תועפות ראם/מח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) דם שרצים דם ביצים כצ"ל. ש"ח.
(ב) עיין תוס' חולין ס"ד ב' ד"ה והוא מש"כ לתרץ סתירת הגמרא דחולין לכריתות. ולפמש"כ המרדכי פא"ט והאו"ז הל' טריפות סי' תל"ו שכ' הראבי"ה בשם הרא"ם דאם הדם בחלמון באותו ענין שאינו ניכר בו התחלת ריקום אפרוח אז דוקא הוא אסור מתורת דם אבל אם מלא דם וניכר בו התחלת ריקום אפרוח אבל לא נרקם ממש שיהא באפרוח משום שרץ מותר דסמוך לריקומו הוי עפרא ועיין ש"ך יו"ד סי' פ"ו סקכ"ג א"כ הו"ל לרבינו תלרץ ההיא דכריתות דבכה"ג מיירי התם וי"ל דמשמעות הברייתא שאמרה אוציא דם ביצים שאינן מין בשר לא הוי בביצה מלא דם כו' דטעם ההיתר הוא משום דהוי עפרא. וראיתי בס' באה"ט פ' ויקרא ז' כ"ו שכ' על שם הב"י בשם הרשב"א דליכא איסור דם בביצה דספנא מארעא כיון דאינה מוציאה אפרוח ובמחכ"ת שלא בדקדוק כתב כן דהב"י לא כתב בשם הרשב"א אלא דאין הביצה אסורה בדספנא מארעא אבל איסור דם לא שנא כמבואר בב"י דאפי' בדספנא מארעא זורק את הדם לדברי האוסרים דם הנמצא בשאר ביצים אפי' במקום שאינו אוסר הביצה אלא דמדברי היראים כאן נראה דאפי' הדם מותר בדספנא מארעא ואפי' מדרבנן להתירוץ הראשון. כמשכ"ר ודם ביצים דשרי הכא היינו דם שבא בביצה בלא זריעת זכר וע"כ היינו דספנא מארעא שאינה ראויה לגדל אפרוח ובסמוך כתב רבינו ולפי אחד מן התירוצים כו' הוי דם ביצים תולדות דם ש"מ דלאידך תי' ליכא בדם ביצים תולדה.
(ג) פי' כו'. רש"י פי' לדם כסוי לדם חיה ועוף שכסהו ונתגלה סד"א בטלה אגב ארעא ואי הדר אכלה עפרא בעלמא הוא ולא לחייב קמ"ל ורבינו מפרש לדם כסוי דם חיה הראוי לכסות ואע"ג דכתיב וכל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה וחיה בכלל בהמה וכהרמב"ם רפ"ו מהל' מ"א עכ"ז הייתי אומר שפטור דכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר כו' כמו שמפרש והסמ"ג לאוין קל"ז כ' לשון מימרא דרבא ואחד לדם חיה הטעון כסוי וכ' אח"כ שאלמלא כו' נראה דס"ל כפי' היראים גם התוס' בכריתות שם שכ' לדם כסוי אצטריך קרא דלא נימא לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים דמשמע הא אין נשפך אין חייבין עליו קמ"ל משמע דמפרשים כפי' רבינו דלא כפירש"י וכתב השם חדש לדקדק מדברי רבינו דדוקא קודם שכיסהו הוא דחייב על דם חיה ועוף אבל אחר שכיסהו בטלה אע"ג דנתגלה משא"כ לפירש"י.
(ד) דדם הלב כצ"ל ולגי' היראים דם הלב בעצמו בלאו כמו דם הטחול והכליות שמדבר בדם של עצמם אבל דם הכנוס בתוך הלב בשעת יציאת נשמה מישרף שריף מדם הנפש וכ"כ הסמ"ג לאוין קל"ז ע"ש הרב ר"א ממיץ וכ"ה לפנינו בכריתות שם כי קתני על דם דיליה כי קאמר רב דאתי ליה מעלמא אבל גי' הרי"ף והרא"ש בפ' כל הבשר סי' כ"ה ובה"ג סי' ס"ה להיפך ההיא דאתאי ליה מעלמא כי קאמר רב דם דגופי' וכ"כ הווי העמודים.
(ה) הני מילי בשפירש לחוץ כ"ה בנדפס וכ"כ התוס' בחולין י"ד א' ד"ה ונסבין דאע"פ שנפלט מבפנים מצד זה לצד זה אינו אסור עד שיפרוש לחוץ עיי"ש ומשכ"ר דההיא ברייתא דתניא דדם האיברים כו' מוקמינן בכריתות פ' דם שחיטה בפירש עיין מש"כ הגרי"פ בתוס' רל"צ מנחות פי"א סוף משנה ז' שהניח בצ"ע דברי התוי"ט דשם וא"כ גם דברי רבינו צ"ע. וראיתי להסמ"ג לאוין קל"ז אחר שהביא מימרות דרבא דרפ"ק דכריתות שלש כריתות האמורות בדם למה כו' ה' לאוין האמורים בדם למה כו' ואחד לדם האיברים כתב וז"ל ומעמיד שם איסור דם האיברים כשפירש אבל אם לא פירש מותר עכ"ל ואם כוונת הסמ"ג בתיבת "שם" לכריתות בפ"ק ודאי ליתא ואם כוונתו לפ' דם שחיטה שהביא למעלה וא"כ היינו כדברי היראים דר"ל למש"ש כ"א ב' כי תניא אסור דפירש וישאר עליהם קושית הגרי"פ שם דאין ענין זה לזה ולפלא על הגרי"פ שלא ראה ד' היראים והסמ"ג לחטט אחריהם כמו שחתר ע"ד התוי"ט. והראב"ן סי' רע"א כתב וז"ל דאע"ג דאין לוקה על דם האיברים שלא פירש מתוכו אבל אמרינן התם דדם שבלב מעלמא אתא והוי כמו שפירש מן האבר ולוקין עליו שבשעת מיתת הבהמה שורף את הדם משאר הגוף אליו עכ"ל. והנה לפנינו בכריתות כ"ב א' אמרו ד"ז לענין אחר דדם הלב הוא בל"ת אבל כרת ליכא משא"כ בדם הלב דאתא מעלמא הוא בכרת ונראה מדברי הראב"ן שהיה לפניו גירסא אחרת בגמרא שם ולפי"ז לק"מ קושית הגרי"פ. ודע דבתשו' מהר"ח או"ז סי' כ"ד כ' לדחות ראיית הראשונים מהך דפ' מפנין ודבריו שם תמוהין אך משכ"ש לדחות ראיית התוס' מדאמר שמואל ככר שחתך עליה בשר כו' יפה כתב וכ"כ מהרש"א בתוס' פסחים ע"ד א' וכן דחה שם ראיית התוס' מהא דחלטו ליה כבדא בחלא דשאני כבד שהוא כולו דם ורחמנא שרייה עיי"ש ואולי מטעם זה לא כתב רבינו הרא"ם כאן יתר הראיות שבתוס' ועיין או"ז הל' מליחה סי' תע"ז.
(ו) השם חדש בנדפס הגיה דצ"ל של אווז ועיין מג"א סי' ש"ח ס"ק נ"ו ובק"נ פי"ח דשבת סי' ג' ומש"כ הק"נ שם ומן ספר יראים אין ראיה שהוא ס"ל כפירש"י שפי' בהך איבעיא דפ' כה"ב נשברה מפרקת לענין אי חזי לקדירה ע"ש אאל"כ לפמש"כ כאן בהכת"י דרבינו מקשה לפירש"י מאומצא דאסמיק דשריא כו'. ולשון הנדפס בשר תפל של אזן דרכיך ואחר שהגיה הש"ח דצ"ל של אווז כתב וז"ל ומשכ"ר של אווז דרכיך בש"ס שלפנינו לא גרסינן דרכיך גם הרשב"א והריטב"א בחי' לשבת הכריחו דליכא למימר דוקא בשר אווזא דרכיך אבל בשר דעלמא לא כו' והנה בהכת"י שלפנינו ליתא תיבת דרכיך.
(ז) באומצא. רבינו כתב כן לפי שיטתו דלא כפירש"י אבל לפירש"י ע"כ דל"ג תיבת באומצא כמש"כ הר"ן והרשב"א בחי' שם ובנדפס חסר כל האיבעיא ופירש"י וקושית רבינו.
(ח) שמואל. לפנינו זעירי ולפי גי' רבינו א"ש מש"כ המעי"ט פ"ח בחולין סי' נ' לתרץ פירש"י דלא קתני איסורא דלמיכל הדם דהרי דם שמלחו או שבישלו א"ע עליו כו' ויעויין בשו"ת שארית יעקב הנד"מ סי' י"ג דחכם א' הקשה ע"ז דהא רש"י ס"ל חולין ק"ט א' ד"ה הלב כו' הדם שבשלו דאורייתא אבל באמת התם אמר שמואל ושמואל לשיטתו דדם שמלחו א"ע עליו ושפיר מתרץ המעי"ט.
(ט) לפנינו רב. ודע דהתוי"ט רפ"ה דכריתות העיר ע"ד הרע"ב שכ' אבל צריך שיהיה בדם דגים קשקשים כו' וצ"ע אי ה"ה בחגבים אי לא דלא אישתמיטו הפוסקים לומר דה"ה בחגבים עכ"ל ובאמת עיין חולין ס"ד ב' תוד"ה והוא שכ' דשרי דם חגבים ודגים כל זמן שישנו עליהן וניכר שהוא מהן ולשון. הרא"ש שם דם דגים וחגבים כ"ז כו' וא"כ בדברי הרא"ש מבואר דה"ה בחגבים וכן הב"י ביו"ד סי' ס"ו כתב בשם הת"ה וכן דם חגבים ובחשק שלמה למס' כריתות כ"א ב' כתב מדנפשיה דנ"ל דדם חגבים שכנסו נמי אסורין כמו בדגים וסיים שם ופשוט הוא ולא העיר מכ"ז ועיין בפר"ח ליו"ד סי' ס"ו סקי"ד שהשיג ג"כ על התוי"ט. ודלא כהספר מנחם שלמה למס' כריתות בהתוספתא פ"ב ס"ס י"ג שהעתיק דברי התוי"ט שהניח בצ"ע אם ה"ה דם חגבים אי לא ולא זכר דברי הפר"ח.
(י) בנדפס הגי' הוי דם תולדות דם והשם חדש שם נסתבך בפי' דברי היראים ע"ש אבל באמת פשוט דצ"ל שם הוי דם ביצים תולדות דם ותל"מ.
(יא) ומדיחו יפה יפה. כ"ה בנדפס וכ"ה בש"ס שלפנינו וז"ל המרדכי שם סי' תשי"ט והזכיר ב"פ יפה יפה בהדחה כו' עיי"ש והוא מסה"ת סי' ס"ב והובא באו"ה דין א' סט"ז וכ"ה בהגמי"י פ"ו מהמ"א ה"י.
(יב) בו ובה"ג כו' בנדפס חסר כל דברי הבה"ג ועיין הגהמי"י שם הי"א שהביא דברי הרא"ם ככתוב כאן בהכת"י וכ"כ הרוקח סי' תי"ח עיי"ש מה שקיבל מהרא"ם. ודע דלפנינו כתוב בה"ג מחוור לה וגם ליתא שם תיבת במים. וראיתי להראב"ן בספרו סי' כ"ד שהביא שם גי' ה"ג מנפץ לה ממילחא ונחווריה וכ' שם בזה"ל ומה שאמר ונחווריה וסברת שהוא לשון הדחה ליתה דא"כ הול"ל לשון הדחה ונדחיה ומדחייה דלא שייך למימר לשון חיור בבשר כ"א בבגד וכבסו תרגום ויחוורון אלא ודאי ונחווריה לשון פליטה כמו כ"ז שנוחרת דמס' נדה וה"ק מפיץ ליה ממילחא ומפליטתה שנבלע בתוך המלח דהוא הדם ושפיר דמי עכ"ל אולם רבינו פי' דברי בה"ג כפשטן דלא כהראב"ן ומש"ה לא דקדק כ"כ בלשון הבה"ג וכ' על שמו מחזר ליה במיא וכ"כ הרוקח שם ומחזיר ליה במיא דהוא הוא ונחווריה שכ' הבה"ג וכ"כ בבה"ג שם מקודם לזה והיכא דקבעי למירמא בישרא בקדירה אסור עד דמלח ליה שפיר ומחוור ליה שפיר דא"ש אין הבשר כו' ומדיחו יפה יפה הרי שכ' בה"ג ומחוור ור"ל הדחה כדאמר שמואל. ודע דכל דברי היראים מיירי בהדחה שאחר המליחה ודלא כהש"ח שביאר כוונת היראים להדחת הבשר קודם מליחה. ובמחכ"ת לשון הריקאנטי סי' קצ"ח אטעיתיה וברור דמש"כ שם הריקאנטי "ואח"כ מולחו" ט"ס הוא כמש"כ שם בביאור מעשה בצלאל ועיין או"ז הל' מליחה סי' תע"ד שכ' שמשמעות הסוגיא דבמילחא גללניתא לא היה מצריך שום הדחה אלא מנפץ לה ותל"מ אבל לשון רש"י משמע דבעי תרתי ניפוץ והדחה עיי"ש גם מש"כ השם חדש עמש"ש היראים פי' במקום הדחה אחרונה היה מנפץ המלח כו' וכתב שם להגיה דכצ"ל פי' קודם הדחה אחרונה היה מנפץ כו' ובזה יבא על נכון דברי רבינו שבסמוך ג"כ שצריך ניפוץ ואח"כ ידיח עכ"ל והאריך שם בדברי הגמי"י פ"ו אות כ' ובאמת לא היה לפניו ס' היראים כת"י שלפנינו דלפמש"כ כאן דברי רבינו ברורים.
(יג) על תיבות "ונעשית המים" מנוקד מלעיל ונ"ב הכת"י "בהן רותחות" המעתיק. ותיבת קבה שכתוב כאן ט"ס וצ"ל רבה וז"ל הגהמי"י שם שלא יהא המלח רב ויהיו המים דם והוו להו כרותח כו'.
(יד) הרבה. ר"ל הרבה בשר מלוח וז"ש אח"כ אך יתן מבשר מעט ולמים [כצ"ל] הרבה.
(טו) ואין בזה חשש כו', לפלא בעיני שבנדפס כתוב להיפך וז"ל שם ואפי' יכוין לבטל מי טפיחת האיסור אסור לבטל איסור לכתחילה ואין לטעות ולהביא ראיה שאין להקפיד ולבטל איסור לכתחילה בביטול טפיחת הדם דתנן בשילהי תרומות [פי"א מ"ח] המערה מכד לכד נוטף ג' טיפין ונותן לתוכו חולין דהתם בת"ג מיירי שאין קדושה תלויה אלא בדעת התורם ואמר רבנן שאין דעת התורם על טפיחת כלי אחר נטיפת ג' טיפין עכ"ל ועי"ש בתוי"ט שכ' בשם מפרש, מהני שני בבי משמע דדבר שאינו נחשב בעיני המבטל ושאין כוונתו לבטל לכתחילה מותר ולפי דברי היראים הנדפס אין ראיה מת"ג לשאר איסורים ועיי"ש מ"ו בתוי"ט ובתוס' רעק"א אות נ"ח עיי"ש. אולם לפ"ד היראים הנדפס שאין דעת התורם על טפיחת כלי אחר נטיפת ג' טיפין צ"ל הא דמסיים בסיפא דמתניתין שם הרכינה ומיצה הר"ז תרומה היינו משום דאין ברירה דכשקרא שם אין ידוע איזה יהא למטה וכמש"כ התוס' בב"ב פ"ז ב' ד"ה משום אבל לפי מה שאמרו בגמ' משמע דלאו משום דאין ברירה נגעו בה וצ"ע ובשו"ת עמודי אש סי' י"ג אות ג' העיר מדברי היראים הנדפס על התוי"ט. וכ' השם חדש לפ"ד רבינו היראים שדעת התורם לא הי' על טפיחת כלי אחר נטיפת ג' טיפין וז"ל אלא שאם הניח הכד עד שנתמצית ה"ה תרומה דמאחר שלא רצה ליתן מיד שמן חולין גילה דעתו שהקדיש גם המיצוי לתרומה עכ"ל וא"כ א"ש סיפא דמתני' לפ"ד היראים שבנדפס.
(טז) ומשהי ליה עליה שיעור טויה ואמר בפ' כל הבשר אמר שמואל מלוח ה"ה כרותח. אמר כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס ועיין חולין קי"ב א' ובתוס' ד"ה ה"מ ובדי צ"ג א' תוד"ה חתכי' ועיי' להלן סי' תנ"א ומש"ש אות ב'.
(יז) צ"ל ההוא.
(יח) לשון בה"ג בודיא וכ"ה בנדפס. ואפשר דעילוי מנא שכ' רבינו ר"ל ע"ג קערה כפויה וכמש"כ הסמ"ג שעושין העולם עיי"ש.
(יט) באו"ה כלל י' סט"ז כ' בשם הרא"ם ואפי' אם שהה הבשר כבר כשיעור על דף מודרן או בכלי מנוקב ונותן אח"כ תוך כלי שא"מ ונמצא ציר למטה בכלי הכל אסור ואפילו בדיעבד עכ"ל ועיין פסחים דע"ד א' תוד"ה כבולעו בסה"ד מש"כ ע"ש ר"ת וכ"כ התוס' בחולין קי"ב ב' ד"ה ודגים דבשר שבתוך הציר כגון בכשא"מ דאע"ג דעדיין לא גמר הבשר פליטת דמו בולע דלא כדעת הרב הברצלוני שברא"ש פ' כה"ב סמ"ט דדוקא כשנשתהה הבשר שם כשיעור מליחתו וכן רצה הר"י בר' שמואל ז"ל לכאורה לומר עיין או"ז הל' מליחה סי' תע"ב שלא יאסר בשר הנמלח בכשא"מ עד אחר שישהא בדם שבכלי כדי פליטת כל דמו שאז חוזר ובולע עיי"ש ומשכ"ר כאן ושיעור שהיית כו' עד אמר רב משרשי' חסר בנדפס.
(כ) ליתא בכ"י. המעתיק.
(כא) ואע"ג דחתכה פורתא פורתא ומלחה אסירא, כן הוא בבה"ג וכ"כ ביראים הנדפס וכ"נ דעת רבינו כאן שסיים הני כיון דדקיקי [כצ"ל] לא נפיק מינייהו דמא שפיר בחתיכה ומליחה ומש"כ בנדפס אח"ז ל"ש הדורא ול"ש כנתא יפה כ' השם חדש שם להגיה דצ"ל ל"ש דתורא ול"ש דכל קניינא וכ"ה בבה"ג אך סיום ד' היראים הנדפס עד שיוציא שורייקי סומקי וכ"כ הסמ"ג לאוין קל"ז בלשון בה"ג עד שיוציא הוורידין קטנים הנה לפנינו בבה"ג ליתא וכן בהכת"י שלפנינו כאן אין זכר לדברים אלו גם האו"ז הל' מליחה סי' תע"ה כ' ע"ש אבי העזרי שכ' ורב יהודאי גזר כן משום שורייקי דאית בה שגידים דקים יש בה וא"א להוציאם. ובערוך ערך הדורא כ' פי' חכמי מגנצא בהדורא אין מחזיקין דם אבל כנתא צריך למולחה יפה ולהדיחה יפה עכ"ל ואין זה כדעת רב יהודאי גאון שהביא רבינו הרא"ם. וראיתי בס' התרומה הל' איסור והיתר סי' ס"ד שכ' וז"ל ופי' רבינו יעקב דוקא הדקין אבל הכנתא גופא שהוא השומן שסביביו יש בו דם וצריך למולחו וכן איתא בבה"ג כנתא גופה אסור משום שורייקי דמא דהוו בגויה עכ"ל הנה צירף דברי רבינו יעקב שאמר הכנתא גופה צריך למולחו עם מש"כ בה"ג ובאמת לשיטת בה"ג חתיכה ומליחה לא מהני בכנתא כנ"ל גם בהגמי"י פ"ו מהמ"א אות פ' כ' בזה"ל אבל הכנתא עצמה הנקראת אנטרי"ל אומר ר"ת שיש בו דם ויש בו דין בשר משום שורייקי דדמא דאיתא בגוה וכן איתא בה"ג וסה"ת והמצוות עכ"ל צירף ג"כ ר"ת ובה"ג וסה"ת והמצות ובאמת אינם שווין כמו שנתבאר ומצאתי בס' מלבושי יו"ט ח"ב חיו"ד סי' ד' שהעיר שם מדין שומן הכנתא וכ' שיש שינוי גירסאות בדברי בה"ג עיי"ש, ומש"כ היראים לתרץ ד' בה"ג מהא דאמרו במזרקי חתכיה ומלחיה אפי' לקדירה ש"ד משום דאינון רברבי כו' כ"כ הסמ"ג שם ליישב וחידוש שלא זכר שם רבינו ע"ז ועיין בס' העיטור שער ראשון הכשר הבשר שהביא שם ד' הבה"ג ל"ש דתורא ל"ש דקטיני.
(כב) חתכיה ומלחיה אפי' כו' כצ"ל.
(כג) אגומרי במלחיה ולא חתכיה כצ"ל [הגרא"ד] והריקנטי סי' קצ"ח כ' שם וה"מ בחתיכה דלא סמקא אבל סמקא י"ל דאסירא עכ"ל והם דברי היראים הנדפס אבל כאן בהכת"י כתוב ונ"ל בין דסמקא בין דלא סמקא כולהו שרו [כצ"ל] אגומריה בדיעבד ע"כ וא"ש לפי נוסחת הכת"י משכ"ר אח"ז ומנלן דבשר צלי בלא מלח שרייה כו' דלפי נוסחת היראים הנדפס צ"ל כמש"כ בבאור מעשה בצלאל להריקאנטי שם וז"ל ביראים משמע דרק שדייה אגומרי צריך מליחה ולא חתיכה ובתליה בשפוד ל"צ כלל עיי"ש עכ"ל וקשה הלא בשניהם אמרו מישב שייבי דמא ומ"ש בין תלי' בשפודא לאנחי' אגומרי ואם רבינו מסתפק כי יש לפרש שדייה אגומרי במלחיה ולא חתכיה א"כ ה"נ יש לפרש תליה נמי בשפודא במלחיה ולא חתכיה ואם נאמר דזש"ר לפרש ומנלן דבשר צלי בלא מלח שריי' כו' תשובתו בצדו גומרי מישב שייבי ומפליט את הדם כמלח כ"כ שם רבינו הרי דשניהם שווין וע"כ הנכון גי' הכת"י שאין חילוק כלל ביניהם וכמש"כ הסמ"ג צלי שאמרנו אפי' בצלי שע"ג הגחלים ממש מותר שכח האור שואב הדם עכ"ל וגם חילוק רבינו בין לכתחילה לדיעבד קאי על שניהם בין בצלייה על האש או על גחלים וכמש"כ האו"ה כלל ח' דין ז' ונהוג עלמא כרש"י דכל בשר לצלי צריך מליחה מועטת לכתחילה כו'.
(כד) ממקום למקום גומרי כו' כצ"ל והך ואפי' כו' חסר בנדפס ועיין לעיל אות ה'.
(כה) ליתא בכ"י. המעתיק.
(כו) במלח. תיבה זו ליתא בנדפס מיהו שם כתוב אחר שכבר נתקשו "במלח ונסתמו נקבי הבשר" וכאן ליתא ועיין בביאור מעשה בצלאל לריקאנטי שם שכ' דמלשון היראים משמע כהרמ"א סי' ע' ס"ב דכשהדגים לא נמלחו מעולם מותר ובט"ז שם סק"ח לא פסק כן והרי הרא"ם תנא דמסייע לפכסק הרמ"א וע"ש בש"ך סק"ו עכ"ל והנה ביראים הנדפס מבואר בדין זה שס"ל לרבינו כהר"ר יוסף מאורלינש שהביאו התוס' בחולין קי"ב ב' ד"ה ודגים דס"ל דלא אמרינן דפולט ציר אחר מליחה הילכך נאסר בשר התחתון אבל עליון מותר דכיון דגמר תחתון פליטתו ונצטנן הבשר מרתיחת המלח אע"פ שהוא אסור לא אסר העליון אע"פ שהעליון פולט ורותח שהרי התחתון האסור אינו רותח שכבר גמר פליטתו ונצטנן ותניא בפ' כה"ב טהור מליח וטמא תפל מותר ונראה דהוא כסברת התוס' שם שכ' ושמא לא אמרינן מליח הרי הוא כרותת אלא בשעת פליטה אבל אחר גמר פליטה לא חשיב כרותח דפסק כח המלח מחמת שהפליט את הבשר ויוצא כח המלח עם הדם עכ"ל אבל בהכת"י שלפנינו מבואר ההיפוך שכ' וגם התתתון אם לא הי' לו בית קיבול דדמא משרק שריק מותר מידי דהוי אכלי מנוקב והוא כמש"כ התוס' שם מתחילה ע"ש ר"ת עיי"ש גם כ' רבינו להלן אם שהתה בשר שיעור פליטה ומלחו עליו בשר אחר ויש בתחתון בית קבול כו' שומן התחתון נעשה נבילה ואסור העליון מדין מליח ה"ה כרותח אך שיהיה התחתון הנאסר עדיין לח שיש תורת רותח עליו דטמא מליח בעינן עיי"ש הרי דאף לאחר גמר פליטה אם הוא עדיין לח חשיב כרותח דלא כסברת התוס' הנ"ל ואשתומם על המראה שביראים הנדפס הביא סברת רבינו אפרים ב"ר יצחק זצ"ל דלא אמרינן תענ"נ אלא בבשר וחלב וכ' עליו והוא שיבוש עיי"ש וכן בריקאנטי שם הביא דברי הרר"א ממיץ שביראים הנדפס ועיין חולין ד' ק' א' תוד"ה בשקדם ולפנינו בהכת"י אין זכר לכל הדברים וע"ד רבינו כאן דחענ"נ בשאר איסורין מדבריהם דאל"כ הי' בא לידי קלקול באיסור נבילה עצמה שלא לשער בכולה ודלא כהר"ן ס"פ כה"ב שכ' דבשאר איסורין מדבריהם שרצו להשוות אותן לבשר בחלב ואין חילוק בין במינם או שלא במינם עיי"ש באורך.
(כז) נבילה אלא במין כו' כצ"ל.
(כח) דבחד מינא איירי אבל כשהם ב' מינים שהאוסר כו' כצ"ל.
(כט) עליו שם דם ויעשה כו' כצ"ל.
(ל) צ"ל אין.
(לא) לאו הכי אין כו' כצ"ל וכ"כ המרדכי פג"ה על שם הרא"ם בספר יראים והאו"ה כלל כ"ד דין ט' כ' דברי המרדכי בשם רא"ם שכ' בס"י בזה"ל דאל"כ לא תמצא בשר תפל שנפל לציר שיותר ע"י מליחה מטעם כבכ"פ דהא כשנפל לציר נ"נ ונאסר אף ההיתר שבה ולא ניתרת עוד אע"כ כיון דדם אפשר להפרידו מהבשר תפל ע"י מליחה וצלייה לא אמרינן בה חענ"נ כו' ועיין חולין צ"ו ב' תוד"ה אפילו.
(לב) או ליבון אם נפל איסור במקום כו' להרבות האיסור ולשער בכל הכלי כו' כצ"ל וכ"ה במרדכי שם ועיין בד"מ יו"ד סי' צ"ב או"ד.
(לג) לומר כן כיון שטעם כו' כמו חתיכה נבילה אם הייתי אומר כו' שייך לומר אלא במקום שא"א כו' כצ"ל.
(לד) בבשרה חותך כו' כצ"ל ועיי"ש צ"ז ב'.
(לה) בגדי שצלאו בחלבו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו אע"פ שסמוך לחלב יש קצת כו' עד ק' כצ"ל וכ"ה במרדכי שם ותיבת מעו' ט"ס ואולי צ"ל אפי' עד מאה ועיין חולין צ"ו ב' תוד"ה אפי' שהביאו דברי הרא"ם בקוצר וכ' ואין זה טעם ובאמת רבינו הרא"ם כ' טעם לזה.
(לו) דסברי רבנן כיון כו' כצ"ל ועיין חולין ק' א' תוד"ה בשקדם שכ' דיש לחלק בין דבר יבש לדבר הנאסר ע"י בליעה אולם רבינו ה"ר ממה שאמרו ואין המחומץ מחמץ אלא לפ"ח ועיי"ש במס' תרומות מש"כ הגרש"ש.
(לז) לרב דימי כצ"ל כמו שאמר בסמוך ועיין חולין פ"ז א' תוד"ה אבל ובמהרש"א שם והריטב"א בחי' לע"ז שם כ' ג"כ הנכון דלעולם בנפל התירא לגו איסורא מעט מעט דלא כרש"י שם ד"ה ה"ג עיי"ש.
(לח) אבל ט"ס וצ"ל אלמא
(לט) עדיין לח שיש כו' עליו דטמא מליח כו' כצ"ל ועיין מש"כ לעיל אות כ"ו.
(מ) שא"א לומר בהן כו' כצ"ל וכ"כ האו"ה דין י' סי' כ"ג ע"ש הרא"ם עיין שם שסיים האו"ה והיינו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה ודאי צריך ליזהר להפוך כל הצלעות וכל בית קיבול החתיכות למטה עכ"ל.
(מא) דצ"ל וכן. ועיין חולין קי"ב ב' תוד"ה ודגים.
(מב) משום דמפרש"י והתוס' שם משמע דמיירי דוקא בצלי להכי כ' רבינו בין במליחה כו' דבמליחה נמי עלויה בשרא לא לכתחילה וכמש"כ המ"מ פ"ו מהמ"א דין ח' ע"ש הרשב"א דלא כיש חולקין ועיין בהרא"ש חולין שם שכ' אבל למלוח בשר עם כחל שרי בכל ענין כו' ואין דעת רבינו הרא"ם כן. ש"ח.
(מג) רב אשי כ"ה בגמרא ומשכ"ר תרי וג' כ"ה ברי"ף ורא"ש וכ"כ הר"ן בשם ה"ג דלא שרי ר"א אלא בתרי גללא דמילתא או תלת אבל טובא לא ולפנינו בגמרא ליתא וג' וכן בנדפס ליתא ועיין לשון המרדכי פ' כה"ב סי' תשט"ז שנראה משם דלבה"ג דוקא ב' ולא יותר.
(מד) נוטף רותח כ"ה בנדפס ועיין שם חדש שם שפי' שרבינו רצונו ליישב מה שהקשה הרשב"א בחי' לחולין שם וא"ת א"כ יהיב בי' מילחא נמי ליתסר דהא שומן ודם שניהם רותחין ובלעי מהדדי כו' ועז"א רבינו פי' וכגון שאין הדם נוטף רותח, ולכאורה קשה האיך אפשר שיהי' הדם הנוטף בלתי רותח וי"ל כמש"כ בתה"א להרשב"א שהיו נותנין בו מים ובתוך המים היו נותנין בו גרגירי המלח וא"כ אם המים צוננין ממילא הנוטף בתוכן אינו רותח דתתאה גבר ולפמש"כ כאן חסר תיבת רותח נ"ל דכוונת רבינו בפי' הכי דבתר הכי שפי ליה בענין שאין הדם נוטף לתוך השומן וכמש"כ הרי"ף והרא"ש בלשון הגמרא ובתר הכי שביק לי' עד דצול ושפי ליה ושרי וזש"ר אח"כ קבלה כו' שאין אנו בקיאין בשפייה זאת משמע מדבריו דהשפייה הוא אומנות וזהירות יתירה מאד שלא יתערב הדם בו ולכן מאחר שא"א בקיאין בהשפייא אין לעשות כן וחידוש הוא בעיני שכל הפוסקים לא זכרו טעם רבינו שא"א בקיאים בשפייה עיין בב"י יו"ד ס"ס ע"ו וכולם כתבו טעם הב' שכ' רבינו ועי"ל כו' ותל"מ.
(מה) אבל קליפה בעי דה"א לרב כו' לשמואל דאמר תתאי גבר ל"ש. הנה התוס' בשבת מ"ב ב' ד"ה אבל כ' ומ"מ מבשל כדי קליפה דאמר התם תניא כוותי' דשמואל חם לתוך צונן או צונן לתוך חם מדיח ופריך חם לתוך צונן אדמיקר לי' בלע אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח וכ"כ בזבחים צ"ה ב' ד"ה עירה וז"ש התוס' בשבת מ"ב א' ד"ה נותן וז"ל ולמ"ד תתאה גבר נמי הא מבשל כדי קליפה כמו שאפרש לקמן בעז"ה עכ"ל ור"ל למש"ש ע"ב ד"ה אבל ממ"ש בפסחים חם לתוך צונן קולף אע"ג דהך ברייתא ס"ל תתאה גבר וכ"ה מבואר בחי' הרשב"א והריטב"א לשבת מ"ב א' וא"כ לכאורה תמוהים דברי רבינו שלא הביא ראי' זו שמפורש בגמרא וכ' מדנפשי' דהכי אמרינן לרב כו' וי"ל דרבנו מפרש חם לתוך צונן קולף דהיינו שהאיסור חם וההיתר צונן ומש"ה קולף הצונן אפי' אם הוא התחתון משום דאדמיקר לי' בלע כפי' התוס' בזבחים שם קודם שיצטנן חום שלמעלה נבלע ממנו מקצת בתחתון ולפי' זה אין ראי' לדין שלפנינו דההיתר חם והאיסור התחתון הוא צונן דנימא אדמיקר לי' בלע ויבליע הדם שלמטה צונן בהבשר רותח שלמעלה וע"כ שפיר מביא רבינו ראייתו ממ"ש בפסחים ע"ו א' לרב דאמר עילאה גבר אי עילאי צונן והוא האיסור דהיינו שמן של תרומה קליפה בעי הבשר צלי שלמטה לשמואל דאמר תתאי גבר ל"ש דהיכא דתתאה איסור צונן קליפה בעי הבשר רותח דלעיל ועיין מג"א סי' תס"ז ס"ק ל"ג שכ' בדין תתאה גבר שאינו אלא חומרא בעלמא דהא מתחילה אמרינן בגמרא דא"צ קליפה אלא דחיישינן שמא בלע פורתא עכ"ל ועיי"ש במחה"ש שתמה עליו וכ' לא ידעתי אנה מצא כן דהא אדרבא המקשן תמה למה א"צ קליפה והוצרך להגיה אלא אימא קולף ולפי הנ"ל יש לומר דכוונת המג"א בכה"ג דההיתר שלמעלה חם והאיסור שלמטה צונן דז"א אלא חומרא בעלמא ולא ס"ל כסברת היראים דהכי אמרינן לרב כו' אלא דחיישינן שמא בלע פורתא ומ"ש בגמרא לתמוה למה א"צ קליפה הוא באופן שהאיסור חם וההיתר צונן כפי' התוס' דזבחים ודלא כפרש"י בפסחים שם ד"ה עד דמיקר לי' שכ' קודם שיצטנן בלע כל דהוא משמע שמפרש דהחם הוא ההיתר כמש"כ בשו"ת מחנה חיים ח"ב סי' כ"ה מיהו הפמ"ג ליו"ד סי' צ"א מ"ז סק"ה כ' דכוונת המג"א שכ' שאינו אלא חומרא בעלמא ר"ל שאינו מן התורה כדין נ"ט אלא מדרבנן הוא וכמש"כ האו"ה כלל כ"ט דין ב' קליפה שהצריכו חכמים אינו אלא חומרא בעלמא עיי"ש וא"כ נראה דבכל גווני אינו אלא מדרבנן אפי' כשהאיסור שלמעלה חם וההיתר שתחתיו צונן דמן התורה אין לחלק בזה ודו"ק.
(מו) כ"כ התוס' בשבת מ"ב א' ד"ה נותן ע"ש ר"ת אבל הרשב"א בחי' שם כ' דבמים שהם מתערבין אלו לתוך אלו ליכא למימר בהא תתאה ועילאה עיי"ש ובנדפס חסר מן וכן פרי"ה עס"ס:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |