תועפות ראם/קסח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) דברים שיש לתלות כו' כ"ה בנדפס ופי' רבינו כפרש"י בב"מ שם ומה שהקשו התוס' בב"ק ס"ו א' ד"ה מוצא ל"ל קרא להכי פשיטא דשל הפקר פטור דלמי ישיב ע"ז כ' רבינו הרא"ם אפי' הוא ספק אינו מצוה להשיב כ"כ הווי העמודים אלא שעמ"ש רבינו כגון שמצא זהב בנהר שי"ל מעולם הי' שם כ' הווי העמודים קשה דאבידה ששטפה נהר נפק"ל מדכתיב תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצוי' אצל כל אדם כו' כדלקמן עכ"ל ול"י מאי קושיא נהרא נהרא ופשטי' ופרש"י חולין נ"ז א' אין פשטי הנהר דומין זה חריף וזה עומד וה"נ רבינו לא מיירי בנהר השוטף שאבודה ממנו ואינה מצוי' אצל כל אדם כ"א בנהר קטן ואין ההיתר אלא משום שי"ל מעולם הי' שם. וכשאני לעצמי הייתי מפרש מש"א במתני' ויש לה תובעין פי' מדיש בשמלה טביעת עין עי"ז תובעין אותה להראותה להם ויכירוה בט"ע אם היא שלהם ונ"מ לאהדורי לצורבא מדרבנן בט"ע לפיכך המוצאה במקום שת"ח מצויין שם כגון בבהמ"ד חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים ואפי' בדבר שאין בו סימן ורשב"א הוא דאמר כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז אבל לרבנן דרשב"א אפי' לא שבעתן העין חייב להכריז כמש"כ התוס' בב"מ כ"ד א' ד"ה ומודה עיי"ש וגדולה ממש"כ התוס' מצאתי באו"ז פ"ב דב"מ סי' ס"ב עמ"ש בברייתא דב"מ ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שא"ח להכריז כגון כו' וז"ל האו"ז פי' מפני שאין אלו כלים חביבין כ"כ ואינו ממהר ליתן בהם סי' כ"כ עד שישתמש בהם ותשבע מהם העין אבל שאר כלים גלימא וסודר וכוסות כפות וקערות בהנהו מודה ר"ש דאע"ג דלא נשתמש בהם דלא שבעתן העין אפ"ה מהדרינן ליה לצ"מ בט"ע כו' עכ"ל הרי חזינן דגלימא והיינו שמלה חשיב לעולם דיש בהם טב"ע לצ"מ ואפילו חדשה שלא שבעתן העין ושפיר אמרו במתני' מה שמלה מיוחדת כו' ויש לה תובעין וכנ"ל ועיין בשיטה מקובצת לב"מ כ"ד א' ד"ה כגון בדי מחטין כו' מש"כ שם בשם שיטה ונראה שהוא ממש כדברי האו"ז הנ"ל ומש"כ השיטה בלשון הרמב"ם ואם ישנים נוטל ומכריז לפנינו ברמב"ם פי"ד מהל' גזילה ואבידה הי"ב ואם היו כלים שטבעתן העין חייב להכריז וכ"ה לשון המחבר בסי' רס"ב סכ"א וא"כ יש לפרש ואם היו כלים שטבעתן העין אפילו הם חדשים כמש"כ השיטה והאו"ז ולדברי האו"ז יש לומר דהך דרבב"ח דאמר בב"מ י"ט א' אי טביעות עינא אית לי בגויה אתיא אליבא דכ"ע ואף רשב"א מודה בה ודלא כמש"כ התוס' בב"מ כ"ד א' ד"ה ומודה שכתב שם וכ"מ ברבב"ח כו' דמשמעות דה"ת דהיינו לרבנן דוקא משא"כ לרשב"א ובזה יתיישב בטוב קושיית חי' אנשי שם למהר"ם עמש"כ הנ"י דהלכה כרשב"א וכפסק הרי"ף והרמב"ם וז"ל וק"ל קצת הא דפי' התוס' כו' והיינו כרבנן עכ"ל ועיין בלח"מ להרמב"ם הנ"ל אבל לפמש"כ האו"ז הוי ככ"ע. ודו"ק בד"ה של התוס' כ"ד א' שכתב ומודה ר"ש בכלים ששבעתן העין כו' נראה דלא גרסי תיבת חדשים אבל לפנינו הגי' מודה ר"ש בכלים חדשים ששבעתן העין כו' וא"ש לפי' האו"ז ובזה מדוייק לשון הרא"ש פ"ב דב"מ סי' ה' שאחר שכתב לשון הברייתא ואלו הן כ"ח שלא שבעתן העין כו' כתב אח"ז בסוף הסי' ואע"ג דדייקנא דרבנן פליגי אדרשב"א נראה דהלכה כרשב"א כו' ועיי"ש בפ"ח שהגיה דברי הרא"ש אלו קודם סיום הברייתא ואני אומר דאין להגיה דבדיוק כתב הרא"ש כן דהא יש לומר דאין הלכה כרשב"א אלא כרבנן מהא דרבב"ח וכקושיית החי' אנשי שם אך לפמ"ש בסיום הברייתא ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שא"ח להכריז כגון בדי מחטין כו' וע"פ פי' האו"ז מפני שאין אלו כלים חביבין כ"כ כו' א"ש הך דרבב"ח אף אליבא דרשב"א ושפיר סיים הרא"ש דהלכה כרשב"א.
(ב) בכ"י "לא מוצא" בטעות. המעתיק.
(ג) בכותל כצ"ל.
(ד) בכ"י דשייך בטעות וצ"ל דשתיך. המעתיק.
(ה) ויש כו' עד ואם מוצא חסר בנדפס ועיין ב"מ כ"ו א' תוד"ה דשתיך ועיין במרדכי פ"ב דב"נו ובריקאנטי סי' תקמ"ו הגי' והורה הרא"ם שאין האחרון חייב כו' והודה לו ר"ת, ונראה מכאן דמ"ש בב"מ ק"ב א' כל היכא דאיהו מצי זכי ליה חצירו זכיא ליה וכל היכא כו' הוא אפילו אי אמרינן דחצירו מידו איתרבי וכמש"ר כאן ולהאי ענינא אמור רבנן דדומיא דידו בעינן ודלא כמהרצה"ח בהגהותיו שם שהניח בצ"ע ולק"מ וכ"נ מחי' הריטב"א לב"מ כ"ה ב'.
(ו) בדבר דמסיק אינש אדעתיה כו' עיין ב"מ כ"ו א' תוד"ה דשתיך כו' וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל כו' וכ"כ הרא"ש שם בתי' קמא והמרדכי כתב דכיון שאין דבר ההוה כמו שאר מציאות שפעמים הווים לבא לא זכה בו כו' וכתב בשו"ת עבודת הגרשוני סי' צ"ד שיש נ"מ לדינא בין תי' התוס' והרא"ש ותרוצו של המרדכי כגון גל העומד לפנותו שלפי תירוצן של התוס' קנתה לו חצרו ולפי תירוצו של המרדכי וסייעתו לא קנתה לו חצירו אע"פ שהגל עומד לפנותו כיון שאין שכיח והווה למצוא מטמונות בגל לא עלה על לבו לקנות מטמונות עכ"ל ודברי רבינו היראים הוא כמש"כ המרדכי.
(ז) קונה דרבנן כצ"ל וכ"ה בנדפס ולפ"ד רבינו צ"ל דרבה שאמר בב"ק ס"ו א' אי דאורייתא מידי דהוה אמוצא אבידה כו' היינו משום דס"ל סימנים דאורייתא.
(ח) לשומרו כו' דתניא והשבותו כו' כן הוא בנדפס.
(ט) בנדפס וגילו.
(י) חסר כאן מלשון המשנה.
(יא) הוספת המעתיק הוא המוסגר. ותיבת לצורכו ליתא במשנה ובנדפס.
(יב) אכלי כסף לחודא קאי אבל כלי נחשת אף בחמין שרי רק ע"י האור אסור.
(יג) כ"ה ב' ועיי"ש תוד"ה ואמר.
(יד) לאבדו שאם כו' וישיב להם דשלו לא הוי דשמא אין זו כו' כצ"ל.
(טו) ומצא קודם שנודע לבעלים שאבודה אפילו דבר שאין בה סימן שברור לנו שאם היה ידוע לבעלים כו' כצ"ל.
(טז) לא הוי יאוש כצ"ל ודע דבהגהת מהרצה"ח הניח בצע"ג בהא דפסקינן כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא אמרינן מדהשתא מייאש מעיקרא ניחא ליה ואמאי לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ומדהשתא ניחא ליה הוכיח סופו דגם מעיקרא היה מייאש וכדקיי"ל ביו"ד סי' ד' דאם חישב לע"ז בזריקה השחיטה פסולה מפני כך משום דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו כחולין ל"ט ב' והלא דברים ק"ו מה התם דדבר עבירה הוא והיה לנו לאוקמיה על חזקת כשרות ואפ"ה אמרינן בשחיטה אחת הוכיח סופו על תחילתו הכא לא כש"כ ואני אומר דלק"מ דהתם ספק לנו במחשבתו אם חשב בשעת שחיטה לע"ז או לא ואם היינו יודעים בבירור שחשב בשעת שחיטה לע"ז בודאי שחיטתו פסולה וכן בהיפך אם היה ברור לנו ששחט בלא שום מחשבת פסול בודאי שחיטתו כשירה ובכה"ג שפיר אמרינן לברורי מחשבתו בשעת שחיטה מסופו שזרק לעבודת כוכבים והוכיח סופו על תחילתו שכן היה מחשבתו בשעת שחיטה ג"כ משא"כ הכא בייאוש אין ספק לנו דודאי בשעה שבא ליד המוצאה לא נתייאשו בעליו דהא לא ידע דנפיל מיניה ואחר שהגיע ליד המוצאה שידעו הבעלים מנפילת הדבר בודאי נתייאשו אלא דפליגי אביי ורבא האיך ניזיל בדינא אם בתר השתא או בתר מעיקרא שפיר פסקינן כאביי דלא אזלינן בתר השתא אלא בתר מעיקרא שברור לנו שלא נתייאשו הבעלים מקודם ולא הוי של מוצאו. וברור הוא לחלק בין הנושאים ותמיהני עליו שלא הרגיש בזה. וראיתי פה להעיר עמ"ש בב"ק קט"ז ב' שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל והבעלים אינם יכולים להציל הציל לעצמו וכתב הנתיבות לחו"מ ריש סי' קפ"א הטעם דגייס שאני דהוי כמציל מן הנהר שהיא אבודה מכל אדם וכהפקר גמור הוא וא"כ אפילו בעלי החפיצים לא היו בכאן לא הוי כייאוש שלא מדעת דקיי"ל כאביי דלא הוי ייאוש דהא אבידה ששטפה נהר מותר אף ביאוש שלא מדעת והה"נ הכא וכ"כ בשו"ת עמודי אור סי' קי"ב אות י"ז בהג"ה עמ"ש בסנהדרין צ"ד ב' ממונו של ישראל כיון שנפל ביד סנחריב מיד טיהר דהיינו מטעם גייס שכל שהגיע הממון לידם א"צ יאוש וש"ר כלל אלא הותר מיד לכל אדם יעויי"ש וא"כ נדחה מש"כ הבאר שבע סנהדרין שם להוכיח דלאו דוקא אם קנאום אלא דה"ה אם נגזלה ממנו והביאו הש"ך להלכה בחו"מ סי' רל"ו סק"ו דשאני התם דא"צ ש"ר כלל דהוי כנהר שהיא אבודה מכל אדם ובאמת הנתיבות לחו"מ סי' רל"ו כתב ע"ד הש"ך מאד חמוה דין זה דהא מבואר בסי' שס"א סעיף ה' דכשנטלן מהגזלן בע"כ דלא חשיב ש"ר והנגזל יכול להוציא גם מהשני ומה שסיים שם הנתיבות והש"ך הביא זה בשם הבאר שבע וחפשתי שם ולא מצאתי עכ"ל זה אינו דלהדיא נמצא בס' ב"ש פ' חלק סנהדרין שם אבל יש לדחות ראיית הב"ש וכנ"ל, והסמ"ג עשין ע"ד כתב הסוגיא דב"ק קט"ז ב' וז"ל היו שני שותפין ואין יכולין להציל הציל א' מהם הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הר"ז חלק מחבירו והציל לעצמו עכ"ל וממש"כ ואין יכולין להציל נראה שמפרש הך דב"ק שם כפי' הא' שבחי' הרשב"א שם בתי' רמב"ח הכא בשותפין עסקינן כו' דדוקא בשאינן יכולין להציל הא יכולין אפילו אמר לא דלא מצי פליג וכ"ה דעת המ"ע בהראב"ד פי"ב מהל' גזילה ה"י עיי"ש שהעתיק לשון הראב"ד בזה"ל היו שני שותפין והציל א' מהן הציל לאמצע כתב הראב"ד ז"ל שיכולים להציל עכ"ל ואינו מובן אהי קאי שיכולין להציל דהא ביכולין להציל לא בעי שותפין ונראה שיש להגיה בדבריו כתב הראב"ד ז"ל שאין יכולין להציל עכ"ל והיינו כמש"כ הסמ"ג אבל לפנינו הנוסחא בהשגת הראב"ד א"א אע"פ שאין יכולין להציל עכ"ל וא"כ יש לפרש דקאי עמש"ש הרמב"ם היו שני שותפין והציל א' מהם הציל לאמצע וע"ז כתב הראב"ד דאע"פ שאין יכולין להציל דשותפין שאני דשותף עושה ע"ד חבירו כל היכא דלא אמר. ובדבר הגמ"יי שם אות ט' שכתב בירושלמי ל"ג לטרפה כדגרס הכא בברייתא וכתב באו"ז וז"ל מדלא קתני בירושלמי לטורפה כדתני הכא בברייתא בתוספתא משמע דבטרפה גייס עסקינן עכ"ל וכ"כ המרדכי פ"י דב"ק סי' קע"ה בשם האו"ז ע"ד הירושלמי פ"ו דב"מ ה"ד שכתב שם שיירא שנפל עליה גייס מחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות כו' ונתחבטו בפי' דברי האו"ז בחי' אנשי שם במרדכי שם והב"ח וביש"ש פ"י דב"ק סי' מ"ב ובתשו' ח"צ סי' קל"ב יעויין בפ"ת חו"מ סי' רע"ב סק"א שהביא דבריהם אולם בפנים האו"ז ח"ג בב"מ פ"ו סי' רס"ד כתב פי' הירושלמי בזה"ל פי' שיירא שנפל עליה גייס וטרפה מה שנשתייר להם כגון שהיו שותפין מחלקין לפי ממון ולא לפי הנפשות כו' עכ"ל וא"כ ברור דלא כמש"כ בחי' אנשי שם בפי' האו"ז עיי"ש.
(יז) ראה סלע כו' כ"ה בנדפס ולי נראה דגי' הכת"י נכונה דלפמשכ"ר שנפל משנים אין צורך לומר ראה דרבא קאי אדלעיל דאר"נ ראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר עז"א רבא סלע שנפל משנים כו'.
(יח) תשיבם. [הגרא"ד]. ולי נראה דבכיון שינה רבינו כאן דלא נימא כסברת המאור שכתב ה"ה שעובר בלאו דלא תוכל להתעלם ומשום השב תשיבם ולמטה קאמר עיי"ש מש"ה כתב רבינו השב תשיבנו דכתיב בפ' משפטים דאין כתוב שם לא תוכל להתעלם וכהרמב"ן במלחמות וכפרש"י וע"ל סי' ר"ט הגי' תשיבם לאחיך דכיון שכבר רמז רבינו דעתו בזה במש"כ סי' זה דיו.
(יט) משמיה דרבא כן הגיה הגרא"ד שליט"א וכ"ה בב"מ כ"ג א' ובנדפס חסר הך דר"ז משמיה דרבא ומשכ"ר מדה ומשקל ומנין שאינו שוה הוי סימן, הוא מדברי הגמרא ב"מ כ"ג ב' עיי"ש ובתוס' שם ד"ה ומדמשקל כתב דמדה עדיפא ממשקל אלא בבגד דאין דרך לשקול התם ודאי משקל עדיף כב"מ כ"ח א' וכ"כ הרמ"א בחו"מ סי' רס"ז סעיף י"ד אולם האו"ז למס' ב"מ כ"ח א'כתב דברי הגמרא שם מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו. וז"ל שם ינתן למי שכיון למדת משקלותיו אפילו בדבר שדרכו לשקול כש"כ בדבר שאין דרכו לשקול שאם כיון משקלותיו שינתן לו עכ"ל ואפשר שדעת האו"ז כהרא"ה שכתב הנ"י דאפילו בנסכא משקל עדיף ממדה שכיון שאין עושין מהם כלים גדולים כל אדם יכול לשער מדתן ועיי"ש בנ"י דמשמע מדבריו דלהרא"ה אפילו בכלי מתכות יותר הוא סימן מובהק מדת משקלותיו ממדת ארכו ורחבו ומש"ה דחק שם במ"ש מדמשקל הוי סימן מדה כו' עיי"ש והש"מ ב"מ כ"ג ב' פי' מדה כגון סאה פירות וכי"ב דאי מדת ארכו ורחבו משקל עדיף מיניה וכן יש לומר להאו"ז לתרץ קושיית התוס'. והערני בני יניק וחכים מאיר שי"ף נ"י להסתפק אם אחד נותן מדת ארכו בדיוק ואחד נותן מדת גמיו אי הוה כמו סימנים וסימנים ויניח או ינתן למדת גמיו. וצ"ע.
(כ) השב תשיבם מ"מ. כתב רבינו בחיי תצא כ"ב א' וז"ל ומכפל ההשבה דרשו רז"ל אפי' מאה פעמים עכ"ל ובגמ' דב"מ ל"א א' אמרו השב אפי' ק' פעמים משמע דהיינו מהמקור לחוד ידעינן דאפי' מאה פעמים ולשון התוס' דכתובות ס"ז ב' ד"ה וחכ"א השב תשיב אפי' מאה פעמים ועיי"ש בהגרש"ש והרמב"ם בפי"א מהל' ט"צ ה"א כ' שלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפי' מאה פעמים וכתב בס' באר היטיב לס' ויקרא פ' י"ד פ"ו וז"ל דשלח משמע אפי' מאה פעמים (ב"מ ל"א א') עכ"ל ותמיהני מה ענין הך ושלח את הצפור החיה למ"ש בב"מ שם שלח אפי' מאה פעמים משמע דשלח דב"מ מידרש מדכתיב שלח דהוא מקור וכהרמב"ם בפיה"מ שם. וע"ד ידי"נ הרה"ג ר' יצחק ניסנבוים שליט"א דושלח שהוא מבנין פועל בא לחזקה פעולה שהיא על כמה פעמים ומטעם זה דרשו יבמות קי"ג ב' ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת אולם אין דברי הבאה"ט נראין כדבריו דעכ"פ הראיה מב"מ ל"א א' הוא תמוה.
(כא) ואם אין מלאכתו כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס ורבינו מפרש או שהיתה מלאכה שלו מרובה מש"ח כו' פרש"י ברכות י"ט ב' דהיינו שדמי ביטול מלאכתו בהשבתה יתירים מדמי חפץ של חבירו שמשיב לו עיי"ש וכן פי' התוס' בב"מ ל"א ב' ד"ה אם עיי"ש שפירשו דמיירי בפני ב"ד ולכן כשאין מלאכתו מרובה אלא שוה לאבידה יתנו ב"ד ליתן כל שכרו דנ"מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירא.
(כב) מומר. ליתא בכ"י. המעתיק.
(כג) צ"ל נאמר כו' ועיין לקמן סי' ר"ז שכתבתי להגיה לא תראה.
(כד) עיין סנהדרין ע"ג א' תוד"ה ת"ל. והכא לו יתירא. והווי העמודים כאן הקשה היכי ס"ד דקרא והשבותו ה"מ בנפשיה דא"כ למ"ל למיכתב תיבת לו ניליף בק"ו מהשבת ממונו כמש"כ מהרמ"ל בתוס' ע"ז כ"ו ב' וא"כ הדרא קושיית הגמרא סנהדרין שם לדוכתיה לא תעמוד על דם רעך למ"ל וכן הקשה בשו"ת עמודי אש סי' ד' כלל ו' מדנפשיה אולם לפמש"כ מהר"ם מר"ב שאלה ל"ט וז"ל ודבר פשוט אפילו צוות אל תצילוני שמצילו כו' א"ש כמש"כ בס' רה"ז פ' תצא דלהכי איצטריך רבויא להשבת גופו עיי"ש שכתב ואע"ג דבאבידת ממון כה"ג הוי אבידה מדעת מ"מ גופו שאני דודאי מחמת שיעמום אמר כן, ודלא כהמנחת חינוך מ' רל"ז בקומץ מנחה שם שכתב נראה לכאורה דאם א' מאבד עצמו לדעת ויכול א' להצילו אפשר דאינו מוזהר על הלאו לא תעמוד על דם רעך לא מיבעיא דעל העשה והשבותו לו לרבות אבידת גופו ודאי אינו מצווה כי העשה דהשבת אבידה אינה נוהגת בממון באבידה מדעת אלא אף על הלאו הזה אינו מוזהר כו' כנ"ל ברור עכ"ל ובאמת אינו כן.
(כה) מטפס. צ"ל מפסג.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |