ספר המקנה/קידושין/לב/א
תוספות ד"ה ר' יהודא אומר משל בן וכו'. לכאורה קשה דהא אמרינן לקמן דאפי' למ"ד משל אב אפ"ה אית בי' חסרון כיס משום ביטול מלאכה והכי קי"ל בי"ד סי' רמ"ב דצריך לבטל ממלאכתו ולשמש אותו אפי' יעני על ידו ויצטרך להחזיר על הפתחים וקי"ל גבי אבידה דאם הי' מלאכה שלו מרובה משל אבידת חבירו א"צ להשיב אבידה כדקי"ל בפרק א"מ דבזה כתיב והתעלמת וא"כ אפי' למ"ד משל אב ג"כ יש להסתפק דאם יזדמן כיבוד אב וביטול מלאכה ואבידה איזה מהן יעשה ואם נימא דס"ל להתוס' דזה שמבטל ממלאכתו הוי כאלו יש לו לאב הנאה מגוף ביטול מלאכתו במה שהי' לו לעשות מלאכה ומשמש את אביו ולא שייך בזה סברת ר"י מ"מ קשה כיצד יעשה ונראה דהתוס' לא נסתפקו לדינא מה יעשו דאם מלאכתו מרובה מאבידת חבירו כיון דפטור מהשבת אבידה משום מלאכתו פשיטא דכיבוד אב קודם אפילו מאבידת חבירו דכיון דצריך לבטל המלאכתו לא עדיפא דחברי' מדידי' והא דאמרה התורה דהשבת אבידה עדיפא מכיבוד אב היינו באבידה מרובה משל מלאכתו באותו שעה א"כ כיון דצריך להניח מלאכתו ולטרוח בשביל השבת אביד' נדחה ג"כ כיבוד אב ולא רצו התוס' אלא להוכיח סברת ר"י דהאיך נימא דאפי' אבידות עצמו מרובה מאוד אפ"ה למ"ד משל בן צריך להניח אבידתו ולעסוק בכיבוד אב דהא הוי ק"ו מאבידת חבירו שדוחה את כיבוד אב ואבידות עצמו דוחה אבידת חבירו אינו דין שידחה את כיבוד אב. אבל בביטול מלאכה כיון שיש בזה הנאה לאב מגוף הביטול שאין עושה מלאכת עצמו אלא עושה שימוש אביו כנ"ל ליכא ק"ו מאבידת חבירו דאין בזה הנאות האב ממניעת ההשבה אלא מביטול המלאכה באותו שעה ולפ"ז קשה על מה שכתבנו לעיל בשם הריטב"א ז"ל גבי דמא בן נתינה דאפי' למ"ד משל אב מ"מ מניעת ריווח לא הוי פסידא כדקי"ל גבי חה"מ דא"כ הדרי קושי' לדוכתי' דהא וודאי א"צ להחזיר אבידה אפי' משום מניעת ריוח שהוא מרובה כענין דמא בן נתינה א"כ אם יזדמן לו ריווח ואבידות חבירו וכיבוד אב איזה מהן יעשה ואיכא למילף בק"ו דמניעת הריווח דידי' דוחה כיבוד אב אלא וודאי צ"ל כסבר' ר"י כיון דאין במניעות הריווח כיבוד אב אינו מחוייב להניחה משום כיבוד אביו וא"כ צ"ל בהא דדמא בן נתינה משום דלעשות מעשה לצער את אביו לכ"ע לא יעשה זה בשום ממון בעולם.
והא דלא כתבו התוס' בסוף דיבור זה דהא דאם זרק ארנקי אל יכלימהו משום דמה שיכלימהו הוי כמעשה בידי' זה אינו דע"כ לא הוי מעשה בידים דאל"כ אפי' למ"ד משל אב נמי אל יכלימהו אפי' בארנקי של בנו והרי בסמוך אמרינן דלמ"ד משל אב הא דלא יכלימהו היינו דוקא כשארנקי של אב אבל בשל בנו יכלימהו ע"כ דלא הוי מעשה בידים ודוק:
שם. מאי נפקא לי' מיני' לביטול מלאכה וכו'. לכאורה קשה כיון דלדעת המקשה ילפינן בג"ש דכי היכי דצריך לכבד את המקום משל עצמו ה"נ צריך לכבד את אביו משל עצמו א"כ מאי משני דברייתא מיירי לענין ביטול מלאכה שאכתי קשה כיון דאין גז"ש למחצה א"כ ה"נ נילוף בג"ש דצריך לכבד את אביו אפי' משל עצמו ונרא' דזה כוונת הירושלמי שהביאו התוס' לעיל דף ל"א בד"ה כבד וכו' מהונך כמו מחונך וכו' דאם נימא דכוונת הירושלמי דאין צריך לחזור על הפתחי' כדי לכבד את המקום הא מילתא איכא למשמע נמי מלשון מהונך דמשמע דוקא הון שיש לך אבל א"צ לחזור על הפתחי' להיות לו הון כדי לכבד את המקום אלא נראה לענ"ד לולי דבריהם ז"ל דכוונת הירושלמי דמה שאמרו במשנה דאבות תן לו משלו שאתה ושלך שלו שנאמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך והיינו שלא יחשוב האדם על ממונו שהוא שלו אלא אף שהוא בידו הכל הוא של הקדוש ברוך הוא דאף שהוא בידו הוא ברשות הקדוש ברוך הוא כמ"ש התוספות בבכורות דלא שייך קנין משיכה מרשות גבוה שבכל מקום הוא רשות של הקדוש ברוך הוא נמצא אף שנותן הקדוש ברוך הוא לאדם לא קנה אותו מן הקב"ה כיון שעדיין הוא ברשותו וזהו שאמר הכתוב ומידך נתנו לך דידו היינו רשותו כדאיתא בבבא מציעא דף יו"ד ומידך היינו מרשותך נתנו לך וזהו שאמרו חז"ל איזהו עשיר השמח בחלקו שדרך האדם כשמרויח איזה דבר הוא שמח באותו שעה שמרוויח ואח"כ סבור שכבר הוא שלו ואינו שמח בו אבל כשיחשוב שהכל הוא ברשות הקב"ה הוא שמח בכל שעה בחלקו שנתן לו הקב"ה כאלו מרוויח באותו שעה וכן הוא בגוף האדם עצמו כמו שאמרו במשנה שאתה ושלך שלו וראוי האדם שיחשוב בכל יום כאלו היום נולד וזה שאמר הכתוב בני אתה אני היום ילדתיך שאין חילוק בין יום הלידה לכל יום ויום נמצא שמה שאתה מכבד את ה' מהונך אינו מהונך אלא ממה שחננך שהקב"ה חונן ונותן בכל שעה ושעה כמו שאמר ומידך נתנו לך אם כן אין ללמוד מזה שיהי' כיבוד אב משל בן מג"ש דכבד את ה' מהונך דהתם באמת הוא משל הקב"ה משא"כ באב דממון של בן אינ' של אב ואפי' אם נתן לו האב אותו ממון כיון שבא לרשותו כבר הוא שלו כדמשמע להדי' מהא דאמר בכתובת דף נו"ן דהתקינו באושא דהכותב כל נכסיו לבנו הוא ניזון ממנו משמע דלולי התקנה לא הי' חייב לזון את אביו אפי' ממה שנתן לו אביו והטעם מפני שכבר קנה אותו והרי הוא של בן והיינו דקאמר לקמן גבי ארנקי דבראוי ליורשו חייב לכבד אביו כיון דבאמת עדיין הוא אינו שלו שפיר נילוף בג"ש והא דלא משני הכי בראוי ליורשו משום דאין זה במשמעות לשון הברייתא חסרון כים משמע שכבר הוא כיסו ודו"ק:
בתוס' ד"ה אורו ליה רבנן וכו' דאם אין לאב וכו'. וכתב הריטב"א ז"ל דה"ה הוי מצי לשנויי דהא דאמר אף כאן בחסרון כיס היינו באין לו אב.
ולענ"ד נראה לולי דבריו ז"ל לא קשה מידי דאי מיירי באין לו לאב לא שייך למילף בג"ש דהא אמרינן בירושלמי דבאין לו לאב חייב להחזיר על הפתחי' משום כיבוד אב מה שאינו חייב בכיבוד המקום ואפי' לדעת הרא"ש ז"ל דהאי לחזור על הפתחי' אינו אלא בביטול מלאכתו שע"י כן יצטרך לחזור על הפתחי' מ"מ הא סבירא ליה להרא"ש ז"ל דמה שחייב ליתן לאב באין לו לאב ויש לו לבן הוא מדין צדקה א"כ אין זה ענין לכיבוד המקום. ולכאורה קשה לי לפמ"ש התוס' דבאין לו לאב חייב מדין כיבוד א"כ הא דאיתא בכתובת דף מ"ט ע"ב דהתקינו באושא דהכותב נכסיו לבנו הוא ואשתו ניזונין ממנו למה הוצרכו לתק' במזונות של האב עצמו תיפוק ליה דחייב מדין כיבוד וכ"ש למאי דמסיק התם דלית הלכתא כתקנת אושא בהא אפי' באב עצמו וצ"ל דעיקר התקנה היה משום דבדין כיבוד אין כופין כדאיתא בפ' כל הבשר דף ק"י דהוי מ"ע שמתן שכרה כתוב בצידה והיתה התקנה לזונה בכפי' אך לפמ"ש בסמוך דאם אין לאב כופין את הבן לזון את אביו קשה מתקנות אושא.
ונראה דא"ש לפמ"ש התוס' בבבא בתרא דף ח' בד"ה אכפי' וכו' בשם הריצב"א דהא דאין ב"ד מוזהרין על מ"ע שמתן שכרה בציד' היינו שאין נענשים אבל אם רצו לכוף הרשות בידם א"כ י"ל דהא דקאמר בירושלמי דכופין את הבן היינו שהרשות ביד ב"ד לכוף ותקנ' אושא שמחוייבין הב"ד לכוף ובזה מיושב היטב לשון הש"ס בכתובות שם דפשיט דליתא לתקנת אושא מעובדא דר' יונתן דאתי האי גברא ונשקי לכרעי וכו' אא"ב ליתא לתקנת אושא וכו' דלפמ"ש דבלאו תקנות אושא הרשות ביד ב"ד לכוף היינו דנשקי לכרעי כיון שהי' ברשותו שלא לכוף. אבל אי איתא לתקנת אושא דעיקר התקנה הי' בזה שמחוייבין הב"ד לכוף א"כ הי' ר' יונתן מחויב בדבר זה אך מדברי התו' שם בכתובות משמע דל"ל הך סברת הריצב"א. מדהוצרכו לפרש דעשוי היינו בדברים ע"ש ובחנם השיג הש"ך על הסמ"ע בריש סי' ק"ז ע"ש.
מיהו לולי דברי התוס' בכתובות הי' נראה לפרש הא דקאמר בכתובת שם בר' יונתן דאכפינהו להאי גברא וכן הא דרבא דאכפי' לרב נתן היינו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני כדאיתא לקמן דף נ' אבל שירדו הב"ד לנכסיו בלא דעתו אינו יכולין דהוי לי' עשה שמתן שכרה כתוב בצידה והיינו דהתקינו באושא בכותב לבניו שהוא ואשתו ניזונין מנכסיו היינו שניזונין מנכסיו ע"י הב"ד עצמו בלא דעתו כלל ובזה אתי שפיר לשון הש"ס שם אא"ב דליתא לתקנת אושא היינו דבעי עשוי היינו שיכפוהו עד שיאמר רוצה אני אבל אי ליתא לתקנת אושא עשוי בעי ר"ל למה הוצרך לכפותו הי' לו לירד לנכסיו בלא דעתו וקצת משמע כסברת הרא"ש ז"ל דהא דחייב לזון את אביו כשאין לו לאב אינו אלא מדין צדקה מדהקשה הש"ס בסמוך ואי אמרת משל בן נמצא זה פורע חובו כו' משמע דלמ"ד משל אב ניחא ואמאי הא כיון שנותן לו מעשר עני ע"כ מיירי שאין לו לאב וא"כ לכ"ע הוי כפורע חובו וצ"ל דאף לדעת התוס' דס"ל דהוא מדין כיבוד לאו חוב גמור הוא דאם האב יכול להתפרנס ממעשר עני של אחרים אין החוב על הבן לזונו משלו ולכך יכול ליתן לו גם מעשר עני משא"כ למ"ד משל בן צריך הבן לזונו כדי שלא יתפרנס משל אחרים ושפיר הוי פורע חובו וצ"ע שלא נזכר בפוסקים ודוק:
שם. מתני ליה רב יחזקאל לרמי ברי' וכו' הנשרפין בנסקלין וכו'. ויש לדקדק כיון דלשון המשנה בסנהדרין נסקלי' בנשרפין למה שינה רב יחזקאל מלשון המשנה ואי משום דהוי קשה לי' רבנן דאמרי ידונו בשריפה שהסקילה חמורה ותיפוק ליה דהוי רובא הא אין בזה תיקון אכתי ק' לר"ש ותו הא דקאמר רבי יהודה התם רבנן הוא דקאמרי לי' לר' שמעון אינו מובן כיון דכתבו התוס' בד"ה ותיפוק ליה דקושי' רבי יהודא היא דלא הוי ליה למימר לר"ש שהשריפה חמורה אלא דאין סקילה חמורה. וממילא דיש לילך אחר הרוב א"כ ה"נ הוי ליה לרבנן למימר שאין השריפה חמורה.
ונראה דיש לפרש ע"פ מ"ש התוס' בסנהדרין דהא דבאמת לא אזלינן בתר רובא אפילו לחומרא היינו משום דהוי ליה קבוע וכמחצה על מחצה דמי והא דמקשי תיפוק ליה דהוי ליה רובא היינו דאפ"ה לא הוי למנקט בכה"ג ע"ש ובאמת הך מילתא תליא באשלי רברבי וכמו שהארכנו בזה בסוף פ"ק דכתובת דזהו פלוגתת הטור ושאר פוסקים אם זה הוי קבוע דאורייתא כיון שאין האיסור ניכר במקומו כי הך דעשרה חניות ויבואר לקמן בדף ע"ג באריכות וכבר כתבנו שם דלפמ"ש התוס' בסנהדרין דלר"ש דס"ל נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור לא משכחת זורק אבן לגו אלא בכה"ג שלא היה האיסור ניכר במקומו כמבואר בחידושינו בסוף פ"ק דכתובות למצא דלר"ש ודאי הוי זה קבוע דאורייתא משא"כ לרבנן י"ל דלא הוי קבוע כדס"ל לרוב הפוסקים א"כ י"ל דהיינו טעמא דרב יחזקאל דמהפך מתני' משום דהוי קשה ליה לרבנן תיפוק ליה דהוי ליה רובא דלדידהו לא הוי קבוע ולכך היפך דס"ל לרבנן דבכה"ג לא אזלינן בתר רובא להחמיר כמ"ש התוס' כאן אבל לר"ש ש קשה מידי משום דלשיטתו הוי כמחצה על מחצה ושפיר הוצרך לומר שהשריפה חמורה ורבי יהודא ה"ק לו דאכתי לא אתי שפיר לר"ש דלא הוי ליה למינקט בכה"ג כמו שכתבו התוס' שם והיינו דאמר לו רב יחזקאל אי הכי אימא סיפא וכו' דהא לרבנן יותר קשה דהא לדידהו הוי לי' רוב גמור וע"ז שפיר השיב לו דרבנן השיבו לר"ש לפי שיטתו דס"ל דהוי קבוע אפילו הכי אית לך למימר דידונו בשריפה משום שהסקילה חמורה. ודו"ק:
בתו' ד"ה ותיפוק ליה אפי' הם שוות וכו'. צ"ל דהתוס' אזלי הכא לפי שיטתם דממיתה הקלה לחמורה לא אזלינן בתר רובא יש מקשי' דא"כ איך משכחת נשואה בת כהן בשריפה דילמא לאו אבוה הוא והוי בת ישראל ובחנק ולא ק' מידי דכבר כתבנו סוף פ"ק דכתובת להכריח מכמה קושי' חמורות דאע"ג דאמרינן דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ במילתא דאזלינן בתר רובא בכמה דוכתא משום איסור כבר מחזקינן רוב זה אפי' לענין ממון וכן הוא במיתה למיתה דמחזיקינן חזקה דרוב בעילת אחר הבעל לענין איסור ונפשות מחזיקינן חזקה זו אפי' ממיתה למיתה וק"ל:
שם. מניח אני כבוד אבא שאני ואבא וכו'. אע"ג דברייתא מפורשת הוא ביבמות דאם אמר לו שיחלל שבת או שיטמא או שלא ישיב אבידה אל ישמע לו שנא' אני ה' וצ"ל דהתם מיירי שאינו דוחה ל"ת דחמיר מעשה כדאיתא ביבמות דף ז' וקמ"ל הכא דמהאי טעמא אפי' בכל מצוה הוא כן ויש מקשי' לפי מה דאמר בכתובת דף מ' גבי אונס דאם אינו ראוי לו אינו רשאי לקיימה ופריך וניתי עשה ונדחה ל"ת ומשני דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל וא"כ ה"נ אם יאמר האב שאינו רוצה מי איתא לעשה כלל ול"ל קרא ונראה דלק"מ דדוקא התם שאין המצוה ליקח אותה משום השלמות רצונה אלא כשאר מצוה וכשהיא אינ' רוצה אינו מצוה שפיר אמרינן כיון שיכול לקיים הל"ת ולא יעבור על העשה אינו דוחה אבל גבי כיבוד דגוף המצוה הוא השלמות רצונו של האב אין סברא לומר שלא ידחה משום שיכול האב לומר לא בעינא שזהו עיקר העשה שאמר' התורה להשלים רצונו ובזה אתי שפיר לשון הש"ס שם מאי לאו דאמר ליה שחוט לי ובשל לי ולא אמר כפשטא דה"א שמותר לשחוט ולבשל משום כבוד אביו משום דאתי' עשה דכיבוד ודחי. ולפמ"ש אתי שפיר דאי לאו משום השלמת רצונו שאמר שחוט לי ובשל לי אין סברא לומר דדחי כיון דיכול לומר לא בעינא. וע' מ"ש לעיל ביישוב לשון הש"ס:
ויותר מזה נראה דע"כ צ"ל הכי דהא דאמר האב היטמא כגון שהאב שוגג או אומר מותר דאל"ה פשיטא דלא ישמע לו דהא הוי ליה רשע ואף דקיי"ל באומר לשלוחו צא וחלל שבת פטור המשלח דאין שליח לדבר עבירה כדלקמן דף מ"ב ז"א חדא דהא אמרי' שם דחייב בדיני שמים. ותו דהא טעמא דפטור אמר שם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והכא אי סלקא דעתך דהבן צריך לשמוע לו ממילא האב חייב ואם כן הוי בכלל דאינו עושה מעשה עמך כדאיתא ביבמות דף כ"ב וכן משמע מדברי התוספות בדברי המתחיל של בן ע"ש וע"כ צ"ל שהאב שוגג או אומר מותר או שאמר לו בע"ש שחוט לי ובשל ושכח הבן או נאנס ואכתי קשה למה אין הבן מודיע לו כדקאמר לעיל דאמר לו אבא כתוב בתורה כך וצ"ל דטעמא שצריך שיאמר לו כך כתוב בתורה כשרואה שאביו עובר על מה שכתוב בתורה הוא משום דאמרה התורה דהוא ואביו חייבין בכבודו אבל אי לא גלי רחמנ' ה"א כיון שאביו שוגג אין להשיב דעתו מחמת שום מצוה שבתורה כנ"ל וזהו עיקר המצוה להשלים רצונו ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |