תפארת יעקב/גיטין/כט/ב

תפארת יעקב גיטין כט ב

דף כ"ט ע"ב

בפירש"י בד"ה ואזל איהו וכו'. הנה לא נתבאר כוונת הרב ז"ל אי בא לומר דבאמת ליכא קפידא במתניתין רק לכתחילה שמא ישנה בשליחותו, וכן נראה מדברי הרא"ש להדי' דלפירש"י אם שלח ביד אחר ולא שינה כשר, או דכוונת רש"י ז"ל דאנו דנין דהוא הקפיד שלא ישלח ביד אחר שמא לא ימסור לו כהווייתן וכיון דהקפיד ממילא כל שעבר על כוונתו בטל הגט, ואין לומר מה נפקא מינה הוא או שלוחו ס"ס אם ישנה יפסל הגט ואם לא ישנה מה איכפת לי' ועדיין יכול לרדותה בעיגון עד שתתן בשלוחו כמו בו, הא ליתא דיש לומר דלא ניחא לי' דליפסל גיטא וקפיד שלא ישלח ביד אחר שמא ישנה ויפסל הגט והוא רוצה בקיומו רק שתתן החפץ, וכן נראה להדי' מלשון רש"י שכתב ויהא משנה ומיפסל גיטא ואי הי' כוונתו דאנן חיישינן לזה לא הוי לי' לומר ומיפסל גיטא דמה בכך שיפסל מ"מ כיון שחלה ונאנס ושלח ביד אחר ואם לא ישנה יהא כשר והוי לי' לפרש החשש להיפך דשמא ישנה והגט יהא גט, ובאמת פסול הוא, וע"כ דקשי' לי' מה בכך שישנה כיון שיפסל אכתי יכול לרדותה בעיגון עד שתתן כמו בשליח ראשון ומה נ"מ ראשון או שני, לזה פי' דהבעל רוצה בקיום הגט ג"כ ואינו רוצה לשלוח ע"י מי שיוכל לבוא לידי פסול מחמת שינוי, וראי' ברורה דכוונת רש"י כך דהא ר"ל קאמר כאן שנה רבי וכו' ולאו בביטול הגט מיירי רק בשליחות החפץ ואינו רק לכתחילה כמו שכתבו התוס' לעיל להדי', א"כ אי ס"ד דאפי' לר"י ג"כ הך לא ישלחנו רק לכתחילה הוא שמא ישנה, א"כ מקמ"ל הא בלא"ה אסור לכתחילה בכל גווני מחמת אין השואל רשאי להשאיל וע"כ דאי הגט תלוי בזה אפי' דיעבד אינו כלום, כנ"ל, אף שהרא"ש לא הבין כך כוונת רש"י ועיין מה שכתבתי בתוס' בד"ה ר"י:

בתוס' בד"ה שקול מינה חפץ וכו' ותימא וכו'. ואני תמה על תמי' זו דמילתא דפשיטא הוא לפע"ד דהכא אפי' שינה ממש לא הי' על השליח הזה שום חיוב תשלומין אפי' פשע השני דהא לא קיבל שום דבר שיהא נעשה עליו שומר ויתחייב עליו רק גט קיבל ממנו ואפי' גורם דגורם לא הוי הילכך לא שייך הכא לומר לתקוני שדרתיך כלל רק התם דיש חיוב על השליח שמסר לו מעות שפיר יכול לומר אני מסרתי לך מעות או תחזיר מעותי או השטר הלכך אפילו אמר לו הב זוזי ושקול שטרא אין ראי' שלא הקפיד כי מה לו להקפיד, השליח יתחייב להחזיר מעותיו כל שלא יחזיר לו השטר אבל הכא שאין על השליח שום חיוב כנ"ל והכל רק בקפידת הבעל תלוי הלכך לא הוי קפידא כל שלא הקפיד בפי', וזה ברור לפע"ד, והר"ן הביא בשם הרמב"ן דבאמת ה"ה להיפך רק הכא לא מיירי רק מדין הגט אבל תשלומין משלם אפילו בהיפך ע"ש. ולדעתי ליכא הכא ענין תשלומין כלל כמו שביארנו:

בד"ה ר"י פוסל בו וכו' היינו ביד אשתו. לכאורה אפילו נוכל לפרש כן קשה דמ"מ למה יקפיד על השליח דהא אכתי יכול לרדותה בעיגון דהא אינה מגורשת כל שנתן הגט מקודם וצריך לומר דכוונת רש"י דלא ניחא לי' הא גופא שישנה ויפסל הגט, ומ"ש התוס' וזה נראה דוחק, נ"ל דכוונת רש"י דודאי מתניתין לענין השליחות של החפץ גם כן מיירי דאין לו לעשות כן מכח אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר רק ר"י קאמר דזימנין דגיטא נמי לא הוי מהך סברא, ולפי זה הך ביד אחר באמת הכוונה אותו אחר דהא אסור לעולם אפי' היכי דלא מיפסל גיטא מכח החפץ:

בא"ד ונראה לריב"א. כבר ביארנו לעיל כוונת ריב"א דה"מ דמחלקינן בין תלה החפץ בגט או לא רק אם נתן הגט אחר שקיבל החפץ דאז השינוי של החפץ נעשה קודם הגירושין והגירושין אח"כ בלי שינוי, הלכך בהא מחלקינן שאם תלה החפץ בגט אז השינוי של החפץ הוי כאילו שינה בגט ואם לא תלה החפץ בגט אז השינוי של החפץ בפני עצמו וכבר נשתנה והגט אח"כ בפני עצמו, אבל אם נתן הגט וקיבל החפץ דאז מחמת נתינת הגט בא השינוי בחפץ בהא אפי' לא תלה לא הוי גט לכך לעיל בעינן דיהבה לי' חפץ והדר שקלה גיטה אפילו לא תלה, והא דמוקי לה כאן בתלה הוי לי' לומר דפליגי בלא תלה רק שנתן הגט וקיבל החפץ משום דבעי למימר דפליגי בו ובשלוחו ובו ליכא למימר רק בשינה הלכך בעינן תלה דאל"כ בו כשר לעולם:

אמנם הרא"ש יש לו דרך אחר בכוונת ריב"א דלעיל מיירי שנתנה החפץ לשליח ראשון וקיבלה הגט משליח שני אח"כ, והדר קאמר היכי דקאמר שקול חפץ והדר הב גיטא אם שינו בו ובשלוחו פוסל ר"י ומתניתין מיירי שלא שינה לכך בו לכ"ע כשר רק בשלוחו פסול שאין רצוני שיהא ביד אחר נמצא שלא נגמר שליחות החפץ עד שיגיע החפץ לראשון, א"כ בעת נתינת הגט לא נתגרשה שלא נגמר עדיין שליחות החפץ וצריך לחזור וליטול הימנה אחר שהגיע החפץ ליד שליח ראשון עכ"ד:

והנה מה שכתב שצריך לחזור וליטלו הימנה נראה לכאורה דס"ל שליח ששינה יכול לחזור וליטלו ולגרש, ולא ידעתי מנא לי' הא כיון ששינה בטל שליחותו וצריך שליחות מחדש וכ"ש כאן שבא החפץ ליד אחר ואפי' במה שאינו גט לא יתקן השינוי והיאך יחזור ויגרש, ואי נימא דמ"מ כיון שהגיע החפץ לראשון אין כאן שינוי א"כ תתגרש תיכף כיון שנמצא שלא שינה כלל, ומ"מ נראה לי דע"כ לא אמר הרא"ש ז"ל רק הכא שלא שינה רק בחפץ ולא בגט בעצמו רק שהגט נפסל מכח שתלה החפץ בגט הלכך כל שהגיע החפץ ליד ראשון ונתקן שינוי החפץ יכול לחזור ולגרש שלא שינה בגוף הגט כלל ולא נתבטל עדיין שליחות הגט אבל אם שינה בגט בעצמו כגון שאמר לו אל תגרש רק במקום פלוני וגירש במקום אחר מודה הרא"ש שאינו יכול לחזור ולגרש במקום שצוה עד שיעשה שליח מחדש שכיון ששינה בגוף הגט בטל שליחותו, כנ"ל:

ובעיקר דברי הרא"ש ז"ל יש לתמוה, חדא במה שפירש בדעתו של רש"י דמכשיר בשליח בלא שינה כבר בארנו דאי אפשר לומר כן דאי לכתחילה בלא"ה אינו יכול לשלוח מכח החפץ, גם מה שפירש בשם ריצב"א הוא תמוה לפע"ד כיון דעיקר טעמא דפליגי כיון דאמר שקול חפץ והב גיטא הקפיד שיוגמר שליחות החפץ קודם נתינת הגט וכיון ששלח ע"י אחר אפי' קיבל החפץ קודם מ"מ לא נגמר בזה שליחות החפץ כל שלא בא ליד ראשון א"כ מה צורך לומר לעיל דלא פליגי כשהקדימה ונתנה לשליח ראשון דבהא לכאורה ליכא שום רבותא דהא לא שייך אין רצוני כלל והוי כמו שאר שליח הגט שיכול לשלוח ע"י אחר, וצריך לדחוק דהעיקר קמ"ל דס"ד שהקפיד שלא ימסרנו כלל ליד אחר דבמסירה זו היה באפשר שיגיע החפץ לידו ואין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, והשתא הוי לי' לומר בפשיטות דלא פליגי היכי דלא הקפיד דוקא בחפץ תחלה אף דהקפיד על החפץ ביד אחר מ"מ הוי גט כיון שהגיע אח"כ לראשון לא חיישינן לקפידא דמעיקרא, וכבר כתבתי מה שנ"ל עיקר בכוונת ריב"א כפי מש"כ התוס' בשמו:

ודברי הרי"ף בענין זה לא נתבררו לי כלל, כי לכאו' נראה שהוא מחלק בין אי אמר והדר הב גיטא או ותן לה גט זה דאי לא אמר והדר לא קפיד איזהו מהן קודם ומכשיר ר"י בו עכ"פ רק בשלוחו אפי' בלי והדר רק ותן לא מהני כיון שנתן לה הגט קודם בא לו החפץ ע"י נתינת הגט ובחפץ קפיד שלא יבוא לידי אחר, הלכך כל שע"י נתינת הגט בא החפץ ליד השליח לא הוי גט, לכך ברישא דביקש לומר דלכ"ע הוי גט אפי' בשליח הוצרך לומר דיהבה לי' חפץ והדר שקלה גיטה ולכך קאמר דנפקא לאפיה דלא בא החפץ לידו מכח הגט כלל רק מעצמה נתנה לו החפץ ואח"כ דפליגי בו ג"כ הוצרך לומר דקאמר והדר דאל"כ בו הוי גיטא דבלי והדר לא קפיד איזה מהן קודם, ויש לי לפרש עוד דהרי"ף לא מחלק כלל בין הדר לתן רק בתרווייהו קפיד, רק שהוא מחלק דמעיקרא לא פליגי בלא שינה כלל רק כמו שאמר ואח"כ פליגי כששינה אלא דצ"ע במה שאמר ונפקא איתתא לאפי' דרחוק מאד לומר דהוא נמי לאו דוקא נקט, לכן נראה לי שאם נפרש כן ברי"ף ג"כ צריך לומר דלא מכשיר ברישא רק בכה"ג דחזינן שלא שינה במה שמסר הגט לשני דהא בלא"ה בא החפץ לידו גם בלי הגט הלכך לא שינה בגט כלל אבל אם הלך השליח וקבל החפץ ואח"כ נתן או להיפך הרי מחמת שנמסר לו הגט בא לידו החפץ מה דקפיד שלא יגיע ליד אחר הוי שינוי בגט, כנ"ל, ובחידושי לא"הע סי' קמ"א הארכתי בזה לענין דינא:

במשנה המביא גט ממ"הי. לכאורה נראה דוקא אם הביא ממ"הי לא"י דהכי משמע סתמא המביא ממ"הי כמ"ש התוס' ריש מכילתין, והיינו דוקא בחלה בא"י קודם שהגיע למקום האשה אבל בחלה במ"הי לא מהני מה שיאמר בפני נכתב בפני ב"ד במ"הי והשליח השני יביאנו לא"י דאטו עדיף הך אמירת בפני נכתב ממקום שנכתב הגט דחיישינן ללשמה ומזויף אף שיאמר שהבעל שלחו ממקום שנכתב הגט ומ"ש המביא ממקום שאמר שם בפני נכתב דסגי שיאמר שליח ב"ד אני דמה בכך שמא אין בקיאין ומזויף הוא אבל באמת הא ליתא, דודאי לב"ד טועין לא חיישינן ואפי' ספרי דדייני אמרינן לעיל דגמירי, רק החשש שיכתוב גט וישלחנו ביד שליח ויקח גט מיד אחר ושליח זה אין עושין אותו בב"ד כלל הלכך חיישינן, אבל זה שבא לב"ד ונעשה שליח בב"ד שוב לא חיישינן אפי' נעשה שליח במה"י דב"ד עושין כדין והוי כמו בפני נכתב, ואין להקשות למה תקנו בפני נכתב וכו' יתקנו שיבוא ויאמר שליח ב"ד אני ויעשה באמת השליח בב"ד ומסתמא ב"ד ידעי שנכתב לשמה, הא ליתא, דהרבה פעמים הוא בוש בדבר ורוצה שלא יוודע ששלח גט לאשתו, ועוד דאין דרך לעשותו בב"ד והוא טירחא יתירה ומ"מ נראה לי דאפי' נעשה שליח בב"ד אין השליח ראשון נאמן לומר שליח ב"ד אני בלי בפני נכתב דלא פלוג רבנן, ורק בשליח שני כיון שלא ראה כתיבת הגט באמת תקנו לומר שליח ב"ד אני במקום בפני נכתב אבל לא בשליח ראשון, כך נראה לי, ועמ"ש בגמ' דנראה לי להיפך דבא"י יכול לעשות כמה שלוחים אפילו נכתב במדינות הים, ע"ש:

ודע דהתוס' לעיל דף ה' ע"ב בד"ה יטלנו נסתפקו אי מהני קודם נתינה וכתבו דמכאן אין ראי' דהכא אומר בעת שיצא הגט מידו בב"ד ע"ש, ואני תמה דפשיטא דמוכח מהכא דמהני קודם נתינה דאי ס"ד דבעלמא אפי' אומר בב"ד בפני נכתב ומגרש אח"כ לא מהני, א"כ היאך יעלה על הדעת דלפי שעשה שליח מהני וכי שלוחו עדיף ממנו, והיאך תהא שמיעה משליח שני עדיף מראי' משליח ראשון, גם לא הבנתי כלל כיון שבתורת שליחות נותן לו פשיטא דחשוב כאלו הוא בידו דשלוחו כמותו בעינן דהא נתינת הגט מידי דבעי שליחות הוא ואנו מחשבין כאלו הוא נותן לה ובידו הוא, א"כ אי בעלמא לא מהני קודם נתינה ה"ה הכא, ואי נימא דהכא שאני דחלה, א"כ הוי להו למידחי בפשיטות דחלה שאני, ועוד כיון דבחלה מהני מנין נחלק דבלא חלה לא דהא לא עקרו רבנן תקנתא כלל בחלה ש"מ דבכך מתקיים תקנת חכמים וכן נראה לי דהכא מהני אחר נתינה לשליח שני דהך נתינה לא חשיב כנתינה לאשה דאכתי בידו הוא, והיינו דקתני עושה שליח בב"ד ומשלחו ואומר לפניהם ולכאורה הך ומשלחו אין לו הבנה כלל רק להורות דיכול לעשות שליח ולשלחו ואחר שהלך מב"ד יכול לומר בפני נכתב, שאין השליח הב' צריך לשמוע מה שיאמר הראשון רק שיאמר אח"כ שליח ב"ד אני ומסתמא עשו ב"ד כדין שאמר לפניהם, וא"כ ממילא מוכח דמהני אפי' אחר שיצא הגט מת"י הראשון לשני דחשוב כאלו הוא עדיין בידו, וא"כ ממילא מוכח דלעולם מהני בפני נכתב קודם נתינה לאשה ועמ"ש בש"ס באבעי' דאבימי:

שם ואין שליח אחרון צריך שיאמר בפני נכתב אלא אומר שליח ב"ד אני לכאורה נראה לי מלשון זה דאם השליח הב' תי' אצל הכתיבה ויודע לומר בפני נכתב אין צריך לעשותו בב"ד והוי כמו שליח בא"י דמהני חוץ לב"ד לפי שאין צריך לומר בפני נכתב ואף זה הוא כמוהו דהא אין צריך לומר דהשליח הב' יודע לומר כשיתננו לאשה, וכן יש לדקדק מלשון המשנה ואין צריך שיאמר בפני נכתב משמע דבהכי ודאי הוי מתני רק שאין צריך וסגי בשליח ב"ד אני, ומ"מ נראה לי דאין מזה ראי' כלל דע"כ אין כוונת המשנה לזה, חדא דאי ס"ד דהכוונה לאפוקי שלא יצטרך השליח השני שיאמר שבפניו נכתב א"כ קשה כיון שאמר ואומר לפניהם בפני נכתב פשיטא שהשני אין צריך שיאמר, דאי צריך שיראה באמת כתיבת הגט ולומר, מה צורך לאמירתו של ראשון דהא חד הימנוהו רבנן לומר בפני נכתב, ועוד במה נפשך אי לא ראה כתיבת הגט היאך שייך ואצ"ל והיאך יאמר מה שלא ראה, ואי ראה באמת טוב לו יותר שיאמר ממה שיאמר שליח ב"ד אני דכיון שיודע לומר מה צורך לו להיות נמנה בב"ד דוקא והוי קולא טפי שלא יצטרך להיות בב"ד כמו שליח בא"י במשנה הקודמת, וע"כ צ"ל חדא מהני תרתי או דאפי' יודע לומר בפני נכתב לא ימלט שיהא שליח בב"ד דלא האמינו בפני נכתב רק לשליח שנשתלח ממקום כתיבתו מיד הבעל אבל אחר שאינו שליח אינו נאמן, וזה ג"כ כיון שלא קיבל הגט מיד הבעל לא מהני מה שראה הכתיבה ואינו בא רק מכח שליח ראשון וצריך שימנה בב"ד והגט מתכשר באמירת הראשון דוקא, והיינו דקאמר שאין צריך שיאמר ג"כ בפני נכתב רק סגי בשליח ב"ד בלבד או דהכוונה שאין צריך שיאמר ששמע משליח ראשון בפני נכתב רק שליח ב"ד אני בלבד, ומסתמא עשו ב"ד כדין ואמר לפניהם, ומ"מ בגוף הדין אי מהני אמירת השני אם ראה כתיבת הגט לומר בפני נכתב צ"ע:

ודע שאני מסתפק קצת באמר לו טול לי ממנה חפץ פלוני אי יכול לעשות שליח לר"י דס"ל בטל גיטא ג"כ, ואשר הביאני לזה דקשי' לי דהוי לי' להזכיר הך דינא דטול חפץ הכא בתר דין שליח של מה"י שחלה כיון דאכולהו קאי ולמה פסק התנא בדבר זה בין שני השלוחים, לפיכך נראה לי דע"כ לא חיישינן שמא לא ימסור דברים כהווייתן או לא ידקדק השני רק בשליח בא"י שאינו עושה בפני ב"ד רק לבדו, אבל שליח בח"ל, דצריך לעשותו בפני ב"ד מסתמא ב"ד ידקדקו שימסור דברים כהווייתן ויזהירו לשני לדקדק כראוי שלא ישנה בשליחותו, ומ"מ היינו דוקא לפירש"י הנ"ל אבל לפי' ריב"א הנ"ל נראה לכאורה שאין לחלק בזה כלל:

בגמרא שליח דשליח וכו' עד לא מבעי' לן מדקתני אלא אומר שליח ב"ד אני. דברים הללו צריכין ביאור, חדא מה ס"ד דרבנן למבעי אי שליח משוי שליח מה נ"מ חד שליח או טובא, גם הוי להו למבעי בהך משנה דלעיל בשליח בא"י כיון שיש לחלק בין אחד לב', שנית היאך ס"ד דאבימי למבעי אי בעי בב"ד כיון דקתני בהדי' אלא אומר שליח ב"ד אני, וכן להך איכא דאמרי:

ונראה לי לפרש הסוגי' כך, דודאי משמע להו לרבנן דקתני עושה שליח בב"ד ומשלחו ואומר לפניהם, דהך שליח הב' אין צריך שישמע בפני נכתב מפי הראשון, וכן מדקתני ואין האחרון צריך שיאמר ובודאי לאו על עיקר בפני נכתב קאי דמנא ידע, ואי ידע ומהני מה צורך שיאמר הראשון וע"כ דעל שמיעת בפני נכתב מהראשון קאי דאין צריך רק שיאמר שליח ב"ד אני ומסתמא עשו ב"ד כדין ואמר לפניהם, ואהא קא מבעי' להן שליח זה שלא שמע בפני נכתב כלל רק שהוא שליח ב"ד בלבד אי יכול למנות שליח אחר משום דה"מ דמהני כשהוא מגרש בעצמו וכשאומר שליח ב"ד אני הוי כאומר בפני נכתב דבפני ב"ד הזה אמר הראשון, אבל שימנה השני שליח אפי' בב"ד כיון שהוא לא שמע בפני נכתב כלל זה השלישי שיאמר שליח ב"ד אני אין בכלל מאמרו בפני נכתב כלל דאפילו בפני ב"ד לא הועד בפני נכתב כלל רק לפני ב"ד הראשון לא לפני השני והשתא ממילא אין ראי' ממה שאמרו ואין השליח האחרון דודאי משכחת לה שליח שלישי רק ה"מ אם השני שמע בפני נכתב אז כיון שמעיד לפני ב"ד השני ששמע שהועד בפני נכתב בפני ב"ד הראשון א"כ זה השלישי אף שלא שמע כלום כל שאומר שליח ב"ד אני הרי בכלל מאמרו בפני נכתב, דבפני ב"ד הועד בפני נכתב בראשון ובשני אבל זה השני דמיירי רישא באמת אינו יכול למנות אחר כיון שלא שמע בפני נכתב כלל, וכן זה האחרון שלא שמע אינו יכול למנות עוד שליח:

והיינו דקאמר להו אבימי דמ"מ מוכח ממתניתין דקתני ואין שליח האחרון דרצה לאשמועינן דשליח האחרון אין צריך שידע כלום רק שיאמר שליח ב"ד אני, ודין זה הוי לי' לאשמועינן בשני גופא, וע"כ דרצה התנא לאשמועינן דעושה שליח שלישי, ואי באופן שידע בפני נכתב פשיטא דכיון שהשני כשמגרש מהני אפי' אינו יודע כמו כן פשיטא דמהני בשלישי בזה האופן ששמע השני בפני נכתב והשלישי אינו יודע וע"כ דכה"ג גופא דמיירי בשני יכול למנות שלישי:

ואהא קאמר להו אבימי כי תיבעי לכו אי משוי שליח בב"ד דוקא או שלא בב"ד דאף דקתני במתניתין דשליח אחרון אומר שליח ב"ד אני היינו משום דמתניתין מיירי דשליח שני לא שמע כלל מה שאמר הראשון לפני ב"ד כמו שהוכחתי לעיל מדקתני ומשלחו ואומר וכו' ולכך צריך שיעשה הג' בב"ד דוקא אבל כשהשליח השני שמע באמת מה שאמר הראשון בפני ב"ד בפני נכתב יכול הוא לשלוח אחר שלא בב"ד ולומר לו מה ששמע מראשון בפני ב"ד והשלישי יאמר לפני ב"ד מה ששמע מהשני ואין צריך שיהא שליח ב"ד דוקא, ואהא קאמרי לי' אינהו דהא נמי לא מבעי' להו כיון דקתני אלא אומר שליח ב"ד אני ואי ס"ד דאיכא גווני שאין צריך להיות שליח ב"ד א"כ היאך שייך לומר שאין צריך שיאמר בפני נכתב אלא אומר שליח ב"ד אני והא להיפך ג"כ פעמים שיודע לומר ששמע משני ששמע מראשון לפני ב"ד בפני נכתב ואין צריך להיות שליח ב"ד, וע"כ דשליח ב"ד צריך להיות לעולם אפי' שמע משני ששמע מראשון בפני נכתב לפני ב"ד רק דס"ד דצריך ג"כ שיאמר מה ששמע וצריך להעיד על בפני נכתב ג"כ וקאמר דאין צריך דבשליח ב"ד בלבד סגי אבל הא ודאי דלעולם צריך שליח ב"ד, ועל דרך זה יתפרש הך איכא דאמרי, כך נראה לי ברור בפי' סוגי' זו:

שם אמר רבה שליח בא"י עושה כמה שלוחים וכו' מת ראשון בטלו כולן. גם בסוגי' זו יש לדקדק, חדא כיון דבא"י מיירי למה לא נקט לה לעיל במשנה דמיירי בא"י, ועוד מקמ"ל דעושה כמה שלוחים כיון שעושה אחד שלא בב"ד מ"ש כלהו דלא הא שליח עושה שליח, ואדרבא ס"ד לעיל דכלהו לא בעי ב"ד רק ראשון, גם קשה מה ס"ד דרב אשי דמת ראשון בטלו כולן ועוד מ"ש ראשון אפי' שני בטלו כולן, ובודאי לא בא רב אשי בכאן להשמיענו דדוקא מת ראשון אבל מת שני כשר ראשון ליטלו מיורשיו כמ"ש הטור בשם הרמ"ה דהא עיקר חידושו לאשמועינן דבטלו כולן וטפי הוי לי' לומר דכל שליח שמת בטלו אותן שלאחריו יהא ראשון או שני או שלישי, גם לישנא דעושה כמה שלוחים אינו מדיוק כלל דהוא אינו עושה רק אחד ושני שלישי וכן כלהו:

ומה שנראה לי דודאי רבה אמתניתין קאי בגט הבא ממ"הי וחלה, וקאמר דוקא בח"ל אבל שליח הנעשה בא"י שבא הראשון לא"י ואמר שם בפני נכתב ועשה שליח שם זה השליח דינו כמו המביא גט בא"י דיכול לעשות כמה שלוחים שלא בב"ד דשליח השני שקיבלו בא"י מסתמא קיבלו כדין, וכמו שאין חוששין במביא גט מא"י כמו כן אין חוששין במביא גט מא"י שבא לשם ממ"הי דמסתמא נעשה בהכשר וכל אחד מוסר דבריו לחבירו שלא בב"ד כיצד בא לידו ואין צריך עוד ב"ד כי כל שאמר פעם אחת בא"י בפני נכתב סגי בכך ודינו כמי שנכתב בא"י, ולא מבעי' למ"ד משום לקיימו דכל שאמר בפני נכתב בא"י הוי כנתקיים בא"י ושוב לא חיישינן כאן לערעור הבעל דנוכל לברר שאמר בפני נכתב בא"י, וכ"ש כשיש בידו:

כתב מב"ד שאמר בפני נכתב אין צריך שיתמנו כל השלוחים בב"ד עוד, וכמו כן להך טעמא דלשמה בא"י ודאי נעשה כהוגן ולא יועיל ערעור הבעל, ומה שצריך במשנה לומר שליח האחרון שליח ב"ד אני היינו בחלה במה"י דוקא, דמה שאמר הראשון במה"י בפני נכתב לא יצא ידי התקנה דכל גט הבא ממה"י ממקום למקום או לא"י צריך שיאמר רק דהקילו דסגי בשליח ב"ד אני והוי כמו בפני נכתב אבל חלה בא"י כבר נפטר מידי תקנת חכמים באמירת הראשון המביאו והוי כאלו נכתב שם בא"י ושוב המביאו משם אין צריך שיאמר כלום ויכול למנות כמה שלוחים שלא בב"ד, והיינו דס"ד דרב אשי דמת ראשון בטלו כולן דכלהו מכחו קאתי מכח אמירתו בפני נכתב. ולולא אמירת הראשון אינם כלום הלכך ס"ד דהם נתלין בו דוקא ואם מת בטלו כולן, ולכך דוקא ראשון אבל שני לא בטלו כולן אפי' לרב אשי ודחי לי' מר בר רב אשי דמ"מ לענין גוף שליחות הנתינה כלהו בבעל תלינן להו, ואף שאין צריכין לומר בפני נכתב מכח הראשון שכבר אמר אבל מ"מ מכח בעל קאתי והיינו דנקט הך דינא במביא במה"י ולא לעיל דבהא פשיטא לי' דיכול למנות כמה שלוחים גם במת ראשון לא בטלו כולן דבמ"הי שכל אחד אומר שליח ב"ד אני לא תליא בשלפניו כלל וכן בא"י דכלהו אין צריכין לומר, רק כאן דכלהו לא אמרי מכח אמירת הראשון דדנין כאלו נכתב שם והוי שליח הראשון כמו בעל השולח מא"י ואם מת בטלו כולן. ודוקא ראשון אבל שני שאין צריך לומר שוב אין מיתתו מבטל שלאחריו כלל אפי' לרב אשי:

ויש לי עוד דרך אחר לפי מה שנסתפק הר"ן ז"ל בשליח העושה שליח ושני שלישי אי בעי חלה דוקא או אפילו לא חלה דרק בראשון בעינן חלה ע"ש, ונראה לי שיש לחלק בזה בין א"י לח"ל דבא"י אין סברא כלל להצריך חלה דכיון שחלה הראשון ויכול למנות אחר יכול למנות כמה שלוחים דמה נ"מ אחד או הרבה והיינו שיאמר אתה תהא שלוחי עד מקום פלוני ושם תמסרנו לפלוני וכן כלהו, אבל בח"ל כיון דכולם צריך שיהיו בב"ד דוקא, א"כ ממילא אין יכול למנות כאן רק אחד בלבד שהוא נמנה כאן בב"ד אבל שימנה שליח אחר במקום אחר זה השלישי לא יהא שליח ב"ד כלל [וכ"ש אי נימא כיון שלא נעשה שליח לגרש אינו נאמן לומר כלל שליח ב"ד אני רק אי נעשה לגרש וחלה אומר שליח ב"ד אני ועושה אחר לגרש משא"כ אי לא נעשה מתחלה לגירושין כלל] רק שהשני ימנה מעצמו שליח אחר, א"כ אין שליח עושה שליח רק בחלה משא"כ בא"י כלהו מכח ראשון הם שהוא ממנה כמה שלוחים וכלהו מכחו קאתי והרי חלה הראשון, והיינו דקאמר רבה שליח בא"י כשחלה עושה כמה שלוחים תיכף דכלהו מכחו קאתי והרי חלה הוא אבל בח"ל חד מחברי' אתי ובעינן חלה בכלהו דוקא וכל אחד אינו ממנה רק אחד, והיינו דס"ד דרב אשי דמת ראשון בטלו כולן דכלהו מכחו קאתי משא"כ בח"ל וניחא לי לפי' זה לישנא דעושה כמה שלוחים כמו שכתבתי ומ"מ ראשון נראה לי עיקר דמשמע דקאי אהא דמעיקרא דבעי כלהו בב"ד דוקא וקאמר איהו דשליח בא"י עושה שלא בב"ד דכל שבא מא"י הוי כאלו נכתב שם כנ"ל ואין צריך למנות בב"ד:

שם והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא איכסיף. יש לדקדק בזה מאיזה צד פשיטא להו דשליח שלא ניתן לגירושין אינו יכול למנות שליח אפי' שלא לגרש כלל רק למנות שליח שיעשה מה שנצטוה הוא ולא מצינו רמז מזה במקום אחר וע"כ דכ"כ הוי פשיטא להו מסברא עד דאיכסיף רבא, ונראה לי לומר דשליח לגרש הוא דהוי כמות משלחו ויכול למנות שליח אחר, אבל זה שאינו לגירושין הוי כמו מילי ואינו כמות משלחו ואין לו לעשות רק כמו שנצטוה שיתן הוא ואין בו כח למנות שליח אף לא לגרש כי מעשיו אינן רק מעשה קוף ואין כח בידו לשנות ממאמר הבעל שום דבר:

ובהכי ניחא לי מה דיש להבין כיון דפשיטא להו דשליח שלא ניתן לגירושין אינו יכול למנות אחר מה מקשה רב אשי מי קאמר לי' אבא בר מניומי ולא את מה בכך דהי' מרוצה עליו ג"כ מ"מ כיון שאינו מכירה הרי לא ניתן לגירושין ואם נפרש דעכשיו ג"כ אכתי שליח הוא כשיכירה ע"י עדים לכך מיקרי שליח לגירושין, א"כ נצטרך לומר שהשליח אינו צריך שיכיר האשה בעצמו רק ע"י עדים סגי, וזהו היפך המבואר לעיל ספ"ב דצריך שיכיר בעצמו והתוס' דחקו שם לחלק דסומא שאני ולהנ"ל ניחא בפשיטות, כיון דס"ס אי היה מכירה היה הוא שליח לגרש וממילא יודע הבעל שיכול למנות אחר ולא הקפיד על זה א"כ אף שנסתלק משליחותו לגרש מ"מ לא הדר וקפיד מה דלא קפיד מעיקרא [ועוד דלא ביטל כלל שליחותו רק הוא יהא שליח גמור עד מקומו של אבא בר מניומי והוא ימנה אותו מכחו, והיינו דקאמר מי קאמר לי' אבא בר מניומי ולא את, והיינו דאבא בר מניומי יהא שליח מעתה והוא אינו רק מעשה קוף רק לא סילק שליחותו רק הוא ימנה אותו מכחו] אבל עכשיו שאינו מכירה שפיר יש לומר שאינו יכול לגרש ע"י עדים שיאמרו לו שזו היא, כמו סומא:

איברא שיש מקום לפרש בפשיטות לפי מה שכתב ב"י בא"הע סי' קמ"ב בשם הרשב"ץ דאם שלח שליח למסור הגט לשלוחו אינו יכול לומר בפני נכתב כיון דאינו רק מעשה קוף אינו נאמן לומר בפני נכתב, וא"כ יש לפרש בפשיטות דעל מה שאמר מסור מילך דהיינו בפ"נ כמו שפירש"י הקשו עליו דהוי שליח שלא ניתן לגירושין ואינו נאמן בפני נכתב, ודוקא באם צוהו שהוא יעשה שליח מכחו נאמן בפני נכתב כמו שכתב הרשב"ץ שם כדמוכח לעיל ספ"ב באשה המביאה גיטה, אבל אם צוהו למסור לפלוני אותו פלוני שליח הבעל הוא וזה אינו רק מעשה קוף ואין אמירתו בפ"נ מהני כמו דלא מהני אחר שאינו שליח הבעל לגרש, ולפי זה ג"כ יש לפרש בפשיטות הא דרב אשי מי קאמר לי' אבא בר מניומי ולא את, ואין צריך לומר דיכול למסור הגט ע"י הכרה של אחרים רק היינו טעמא דהא מעיקרא עשה שליח לזה ממש רק לפי שאמר לו שהוא:

אינו מכירה צוה למסרו לאבא בר מניומי הלכך אמרינן לא שביטל שליחותו של זה לגמרי וכאן עשה הבעל לאבא בר מניומי לשליח והוא לא יהא רק מעשה קוף רק הוא יהא עכשיו שליח הגט כמקדם עד מקום פלוני ושם יעשה הוא שליח לאבא בר מניומי והוי ממש כמו הך דאשה דספ"ב הרי את שליח להולכה. עד מקום פלוני ושם תמנה אחר דבכה"ג נאמן לומר בפ"נ, כמו אשה דהתם:

ולפי' זה צ"ל דלא היה כוונת רב ספרא להקשות על מה שאמרו לו מסור מילך קמי דידן אלא אפי' היה אבא בר מניומי בכאן לא היה יכול למסור לו הגט לפי מה שהיה חושב רב ספרא דהיה כוונתו אבא בר מניומי ולא את, ולפי זה יש להוכיח מפירש"י דלא ס"ל כרשב"ץ הנ"ל שהרי פי' מסור מילך שיאמר בפני נכתב ופי' שליח שלא ניתן לגירושין ואינו יכול למסרו לאחר משמע בהדי' דלאבא בר מניומי יכול למסרו כאף שאינו שליח לגירושין:

ומ"מ אפשר לדחות דמודה רש"י דשליח שאינו רק למסרו לשליח הבעל אינו נאמן בפני נכתב רק דלא משמע לי' לפרש הקושי' כר' ספרא כך דמשמע דלא קפיד רב ספרא רק לפי דלא אשכח לאבא בר מניומי וע"כ דלכ"ע היה הוא שליח עד מקומו של אבא בר מניומי והוא יעשה לאבא בר מניומי שליח כמו אשה דספ"ב הנ"ל רק דמ"מ מקשה כיון דאינו שליח רק למנות שליח אינו יכול למסרו לאחר ומשני לי' דכיון דיכול לגרש ע"י הכרת עדים הוי שליח לגרש ממש, אך המעיין בלשון רש"י יראה דמשמע להדי' דמפרש אבא בר מניומי ולא את היינו אבא בר מניומי יהא שליח מעתה ולא הוא וכיון דהוא שליח מעכשיו ומ"מ לא שאל ר' ספרא רק על מה שמכרו לאחר אבל לאבא בר מניומי יכול למכרו ש"מ דלא כרשב"ץ הנ"ל, גם נראה לי מפירש"י בלישנא קמא דאין כוונת רב אשי לדחות מכח הכרת עדים רק אפי' אי נימא דאינו יכול לגרש כלל מ"מ כיון דמתחילה עשהו שליח לגרש לולא דלא ידע לה א"כ עדיין הוא בתוקף שליחותו כמו שליח גמור והרשהו לעשות כל מה ששליח לגירושין יכול לעשות כיון שמה שאינו מגרש אינו רק מכח דלא ידע לה לא מחמת קפידת הבעל, ועמ"ש בחידושי לא"הע סימן קמ"ב באריכות:

שם חלה טעמא מאי. כבר כתבתי לעיל שנראה לי דכוונת רבא דס"ד בכה"ג שהתנה שלא ליתן עד אחר ל' בהא ודאי קפיד שלא ימסרנו לאחר ואהא קאמר דהא חזינן בלי חלה לא ישלחנו ש"מ דאמרינן דקפיד או באת הולך ומ"מ בחלה לא קפיד, א"כ הכא נמי אף אי לא איתניס קפיד אבל בנאנס לא קפיד, ומיושב מה שהקשה הראב"ד הביאו הר"ן לעיל:

שם דלבתר תלתין יומין. משמע מלשון זה דהוא מצוה להם לעשות שליח לבתר תלתין יומין דכיון דהוא נצטוה לגרש לבתר תלתין אי אפשר לו לעשות שליח אחר בתוך תלתין רק שימסרנו לב"ד ויצוה להם לעשות שליח לבתר תלתין, דהשתא:

שליח זה הנעשה אחר תלתין מכחו הוא דמכח הב"ד אי אפשר דהם אינן יכולין להיות שלוחין בתוך ל' רק כמעשה קוף בעלמא וכמו כן בהך דאבא בר מניומי לעיל י"ל דלא עשה הב"ד שלוחים והם יעשו לאבא בר מניומי דהוא נצטוה למסרו לאבא בר מניומי לא לעשות שליח אחר רק שמצוה להם על שליחות אבא בר מניומי וגם בזה ס"ד דלא מהני שאין לו לשנות ממה שנצטווה למכרו לאחר רק הוא בעצמו ימסרנו לו ותלי' כפי הפירושים שכתבתי לעיל]:

שם וליחוש שמא פייס וכו'. פירש"י אלמא טעמא דאמר הכי אבל האי דלא אמר הכי ליחוש, ולפי פירושו הך קושיא לא קאי אהא דקאמר מסור מילך רק אפי' לא איתניס כלל לא הוי מהני הגירושין מחשש דפייס, אבל יש לדקדק למה איכסיף רבא תיכף מנין דלא אמר הכי אדרבא מן הסתם נעשה כהוגן גם למ"ד דחשש שמא פייס היינו שביטל הגט, א"כ לא ידעתי אם שייך זה בשליח דאסור לבטל שלא בפניו ועכ"פ במאמין השליח שלא ביטל הגט סגי בכך:

ונראה לי דעיקר הקושי' הכא כיון דעכ"פ תלי' בשליח א"כ היאך יוכל לעשות שליח אחר דהוא לא האמין רק לזה ולשני לא האמין כלל, וכל כה"ג דתלי' בנאמנות אין לו לעשות אחר, כך נראה לי, ועמ"ש לעיל דף י"ח ע"ב בגמרא בד"ה וליחוש שמא פייס:

בתוס' בד"ה הכי גריס כו', נראה לי דתלי' בהא דרש"י ס"ל דל"ב קאמר דאבא בר מניומי יהא שליח ולא הוא שאי אפשר לו להיות שליח לפי שאינו מכירה וממילא בטיל שליחותו לגמרי ור"ת ס"ל דלעולם יכול לגרשה ע"י הכרת עדים ולא דמי לסומא דלעיל דחיישינן שמא יטעוהו כמש"ל, הלכך ממילא אי אפשר לומר דהוא נתבטל לגמרי שהרי אם ימצא עדים המכירין אותה יוכל לגרשה בעצמו לכך שפיר משוי שליח, ועיין מה שכתבתי לעיל סוף פ"ב בההוא דסומא דהתם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף