תורה תמימה/במדבר/כג
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ג[עריכה]
וילך שפי. תניא, א"ר יוחנן, בלעם חיגר ברגלו אחת היה, שנאמר וילך שפי [א]. (סוטה י׳ א׳).
ה[עריכה]
וישם ה׳ דבר בפי בלעם. תניא, ר׳ אליעזר אומר, מלאך, ר׳ יונתן אמר חכה נתן לתוך פיו [ב]. (סנהדרין ק"ה ב׳).
ח[עריכה]
לא זעם ה׳. מלמד שכל אותן הימים לא זעם [ג]. (ברכות ז׳ א׳).
ט[עריכה]
ובגוים לא יתחשב. אמר ליה ההוא צדוקי לרבי אבינא, כתיב מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, מאי רבותייכו, אתון נמי איתערביתו בהדן, דכתיב (ישעיהו מ׳:י״ז) כל הגוים כאין נגדו, אמר ליה, מדידכו אסהידו עלן, דכתיב ובגרים לא יתחשב [ד]. (סנהדרין ל"ט ב׳).
י[עריכה]
מי מנה וגו'. דרש ר׳ אבהו, מאי דכתיב מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, מתי תבא טפה שהצדיק נוצר ממנה, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר, מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה, מיד נסמית עינו, דכתיב נאום הגבר שתום העין [ה]. (נדה ל"א א').
מות ישרים. זה אברהם יצחק ויעקב [ו]. (ע"ז כ"ה א׳).
ותהי אחריתי כמהו. תני, אף אותו רשע נתן סימן בעצמו, אמר, תמות נפשי מות ישרים, אם תמות נפשי מות ישרים – תהא אחריתי כמוהו, ואם לאו הנני הולך לעמי [ז]. (סנהדרין ק"ה א׳).
יט[עריכה]
לא איש אל וגו׳. ת"ר, שלשה אין ממצעין ולא מתמצעין, הכלב והדקל והאשה, ויש אומרים, אף החזיר, וי"א אף הנחש, ואי ממצעין כאי תקנתיה, אמר רב פפא, נפתח באל ונפסוק באל [ח], אי נמי נפתח בלא ונפסוק בלא [ט]. (פסחים קי"א א׳).
לא איש אל וגו'. רבנן אמרי, לא איש הוא שעשה דבריו של אל כמו שאינן, כמ"ש (פ׳ תשא) למה ה׳ יחרה אפך בעמך, ובן אדם ויתנחם, לא בן עמרם הוא שעשה לאל שיתנחם כמ"ש (שם) וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו [י]. (ירושלמי תענית פ"ב ה"א).
כב[עריכה]
אל מוציאם ממצרים. מכאן דמוציא דאפיק משמע [י"א]. (ברכות ל"ח א׳).
כג[עריכה]
כי לא נחש ביעקב. תניא, אמר רבי, כל המנחש לו נחש, שנאמר כי לא נחש ביעקב [י"ב], והא בלמ"ד אל"ף כתיב, אלא משום מדה כנגד מדה [י"ג]. (נדרים ל"ב א׳).
כעת יאמר ליעקב וגו׳. תנא אהבה בריה דר' זירא, כל אדם שאינו כנחש מכניסין אותו במחיצה שאפילו מלאכי השרת אין יכולין לכנס לתוכה, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל [י"ד] [שם שם]
כעת יאמר ליעקב ונו׳. א"ר חנינא בריה דר׳ אבהו, כבחצי ימיו של עולם היה אותו רשע עומד, מאי טעמא, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל [ט"ו]. (ירושלמי שבת פ"ו ה"ט).
כד[עריכה]
ודם חללים ישתה. תנא דבי ר׳ ישמעאל, ודם חללים ישתה, פרט לדם קלוח שאינו מכשיר את הזרעים [ט"ז]. (חולין ל"ו א').
ודם חללים ישתה. דם הירוק טהור משום כתם ומשום משקה, ואע"פ דדם משקה הוא – דם חללים בעינן כדכתיב ודם חללים ישתה [י"ז]. (נדה י"ט ב׳).
ודם חללים ישתה. תניא, דם מגפתו של זב מטמא טומאת משקין, דכתיב ודם חללים ישתה, מה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגא [י"ח]. (שם נ"ה ב׳).
כט[עריכה]
שבעה מזבחות וגו׳. כתיב (מלכים ב ב׳:כ״ד) ותבקענה מהם ארבעים ושנים ילדים [י"ט], א"ר חנינא, בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל מ"ב ילדים [כ]. (סוטה מ"ז א׳).
שבעה מזבחות וגו׳. אמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שהרי בשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה ויצתה ממנו רות שיצא ממנה שלמה שכתוב ביה (מלכים א ג׳:ד׳) אלף עולות יעלה [כ"א]. (שם שם).
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ מלשון בוקא דאטמא דשף מדוכתיה (חולין נ"ד ב'), ואולי דריש כן משום דכתיב ותלחץ רגל בלעם אל הקיר, ומן אז נעשה חיגר, וסמך זה כאן על הלשון שפי.
- ↑ יתבאר ע"פ מ"ש במדרשים ר"א אומר, מלאך ישב לו בגרונו, רצה לברך מניחו, רצה לקלל – בולמו ואינו מניחו, ואין דברו האמור כאן אלא מלאך שנאמר ישלח דברו וירפאם, ר"י אומר, מסמר של ברזל נתן בגרונו, רצה לברך מניחו, רצה לקלל בולמו ואינו מניחו, ודברו האמור כאן אינו אלא מסמר של ברזל, שנאמר וכל דבר אשר יבא באש (פ' מטות) והוא ברזל, וזהו ענין פלוגתתם כאן שבאה בקצור, וע"ע מש"כ בפרשה הבאה פ' ו' אות י"ג.
- ↑ נסמך על מ"ש (תהילים ז׳:י״ב) ואל זועם בכל יום, ואמרו כמה זעמו רגע שנאמר (שם) כי רגע באפו, ובפרשה הבאה פ' ט"ו כתוב על בלעם שהיה יודע דעת עליון, ודרשו שם על זה שהיה יודע לכוין הרגע שהקב"ה כועס בה, וחשב באותה רגע לקלל את ישראל, ומה עשה הקב"ה, כבש כעסו ולא זעם כלל כל אותן הימים שהיה בלעם עסוק במשלחתו של בלק. ונראה לי כי ימי רצון אלה שלא כעס בהם התחילו משעה שבא בלעם למקום הנועד, אבל לא משעה שיצא מביתו לדרכו, וראיה שהרי בהיותו בדרך כתיב ויחר אף ה' כי הולך הוא (פ' כ"ב).
- ↑ כלומר נביאים שיצאו מכם והיינו בלעם העיד עלינו שאין אנו נכללים בין הגוים כלל, כדמפרש.
- ↑ עיין בחא"ג שהעיר על הלשון מיד, דהא כמה נבואות עברו בין המאמר מי מנה ובין המאמר נאים הגבר שתום העין, ועיין מש"כ בזה. ולדעתי אין בזה אף ריח תמיה, דאפשר שאמר זה בשם התואר על עצמו ממקרה ישן, וכמו שאר התוארים שומע אמרי אל וכו', נופל וגלוי עינים וכו', שזה אצלו ענינים ישנים משכבר הימים, כך התואר שתום העין, וזה פשוט.
- ↑ אינו מבואר לכאורה מניין לו שכיון בלעם במאמרו זה על אברהם יצחק ויעקב, וגם מניין לו בכלל דכיון בלשון זה על איש או אנשים ידועים, ודילמא מתברך בעצמו רק שימות מות אנשים ישרים בכלל. ונראה דזה ע"כ אי אפשר לומר דקאי על כלל אנשים ישרים, דלפי"ז מאי שייך כאן ענין זה, והלא עסיק כאן רק במעלותיהם ושבחם של ישראל, וא"כ ע"כ קאי לשון זה על אנשים ידועים, ומדסמך לשון זה על הכתוב מקודם כי מראש צורים אראנו וכו' דקאי על אברהם כמבואר במדרשים ובפירש"י, וכן נסמך זה על מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, ומבואר במ"ר ר"פ תולדות דכל האבות נקראו בשם ישראל [שורש שם ישר], וא"כ כוון בלשון מות ישרים עליהם. ועיין בהקדמת באור ס' העמק דבר על התורה למרן דודי הנצי"ב מוואלאזין ז"ל טעם הדבר שנקראו האבות בשם ישרים.
- ↑ ר"ל ואם לאו דלא ימות אלא יהרג – הנני הולך לעמי, כלומר לגיהנם, והדורש הזה מביא דרשה זו לסמך ראיה דגם אומות העולם יש להם חלק לעוה"ב, והיינו חסידי אוה"ע, דאל"ה מה נתן סימן בדבר שאינו.
- ↑ ר"ל פותח בפסוק (כ"ב) אל מוציאם ממצרים לא הביט און ביעקב וכו' עד מה פעל אל.
- ↑ בפסוק לא איש אל ויכזב עד ולא יקימנה, וטעם הענין משום דכל הני דאין ממצעין ומתמצעין הוא משום כישוף, ופסוקים אלו מורים שאין נחוש בישראל. – ועיין בהוריות י"ג ב' דחשיב שם בין הדברים המשכחים את הלמוד גם הא דהעובר בין שתי נשים או אשה העוברת בין שני אנשים, ולכי מש"כ י"ל בטעם הדבר ע"פ מש"כ חכמי האמת דהעוסק בכשפים ונחושים לבו מתטמטם לת"ת, ומכיון שהעברה כזו גורמת לכשפים כמש"כ, לכן ממילא גורמת גם לשכחת הלמוד.
- ↑ כמה דרשות במדרשים ואגדות על פסוק זה, והדורש הזה כנראה מפרש שאחרי שהטריח בלק את בלעם כמה פעמים לבצע מחשבחו הבטיחו בלעם שלחנם כל עמלו, יען כי לו גם אם יוציא זעמו לקלל את ישראל גם אז לא יועיל, כי כבר ראו לדעת כי בכח אדם צדיק לפעול מהקב"ה להפך מחשבתו על ישראל מרעה לטובה כאשר עשה משה וכמש"כ ותגזר אומר ויקם לך, הקב"ה גוזר וצדיק מבטלה, וכהראיות שמביא בזה.
- ↑ ר"ל לשון עבר, וזה הובא בגמרא לענין הפלוגתא איך מברכין על הפת דר' נחמיה ס"ל דמברכין מוציא לחם ורבנן ס"ל המוציא, ואמרו בגמרא, במוציא כו"ע לא פליגי דעבר משמע, כי פליגי בהמוציא. והענין הוא, כי מצוה מן המובחר לברך ברכה המורה לשון עבר, יען שבעת הברכה כבר הוציא הלחם שאוכל עתה, ומביא ראיה דלשון מוציא מורה על העבר, שכן מבואר מלשון אל מוציאם ממצרים, שהרי בשעה שאמר בלעם כבר יצאו ממצרים, ופליגי רק בלשון המוציא, אם משמע לשון להבא או עבר, וס"ל לחכמים דמורה לשון עבר כדכתיב (פ' עקב) המוציא לך מים מצור החלמיש, ור' נחמיה ס"ל דהמוציא מורה לשון להבא כדכתיב (פ' וארא) המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ולשון זה נאמר קודם היציאה ממצרים. והנה להלכה קיי"ל כרבנן דצריך לברך בלשון המוציא, ולכאורה אינו מבוחר דכיון דלדברי רבא בלשון מוציא מודים שניהם דמורה לשון עבר, א"כ למה לא יברכו בלשון מוציא דהוראתו נעלה מכל ספק. אך בירושלמי מבואר טעם בזה שאין מברכין מוציא כדי שלא לערבב הממי"ן מן העולם ומן מוציא [וכמ"ש לענין ק"ש להדק היטב הלמ"ד מן בכל לבבך], ואע"פ דבתיבת לחם מן הארץ ג"כ מערבין הממי"ן מן לחם ומן מן, אך התם א"א לתקן באופן אחר כמו שהוא לשון הפסוק להוציא לחם מן הארץ, משא"כ הכא אפשר לומר לשון המוציא. וע"פ זה י"ל פשוט הטעם מה שבברכת הגפן ומזונות וש"ד מברכים בלשון ברא ולא הבורא, יען כיון דאין שם החשש מערבוב האותיות צ"ל לשון מעולה, דהיינו לשון עבר, כמש"כ. וע"ע מש"כ בפ' עקב בפסוק המוציא לך מים מצור החלמיש.
- ↑ ר"ל כל שעוסק בנחושים ורואה בכל דבר ענין ניחוש, הניחוש רודף אחריו, כי מטבע האדם כך הוא, שכל מה שמשקיע דעתו ברעיון אחד ומאמין בו אותו הרעיון רודף אחריו, ומטרידו בכל הלכותיו ומעשיו והגיוניו. ונראה דזהו הפירוש מ"ש בפסחים ק"י ב' מאן דקפיד קפדינן בהדיה, יעו"ש. ובירושלמי שבת פ"ו ה"ט הלשון כל המנחש סופו לבא עליו, והכונה אחת היא כמש"כ ודריש לא כמו דכתיב לו בוא"ו, והוא ע"ד רמז וסימן וכמש"כ.
- ↑ פירש המפרש משום מדה כנגד מדה, דבמדה שאדם מודד מודדין לו ולא נפיק מקרא, עכ"ל. ולדעתי אפשר לומר דגם לפי תירוץ זה יליף מהפסוק, דמקודם סבר בלעם שיעקב הולך לקראת נחשים וקסמים, ומכיון ששמע בנבואה כי לא נחש ביעקב, ר"ל כי יעקב אבינו אינו עוסק בנחשים, וא"כ לא ירעו ולא ישחיתו לו ענינים כאלה, וכמ"ש מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, אבל אם היה ההיפך שהיה עוסק בנחשים היה מזיק לו ענין נחוש וקסם, וממילא מבואר דכל המנחש לו נחש, ודו"ק.
- ↑ הכונה פשוטה דכל מי שאינו עוסק בנחושים וכשפים, אות הוא, כי לבו בטוח ונאמן אך ורק בה' לבדו, ולכן משלם לו הקב"ה מדה כנגד מדה שמכניס אותו כביכול למחיצתו כאיש המכניס אורח אהוב לפנים חדרי ביתו, וסומך זה על הלשון כעת, ר"ל עתה כי לא נחש ביעקב, יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, דאחרי שהם במחיצתו יודעים מפעולותיו, כמתי סודו. ובירושלמי שבת פ"ו ה"ט מובאה אגדה זו בשנוי לשון קצת, ומסיים שם, א"ר ירמיה בן אלעזר, עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבא ויטול שכרו, ר' ברכיה אומר, עתיד הקב"ה לעשות מחיצתן של צדיקים לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת ומלאכי השרת שואלין אותם מה פעל הקב"ה ומה הורה לכם, ע"כ. ופירשו המפרשים, כל מי שפעל עם אל שעסק בתורה ובמצות, עכ"ל. ואינו מבואר מאי שייכות לפי"ז אגדה זו לענין דאיירי מקודם בענין נחוש ובסמיכות על הפסוק מה פעל אל. ולכן נ"ל דאגדה זו נמשכת להקודמת דכל מי שאינו עוסק בנחושים הקב"ה מכניס אותו במחיצה שאפילו מלאכי השרת אין יכולין ליכנס לתוכה, וכפי המבואר לפנינו, וא"כ יודעים הם יותר ממלאכים מפעולותיו של הקב"ה וממילא מזדקקים המלאכים לשאול מהם פעולותיו של הקב"ה, וכונת הלשון כל מי שפעל עם אל, כלומר שלא עסק בנחושים וכשפים ובטח והאמין בה' לבדו וכמש"כ למעלה.
- ↑ באחד ממכתבי הרמב"ם הביא אגדה זו ופירשה, שלפי חשבון הדורות היה בלעם עומד אז בשנת ב' אלפים תפ"ו לבריאת העולם, ואמר, כעת, כלומר בעוד משך זמן כעת [כמו כעת חיה] תשוב הנבואה לישראל והוא בשנת ד' אלפים תתקע"ב אם יהיו ישראל זכאים, ובעונינו שרבו עברו מה שעברו, זולת כי מאורות חכמת התורה באמת נפתחו אז כמעינות תהום רבה ע"י חכמי צרפת וספרד, כנודע.
- ↑ הבאור הוא, כי כידוע, כל אוכל הראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה עד שיבלל באחד משבעה משקין, וזה הוא הנקרא בעלמא הכשר לטומאה, ומבואר ענין זה לפנינו בס"פ שמיני בפ' וכי יותן מים על זרע, ואחד משבעה משקין אלה הוא דם, ואמר בזה, דרק דם כזה דכתיב גביה השקאה כמו הכא דכתיב ודם חללים ישתה, רק דם זה מכשיר לקבל טומאה, והיינו דם חללים, כלומר דם היוצא מן החללים שהוא לאחר יציאת הנפש, אבל דם קלוח ששותת בעוד שהבע"ח הוא חי אינו מכשיר, יען כי בדם כזה לא מצינו לשון השקאה ולכן אינו יכול להיות נכלל במספר המשקין המכשירין. וזו היא כונת הדרשה שלפנינו והבאות אחריה, ומה דנקיט הלשון שאינו מכשיר את הזרעים ולא את האוכלים, נראה פשוט דתפיס לשון הפסוק וכי יותן מים על זרע (ס"פ שמיני) דכתיב בענין הכשר לטומאה, ועיי"ש לפנינו ובפ' ראה בפסוק כי הדם הוא הנפש (י"ב כ"ג).
- ↑ עיין מש"כ בדרשה הקודמת, ואיירי בירוק כאתרוג, וטעם הטהרה משום כתם הוא משום דאע"פ דדם ירוק הוא ממראות המטמאין, אך זה הוא בירוק כקרן כרכום, היינו כזוית גן שעשבים גדלים בו, וקמ"ל דלא נימא שגם הירוק כאתרוג מקור ירקון שלו הוא כקרן כרכום אלא שלקה ועמד על ירקון אתרוג, אלא הוא מין ירקון אחר, וטהור.
- ↑ עיין מש"כ לעיל אות ט"ז וצרף לכאן.
- ↑ בעת שבא אלישע אל בית אל ויתקלסו בו נערים קטנים ויקללם בשם ה' ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם מ"ב ילדים.
- ↑ ר"ל, אף שבכלל לא שלטה קללת בלעם, בכ"ז זכות הקרבנות גרמה לו שבעת פקידה בקללת אלישע נפקדו אנשים כמספר הקרבנות. וחשבון מ"ב קרבנות הוא, כי כמבואר בפרשה זו פסוק א' הקריב שבעה פרים ושבעה אלים, הרי י"ד, ובפסוק י"ד פר ואיל בשבעה מזבחות – הרי כ"ח, ובפסוק שלפנינו שבעה פרים ושבעה אלים – הרי מ"ב.
- ↑ ר"ל שגם הקרבנות האלו היו בודאי שלא לשמן ובכ"ז זכה לזה שאחד מיוצאי חלציו יביא קרבנות לשמן, כמבואר. וחשבון המ"ב קרבנות עיין מש"כ באות הקודם, וע"ע השייך לאגדה זו בב"ק ל"ח ב' ובחא"ג שם.