תועפות ראם/רכא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

תועפות ראם TriangleArrow-Left.png רכא

(א) כ' רבינו ירוחם (נתיב א' ח"ד) פרש"י שאם היה חולק עם אחד לא יאמר לו נראין דברי פלוני עכ"ל. מלשון זה נראה דדוקא בפניו אסור להכריעו ובזה א"ש מ"ש בירושלמי פ"ב דסוטה ה"ה תני ר"א ב"ר שמעון אומר רואה אני את דברי אלעזר בן שמוע מדברי אבא ועיין הגרש"ש סוטה י"ז א' תוס' ד"ה לא בע"ב שנתקשה בזה וברש"י שלפנינו ליתא תיבת לו ועיין רש"י שברי"ף שהוסיפו בו דברים דברי פ' אותו החולק נגד אביו והוא גורע פי' הב"י סי' ר"מ בכוונת רש"י בתי' השני דגם כוונת רש"י כהרמ"ה עיי"ש.

(ב) לפנינו ואורו ליה.

(ג) התיבות המוסגרות ליתא בכ"י ונשאר מקום פנוי והסופר דלג ע"ז, המעתיק. ומש"כ היראים זכרונו לחיי העוה"ב כ"ה ברי"ף ורמב"ם וה"ג סי' נ"ו ובסמ"ק סי' נ' ובראב"ן אבל לפנינו בגמרא והרא"ש זכרונו לברכה לחיי העוה"ב וכ' השם חדש לפלא על הטו"ז יו"ד סי' ר"מ סקי"ג שתפס אותן החותמין זלה"ה שמחסרין למ"ד ולא ראה גי' הני רברוותא ואני אומר כי הט"ז דקדק במש"כ ואותן החותמין ז"ל ה"ה מחסרים למ"ד עכ"ל דמאחר שכותבים בשתי תיבות ז"ל ה"ה ע"כ אין הר"ת של ז"ל זכרונו לחיי דא"כ נסמך הל' להב' ההי"ן דלחיי הוא סמוך להעולם הבא וע"כ דכוונתם זכרונו לברכה עש"ה זכר צדיק לברכה ויפה כ' הט"ז שמחסרין למ"ד לחיי.

(ד) למורא וכיבוד בנדפס הגי' לכיבוד ומורא ונוסחת הכת"י נכון בזה דרבינו הקדים לעיל מורא לכיבוד כמש"כ ותירא ותכבד אביך ואמך כו' מורא כו' כיבוד כו' והטעם בזה אע"ג דכיבוד קדים בקרא בפ' יתרו ומורא בפ' קדושים כ' השם חדש משום דמצות מורא עדיפא דאיתא בין באיש בין באשה עיין קדושין ל' ב' ובהרא"ם פ' קדושים. ולי נראה דה"ט משום דכיבוד הוא בקום ועשה כגון מאכיל ומשקה כו' ומורא הוא בלא תעשה דהיינו לא ישב במקומו ולא ידבר כו' ומקרא מלא הוא (תהלים ל"ד ט"ו) סור מרע ועשה טוב ולכן גם היראים הקדים מורא לכיבוד ומה מאד יבואר בזה לשון הנדפס אלא כל הזהיר והזריז הר"ז משובח [ובכת"י חסר תיבת והזריז] דבמש"כ הזהיר הוא למורא שהוא בל"ת והזריז הוא בקום ועשה דהיינו כיבוד, והא דלא תני במשנה ריש פאה גבי א"ד שאין להם שיעור כיבוד או"א ומורא עיי"ש בהר"ש.

(ה) ולא עשה תשובה פטור ממוראו וכבודו כו', כמש"כ הרמ"א ביו"ד (סי' ר"מ סעי' י"ח) וזהו דעת היראים והסמ"ג עשין קי"ב דלא כהמחבר שם שפסק כהרמב"ם (פ"ו מהל' ממרים הי"א). ובנימוקי מהרא"י להרמב"ם שם כ' לתרץ דעת הרמב"ם שלא יקשה מהך דא"נ ס"ב א' עפמש"כ דהא דמכבדו לאחר מותו בלי ספק הוא מדרבנן עיי"ש וכ"כ התפא"י בפי' למשנה (פ"א דקדושין) דכיבוד לאח"מ הוא דרבנן אולם מדברי רבינו היראים ברור דהוא דאורייתא דלא כ' זה בתולדה כדרכו ומש"כ שם מהרא"י בדברי הכו"פ לא ראה בדברי היע"ד ח"ב בסופו גם בספר שושנת אברהם באהל לאה פ' לך לך כ' כדברי היע"ד ולא זכרהו ועיין בשו"ת ע"א סי' קט"ז אות ג' וכבר קדמו הלח"מ ועיין אפ"י ח"ב בהצעה שבראש הספר ובקול הרמז יבמות פ"ב מ"ה תי' בדבר שעליה נעשה רשע אין לכבדו בזה ולכן הקשו בגמרא ומפני כבוד אביהן שלא יאמרו שפרה או טלית זו של רבית הוא ויהיה לו גנאי חייבין להחזיר פי' בתמיה כיון דלא עשה תשובה יתבזה ויתבזה בזה משא"כ בשאר דברים חייבין לכבד אב רשע כ"ה לדעת הרמב"ם, והנה בנדפס כתוב כאן אחר ומשני בשעשה תשובה בזה"ל פי' מן הרבית ופי' תשובת רבית מפורש בסנהדרין [בפ"ג כ"ה ב'. כצ"ל] דאפי' לנכרי אינו מלוה ברבית ואם אביו כו' עכ"ל. ובכת"י שלפנינו ליתא והשם חדש שם כ' ע"ד היראים וז"ל מפשטיות דברי רבינו נראה דלענין כבוד או"א נמי צריך שיעשה אביו תשובה כזאת אפילו לנכרי ולא סגי בחזרת הרבית ומנ"ל הא ואימא דדוקא לענין עדות בעי הכי כו' וע"ק שהרי מסוגיא דב"ק שהביא רבינו משמע דכל שהחזיר הוי תשובה וחייבין בכבוד אביהן מדקאמר איבעי לי' להדורי כו' שלא הספיק להחזיר עד שמת כו' וצ"ל בדוחק דלא קאי למה שלמעלה לענין כבוד אלא כיון דהביא כשעשה תשובה סיים רבינו ופי' תשובת הרבית והיינו אאינשי דעלמא ולענין עדות קמיירי עכ"ל. ולי נראה דרבינו קאמר דאף דלא ידעינן אם החזיר הרבית או לא מ"מ אם ראינו שעשה תשובה תולין לומר דבודאי החזיר הרבית שלקח וע"ז מפרש תשובת הרבית דאפילו לנכרי אינו מלוה ברבית ודבריו מוכרחין בפי' הגמרא דמאחר דלא הספיק להחזיר עד שמת א"כ איפה ובמה ניכר תשובתו ומה רגלים לדבר שעשה תשובה בחייו אע"כ דראינו תשובתו מהא דאפי' לנכרי לא הלוה ברבית וא"כ בודאי הי' מחזיר ג"כ מה שלקח והא דלא החזיר משום דלא הספיק עד שמת ולעולם אם החזיר הרבית גם רבינו מודה דתיכף חייבים במוראו וכבודו כנ"ל ברור. ובמש"כ בדעת רבינו דכיבוד או"א במיתתן הוא דאורייתא נ"ל ראי' ממס' שמחות ספ"ט שאמרו שם גדול המכבד או"א במיתתן מאילו כבדן בחייהם שהמכבדן בחייהם אינו מכבדן אלא מיראה והמכבדן במיתתן אינו מכבדן אלא מפני כבוד המקום ואי ס"ד דבמיתתן הוי דרבנן האיך גדול מאילו כבדו בחייהם שמקיים מ"ע דאורייתא ולפנינו במס' שמחות הגירסא המכבד או"א במותן כאילו כבדן בחייהן אבל התניא רבתי סוף הספר כ' גדול המכבד כו' מאלו כבדן כו' ויש לדחות דהא כ' הנו"ב (מ"ת ח' אהע"ז סי' מ"ה) כבוד בחיים עדיף מלאחר מיתה עיי"ש וע"כ צ"ל דכוונת המס' שמחות לעניין יפוי המצוה וטהרתה לשמה ותל"מ והא כדאיתא והא כדאיתא. מיהו ראיית התפארת ישראל בפיה"מ לקדושין פ"א ממ"ש בקדושין ל"א ב' אי ידעי לא נפקי עיין ח"א מהרש"א שם שכ' לקראת המת כי הכא אפשר שאין מיקרי כבוד למת א"כ נסתר ראייתו. גם לפמש"כ הגרש"ש לפרש אי ידעי דתיזיל אבתרי ותמות בדרך לא נפקי מבבל עיי"ש א"כ אין ראיה כלל אך מש"ש הגרש"ש לתרץ בפירושו דברי הראב"ד לא נהירא דהא אי ידעי פי' אם הייתי יודע שתמות לא נפקי קאמר אבל בלא"ה משמע דשפיר עבד ולא הי' מתחרט, וכדברי הח"א מהרש"א צ"ל לפמש"כ הרמב"ן בסה"מ שורש ב' לפ"ד בה"ג שאין המצוה לכבד אחיו הגדול אלא בחיי האבות עיי"ש שהוא משום כבוד אביו ואמו ואע"ג דגם לאחר מיתת אביו ואמו חייב בכבודם ד"ת כנ"ל עכ"ז בכבוד אחיו הגדול פטור ועכצ"ל שאין מיקרי כבוד למת מה שמכבד בנם בשעה שאין רואים כל זה. ושמעתי מהרב הגאון הגדול מוהר"ר ירוחם יהודה ליב זצ"ל מד"א דמחנינו שהעיר ממגילה ט"ז ב' שאמרו שם תעלא מאי בצירותי' מאחווה ש"מ דלאחר מיתת אביהם אין כאן משום כיבוד לאחיו הגדול כהרמב"ן דאלת"ה שפיר בציר יוסף מאחיו הגדולים ממנו לדעת הראשונים בין שהוא אחיו מאביו בין שהוא אחיו מאמו דלא כיע"ד (ח"ב דרוש ה').

(ו) ליתא בכת"י וכן המוסגר שבסמוך.

(ז) ובאלו מציאות שם (ל"ב א') ליתא שאמרו לו או"א חלל את השבת אלא א"ל אביו היטמא או שא"ל אל תחזיר וכ"כ ביראים הנדפס מיבמות בפ"ק והוא שם ו' א'.

(ח) יש לתמוה למה לי קרא לזה תיפוק לי' מעמך כו' רשע אלא בשעשה מעשה לעבור על כו' בתורה אלא למסית בלבד שדיבר לאחד לעבוד כצ"ל וכדברי רבינו כ"כ הסמ"ג (עשין קי"ג) והובא בהגה"מ (פ"ו מהל' ממרים הי"ב) וחדוש שלא זכרו שם רבינו הרא"ם ע"ז ואפשר משום דבנדפס ליתא לא היה ג"כ בגירסתם ובמקנה קדושין ל"ב א' ד"ה שם מניח אני כבוד אבא כו' כתב דעכצ"ל שהאב שוגג או אומר מותר עיי"ש שלא זכר דברי הראשונים ועיין קדושין ל"ב א' תוד"ה רב שכ' והיינו אל תחזיר שאומר לו עסוק בכבודי דאל תחזיר בחנם לא אצטריך קרא ופי' שם הפנ"י משום דא"כ שאביו מתכוין להכעיס ולצער לבעל האבידה תו לא מיקרי עושה מעשה עמך ומותר אף לבזותו עיי"ש וכ"כ המל"מ בפי"א מהל' גזילה ואבידה הי"ט וא"כ הוא סותר לדברי היראים ודעמי' דלדידהו שפיר י"ל אל תחזיר בחנם ואפ"ה לא מיקרי אינו עושה מעשה עמך בדיבורא. אולם כוונת התוס' בקדושין הוא דלא כהפנ"י והמל"מ אלא כדברי הרשב"א בחי' ליבמות ד"ו שאין עיקר כיבוד אלא במה שיש לו בו הנאה כו' אבל א"ל לעשות דבר שאין לו בו הנאה של כלום אין זה כיבוד שנצטווה עליה וכבוד כזה אין בו עשה של תורה שידחה אפי' לאו גרידא ומ"ש יכול א"ל אביו היטמא לא לחנם א"ל שיטמא דלהא ל"צ קרא אלא שא"ל להביא פירות מבה"ק וכי"ב וכן א"ל אל תחזיר כדי שלא יבטל מלהאכילו וכי"ב קאמר הא לא"ה אצ"ל שלא ישמע לו עכ"ל הרשב"א שם וכ"כ התוס' יבמות ו' א' ד"ה שכן ונראה לר"י וכן פיר"ח כו' וזוהי כוונת התוס' בקדושין ואינם סותרים לד' רבינו הרא"ם ולפמש"כ המקנה בקדושין שם דאף שא"ל לעשות דבר שאין לו בו הנאה של כלום הוא בכלל מורא שאם לא ישמע לו הוי כסותר את דבריו עיי"ש יש ליישב פי' הפנ"י דמש"ה דחק לפרש פי' אחר בדה"ת דקדושין ועי' בביאור ענפי יהודא לספר והזהיר בפ' קדושים מה שדקדק שם ע"ד הסמ"ג שהם כדברי היראים דכאן ועיין יד שאול יו"ד סי' ר"מ סעי' י"ג:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.