הכתב והקבלה/במדבר/כג

הכתב והקבלה במדבר כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ז

זעמה. זעם ענינו מיאום וכעס וקללה לדעת המפרשים, וכן בשאר כ"ק מתורגם רוגזא ולווטא, וכאן תרגמו אונקלס תירוכין וגירושין. וכן עברה וזעם (תהלים ע"ח מ"ט) מתורגם תריכותא, ויבע"ת תרגומו כאן לשון זעיר ומיעוט. ולא ידעתי כוונתם:

ט

הן עם. כשהם שמחים אין אומה שמחה עמהם (רש"י מרבותינו) יראה שפירשו מלת הן לשון שמחה, וכבר עוררנו (לך לך ט"ו ג', ט"ז ב') שממלת הן יסתעפו לשונות הנאה המורגל ברבותינו, דין הניין לי יתהון לא הניין לי, הרוצה להנות יהנה כאלישע, כל הנהנה מן ע"הז, ויהי' טעם המקרא שמחת העם והנאתם היא כשישכנו לבדד מובדל ומופרש בלתי מעורב בין מחולפי הדת הגורמים להשבית אותם משמחת עבודתם, לזה מלות הן עם מחוברים במקף:

י

מי מנה עפר יעקב. פירשוהו יעקב שהוא רב כעפר, ומספר כמו ולספור, או מי יספר את רבע; ורי"ע פירש אמר כתוהה על הראשונות איזהו אשר מלאו לבו להחשיב יעקב כעפר שאין צו חשיבות, כמוני היום שאמרתי הנה עם יצא וגו', כי ודאי ראוי הוא להחשיבו בשמו, ולמצוא מספר חשוב את רובע ישראל כלומר לדגל אחד מארבעת דגליו, ושיעור הכתוב מי יחשוב לעפר יעקב, ויש מספר וחשיבות אפי' לרובע ישראל. ע"כ. ולדעתי מלת מנה הוא מענין ואחריתו יהי' מנון (משלי), שהוא לשון חשיבות שררה וגדולה (מבואר בבשלח במלת מן), (וכ"א במכדרשב"י (ד' כ"ד) מנה כד"א וימן להם המלך, ומשלוח מנות, יהב ליה נבזבזא רב ויקירא), ומלת מי ישמש לחשיבות ויתרון מעלה, כמו שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (ישעיהו מ׳:כ״ו), וכמ"ש רש"י (בוירא כ"א) מי מלל לאברהם, לשון שבח וחשיבות, ראו מי הוא וכמה הוא גדול. ע"ש. וכן כאן מי מנה, יראו הרואים וישמעו השומעים מי הוא זה אשר הגדיל במעלה והרים בחשיבות (זעהעט! ווער זאָ האך געווירדיגט), אם עפר יעקב, ר"ל חומר הגשמי (דאס אירדישע) הוא הגוף אשר בעפר יסודו; והטעם גם מדרגה זו השפלה שבבני יעקב הרים הוא ית' ליתרון מעלה להיות בעבודתו, כי יקדשו את גופם העפרי, ויפרשו עצמם ממאכלות אסורות ומתאוות זמניות, וישעבדו כל חומריותם לעבודת עליון, ומספר. הוא לדעתי מן אבן ספיר דיחזקאל, לבנת הספיר (בבשלח), ומזה (איוב כ״ח:כ״ז) אז ראה ויספרה, כלומר הבהיק זהרה ויקרתה, (וכן שם ל"ח) מי יספר שחקי' מי עשה את השמים בחומר זך ובהיר כזה, וכן ומספר ר"ל הטהרה והזכוך (קלארהייט, ריינהייט, זובטיליטאֶט); את רבע. ר"ל של ארבע יסודות, וטעם התבוננו וראו מי הוא שהרים בחשיבות את מספר רבע ישראל, הטהרה והזכוך של ארבע יסודותיהם (דער פיער בעשטאנדטהיילע), שמטהרים ומזככים ארבע יסודות גופיהם כולם להתרוממות מעלה ויתרון חשיבות, לא לענינים פחותים ארציים, עד"מ יסוד העפר שבהם שמטבעו להוליד העצבות אינם משמשים להתעצב על מיעוט השגת קנינים הארציים, אבל יתעצבו ויצטערו בתכלית הצער על מיעוט השגתם תכלית האמתיות הרוחניות, וכן התאוה המתילדת מטבע יסוד המים שבאדם לא ישמשוה לתענוגות בני אדם, אבל להתאוות תאוה גדולה לאלהי' להתהלך בין העומדים בין ה' ולהתענג באור העליון, וכח הדבור אשר ברוח יסודו הנה ישמרו הבל פיהם כלבוש מלכות ניתן להם ממלך עליון ולהתקשט ולפאר בו את הנפש לעניני' רוחניים אלהיים להשתעשע בלמודי ה' ולהדריך את העם בדרכי עליון, ויסוד האש שבגופיהם אשר ממנו מדת הגאוה ישמשוהו להגבי' לבם בדרכי ה' להיות בוער ברשפי אש שלהבת יה להיות צמא אל התורה והעבודה. ואמר עפר יעקב ורבע ישראל, להורות על מדרגת הכובש, העובד את יוצרו ושומע למצותיו ע"י כבישת היצר ללחום בו ולנצחו, ועל מדרגת הישר, שכבר זיכך וטיהר יסודות הרעות שבנפשו וגופו והמית כל תאות יצרו עד שמתכונת נפשו אינו מתאוה עוד אל תאות גשמיות ואין בעבודתו שום סיג תאות היצר, הראשון בשם יעקב והשני בשם ישראל יכנה. ואחרי אשר דבר ממעלה הגדולה שבאומה זו מבחינת עבודתם את יוצרם בכל גופיהם ונפשם, התאוה תאוה אל גמולם הרוחני העליון ואמר תמות נפשי וגו':

יג

אפס קצהו תראה וכלו לא תראה. מאמר וכלו לא תראה נראה מיותר, כי נשמע כבר מן אפס קצהו תראה, ועוד מה חדש באמרו אפס קצהו תראה הלא בפעם ראשון לא ראה ג"כ רק מקצת, כמ"ש וירא משם קצה העם, ויראה שבמקום שהי' בראשונה לא הי' יכול לראות בכל אופן רק קצה העם, ושאר המקצת כלל וכלל לא, ועתה הוליכו למקום אחר טוב מן הראשון, שבו הי' יכול לראות כל העם, אך לא בפעם אחת רק בב' וג' פעמים, כשיהי' בד"מ במזרח המקום הי' רואה חצי המחנה המזרחית, ובמערב המקום הי' רואה חצי המחנה המערבית, וז"ש שוב אקחך אל מקום אחר שתוכל לראות הגוי כלו, אבל סוף כל סוף לא בפעם אחד שכל פונות שאתה פונה לא יהי' לך רק ראיית מקצת ולא ראיית כלו, ומלת אפס לשון סוף כמו אפסי ארץ, ור"ל סוף הדבר יוצא לענין סותר את המקויים תחלה (ענדליך אבער), (רש"פ:

יט

לא איש אל ויכזב וכן אדם ויתנחם. הזכיר שני תוארים אדם איש, והגביל לכ"א פחיתות מיוחד, לזה הכזב ולזה הנחמה, כי יש הבדל בין שני תוארים אלה, כדאיתא במכדרשב"י (פ' תזריע) תנא בכמה דרגין אתקרי בר נש אדם, גבר, אנש, איש, גדול שבכולם אדם דכתיב ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. ואין כוונת מאמר זה שתואר אדם תמיד יורה על הצדיק, ותואר איש על רע מעללים, כי הרבה מקראות יורו ההפך, ככתוב זה חלק אדם רשע, במות אדם רשע, פדני מעשק אדם, והפוכו ויעקב איש תם, נח איש צדיק, משה איש אלהים; ונ"ל בהבדל שני תוארים אלה, כי עינינו הרואות שפרטי בני אדם נבדלים זה מזה במדותיהם מצד טבעם, וזה אמנם בא להם מצד התחלפות מזגי טבעם היסודית, כי הארבע יסודות ארמ"ע מולידים פחיתיות באדם (וכמ"ש בעלי הרמז אויבי איש אנשי ביתו, והם יסודותיו והרכבת גופו), ומסבתם האדם קרוב לבא לידי עברה, אם התמזגו בו שלא בדרך השווי ואין ערך ראוי ביניהם; והתמזגות יסודות האלה תתחזק ותחלש לדעת רז"ל כפי חוזק וחולשת המזל שנולד בו, יש שלפי מזלו יתמזגו בו היסודות הטבעיות להיות נטיית מזגו לטוב ויש להפוכו, כמאמרם האי דמאן דבמאדים יהא שופך דמים, האי מאן דבצדק יהא גבר צדקן, וכפי התחלפות מזגי טבעי בני אדם ומדותיהם כן יתחלפו תוארי שמותיהם, מי שנטיית מזגו נוטה לרעה יתואר לדעתי בשם אדם, ומי שנטיית מזגו נוטה לטוב יתואר בשם איש, לפי שהאדם אשר נטיית מזגו נוטה לרע יותר, היא באה לו מצד הרכבת יסוד גשמיותו אשר בעפר ואדמה יסודם, לכן יתואר בשם אדם, כי מן האדם לוקח והורכב מן היסוד העפרי יותר מחלק רוחניותו; ואם מזג טבעו נוטה לטוב יותר, זה יורה שהרכבתו הרוחנית מתגברת בו יותר מיסודי גשמיותו, לכן יתואר ע"ש הרכבתו זאת המתגברת בו ביתר עז בשם איש, והוא חלק רוחניותו אשר לה ישיות וקיום נצחי; לכן צבאי מרום יתוארו איש, כמו איש אל עבר פניו ילכו, איש לבוש הבדים, והאיש גבריאל, ועל הבורא ית' אמר ה' איש מלחמה, וז"ש רז"ל במכילתא הנזכרת שהמתואר בשם אדם הוא במעלה יותר גבוה מהמתואר בשם איש, שהמתואר בשם אדם יש לו מצד בריאותו בחינת יתרון על המתואר בשם איש, שלפי שיתרון האדם על כל הברואים אינו אלא במה שהבחירה בידו לבחור בטוב ובהפוכו, אשר מצד בחירתו זאת יוכל להשתלם ולהתעלות במעלה רמה, ולזה יותר שיש לו מתנגד מצד טבעו המטהו לרע יותר מעשיו חשובים אם יתגבר נגד טבעו; אמנם האיש אשר מצד טבעו יותר נוטה לטוב אין מעשה עבודתו חשובה כ"כ; ולסבה זו הם נבדלים ג"כ בשכרם וענשם, כי המתואר בשם אדם בלתי ספק ששכרו מרובה אם יצדיק מעשיו, מצד התקוממותו נגד טבעו הרע והתגברותו עליו, משא"כ בהמתואר בשם איש שמצד טבעו אין לו התנגדיות, וכן להפך המתואר בשם אדם אם ירשיע אין ענשו גדול כ"כ כאיש הרשע, כי לפום צערא אגרא, והכל לפי רוב המעשה; ומה נכונים בזה דברי מיסדי תפלותינו בתפלת ר"ה באמרם. אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך: אמרו בשבח האיש אם לא ישכח את ה', ושבח האדם אם יתאמץ בך, כי להיות שהמתואר בשם איש אשר לפי המבואר נטיית טבעו יותר לטוב הנה הוא מעותד להוציא נטיותיו מן הכח אל הפועל ולבחור בטוב, אם עד"מ מצד טבעו יש לו מדת רחמנות שלא יוכל לראות חברו משוקע בצער וירחמהו ויחזקהו בעניו, הנה בזה אינו נקרא עובד ה' מצד הבחירה כ"א עובד ה' מצד טבעו, וכן המתואר באדם אשר לפי המבואר נטוי יותר לתאוות מגונות אפשר שיתגבר להחליש כח תאוותיו מצד פניות חיצוניות, יתרחק עד"מ מן הגזל מחמת יראת שופטי המדינה, יכניע תאות המשגל מצד גנות הבריות עליו וכדומה מכוונות נפסדות שאין בהם בחינת חלק עבודת ה', לכן נתנו השבח להמתואר בשם איש אם לא ישכח את ה', ר"ל שבוחר בטוב מצד צווי הבורא ית' עליו לא מצד טבעו, ושבח המתואר בשם אדם הוא אם יתאמץ ויתגבר על כחותיו המתאוויות שבו לא מצד פניות חיצוניות כ"א מצד שרוצה להתדבק בו ית' ובמדותיו, משא"כ באיש שאין לו צורך התגברות זו. ועז"א שלמה. עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו. ירצה כמו שאין חשיבות לגבור בכבשו עיר פרוצה וכדומה, שהיא קל הכבישה שאין ליושבי' מגן וצנה לקום בעזרתם, ככה אין חשיבות למי שמתואר בשם איש, לפי שאין מעצר ומונע בו מצד טבעו, ואין מזג טבעו מנגדו מלילך מישרים; ולהפך אמר המשורר. לפעלות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ. ירצה מה שהוא צורך לאדם (והוא שממזג טבעו נוטה אל החמריות הרע וכמו שהי' דוד בטבעו, מעדות הכתוב אדמוני עם יפה עינים) לעשות ולשמור מצות ה' שהם מוצא פיו ית', אני על משמרתי עמדתי תמיד להתנהג כדרך שיתנהג הפריץ, שעומד בזרוע נגד מתקוממיו, כמו ובני פריצי עמך, ופריץ חיות בל יעלנה, המתפרצים על אדוניהם, שכולם יורו על העושה בזרוע רמה נגד המוחה בידו, ככה עשיתי אנכי בהתנהגי נגד כחות המתאוות הרוצים מטבעם להתגבר בקרבי בכל מה שנוגע בדבר שפתיך; ומזה אמר החכם. מפרי פי איש ישבע טוב וגמול ידי אדם ישיב לו. אמר השכר הוא להמתואר בשם איש, שיאכל כפי פרי מעלליו, והמתואר בשם אדם שכרו כגמול ידיו, כי האיש והאדם דומים לענין שכרם לשנים שנשכרו, זה לנטוע אילן שצריך יגיעה לנטעו ולשמרו בעת גדולו מכל דבר המפסידו, וזה לא קבל עליו כ"א שמירת פירות אילן אחר שכבר גדל כל צרכו, אשר אין מן הספק ששכר פעולתם איננו שוה, האחרון לא יקבל כ"א שכר שמירת פירות בעלמא, והראשון יקבל כגמול מעשי ידיו ולפי עמלו ביגיעת כפים בנטיעתו, ככה האיש אשר בטבעו נטוע שרש המסייעו לכל דבר טוב, ואינו צריך כ"א לשמור נטע טבעו לבל יתקלקל להטות אחרי בצע תאוות הזמניות, ולזה לא יאכל כ"א הפרי ממעשיו ומדותיו, אמנם המתואר בשם אדם, צריך תחלה לעקר ולשרש שרשי טבעו הרעים אשר פורים רוש ולענה, ולנטוע תחתיהם שרשים אחריהם להצמיח בם עץ החיים אשר ישא פרי השלמות ואשר יאכל אותם בזה וחי בהם לעולם, לכן שכרם עפ"י פעולתם, האיש לא יקבל כ"א שכר הפירות לפי ששמר נטע טבעו שלא יתקלקלו עליו פירותיו, והאדם יקבל שכר עמלו ביגיע כפיו לעקור שרשיו הרעים ולנטוע תחתיהם שרשים טובים ומועילים, וע"ז אה"כ מפרי פי איש ישבע טוב, ירצה האיש ישבע טובו מצד הפרי, וגמול ידי אדם ישיב לו, רצונו האדם יקבל גמול ידיו שעשה בפועל כפיו; דומה לזה אמר איוב. כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו. אמר באדם שישולם לפי הפועל, שהוצרך להשתדלות רב לעשות דרך חדש בנפשו אשר בה מסלה לעבודת אלהי', אמנם באיש אמר שיקבל שכרו לפי ארחו, כי דרכו מוכן לפניו מטבעו המטהו יותר אל המעלותיות (ובזה יתיישב סתירת מאמרי רבותינו, שהעיר עלי' מהר"י אדרב"י, דבתלמוד אמרו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ובמדרש אמרו ע"פ אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון, אר"ש ב"ל מלה"ד למי ששתת אמו מים המרים ונמצאת טהורה אמר לפני ב"א אשרי אימא ששתת מים המרים ונמצאת טהורה, אמר ליה אדם אחר אשרי אימא שלא נצרכה לשתותם כל עיקר. הרי שצדיק גמור יותר מעולה מבע"ת. ולדברינו ניחא דנגד צדיק גמור שהי' מתולדתו במדרגת איש, הבע"ת יותר מעולה ממנו. אמנם אם הצדיק הגמור הי' מתולדתו במדרגת אדם, אין ספק שהוא יותר מעולה מבעלי תשובה ושפיר נאמר עליו אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון), וכאן אמר כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, כי המתואר בשם איש כיון שמטבעו נוטה יותר אל המעלותיות, אם הוא יבטיח לחברו להיטיב עמו אין מן הספק שישתדל בכל עוז לשמור מוצא שפתיו ולשמור מבטחו, כי גם טבעו תכריחהו על כך ואין בו חשש פן יתנחם על הטובה אשר דבר לעשות עם רעהו, אמנם מניעה מבחוץ תוכל להולד אשר ממנה יסובב לבלתי מלאת דבריו לטובה. אמנם המתואר בשם אדם כיון שנטיית טבעו יותר נוטה אל הפחיתיות הנה מלבד שאין מבטח עליו מצד תולדת מניעה שחוץ ממנו, כי יוכל להיות שיתילד בו מעצמו המניעה מהשלים דבורו, והיא הנחמה שתתרומם כעת עליו נטיית טבעו הפחיתית ותמנעהו מלשמור מוצא שפתיו, ואמר קרא שאין בו ית' חשש חסרון הבטחון אשר לאיש והוא הכזב ר"ל ההפסק וחסרון היכולת (כמו לא יכזבו מימיו) ועז"א כי לא איש אל ויכזב, וכן אין בו ית' חשש חסרון בטחון אשר ישנו באדם והיא הנחמה, ועז"א ובן אדם ויתנחם. ובמטות ע"פ תתחטאו (ל"א כ') ובר"פ וזאת הברכה ידובר עוד מזה הענין:

כא

לא הביט. ענין ההבטה היא לרש"פ הראיה הברורה, וענין הראיה יורה על הראיה הפשוטה, והראיה הברורה אשר עליה יורה לשון הבטה היא, אם ע"צ הכוונה, שמתכוון לראות ראיה ברורה, ואפשר שלא תתקיים מחשבתו (שויען), ואם ע"צ התולדה שרואה ראיה בפועל (וואהרנעהמען); מן ההבטה ע"צ הכוונה לראות, אמר הבט נא השמימה, והביטו אחרי משה, והביט אל נחש הנחושת, דהיינו הכוונה לראות היטב, ואחז"ל שענינו ההסתכלות והכוונה היתירה לאביהם שבשמים, דמשום כך אמר לשון הבטה, שכוונת הראיה מעוררת לכוונה אל אביהם שבשמים, וכן במקומות שנסמך ראה להביט, כגון ויבט הפלשתי וירא את דוד (ש"א ד'), ויבט ארנון וירא (ד"ה א'), הכוונה שנתכוון לראות היטב ועלתה לו שראה, אם אביט אליך ואם אראך (מלכים ב ג׳:י״ד), היינו לא זו אף זו שלא אתכוון לראותך ראיה ברורה גם לא אראך ראיה פשוטה, ושמושי הבטה על ראיה ברורה בפועל ותמונת ה' יביט (במדבר י״ב:ח׳), דהיינו שרואה תמונתו ית' ראיה ברורה בפועל, לא כשאר הנביאים שאינם רואים ראיה ברורה אע"פ שמתכוונים להם (עמש"ש מזה), ומזה היוצר עין הלא יביט דהיינו רואה ראיה ברורה, ואביטה נפלאות מתורתך שאראה היטב, וכאן לא הביט און ביעקב אין הכוונה שלא נתכוון לראות, שכלום יש נשיאות פנים בדבר, אבל ענינו שנתכוון לראות ודקדק אחריו אבל לא מצא כלום:

כב

כתעפות ראם לו. להמפרשים דמוהו ית' לראם שהוא התקיף והאמיץ בחיות, והיא לסבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, ואין צריך לזה, דזה אינו מוסב על הש"י אבל על מצרים, ורצה לומר הוציאם משעבוד עם מצרים אף שהיה לו למצרים תוקף וחוזק כתועפות ראם, ומצינו על מצרים לשון יחיד ולשון זכר, ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל, וירא ישראל מצרים מת וכהנה במקומות הרבה, וכ"פ הרי"א ויתכן שהוא מוסב על ישראל, כאמרם כאן ברבה כשזכו ישראל הוא מעלן ומרוממם:

כג

נחש וגו' קסם. תרין דרגין אינון, קסם תליה בעובדא, נחש לא תליה בעובדא אלא באסתכלותא ובמלה דפומא (מכדרשב"י בחקותי קי"ב ב'):

כד

הן העם. תיב"ע יחידיאה הוא עמא הדין, פי' מלת הן אחד, דומה ללשון יוני שקורין לאחד הן, כבסנהדרין ע"ו ב':

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.