דלא שייך 'באין כאחד' לענין זכיה, הכי נמי לא שייך 'באין כאחד' לענין נתינה. ואי מהני 'באין כאחד' לענין נתינה, למה לא תועיל גם לענין זכיה, עכ"ד. דהיינו, שעיקר הקושי אותו מעלה הקצות החושן בנוגע לאי זכיית המקבל בבית ובשטר - "דכיון דהחצר והשטר עדיין לא יצאו מרשותו איך יזכה בו המקבל ומאין יהיה לו להמקבל זכייה בביתו ובשטרו" - קושי זה קיים גם לגבי דין 'נתינת הגט' כי כיון שסוף סוף צריך ליתן את הגט לרשות האשה, ועתה אין החצר רשותה אלא רשותו, אם כן מה שייך לדון בה 'באין כאחד'.

ביאור הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל בחילוק שבין 'קדימה זמנית' ל'קדימה שכלית'

ובאמרי משה (סימן כה אות ו) כתב בביאור החילוק בין שטר מתנה לגט אשה: דבשטר קנין אמרינן דעל ידי מה שהקונה זוכה מקודם בשטר, נקנה הדבר הנקנה להלוקח, וקנין השטר הוא על כרחך רגע אחד קודם קניית דבר הנקנה, ועל כן לא שייך בזה 'גטו וידו באין כאחד', דהרי על כרחך צריכים אנו להתחיל מקודם בקניית השטר, וזה אי אפשר כל זמן שאין לו יד לזכות. אבל בגט אין מכוון התורה מפני שהיא קונה הגט על כן נפקעת מרשותו, דהעיקר הוא הנתינה לחוד לידה, וברגע זו שמקבלת היא מתגרשת, ועל זה שייך 'גיטה וידה באין כאחד'. היינו כיון דנותן לידה הגט או ליד עבד הגט שחרור ברגע זו שמקבל הגט שחרור, משתחרר, ובאין כאחד הנתינה והשחרור, וממילא דקונה גם כן הגט שחרור או הגט אשה וכו', עכ"ד.

וביאור דבריו נראה כפי שייסד מרן הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל בכמה דוכתי שישנה 'קדימה זמנית' וישנה 'קדימה שכלית', דהיינו שפעמים והקדימה בין דבר לחברו הוא במה שעל כרחך דבר זה קודם בזמן לדבר השני, אך מלבד זאת פעמים ויש קדימה שכלית דהיינו אף שבזמן אין קדימה וחלים הדברים כאחד אך מכל מקום דבר אחד קודם לחברו בסדר העניינים בשכל. ובאותו אופן נדון כאן ש'באין כאחד' כל תועלתו הוא לבטל החסרון של 'קדימה זמנית' היינו שמה שצריך במציאות שתהיה מגורשת כדי שתהיה החצר שלה ואז תוכל לקבל הגט, ומאידך צריכה להיות מגורשת כדי שתוכל החצר להיות שלה - בזה מהני 'באין כאחד' להחשיב הדבר כנעשה כאחד בלא קדימת זמן.

אמנם כל זה מהני רק לגבי חסרון 'קדימה זמנית', אכן בשטר מתנה מלבד חסרון זה יש חסרון גם של 'קדימה שכלית' וכמו שביאר האמרי משה שכל קנין הדבר הנקנה הוא רק על ידי שהקונה זוכה קודם בשטר, וזה אופן הקנין שעל ידי קניית השטר קונה גם את הדבר, וכלפי זה לא יועיל לדון 'באין כאחד' כיון שסו"ס חסר בסדר העניינים המביא לקנין, שכיון שלא קנה השטר כיצד יקנה הדבר. ורק בגט אשה ושטר שחרור עבד שאין דין זכיה, והעיקר שיהיה כאן 'מעשה הנתינה' לזה מועיל 'באין כאחד' [וכמדומה שהגרי"ג עצמו ביאר בזה דברי הקצות החושן, ואין שיעוריו תח"י].

תמיהת הגרש"ש והקה"י מהאומר 'הרי זה גיטך והנייר שלי שאינה מגורשת'

ובעיקר יסוד וביאור הקצוה"ח שגט כשר על איסורי הנאה כיון שאין האשה צריכה לזכות בו, תמהו האחרונים (חידושי הגרש"ש גיטין סימן ח; קהילות יעקב גיטין סימן ה ועוד) מסוגיית הגמרא בגיטין (כ:): תנו רבנן, הרי זה גיטך והנייר שלי - אינה מגורשת. הרי מבואר שכל שהבעל משאיר את הבעלות על הגט ברשותו אין הגט גט, וכמו שכתב רש"י: דכיון דהנייר שלו, לא נתן לה כלום, דנמצאו אותיות פורחות באויר, ע"כ. ואם כן גם לגבי גט הכתוב על איסורי הנאה יש לומר כן, שמאחר שאין זכייה באיסורי הנאה, מה אכפת לן שעשה מעשה 'נתינת גט', הרי סוף סוף הנייר נשאר ברשות הבעל, ו"לא נתן לה כלום, דנמצאו אותיות פורחות באויר".

וכלשון הגר"ש שקאפ בחידושיו: ועכ"פ לא אוכל להבין דברי הקצות החושן, מה שכתב דבגט לא בעינן זכייה בנייר וסגיא בנתינתה לחוד, ומאי שנא מן 'והנייר שלי' - דלשיטתו באיסורי הנאה ישאר הנייר של הבעל, משום דאין זכייה באיסורי הנאה... ועל כרחך דהנייר הוא של הבעל... ולאחר גירושין ישאר גם כן שלו, וזה ודאי לא מהני.

וכתב לבאר שבגירושין כשם שעיקר הגירושין הם בעל כרחה של האשה, כמו כן זיכתה לה התורה את הנייר בעל כרחה. דהיינו שעל ידי 'מעשה נתינת הגט' זיכתה התורה לאשה את הגט שלא לפי דרכי הקניינים. וכיון שכן, אף אם אין זכייה באיסורי הנאה, היינו שאי אפשר לזכות באיסורי הנאה בדרכי הקניינים, אך זכייה כזו זוכה מאליה מכח מעשה נתינת הגט, זוכה גם באיסורי הנאה, ומתקיים בה 'ונתן' [אך יעויין שם שדקדק בראשונים שלא פירשו כן].

מדוע לא יועיל שטר שחרור שנכתב שלא לשמה מדין שטר מתנה לעבד עצמו

על פי יסוד זה, הנוגע הן לגט אשה והן לשטר שחרור בעבד, מיישב הקצות החושן קושיה נוספת. דהנה בגמרא בגיטין (ט:) מבואר ששטר שחרור שנכתב שלא לשמה הרי הוא פסול, ולכאורה כיון שנוסח השחרור הוא "הרי את בן חורין, הרי את לעצמך" כמבואר במשנה בגיטין (פה:), אם כן מדוע לא נדון להכשיר כל שטר שחרור שלא לשמה, שיועיל על כל פנים מדין 'שטר מתנה', כמו נותן עבדו לחבירו וכתב לו 'עבדי קנוי לך' שנקנה בשטר זה ואינו צריך לכותבו לשמה. וכי כיון שהקנאו לעצמו יגרע.

אמנם לפי מה שנתבאר לא יקשה כלל, שכן כשטר מתנה ודאי לא יועיל שטר שחרורו, שהרי אין לו יד לקבלו, וכל מה שיכול לקבל את גיטו הוא מדין 'גיטו וידו באין כאחד', ודין זה שייך רק כלפי 'שחרור עבד' שנלמד מגט שאין בו זכיה ודי ב'נתינת הגט', וכלפי זה אומרים 'באין כאחד'. משא"כ כשנכתב שלא לשמה ובאים אנו לדון הכשר השטר כמוכרו לעצמו, בזה הרי תשוב הקושיה כיצד יזכה בשטר הלא ידו - יד רבו, ואין ליישב 'באין כאחד', שאין אומרים כן כלפי שטר מתנה וכמבואר.