תועפות ראם/קב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) אין כ"ה בנדפס וחסר שם אסורים הא'.
(ב) אלוה. ובנדפס אלוהו.
(ג) ביטל משמשיה משמשיה מותרים כצ"ל.
(ד) או שפחסה. רבינו העתיק המשנה כצורתה וכ"כ הבה"ג סי' נ"ד ותמיהני שלא הביאו דברי ר"ז שבגמרא דדוקא פחסה בפניה דאל"ה כי לא חסרה במאי ביטלה. והנה במ"ש במשנה כאן רקק בפניה כו' הר"ז אינה בטילה אמרו בגמרא דע"ז מ"ד ב' דה"ט לפי שעתא רתח עלה והדר מפייס לה עיי"ש ויש לומר דזה אינו שייך אלא בע"ז שתחת ידו משא"כ כשמבטל ע"ז של אחרים כדין נכרי דמבטל ע"ז שלו ושל חבירו אז אפי' אם מבטלה בפחסה שלא בפניה או רק בפניה כו' הוי ביטול דלא שייך שם לומר דלפי שעתא הוא דרתח עלה והדר מפייס לה כיון שיוצאה מתחת ידו וכי"ב אמרו בירושלמי פ"ד דע"ז ה"ה מכרה מתוך הקפדה ד"ה בטילה ועיי"ש במראה הפנים ד"ה הדא דתימר כו' שכ' שם דצריך לחלק בין מכרה מתוך הקפדה שסילקה אותה ממנו דבזה טפי מסתברא שביטלה ובין רקק והשתין כו' דקתני במשנה לא ביטלה מתוך הקפדה דכיון דלא סילקה לגמרי ממנו מימלך והדר פלח לה. ובזה אתי שפיר מש"ש בירושלמי ה"ד, הוה א"ל רוק עלה והוא לא מקבל עלויה אשתין עלה והוא לא מקבל עליה. דלכאורה תמוה דהא בכה"ג אינה בטילה כמבואר במשנתנו ועיין בשו"ת אהל משה סי' ל"ה מש"ש בדברי הירושלמי אולם לפי הנ"ל א"ש דכשמבטל ע"ז של אחרים די גם ברק והשתין וכי"ב שו"ר בס' הנד"מ פנים מאירות על הירושלמי שכ' כן לתרץ דברי הירושלמי בעובדא דבר קפרא.
(ה) לא בטל והלכה כחכמים כ"ה בנדפס וכ"כ התוס' בע"ז נ' ב' ד"ה (ע"א) בעינן דקיי"ל כרבנן כו' ועיין להלן אות יו"ד.
(ו) הרי אלו מותרים פרכילי ענבים כו' הרי אלו אסורים כ"ה במשנה וכצ"ל ובנדפס חסר כל המשנה.
(ז) גיליליהם כסף. צ"ל גילוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם וכתוב כו' וזהב עליהם דמשמע כו', וכל הרומיא שבגמרא הוא מזה שבפסוק האחר כתיב כסף וזהב אבל עץ ואבן לא כתיב ואילו הכא כתיב עץ ואבן אלמא כל מה דמקריבין קמיה מיתסר ומש"ר דמשמע אשר עליהם אסור הא עמהם שרי רומז למ"ש בגמרא שם א"כ לא יאמר עליהם ופירש"י שם כוליה קרא לא איצטריך כו' ועז"א רבינו דממה שכתוב אשר עליהם משמע דעמהם שרי והא אי אפשר דהא כתיב קרא אחרינא דעמהם אסור הא כיצד כו' מה עליהם כו' ואתי קרא דעליהם לגלות על עמהם דדוקא של נוי אסור שאינו של נוי מותר.
(ח) עולמית וטעמא דלא כתיב פסילי אלהיהם אלא גבי גוי ומיניה מפקינן דגוי פוסל אלוהו. ואפי' ע"ז של גוי וזכה בה ישראל קודם שביטלה הגוי מיקריא ע"ז דישראל ואינה בטילה עולמית כדאמרינן בפ' כה"צ [ע"ז מ"ב א'] אמר רבא דלמא מגבה לה והדר מבטלה והויא לה ע"ז ביד ישראל וכל ע"ז ביד ישראל אינה בטילה עולמית, כ"ה בנדפס וכצ"ל כאן ומש"כ גזירה שוה ט"ס תיבת שוה וצ"ל שמא וכן הגיה הגרא"ד שליט"א, והנה השם חדש דקדק עמשכ"ר וטעמא דל"כ פסילי כו' דה"ט לא שייך אלא שאין ישראל מבטל ע"ז של גוי אבל לגבי ע"ז של ישראל שאין לה ביטול מפיקלה בגמרא ע"ז נ"ב א' מן ושם בסתר או מקרא דאצל מזבח ואומר אני דכוונת רבינו כמ"ש בירושלמי פ"ד דע"ז ה"ד בטעמא דר"ש בן מנסיה ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה לעולם וכ' הפני משה שם טעמא דכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' ושם בסתר משמע לעולם הוא שם לו בסתר דלא מהני אם מבטלו עכ"ל והנראה לי בבאור הירושלמי דר"ל דאילו בע"ז של נכרי כתיב פסילי אלהיהם וגו' דהיינו שנוהג בו משום אלוה לאפוקי כשבטלו שאינו נוהג בו משום אלוה שרי כדאיתא בתוספתא פ"ו הביאו הגרי"פ בגליון ע"ז נ"ב א' משא"כ בשל ישראל דכתיב פסל ומסכה ולא כתיב אלוה ש"מ דלעולם אסור ולא מהני ביטול וז"ש הירושלמי מדכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו' ולא כתיב אלוה מכלל דלעולם ועיין רמב"ם פ"ח מהל' ע"ז ה"ח וז"ש רבינו דלא כתיב פסילי אלהיהם אלא גבי גוי כו' ועיין בסמוך.
(ט) ואע"ג כו' עד למדנו שצריך חסר בנדפס ועיין סמ"ג לאוין מ"ה שכתב שם וכתב רא"ם דמשמשי ע"ז ונוייה אם באו ליד ישראל ואח"כ בטלם הנכרי שמותרין שאין להחמיר בהם ע"י גזירה זאת כמו בע"ז עצמה עכ"ל והוא מבואר בדברי רבינו כאן אלא שמשכ"ש הסמ"ג בלשון רבינו אם באו ליד ישראל כו' בלשון רבינו כתוב בזכה בהן ישראל וכן במשכ"ר בנדפס הבאתי באות הקדום ע"ז של גוי וזכה בה ישראל קודם שביטלה הגוי כו' מבואר שם בסמ"ג בלשון ע"ז של גוי שבאתה ליד ישראל ואח"כ ביטלה הגוי כו' ועיין שו"ע יו"ד סי' קמ"ו ס"ב ובש"ך שם סק"א. והריטב"א בחי' לע"ז נ"ג ב' כתב דהא דאמרינן בפ' כה"צ דישראל שמצא ע"ז וזכה בה קודם ביטול שוב אין לה בטילה ההיא מדרבנן היא עיי"ש וכ"ה דעת רבינו הרא"ם וזש"ר ואע"ג דהוי גזירה לגזירה כו' וכוונתו להקשות עמש"ש מ"ב א' גזירה דילמא מנבה לה כו' והלא אפילו כי מגבה לה והדר מבטלה גם הוא גזירה משום ע"ז של ישראל עצמה וא"כ הו"ל גזירה לגזירה וע"ז תירץ רבינו הכא גזרינן כו' והך [ט"ס וצ"ל וכהך] דאמרינן בתחלת יו"ט [ביצה ג' א'] כו' ומבואר כאן דלא כמש"כ בביאור ווי העמודים עמש"כ היראים ואפילו ע"ז ש"ג וזכה בה ישראל כו' ואינה בטילה עולמית כו' וז"ל משמע דס"ל דע"ז ש"ג ביד ישראל אפילו לא עבדה ישראל אינה בטילה מדאורייתא כמו ע"ז עצמה של ישראל כו' עיי"ש לפי מה שכתוב כאן בהכת"י ואע"ג דהוי גל"ג כו' אין לומר בדעת רבינו כהווי העמודים אלא דעת רבינו כהריטב"א בשם הרמב"ן דמדאורייתא לא אמרו שאין לע"ז של ישראל בטילה אלא בשעבדה כו', והמג"א סי' תקפ"ו סק"ה הקשה על הב"ח דס"ל בע"ז שיש לה בעלים אע"פ שנתכוין הישראל לזכות בה לא קנאה והו"ל ע"ז ש"ג ומדרבנן הוא דאין לה ביטול משום גזירה אטו ע"ז של ישראל דא"כ לא א"ש הא דאמרינן בגמרא ע"ז מ"ב א' גזירה דילמא מגבה לה כו' דהא הו"ל גזירה לגזירה אע"כ אי זכה בה הישראל אין לו ביטול מן התורה עיי"ש במחה"ש שפי' כן כוונת המג"א ובאמת לק"מ לדברי היראים כאן דבכה"ג גזרינן גזירה לגזירה. ובס' ל"ס לע"ז נ"ג ב' עמש"ש בגמרא ואי הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו הקשה הנך דמעיקרא דבאו לרשות ישראל ע"י מלחמה היכי מצי לומר לגוי לבטלם ובס' משנ"ח סי' ל"ט צפנת פענח אות קכ"ג כ' לתרץ דבאמת הא דאין ביטול מועיל אם בא לרשות ישראל היינו מדרבנן דס"ל דגזרינן אטו ע"ז של ישראל הנעבדת א"כ שפיר מקשה הש"ס אהא דאמר רחמנא ואשיריהם כו' האיך אמרה תורה ואשיריהם וגו' הא מה"ת בביטול בעלמא סגי אף שכבר בא לרשות הישראל וזכה בה וחידוש בעיני שלא זכר שכ"כ הריטב"א בשם הרמב"ן בתי' קושיית הלחם סתרים עיי"ש, והגר"א בביאוריו ליו"ד סי' קמ"ו סק"ב כתב עמש"כ הרא"ם דמשום גזירה אין להחמיר במשמשי ע"ז ש"ג שזכה בהם הישראל שלא יבטלו וז"ל ונראה שהרא"ם דחקו כן לתרץ קושיית תוס' דסוכה ל"א ב' ד"ה באשירה וא"ת ע"ז ש"ג נמי מדאגבהה קנייה ונעשה של ישראל כו' והראב"ד כ' שם דמיירי שהע"ז ביד נכרי ויכול לבוא לידי היתר אם הנכרי יבטל הע"ז כמש"ש נ"ב ב' ביטל ע"ז כו' עכ"ל הגר"א ונראה לי פשוט דז"ש הב"י יו"ד שם ע"ד הר"ן בשם הראב"ד ומשמע מדבריו דאם בא לבטל המשמשין לבדם לא מהני ושלא כדברי הרר"א דה"ט דאם איתא דהראב"ד ס"ל כהרא"ם לא הו"ל להראב"ד לתרץ קושיית התוס' בסוכה באופן שהע"ז ביד נכרי ויכול לבוא לידי היתר אם הנכרי יבטל הע"ז והלא בלא"ה יכול לבא לידי ביטול שיבטל הנכרי המשמשין שביד הישראל וכהרא"ם אע"כ דלדעת הראב"ד אינו יכול לבטל המשמשין לבדם שביד הישראל ומש"ה הוצרך לאוקמיה דמיירי דוקא בכה"ג שהע"ז ביד הנכרי כו' והב"ח שם תמה על הב"י וכתב דאף הראב"ד מודה לדינו של הרא"ם דאם הנכרי ביטל המשמשין שביד הישראל דמותרין דזה דבר פשוט כו' ואני אומר דהדין עם הב"י וכנ"ל:
(י) להזהר כו' כתב השם חדש ומבואר מדברי רבינו באומרו כי צריך להזהר וכו' דהאי איסור אינו אלא מדרבנן דהגם דפסק לעיל דאם משכנה לא בטל ה"ד בע"ז אבל בנויי ע"ז ותשמישיה אין איסור אלא מדרבנן ולהכי כתב דצריך ליזהר ומעתה משכ"ר בסי' ע"ג [בנדפס. ובהכת"י סי' שס"ד] דהלוקח נויי ע"ז ומשמשיה במשכון ה"ה בכלל לא תביא תועבה כו' צ"ל בהכרח דאינו אלא אסמכתא בעלמא ואיסור מדרבנן עכ"ל ונראה שהוא מייחס לרבינו הרא"ם סברת הרמב"ן והר"ר יונה שכ' הטוי"ד סי' קל"ט דאע"ג דע"ז גופה לא בטלה במכירה ומשכון נוייה ותשמישיה בטלין במכירה ומשכון אבל לפי"ז גם איסור דרבנן ליכא וכן ממשכ"ר בסי' זה שמדבר במשמשיה מכרה או משכנה לא בטל לחכמים ש"מ דדעת רבינו דלא כהרמב"ן אלא דנויין ותשמישן כע"ז גופה ולשון שצריך ישראל להזהר כו' לאיסור דאורייתא קאמר דומיא ולא יהנה שסיים רבינו דבודאי הוא איסור דאורייתא ה"נ שלא יקח במשכון כנ"ל ברור דלא כהשם חדש.
(יא) התוס' בע"ז נ"ב ב' כתבו והנך מלבושי כומרים נוי שלהם הוא ולא של ע"ז ומותרים בלא בטול ודעת רבינו אינו כן כמבואר בהגמ"יי פ"ז מהל' ע"ז ועיין יו"ד סי' קל"ט סעי' י"א, ב' דיעות בזה.
(יב) עיין תוס' שם ד"ה ה"ג וכ"כ הריטב"א בחי' שאסרוהו מפני מראית העין ע"ש ובס' רביד הזהב פ' ראה ד"ה ואשיריהם תשרפון כתב דרוצה בקיום הבית עיי"ש.
(יג) בהוויתה. פי' דברי רבינו כד' הרמב"ם פ"ז מהל' ע"ז הי"א שכתב האשירה בין שהיתה נעבדת בין שהיתה ע"ז מונחת תחתיה וזש"ר בהוויתה ע"ז פי' באופן שיש בהאשירה איסור ע"ז ולשון הנדפס ותנן באשירה [ע"ז מ"ח ב'] שהיא כע"ז לא ישב כו' ומדברי רבינו נראה שמפרש הא דרב ששת משום הרחקת איסור הנאה דע"ז ולא משום הרחקת טומאה וכן פי' הריטב"א בחי' שם.
(יד) ולא יעמוד. בנדפס כתוב שלא ישב ויעבור בצל בית שיש בו ע"ז משמע משם דס"ל דהא דתנן באשירה לא ישב בצילה לאו דוקא ישיבה דה"ה לא יעבור בצלה וכמ"ש הר"ן שם דכי אמרינן לא ישב בצילה דוקא בדקא מכוין כו' ולפי"ז ליכא פלוגתא בין ישיבה והעברה כו' אלא דמילתא דשכיחא ליה נקט שהמתכוין להנות מן הצל יושב הוא שם כו' אבל לפמש"כ כאן ולא יעמוד אין הכרח כלל ושפיר י"ל כמש"כ הרמ"א יו"ד סי' קמ"ב סעי' ט'. דלעבור בצלה בכל ענין שרי וכמש"כ הר"ן שם מקודם. והנה רבינו מדמה בית לאשירה וכי היכי דבאשירה לא ישב בצלה ה"נ בית ודלא כהר"ן בשם הראב"ד דבית ע"ז שאני לפי שאין בית עשוי לצל שחוצה לו והילכך אחריו מותר דדעת הראב"ד כתי' הראשון שבתוס' ע"ז מ"ח ב' ד"ה לא ומדברי רבינו נראה דס"ל כתי' השני שם ותירוצי התוס' שבד' מ"ח ב' שווין לב' תירוצי התוס' דד' מ"ג ב' ד"ה א"ל אף הוא נעשה זבל, ובס' פרי יהושע למס' פסחים כ"ח א' כתב דשני תירוצי התוס' תלוי בפלוגתא דאביי ורבא פסחים כ"ה א' דאביי ס"ל דבב"ח אסור שלא כדה"נ כיון דלא כתיב אכילה בגופי' אע"ג דגמרינן בה גז"ש דקודש מנבילה ובנבילה כתיב אכילה מ"מ לא הוי כאילו כתיב אכילה בגופי' ורבא ס"ל דהוי כאילו כתיב אכילה בגופיה דבב"ח וא"כ ה"נ בע"ז דאיתקש לזבח ושם כתיב לשון אכילה ויאכלו זבחי מתים, לאביי כיון דלא כתיב אכילה בגופה דע"ז אסור אפי' שלא כדה"נ משא"כ לרבא הוי כאילו כתיב אכילה בגופיה דהיקש לא גרע מגז"ש ואינו אסור אלא כדה"נ. עכ"ד ובמחכ"ת ז"א דע"ז לא איתקש כלל לזבח אלא מפורש הוא בתורה לאיסור לא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא תביא תועבה אל ביתך ובע"ז כ"ט ב' לא אמרו אלא יין המתנסך לע"ז והוא תקרובת איתקש לזבח ומש"כ התוס' בע"ז י"ב ב' ד"ה אלא. ושמא בע"ז אפילו ללקות נמי לקי שלא כדה"נ מ"ד אכלאי הכרם דלוקין עליהם אף שלא כדה"נ משום דלא כתיב בהו אכילה ובע"ז נמי לא כתיב אכילה בדאורייתא אלא בדברי קבלה ויאכלו זבחי מתים עכ"ל ר"ל נמי בתקרובת ע"ז כפרש"י שם להדיא בוורד והדס של תקרובת ע"ז ודלא כהריטב"א בחי' שפי' דהוי נוי ע"ז או משמשין שלהם, והגליון הש"ס לע"ז י"ב ב' הניח ד' התוס' בצ"ע דהא בדאורייתא לא כתיב האיסור כלל רק בקרא דד"ק ויאכלו ז"מ ובההיא קרא הא כתיב אכילה א"כ לא נזכר שום איסור רק בלשון אכילה ואזיל לשיטתו שבספרו דו"ח בסוף הספר בליקוטים סס"ה כ' להקשות עמש"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' ע"ז שלוקה על תקרובת מקרא דל"י בידך וגו' דהא בש"ס מבואר דהוא מויאכלו ז"מ עיי"ש אבל כבר כתב השעה"מ בפ"ה מהל' אישות ה"ב בדעת הרמב"ם דהאי הקישא דויאכלו ז"מ רק גלוי מילתא בעלמא דהאי תקע"א הוי נמי בכלל דל"י בידך מאומה מן החרם ול"ת תועבה א"ב. ובשו"ת עמודי אש סי' י"ג אות א' לא העיר כלל מדברי השעה"מ ועיי"ש בטעה"מ שכ"כ בדעת התוס' דע"ז י"ב ב' שהתוס' סוברים כדעת הרמב"ם דהאי דכתיב ויאכלו ז"מ גילוי מילתא בעלמא הוא על ל"י בידך מאומה מן החרם שקאי נמי על תקע"א וא"כ בדאורייתא לא כתיב אכילה ובאמת מד' הש"ס שם דנקט ריש לקיש מ"ט דא"ק ל"י בידך מאומה מן החרם משמע נמי קצת דנקט האי קרא על תקע"א עכ"ד הטעה"מ ועיין ע"ז נ"ב א' תוס' סד"ה תנהו וצע"ק.
(טו) ומש"ה פרש"י בע"ז נ"ב א' ד"ה אבל טומאת כו' וקרא אסמכתא בעלמא והל"ס שם הקשה ע"ד רש"י בחנם. ובנדפס ליתא תולדות כו' עס"ס.
(טז) דאיסורן בטילה כו' רבינו שינה לשון הגמרא שאמרו כיון דאית. להו טהרה במקוה טומאה נמי בטילה ועיין בתוס' שם עמוד ב' ד"ה כיון. שפי' כלים לא קמיבעיא ליה בכלים של תקע"א שאין להם ביטול וכ"כ הריטב"א בשם הראב"ד בכלים של תקרובת כגון ששבר מקל לפניה עיי"ש אבל רבינו הרא"מ פי' כלים של משמשי ע"ז וכפרש"י וכמשכ"ש הריטב"א ע"ש הרמב"ן דבדין הוא דיכול לומר דהתם לא קמבע"ל דכיון דאיסורייהו בטיל טומאתם נמי בטילה אלא שדרך התלמוד לבאר דבריו מעט מעט להגדיל תורה ומש"ה גם רבינו כתב כפי מסקנת הגמ' שם לענין ע"ז גופה.
(יז) לאו. ט"ס ומיותר ושאלת רבינו עיין פסחים ע"ג א' תוד"ה תיקן.
(יח) דתניא השוחט חטאת בשבת כו' כצ"ל וכמש"כ רש"י שם השוחט חטאת גרס.
(יט) כוונת רבינו דכיון דטומאתן לא שכיחא לא חשיב הגמרא זה התיקון ונקטו תיקון מעלייתא דשכיחא טפי שמוציאו מידי אמה"ת אבל לדינא גם מילתא דלא שכיחא מיקרי מתקן לחייב בכך כמש"א בפסחים שם תיקן אם עלו לא ירדו אע"ג דודאי לא שכיחא להעלות פסולין למזבח.
(כ) דאמרינן בע"ז דרבנן כו' כעין פנים וכמאן דאסר תקרובת אפילו אינו כו' כצ"ל [הגרא"ד] ודברי רבינו בתי' זה הוא כתירוץ רבינו תם שכתבו התוס' בחולין י"ג ב' סד"ה תקרובת וז"ל ור"ת תירץ בענין אחר עכ"ל וביאר דבריהם בספר מי נפתוח פרפר ג' אות ו' שרמזו על שיטת ר"ת שבתוס' ע"ז ל"ב ב' ד"ה והיוצא לחלק בין תקרובת שהוא כעין פנים ובין הנך דלא הוו כעין פנים ויתיישב בזה קושייתם בההיא דפסחים והוא מבואר כאן בדברי היראים אלא שרבינו הסביר יותר דהיינו דוקא להנך רבנן דפרשי בע"ז ד"נ א' דס"ל דכל תקע"א אין להם בטילה עולמית דאיתקש למת אע"ג דלא הוי כעין פנים ומש"ה שפיר אמרו לדודהו [בתקרובות שאינו כעין פנים] בע"ז נ"ב ב' איסורא דאורייתא טומאה דרבנן אבל להנך רבנן דלא פרשי שם וס"ל דגם לענין איסורא בעינן כעין פנים דזבח א"כ גם איסורא לא הוי דאורייתא. מיהו במה שפר"ת דתקרובת שהוא כעין פנים כו' מודו רבנן לריב"ב דילפינן ממת בזה לא ס"ל לרבינו כוותיה כדקשיא להו להתוס' בחולין שם ובע"ז על פיר"ת ועיין הגרש"ש לע"ז ל"ב ב' תוד"ה והיוצא אלא דוקא לריב"ב הכי הוא דאילו לרבנן לא מקשינן למת אלא לענין אכילה ואיסור הנאה כיון דבקרא כתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ודוד ג"כ אמר ויאכלו זבחי מתים מכלל דלענין אכילה הוא דאיתקש ובא דוד ופירש שיש בלשון הזה איסור הנאה אבל לטומאה לא איתקש כדברי הרמב"ן שכתב הריטב"א בחי' לע"ז ל"ב ב' עיי"ש.
(כא) דאורייתא כן הגיה הגרא"ד ואני אומר ואיסורה כצ"ל אלא דלאחר לא ילפי צריך להגיה תיבת "כהדדי".
(כב) חמורה כצ"ל ועיין חולין י"ג ב' תוד"ה תקרובת ופסחים ע"ג א' תוד"ה תיקן כתי' הא"נ שכ' רבינו.
(כג) וישים כו' פי' וישים בשי"ן ימנית מלשון שומא וכמ"ש במדרש וי"ר פ"ט ס"ג קרא עליה שם דרך דשיים אורחיה סגי שוי וכמ"ש במ"ק ה' א' אמר ריב"ל כל השם אורחותיו זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה שנאמר ושם דרך א"ת ושם [בשי"ן שמאלי] אלא ושם [בשי"ן ימני] ופרש"י שם כדברי רבינו ועיין מסלת ישרים ספ"ב ביאור נכון למ"ש זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה עיי"ש היטב ועיין אבות רפ"ב והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וזש"ר שכר מצוה שאין לו שיעור להפסידה כו':
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |