תועפות ראם/נב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) כי בחוזק יד כצ"ל [הגרא"ד] וכ"ה בנדפס.
(ב) וכמה אם אין שם כי"ב כצ"ל ובנדפס חסר מן שנינן כו' עד פי'.
(ג) ושיעור כו' עד אמר אביי חסר בנדפס ובהג"מ פ"ה מהל' חו"מ הי"ג אות ס' כ' דברים אלו ע"ש הרא"ם ובהג"א פ"ג דפסחים כ' ג"כ בזה"ל ספר יראים מרדכי אבל בפנים המרדכי כ' מצאתי בשם רוקח כו' והרדב"ז בתשו' ח"א סי' תצ"ד ייחס דברים אלו לספר יראים והאגודה פ' א"ע כ' וכתבו הגאונים דוקא בבית שאין התנור בו אבל בבית שהתנור בו הוא חם ביותר ואפי' פחות ממהלך מיל מתחמץ עכ"ל והיינו כדברי רבינו.
(ד) דמנחות מיירי כו' כצ"ל [הגרא"ד].
(ה) ליתא בכ"י. המעתיק.
(ו) ובעי. פי' וביצים ועיין תוס' מנחות נ"ד א' סד"ה אין (נ"ג ב') שכ' ומיהו מוותיקא קשיא לפי"ז דשרינן לי' אע"ג דלא שמרוהו מחימוץ מדאסר במיא ומילחא ושרי במישחא ומילחא ע"כ והיראים כאן מפרש לה דשמרוהו מחימוץ ומה שאמרו בפסחים ל"ט ב' הא דעבדי' במיא ומילחא פי' וגם מישחא עמהם דאינו יכול להשמר דממהר להחמיץ ולכן אסירא ומה שלא הזכירו בגמרא מישחא שכבר הזכירו למעלה מסמוך מיהו לגירסת הרי"ף והרא"ש והאו"ז הל' פסחים סי' רל"ט הא במיא ומילחא הא במישחא ומילחא אין לומר כפי' הרא"ם, ובנדפס כתוב והאי דלא הוי חמץ גמור אלא נוקשא כדתנן בפ' כ"ש כו' ואין הדברים מובנים והשם חדש דחק שם הרבה בזה אבל האמת שחסר שם כל מה שכתוב כאן בהכת"י.
(ז) בשעורים כצ"ל.
(ח) ובפ' כ"ש [כ"ט א'] אמרינן דהדר כו' משאור דראייה שאין נראה לו דגז"ש איתא כלל כצ"ל וכ"ה בנדפס סי' ק"ה.
(ט) דלא ילפינן כו' לענין האמור במקרא כצ"ל.
(י) דנפשין כצ"ל.
(יא) עיין שבת דכ"ת א' תוד"ה מה בסה"ד והוא תי' רבינו.
(יב) רג"א כצ"ל ומשכ"ר וחכ"א יאפה ויאכל מיד עיי"ש בפירש"י שכ' והכא ל"ג מיד דמשנאפה לא תחמיץ.
(יג) קטופי נמי כצ"ל וכ"ה בבה"ג וזש"ר ראיתי בה"ג כו' אכל מה שכ' לעיל קאי ובנדפס הגי' זה ראיתי כו' ופי' ג"כ דאדלעיל מיניה קאי ודלא כהשם חדש שטעה בזה במחכ"ת אולם בסמ"ג לאוין ע"ט איתא כתב בה"ג אסור למילש מצה אלא במיא דבייתי כו'.
(יד) מן הפת. לפנינו שם מן התנור אולם גי' רבנו כמש"כ הר"ח בפי' לפסחים שם וז"ל ויש אומרים לא תגביה ידה מן הפת עד שתדבקהו בתנור עכ"ל ור"ל דחילוק גירסאות יש אית דגרסי לא תגביה ידה מן התנור ואד"ג לא תגביה ידה מן הפת וזהו גי' היראים ומשכ"ר ע"ש רי"ג ז"ל דהיכא דעברה ולשה בחמה דאסיר למיכל מההוא לחמא בנדפס הגי' דעברה ולשה מהני דאסרינן למיכל מההוא לחמא כו' וכ"ה בבה"ג וכ"כ המרדכי בפ"ב דפסחים בשם הרא"ם דלא כפרש"י דקאי אחמין וכמש"כ בפיר"ח עברה ולשה בחמין או במים גרופין או באלו כולן מאי ופשט רב אשי עברה ולשה אסור וקי"ל כוותיה עכ"ל והרא"ש ספ"ב דפסחים כ' ע"ש אבי העזרי דוקא עברה ולשה במזיד כו' ובאמת הם דברי הרא"ם רבו של הראבי"ה וכמש"כ הסמ"ג ע"ש הרא"ם אמנם הר"ר שמואל מבונברק תלמיד רא"ם נחלק על רבו וכ' כיון שהטעם משום חימוץ כאשר כ' בה"ג דמחמעי לעיסה אין חילוק בין דיעבד לכתחלה כמש"כ בהגמ"י והובא בהג"א ספ"ב דפסחים ולפמש"כ בעל העיטור בדעת רש"י אם שגג או נאנס מותרת א"כ גם דעת רש"י כהרא"ם וראיתי בריקאנטי סי' קנ"ט שכ' ובעל ה"ג אסר אם לשה במים שלא לנו וכן נראה דעת הרר"א ממיץ עכ"ל ולא העתיק על נכון דדעת הרא"ם לאסור דוקא אם הזידה ולשה אבל היכא דאישתלי לא מיתסר ובנדפס חסר כאן הרבה.
(טו) מן "בימי" עד בלילה מנוקד בכ"י פאריז. המעתיק. ובאמת כצ"ל כאן מהלכת בלילה תתת הקרקע דחכמי אומות העולם אומרים כן בפ' כו' והאו"ז ה' פסחים סי' רנ"ו כ"כ בשם ר' חיים כהן ועיין או"ח סי' תנ"ה ובאחרונים שם שהאריכו בדברי רבנו אלה.
(טז) ולפי כו' הסמ"ג לאוין ע"ט כ' כל דברי הר"א ממיץ שבכאן וכ"כ הרא"ש בפ"ב דפסחים סי' ל' ומשכ"ש הרא"ש ולפי"ז השואבן בתחלת הלילה מותרין מיד ואסור לשואבן אחר תחלת הלילה כ"ז הוא מדברי הרר"א ממיץ ובס' דברי דודים הנדפס בלעמבערג תרנ"ו להר"ר שאול בן הלוי בחי' על הרא"ש פסחים שם שגה בזה שחשב שדברי הרא"ש הוא והקשה שם מנ"ל להרא"ש לפרש להרא"ם כן דלמא לשיטת הרא"ם צריך מעל"ע דוקא עיי"ש ולק"מ.
(יז) ברותחין ואפי' כלים שנשתמשו בהן באור ואע"ג דתניא [ע"ז ע"ה ב'] כל שתשמישו באור מלבנו באור בחמין מגעילו בחמין כיון כו' בליעתו הוי היתר כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס, ובשב"ל השלם סי' ר"ז כ' דברי היראים אלו והעיקר כמש"כ שם מהרש"ב ע"ש כ"י הב' וכמו שהגהתי כאן ועיין חולין ח' א' תוד"ה שלבנה שכ' ע"ש ר"ת דחמץ מיקרי התירא בלע אע"ג דהשתא דפליט הוי איסורא מ"מ בשעת בליעה הוי התירא וכדברי היראים. ודע דהרמ"א באו"ח סי' תנ"א סעיף ד' כ' דבר שדינו בהגעלה רק שיש בו סדקים כו' סגי בליבון קל כזה שקש נשרף עליו מבחוץ ובמגן האלף שם סק"ה כ' ע"ז צ"ע דברא"ש פ"ה דע"ז סי' ל"ד כ' לתרץ קושיית התוס' דבתוספתא קתני סכינין בהדי שפודין ואסכלאות וע"ז כ' הרא"ש דסכינים גדולים יש בהם גומות הלכך בעי ליבון דהגעלה לא מהני כי אינו יכול לנקר הגומות וא"כ משמע דביש בהם גומות דמי לשפודין ואסכלאות דמבואר שם דמלבנן עד שתשיר קליפתן ובעי ליבון מעליא עכ"ל ולענד"נ דלק"מ דכוונת הרמ"א כך הוא דכ"ד שדינו בליבון בשאר איסורים אמרינן דה"ה לענין חמץ אע"ג דיש סוברין דמיקרי התירא בלע אפ"ה מחמרינן לומר דחמץ שוה לשאר איסורים ובעי ליבון מעליא שיהיו ניצוצות נתזין מהם אבל דבר שדינו בהגעלה בשאר איסורים רק שיש בו סדקים אע"ג דבשאר איסורים מחמרינן ללבנו ליבון גמור מ"מ לענין חמץ דהתירא בלע לא מחמרינן בכה"ג לומר דחמץ שוה לשאר איסורים וסגי בליבון קל. ולשון התוס' בחולין שם שכ' הא דתנן בסוף מס' ע"ז סכין שפה בקרקע והיא טהורה דסגי בנעיצה בקרקע עשר פעמים ולא בעי ליבון היינו לחתוך בה צונן כדאמר התם בגמרא כו' הוא מגומגם דלפנינו במשנה דע"ז [ע"ה ב'] הגי' הסכין שפה והיא טהורה ע"כ ותל"מ ותיבת בקרקע ליתא ורב עוקבא בר חמא שם [ע"ו ב'] אמר ונועצה עשרה פעמים בקרקע ורש"י בגמרא שם ד"ה ונועצה כ' בזה"ל אע"פ ששפה וי"א משפשפה בבגד צמר שאינה חלק ומעביר שמנוניתא עכ"ל. והנה הרא"ש הקשה לפרש"י שפי' ונועצה אע"פ ששפה דשיפה ונעיצה בעינן דעובדא דשביר מלכא תיקשה דאיהו לא עביד אלא נעיצה א"ו או הא בעי או הא בעי ולענ"ד נראה לתרץ פרש"י דרש"י מפרש מ"ש במשנה הסכין שפה והיא טהורה שהוא הכשר גמור אפי' לחתוך בה רותח דומה למה שפי' תנא הכשר שפוד ואסכלא אף לחמין ה"נ הכשר סכין וכ"כ הרמב"ם פי"ז מהמ"א דהשחזת רחיים הכשר גמור הוא אפי' לחתוך בה רוחח אלא דבהא פליג רש"י וס"ל דנעיצה ג"כ בעינן עם שיפה ומה שפרש"י שם בד"ה ולאכול בה צונן אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברוחתין ובכ"ר חדא מתרי נקט וה"ה שפה במשחזת עם נעיצה דמיא להגעלה ואפשר מילתא דפסיקא נקט אף להי"א שכ' לעיל דשפה פי' משפשפה כו' עיין בזה בסמוך אבל לצונן גם רש"י מודה דנעיצה לבד סגי וכהברייתא ועלה קאי ר"ה בריה דר"י וב'ה א"ש נמי דלא תקשה קושיא ראשונה שהקשה הרא"ש לרש"י דלמה לא פי' המשנה כל דין הכשרות דרש"י ס"ל כמש"ש התוס' ד"ה אמר דהשפשוף בקרקע מהני להעביר איסור הנדבק ולא יותר. נמצא דנעיצה בסכין דמיא להדחה בשאר כלים וכמו בהגעלה ששנו במשנה להגעיל יגעיל ולא זכרו הדחה דודאי גם הדחה בעי דהגעלה לא מהני אלא להפליט האיסור הבלוע בתוך הסכין כמבואר בתוס' ועכ"ז לא זכרוה במשנה שם וכן גבי קדשים דתנן השפוד והאסכלא מגעילן בחמין ה"נ שפה בסכין דמיא להגעלה בשאר כלים וזהו מה שחידשו במשנה בסכין דמלבד שיש בה תורת הגעלה כשאר כלים לפרש"י וכההיא דפסחים אלא דשפה והיא טהורה וממילא דכמו בהגעלה בעינן הדחה ג"כ מקודם ה"נ בשפה דסכין בעינן נעיצה מקודם וזהו הדחתה ודבר זה למדתי מדברי הת"ש סי' י' אות ח' עמ"ש רש"י וי"א משפשפה בבגד צמר כו' כ' וז"ל צ"ל דהיינו למה שפי' שם דקאי לתשמיש צונן ולהכי לא פי' האי פי' במתני' דלחמין פשיטא דלא מהני שפשוף בגד עכ"ל הרי שמפרש דמה שפרש"י במשנה שפה לוטשה באבן של נפחים כו' הוא לרותח ועלה קמפרש ונועצה אע"פ ששפה. ובבאור הי"א שפרש"י ראיתי להב"י יו"ד סי' קכ"א שכ' וז"ל דהיינו לדידיה דמצריך שיפה ונעיצה אבל למאן דסגי ליה בחד מינייהו משמע ודאי דלא סגי ליה בשפשוף בבגד אלא שפשוף דמשחזת דוקא בעינן עכ"ל ולא הבינותי דבריו דא"כ מאי שייטיה מש"כ רש"י וי"א משפשפה כו' למ"ש בתחלה ונועצה אע"פ ששפה כיון דגם להי"א ה"פ ונועצה אע"פ ששפה גם ראיתי להריטב"א בחי' לע"ז עמ"ש בגמרא ובסכין שאין בם גומות שכ' פי' וכל סכין שיש בה גומות הגעלה בעי לחמין והדחה גמורה במים או בבליתא דפרסא לצונן עכ"ל הרי מבואר בדבריו דבליתא דפרסא לחוד בלי נעיצה סגי לצונן וה"ה שפשוף בגד דהיינו הך [והת"ש סי' י' סקי"ח לא ראה ד' הריטב"א דהדחה גמורה במים או בבליתא דפרסא מהני גם בסכין של נכרים מיהת לצונן] וכיון שכן שפיר נוכל לפרש דהי"א כהריטב"א דשפה דמתני' פי' משפשפה בבגד צמר כו' ובהא לחודיה סגי לצונן ובגמרא הוסיפו עוד דבסכין שאין בה גומות נועצה י"פ בקרקע והא לחודיה נמי מהני לאכול בה צונן והשתא א"ש המשך פרש"י דמתחלה פי' ונועצה אע"פ ששפה ואח"כ כ' וי"א כו' ולדידה נועצה לחודיה סגי כמו שפה לחודיה ולהי"א שפרש"י והריטב"א לק"מ קושיית התוס' ע"ז ע"ה ב' ד"ה הסכין דבאמת דמיא דין זה לסכין ששחט בה טריפה נמצא דבזה פליגי הב' פירושים דרש"י דלפי' הא' ונועצה אע"פ ששפה לא מיירי מתני' לאכול בה צונן דוקא אלא הסכין שפה והיא טהורה אפי' לאכול בה רותח ומש"ה הצריך תרווייהו אבל להי"א מיירי מתני' לאכול בה צונן ומהני בזה שפשוף בבגד או נעיצה ולדה"ת דחולין צ"ל דמפרשים דרב עוקבא בר חמא מפרש מש"א במשנה הסכין שפה כו' היינו נועצה י"פ בקרקע וגרסי נועצה בלאוי"ו ולא ונועצה וכמו שכ' המכריע בסי' מ"א עיי"ש. והנה התוס' דע"ז ע"ה ב' ד"ה הסכין כ' לתרץ דשאני סכין של נכרים שבלוע שמנונית טובא אבל סכין ששחט בה טריפה מחמת הדם דשריק אין השמנונית נבלע ובדבריהם אלו אומר אני ליישב דברי היש"ש עמש"כ הטור יו"ד ס"ס צ"ד וז"ל כ' הרר"פ יש רוצין להתיר בשר רותח שחתכו בסכין חולבת ע"י קליפה כדאמרינן גבי בית השחיטה רותח וסגי בקליפה ולא דמי להתם דהתם אין כל הבהמה רותחת אלא מקום בית השחיטה לבד אבל חתיכה שכולה רותחת כשחוחכין אותה בסכין חולבת מתפשט בכולה וכולה אסורה אם אין בה ס' וכ' ע"ז היש"ש וה"ה דהומ"ל דגבי סכין ששחט בה שהאיסור משום דם אמרינן משרק שריק אלא מחמת רוב הדם הוא דבולע קצת כו' מש"ה סגי בקליפה משא"כ בבליעת בשר או חלב עכ"ל והבכור שור בחי' לחולין קי"א ב' והש"ך ביו"ד סי' צ"ד סקכ"ו תמהו על דבריו דהא הרוצין להתיר הבשר ע"י קליפה ראייתם מהשוחט בסכין של נכרים דאסור משום שמנונית וקי"ל דקולף כמבואר בדברי הרב שם בהגהת סמ"ק ומאי קאמר היש"ש לדחות דגבי סכין ששחט בה שהאיסור משום דם כו'. והנ"ל דהיש"ש ה"ק דהומ"ל דגבי סכין [של נכרים] ששחט בה שהאיסור [דהיינו השמנונית שבסכין] משום דם אמרינן משרק שריק וביאר אח"כ מחמת רוב הדם [שבבית השחיטה] הוא דבולע קצת ולא נאסר כ"כ [משמנונית הסכין] ותיבת אלא שכ' ביש"ש ט"ס הוא והיינו כסברת התוס' הנ"ל מחמת הדם דשריק אין השמנונית נבלע כ"כ.
(יח) כרב אשי דמסיק בשלהי כו' כצ"ל.
(יט) בנדפס חסר כל הענין ועיין חולין ח' א' תוד"ה שלבנה כתי' רבינו.
(כ) והלכתא כצ"ל.
(כא) פי' קטנות ונ"ב בצד הגליון בכ"י. המעתיק. ומשכ"ר מדברי רבי' לפנינו שם בגמרא מדבריו של ברבי. ועיי"ש בתוד"ה רבא ע"ש ר"ת כתירוץ רבינו וכ"כ האו"ז ח"א סי' תרע"ב בשם יש מפרשים ומש"כ שם האו"ז והכי מתרצים דשמואל אדשמואל פ"ק דכתובות ז' ב', תמיהני דביבמות ס"ז א' אמרו זו וס"ל מההיא דא"ל שמואל לרב חנא בגדתאה וצע"ג.
(כב) בחמץ כצ"ל והסמ"ג לאוין ע"ח כ' אומר הר"ר אליעזר דבכל איסורין כו' עד אמת והלכה, ככל מה שכתוב כאן ולפנינו בזבחים אביי אמר לענין בישול במקצת כלי ורבא אמר לענין יין ומזוג ותחת מש"כ כאן עולא לפנינו שם בגמרא רבה בר עולא והר"ן בס"פ כל הבשר כ' דהא דאמרינן בפ' דם חטאת דבתרומה אפילו ביין אפילו במזוג ההיא אביי הוא דאמרה כו' ומיהו רבא פליג עליה דאביי בפ' דם חטאת ומוקי לה במילתא אחריתי כו' והיינו כגירסת היראים כאן ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"א שאלה פ"ג שהעיר שם בחילוף הגרסאות.
(כג) בלע כצ"ל.
(כד) התוס' בחולין ק"ח ב' ד"ה שנפל כ' אין סברא לומר דכי היכי דאמר מבלע בלע מפלט לא פליט מה שבלע ה"נ מפלט פליט מבלע לא בלע מה שפלט.
(כה) אולי צ"ל ש"ד [הגרא"ד].
(כו) תיבת לא נ"ל ט"ס ועיין ע"ז ס"ו א' תוד"ה מכלל. יש שהיו מפרשים כו' והיינו כדברי היראים. והסמ"ג לאוין ע"ח הביא כל דברי היראים אלו ועיין בתשובת הרשב"א שהביא הב"י בהלכות פסח סי' תמ"ז שכתב שם וז"ל כל שהאיסור במשהו אין הפרש בין נותן טעם לשבח או לפגם שאין מתירין נ"ט לפגם במה שאיסורן במשהו שאינו מחמת טעמו אלא מחמת חומר איסורו וכיון שכן מה לנו אם הוא לשבח או לפגם הא איכא איסור כו' והוא כדברי רבנו ועיין בס' מלא הרועים ערך מין במינו אות כ"ג שכתב שם לפ"ד רבינו ודעימיה דבדבר האוסר במשהו אזי נטל"פ אסור עכצ"ל דר"מ ס"ל במין במינו דבטיל דאלת"ה איך יליף בע"ז ס"ז ב' נטל"פ אסור מגיעולי נכרים דילמא לכך ציותה התורה להגעיל דילמא אתי לבשל בהם מינו דהוא במשהו אבל בשא"מ נטל"פ מותר אלא ש"מ דס"ל לר"מ מב"מ בטיל עכ"ד אולם בשו"ת מנחה בלולה להג"מ ר"ש מסלאנים בד' ה' מדפי הספר כתב תשובה מהרב הגאון ר"ד מנאווארידק דאין ענין זה לזה דלרב ושמואל דאמרי בע"ז ע"ג ב' כל איסורין שבתורה במינן במשהו מ"מ נ"ט לפגם בפשיטות מותר דטעמייהו דראוי לאסור מדאורייתא במשהו גבי מינו משום שאינו מבטלו ומחלשו אלא מעמידו ומחזקו ואליבייהו מודו שפיר היש מפרשים שבתוס' ע"ז דאין מקום כלל להוכיח מדאסור במשהו ממילא יש לאסור אף נ"ט לפגם בודאי ז"א דכשיודעין שנ"ט לפגם בפשיטא אינו משביחו ומחזקו אלא מגרעו ומיתר ודברי הי"מ הוא לדידן דפסקינן בכל איסורין כר' יוחנן ורשב"ל בע"ז שם דכל איסורין אפילו מין במינו בנ"ט דלסברתינו בודאי משהו באלף הוא טעמו בטל וגרוע מכ"מ החמירו באיזה דברים לאוסרן במשהו כגון בריה וחתיכה ראויה להתכבד וכי"ב אשר עפ"י חומר שיש בהן אינם בטילין במשהו כגון חמץ בפסח דאפילו בא"מ אוסר במשהו מחמת חומרא בכה"ג דייקא היש מפרשים דאפילו כשהאיסור נ"ט לפגם אל ההיתר מ"מ אסור עיי"ש וא"כ אין דברי המה"ר מוכרחין כלל, ובמשכ"ש בשאלה ב' ע"ד הש"ס דע"ז ס"ז ב' מאי מקשה הש"ס על ר"ש אמאי לא יליף מגיעולי נכרים אם נאמר דר"ש כר' יהודה ס"ל דמין במינו במשהו א"כ בודאי לא התיר ר"ש נ"ט לפגם רק באינו מינו וא"כ איך אפשר למילף ר"ש מגיעולי נכרים דילמא להכי הוצרכה התורה להגעיל שלא ישתמש במינו אבל באינו מינו דמשעריין בס' אף נ"ט לפגם מותר אף בלא הגעלה כלל עכ"ל ובמחכ"ת אשתמיטתי' דברי הר"ן נדרים נ"ב א' שהביא שם דברי הירושלמי זה הכלל היה ר' שמעון אומר משום ר' יהושע כו' וכל שאין לו מתירין כו' מין במינו ושלא במינו בנ"ט הרי דר"ש לא ס"ל כר' יהודה ועיי"ש עוד שכתב לדחות ראיית רבינו לדינו מההיא דפסחים ל' א' דאף דנ"ט לפגם מותר הוא דוקא בדיעבד אבל לכתחילה בודאי אסור כדמוכח בע"ז ד' ע"ה ב' וא"כ שפיר מתרץ הגמרא דילמא אתי למעבד במינו ולכתחילה אסור.
(כז) אמרינן נמי, בסמ"ג כ' ע"ש רבינו בזה"ל אמר רב וכ"ה בנדפס.
(כח) רבא כצ"ל.
(כט) מכאן עד אי מכשר חסר בנדפס ועיין פסחים ל' א' תוד"ה אמר רבא.
(ל) דידי' מכשר קודם כו' כצ"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |