אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/פ

יום רביעי כ תמוז - מסכת יומא דף פ

תפסת מרובה לא תפסת

טומאת אוכלין בכביצת תרנגולת דתפסת מרובה לא תפסת

הגמרא (פ.) מביאה את דברי רבי בברייתא האומר שאף שכל השיעורין כולן בכזית, מכל מקום במקום ששינה הכתוב בלשונו ומשמעו שינו חכמים בשיעורו. וכראיה לדבר מביא רבי את דין אכילה ביום הכיפורים, שכיון ששינה הכתוב ולא אמר "לא תאכל" אלא "לא תעונה" לפיכך שינו חכמים בשיעור האכילה וקבעוהו בככותבת. ומכאן למד רבי שהוא הדין לענין טומאת אוכלין, לפי ששינה הכתוב במשמעו שינו חכמים בשיעורו, ושיעור טומאת אוכלין בכביצה.

כמקור לדין טומאת אוכלין בכביצה, אמר רבי אבהו אמר רבי אליעזר דאמר קרא "מכל האוכל אשר יאכל", אוכל הבא מחמת אוכל ואיזה זה ביצת תרנגולת. ומקשה הגמרא שישנם דוגמאות נוספות ל"אוכל הבא מחמת אוכל" ומנין לנו שכוונת התורה לביצה דווקא: ואימא גדי... ואימא בן פקועה... ואימא ביצת בר יוכני [עוף גדול הוא כדאמרינן בבכורות (נז:) שטבעה ביצתו ששים כרכים].

ומיישבת הגמרא: תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת. ולכן מסתבר שכשאמרה תורה "מכל האוכל אשר יאכל" וכוונתה לאוכל הבא מחמת אוכל, כיוונה בזה על ביצת תרנגולת הקטנה ולא על ביצת בר בוכני או גדי הגדולים [נקטנו כפי שכתב הגבורת ארי שיישוב הגמרא האחרון מיישב גם את הקושיא מגדי, ולכאורה ה"ה את השאלה מבן פקועה].

מחלוקת ר"מ ור"א אם יום חשוב כשנה או רק חודש

מסוגיית הגמרא דידן יש לדון ביסודו הנפלא של הערוך לנר בעיקר הכלל ד"תפסת מרובה לא תפסת", וכפי שיתבאר. הגמרא במסכת ראש השנה (י.) דנה בדין מקצת שנה כשנה, כמה ימים יספיקו להחשיבם כשנה. ומביאה הגמרא שנחלקו בכך רבי מאיר ורבי אלעזר, דתניא פר האמור בתורה סתם [- שצריך שיהיה בן שלוש שנים], בן עשרים וארבעה חדש ויום אחד דברי רבי מאיר [- כי כ"ד חודש הם שנתיים ועוד יום אחד אמרינן מקצת שנה כשנה והרי לנו ג' שנים]. רבי אלעזר אומר בן עשרים וארבעה חדש ושלשים יום [- כי לדעת רבי אלעזר רק שלשים יום הרי הם כשנה].

ובביאור מחלוקתם אומר רבי יוחנן (שם י:): שלמדו כן מהפסוק הכתוב לגבי המבול "ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש" - הרי שכבר כשבא אחד לחודש הראשון, מונה הכתוב את השנה כשנת "אחת ושש מאות", והמבול הלא החל בשנת שש מאות, הרי לנו שכיון שנכנסה השנה וכבר נעשה יום א' בתשרי חשיב שנה, ואם כן זהו מקורו של רבי מאיר שיום אחד בשנה חשוב כשנה.

ורבי אליעזר דוחה דרשה זו מדלא כתיב "והיה בשש מאות ואחת שנה" אלא "באחת ושש מאות שנה", ולכן הוא דורש את הפסוק באופן אחר מדכתיב "בראשון באחד לחודש" הרי שכיון שעבר יום אחד כבר קרי ליה חודש, ואם יום אחד בחודש חשוב חודש, חודש אחד חשוב שנה, וחדש למנוייו ושנה למנוייה [חדש למנוייו, אחד מן המנויין שלו חשוב חדש, שהחדש נמנה בימים דכתיב "עד חדש ימים", ושנה למנוייה, אחד ממנויה חשוב שנה והיא נמנית בחדשים דכתיב "לחודשי השנה". רש"י].

תמיהת הטורי אבן דתפסת מרובה וחודש בן כ"ט יהיה כשנה

ותמה הטורי אבן תמיהה גדולה על דברי הגמרא לדעת רבי אליעזר, הלא כלל נקוט בידינו תפסת מרובה לא תפסת, ואם כן מנין לנו ששלשים יום בשנה חשובים שנה, שמא כ"ט יום בשנה הם החשובים שנה. שהרי שני מיני חודשים יש, האחד חסר בן כ"ט יום והשני מלא בן שלשים יום. וכיון שלא למדנו מהכתוב אלא ששנה למנוייה, דהיינו שמנין אחד בשנה כבר חשוב כשנה, אם כן שמא כוונת התורה שאפילו מנוי אחד של שנה דהיינו חדש חסר כבר חשוב כשנה ולא בענין שלושים יום.

ובשפתי חכמים יישב על קושיית הטורי אבן תשובה פשוטה, שהרי בחשבון המולד האמיתי אין חילוק בין החודשים אלא בין מולד למולד יש כ"ט יום, י"ב שעות ותשצ"ג חלקים, רק שמחמת שאי אפשר לחלק חודש בחצי היום לפיכך קבעו חכמים שיהיה חודש אחד מלא וחודש אחד חסר. ממילא כשנתבאר בפסוק שמנוי אחד של שנה קרוי שנה היינו חודש לפי המולד האמיתי וכיון שכן אי אפשר לומר שכ"ט יום יהיו שנה כיון שעדיין לא מלא זמן החודש לפי המולד האמיתי, ולכן אמרו של' יום הם חשובים כשנה ולא פחות.

יסוד הערוך לנר שהגדרת המרובה והמועט נגזרת מגודל החידוש ולא מהשיעור

ובערוך לנר (ד"ה וחדש) יישב בהקדם דברי רש"י (סוכה ה.) בביאור דין זה דתפסת מרובה לא תפסת. שכך כתב רש"י: תפשת מרובה לא תפשת, כל דבר שמשמעו מרובה ומועט, אם תפשת את המועט יפה תפשת דבציר מהכי לא משמע ואם ימצא שהיה לך לתפוס המרובה הרי הוסיפו לך ולא נטלו ממה שבידך כלום. ואם תפשת המרובה לא תפשת שאתה נראה כשקרן בדבריך דשמא המועט היה לך לתפוס ואת הרבית לתפוס וחסרו לך ממה שבידך והיינו לא תפשת, אבל כשתתפוש המועט אם יוסיפו טוב ואם לאו מה שתפשת תפשת, עכ"ל.

הרי שמה שנחשב מרובה ומועט אינו תלוי בכמות אלא באיכות, דהיינו בגודל החידוש שבדבר, שככל שהדבר מחודש יותר חשיב מרובה, כי עליו יש לומר מנין לך שלכך נתכוונה תורה ושמא הדבר הפחות מחודש היה לך לתפוס ונמצא שנטלו מידך מה שהיה לך.

ומעתה, מיישב הערוך לנר, אמת שברוב המקומות שנאמר כלל זה דתפסת מרובה לא תפסת, המרובה הוא המחודש יותר, אך לא כן הדבר בנדון זה. כי הרי בלא הדרשה לא היה נחשב שנה אלא רק שנה שלימה של שס"ה ימים, והחידוש הוא שאף מקצת שנה חשובה כשנה, אם כן המרובה כאן הוא לומר שאפילו כ"ט יום חשובים שנה, ואם כן אדרבה כלל זה דתפסת מרובה לא תפסת הוא המלמדנו שכוונת התורה לחודש של ל' יום ולא לחודש של כ"ט יום כי מנין לנו לחדש שאף חודש של כ"ט יום חשוב שנה.

קושיות על יסוד הערוך לנר מביצת בר יוכני וימי זיבה

הגרש"י זוין בספרו המועדים בהלכה (ח"ב, אלול עמ' תקעד) מביא בהערה את מה שכתב לו הגר"י קלמס רבה של מוסקבה להעיר על יסודו של הערוך לנר מדברי הגמרא בסוגייתנו. הגמרא הלא לומדת שטומאת אוכלין בכביצה מהפסוק "מכל האוכל אשר יאכל" אוכל הבא מחמת אוכל ואיזה זה ביצת תרנגולת. ומקשה הגמרא שמא ביצת בר יוכני היא שגדולה יותר, ומיישבת תפסת מרובה לא תפסת.

והנה אם נדון את הכלל כפי שהבינו הטורי אבן שכוונת הפסוק לעולם לשיעור הקטן יותר, אם כן יבואר היטב קושיית הגמרא שאין לנו לומר שכוונת הכתוב לביצת בר יוכני הגדולה אלא לביצת תרנגולת הקטנה. אך לפי ביאור הערוך לנר שהגדרת ה"מרובה" וה"מועט" היא לפי רמת החידוש הנלמדת מהדבר, אם כן אם כוונת הפסוק לביצת בר יוכני לא יטמאו אוכלין אלא בשיעור זה, ואילו אם כוונת הפסוק לביצת תרנגולת הרי יש כאן חידוש גדול שאפילו שיעור מועט כזה של אוכלים מטמא. ואדרבה מכח כלל זה דתפסת מרובה לא תפסת היה לנו לומר שאין לחדש אלא שאוכלין בשיעור ביצת בר יוכני הם המטמאים ולא פחות.

הערה נוספת מעלה הגרש"י זוין בדבריו, מדברי התורת כהנים שהביאו התוספות בסוכה (ה:) "כי יזוב זוב דמה ימים רבים", יכול ימים רבים? אמר רבי עקיבא כל שמשמעו מועט ומשמעו מרובה, תפסת מרובה לא תפסת", ומכח זה ילפינן שכוונת הכתוב לשלשה ימים ותו לא. זאת למרות שהחידוש הגדול יותר הוא דווקא בשלשה ימים למרות שהם השיעור הקטן.

תפסת מרובה לא תפסת רק במדה מרובה שאין לה סוף

כדי ליישב הערות אלו יש להקדים נדון נוסף העולה בדברי התוספות בסוכה (סוכה ה:) שם הביאו התוספות יש מפרשים שפירשו כלל זה דתפסת מרובה לא תפסת שהוא לפי שמדה מרובה אין לה סוף, וממילא לעולם לא תוכל לתפוס את המרובה כיון שאין לה קצבה ולעולם תוכל להוסיף ולומר שאין כוונת הפסוק לכך אלא לשיעור גדול יותר.

והקשו התוספות מהמבואר בראש השנה (ד:) שילפינן שם שיש לעצרת תשלומין כל שבעה מחג המצות, ומקשינן ונילף מחג הסוכות (ויהיה לה תשלומין שמונה ימים) ומשני תפסת מרובה לא תפסת. והרי שם גם השיעור המרובה יש לו קצבה של שמונה ימים ומה שייך הכלל של תפסת מרובה לדברי היש מפרשים שסברת תפסת מרובה היא לפי שהמדה המרובה אין לה סוף.

חילוק התוספות בין כשדנים להחמיר לכשדנים להקל

והתוספות ביומא (לעיל עב.) הביאו אף הם יסוד זה דבדבר שיש לו קצבה לא שייך לומר תפסת מרובה לא תפסת אלא אדרבה יש לתפוס המרובה, והקשו עליו מדברי הגמרא בראש השנה, ויישבו: י"ל דהתם קאמר לחומרא תפסת מרובה לא תפסת, דעד ז' יש לו תשלומין ממה נפשך אבל טפי לא דילמא מחג המצות ילפינן. דהיינו שמחלקים התוספות בין כשדנים להחמיר שאז אמרינן תפסת מרובה אפילו כשהמרובה יש לו קצבה כי מנין לך להחמיר כשיעור המרובה, ואילו כשדנים להקל אזי אומרים תפסת מרובה לא תפסת רק בדבר שאין לו קצבה.

והקשה בתוספות יום הכיפורים (שמות בארץ, יומא פ.) לפי זה בסוגייתנו, שהרי כאן בעינן לומר שכוונת הפסוק לביצת בר יוכני והרי זו קולא גדולה שרק בשיעור גדול כל כך יטמאו אוכלין, והרי דעת התוספות שכשבאים להקל אין אומרים תפסת מרובה לא תפסת אלא באופן שאין קצבה לשיעור הרב, ואילו כאן יש קצבה, הלא היא ביצת בר יוכני. ואם כן מדוע מקשה הגמרא תפסת מרובה לא תפסת. וציין לספר הליכות אלי {{ממ|סימן תשלח שעמד על כך אך לא פירש כלום.

ויישב התוספת יום הכיפורים שאכן גם כאן חשוב דבר שאין לו סוף, כי מה שנקטה הגמרא ביצת בר יוכני הוא מאחר שבגמרא בבכורות מצאנו שביצה זו טבעה ששים כרכים ושברה שלש מאות ארזים, אבל שמא יש ביצת מין אחד שהיא גדולה יותר מכביצת בר יוכני, ואם כן אם אתה הולך אחר ביצת עוף גדול אין לדבר סוף, דלעולם אפשר דיש מין גדול יותר, ובכה"ג גם להקל אמרינן תפסת מרובה לא תפשת [ובהגהות רע"א שם תמה על דבריו אך אין כאן מקומו].

שני דינים בתפסת מרובה

הרי לנו שבכלל דין תפסת מרובה לא תפסת יש שני מינים, הא' כשהמרובה הוא דבר שיש לו קצבה, שאז הסברא היא כמו שכתב רש"י שאין לך מקור לחדש יותר מהחידוש המועט שהוא בכלל המרובה, משא"כ המרובה שמא כוונת התורה כמועט ולקחו מה שתפסת בידך. ובזה ודאי שהגדרת ה"מועט" וה"מרובה" היא לפי גודל החידוש ולא לפי השיעור.

ב' כשהמרובה הוא דבר שאין לו קצבה, שאז הסברא היא שלעולם לא תוכל להעמיד את דברי התורה על המרובה כי שמא השיעור הוא רק עוד יותר, וע"כ שכוונת התורה לשיעור המועט.

לפי זה התיישבו בקל ההערות הנזכרות על יסוד הערוך לנר, כי דווקא לגבי חודש בן כ"ט יום וחודש בן ל' יום שיש קצבה לשיעור המרובה, בכהאי גוונא חידש הערוך לנר שלמרות שחודש בן ל' יום הוא שיעור גדול יותר, אך סוף סוף הוא חידוש מועט יותר ולכן אין לנו לחדש אלא של' יום חשובים כשנה. אך שונה מכך דין ביצת בר יוכני ודין ימי זבה, כי בשניהם השיעור המרובה אין לו קצבה כי מהם "ימים רבים" וגם שמא יש ביצה גדולה יותר מבר יוכני כפי שחידש התוספות יום הכיפורים, וע"כ שהגדרת ה"מועט" כאן תהיה השיעור המועט יותר שלו יש קצבה וע"כ שאליו כיוונה תורה.