תוספת יום הכיפורים/יומא/עט/ב

תוספת יום הכיפורים יומא עט ב

דף ע"ט ע"ב

גמרא הא כביצה בעי סוכה כו' איכא למידק מאי פריך דדלמא מ"ש התנא וכנתנו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה אכלו חוץ לסוכה לא תידוק מיניה הא כביצה בעי סוכה אלא לעולם משום סוכה היה אוכל עראי כביצה ויתר מכביצה חוץ לסוכה ונקט התנא פחות מכביצה היינו משום ב' קולות אחרו' דעשה ר' צדוק דלא נ"י ולא בירך אחריו והיינו משום דהוי פחות מכביצה הא כביצ' בעי נטיל' וברכ' וכן אמרו בפ' הישן לתרוצי ר"י ואביי כמ"ש התו' וי"ל ודו':

תוספות ד"ה הא כביצה בעי סוכה בפ' הישן פריך כו'. ואיכא למידק לפי שיטת התוספת דכתבו לעיל בד"ה נטלו במפה דפחות מכביצה מקבל טומאה א"כ מ"ש דפחות מכביצה מהני ליה נטילת מפה ובשיעור כביצה לא מהני ובעי נ"י יש לומר דהתוס' ס"ל דבשיעור כביצה מקבל טומאה מן התורה וחיישי' דלמא נגע ולפי' לא מהני נטילת מפה אבל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אלא מדרבנן וכיון דהטומאה הוא מדרבנן לפיכך הקלו דפחות מכביצה מהני נטילת מפה ולא חיישינן שמא יגע באוכל דאפי' יגע לית כאן טומאה מן התורה ודוק:

גמרא לימא מסייע ליה כו' פרש"י אם השלים י"ד סעודות כו' ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק הישן דף כ"ו ע"א דחזר בו ר"א ולא בעי י"ד סעודות אלא קאמ' דיש תשלומים לסעודת ליל י"ט אחד וכן פרש"י התם איברא דהתוספת שם חלקו על רש"י ז"ל וסבירו ליה די"ד סעודות הם וא"כ פרש"י דהכא אזיל כתוספת דהתם:

תוספות ד"ה מיני תרגימא בפרק הישן פרש"י כו' והכא משמע כו' כונת התו' להקשו' על רש"י מכח מימרת רבא דס"ל דפירי לא בעי סוכה ומיני תרגימא לאו היינו פרות אבל לפי דעת התרצן דדחי מאי מיני תרגימא פירות א"כ שפיר קאמר רש"י ז"ל כתבו עוד ואין ללמוד מכאן שיועילו כו' מכלל דברי התוס' שמעינן דמידי דבעי סוכה כגון מיני תרגימא אפשר דמהני בג' סעודות אבל מידי דלא בעי סוכה מלתא דפשיטא לנו דלא מהני בג' סעודות וכן ק"ל דקי"ל דכביצה פת יכול לאכול חוץ לסוכה כדתנן פ' הישן אוכלים עראי חוץ לסוכה ואמרי' עלה כמה אכילת עראי כד טעים בר בי רב ועייל כו' ופירשו התוספת והרא"ש דהיינו כביצה וכ"כ הטור ר"ס תרל"ט ואלו בה' שבת ר"ס רצ"א כתב דשיעור סעודה ג' הוי בכביצה וכ"כ מרן הב"י בשם הר"ן פרק כל כתבי ולפי מה שהצענו דמאי דלא בעי סוכה לא מהני לסעודה ג' הול"ל דשיעו' ס"ג הוי יותר מכביצה אבל כשיעו' כביצה ממש לא נפיק כיון דכביצה לא בעי סוכה וי"ל דמ"ש התוספת דמאי דלא בעי סוכה לא מהני לס"ג היינו לענין מאכל כגון פירות אבל בשיעורי אוכלין לא אתמר הך כללא ואפילו בכביצה לא בעי סוכה סגי לקיום סעודה שלישית ומיהו תמיהא לי מנ"ל להטור והר"ן דשיעור סעודה שלישית בעי כביצה מי עדיפא סעודה שלישית מליל פסח דסגי בכזית מצה וליל סוכה דסגי בכזית. פת שיאכל בסוכה ובבית יוסף ס"ס תרל"ט הביא שם ב' סברות די"א דבליל סוכות צריך שיאכל יות' מכביצה וי"א דסגי בכזית יע"ש וגם דברי מרן שכתב על הטור דפחות מכביצה אוכל חוץ לסוכה וכביצה בעי סוכה קשים לשמוע דכביצה גופה לא בעי סוכה ויותר מכביצה הוא דבעי סוכה וצ"ע ובהא דאמרי' אכילת עראי היינו כביצה משמע לכאורה דיותר מכביצה הוי קבע וקשה דפת הבאה בכסנין קי"ל בא"ח סימן קס"ח דבאוכל שיעור שאחרים רגילים לקבוע מברך המוציא ובה"מ ונ"ל דהיינו מעלה מטה שיעור ג' או ד' ביצים דהוי שיעור סעודה כדקי"ל לענין עירוב סי' שס"ח יע"ש וכן מעשים בכל יום דאוכל פת הבא' בכסנין דהיינו ביסקוג"ש קרוב לג' ביצים ואין מברכין בה"מ אלא מעין שלש ואמאי והא אמרי' דשיעור כביצה הוי עראי משמע דיותר הוי קבע י"ל דג' גבולין יש דשיעור כביצה הוי עראי יותר מכביצה יצא מכלל עראי ולא נקרא קבע עד שיאכל ג' או ד' ביצים ולפיכך לענין עראי דקי"ל אוכלים עראי חוץ לסוכה הוי בכביצה יתר מכאן לא הוי עראי ואע"ג דלא הוי קבע חייב לאכול בסוכה ולענין פת הבאה בכסנין כשאוכל קבע דהיינו ג' או ד' ביצים מקרי קבע ומברך בה"מ אבל פחות מג' ביצים קבע לא הוי וסגי ליה בברכת מעין ג' כנ"ל ודוק:

רב זביד אמר כותבת הגסה כו' איכא למידק דמאי קושיא הוא זה דאנא אמינא מה לחמץ שכן ראוי לאכילה אבל שאור שאינו ראוי לאכילה לא וכן אמרו פ"ק דביצה דזהו טעמו דב"ה דאומר דזה וזה בכזית משום דתרווייהו צריכי שאור וחמץ דאי כתב רחמנא שאור הו"א משום דחמוצו קשה אבל חמץ דאין חמוצו קשה אימא לא ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה אבל שאור שאינו ראוי לאכילה אימא לא צריכה י"ל דמחלוקת זה של ב"ש וב"ה אינו לענין אכילה אלא לענין ביעור כמ"ש פ"ק דביצה וכן רש"י פירש כאן שאור בכזית לענין בל יראה כו' וכיון שכן לענין ביעור דכתיב לא יראה לך חמץ קשה לב' נכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה אסור להשהותו בבית בכזית שאור שחמוצו קשה לא כ"ש וס"ל לב"ש דלא שייך למיפרך מה לחמץ שכן ראוי לאכילה דאנן לאו בדינא דאכילה עסקי' אלא לענין ביעור אבל ב"ה ס"ל אף על גב דלענין ביעור עסקי' שפיר שייך למיפרך מה לחמץ שכן ראוי לאכילה משום דטעמו דביעור חמץ הוא כדי שלא יבא לאוכלו כיון דרגיל בו כל השנה באופן דב"ש ס"ל דקרא דלא יראה שאור הוא יתר ללמד שיעורו של זה לא כשיעורו של זה. ובס' גופי הלכות סימן ח' דף ו' הקשה דאיך אומר ב"ש דנכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור והא קי"ל אין מזהירין מן הדין ומחמת קו' זו שינה פי' הסוגיא יע"ש ולע"ד יראה דל"ק דלעיקר חיוב ודאי לא נפיק שאור מחמץ דאין מזהירין מן הדין מיהו כבר כתיב קרא קמא שאור לא ימצא בבתיכם ובקרא תניינא כתיב לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור ואהך קרא תניינא אמרי' ב"ש דלשתוק משאור ונאמר דשאור וחמץ שוים בשיעוריהם בכזית ואנא אמינא חמץ שאין חמוצו קשה בכזית שאור שחמוצו ק' לכ"ש והך ק"ו אינו אלא לשיעורא אבל לעיקר החיוב לא מפיק ליה מק"ו דהא אין מזהירין מן הדין אלא מקרא קמא דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם:

אך ק"ל לב"ה דאמרו צריכי ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה וכו' דאיך אפשר לומר כן והלא אפילו הוה שתיק מקרא דלא יראה לך שאור א"א לומר דאשאור לא מיחייב אביעור דהא כתיב שאור לא ימצא בבתיכם יש לומר דה"ק ב"ה אי לא כתיב לא יראה לך שאור לא הוה יליף מחמץ לענין שיעור דהוי בכזית אלא הו"א דבעי שיעורא אחרינא בככותב' לכך כתיב ולא יראה לך שאור ללמד דזה וזה בכזית אבל ב"ש סברי דקרא בא ללמד שיעורו של זה לא כשיעורו של זה ודוק:

מדפלגינהו רחמנא לימדה לך כו' איכא למידק דמתחל' טעמיה דב"ש קאמר נכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור משמע דמייתורא דלא יראה לך שאור דריש ומסיף דבריהם דאמרי מדפלגינהו משמע דלא דריש יתורא אלא מדחלקו הכתוב בתרי לאוין דהיל"ל לא יראה לך חמץ ושאור וקשיא דברי התלמוד רישא אסיפא איברא דלשון התלמוד שם בפ"ק דביצה מסיי' כדפתח דקאמר שאור דכתב רחמנא ל"ל לומר לך שיעורו כו' וכן נר' בעיני דהוא עיקר הגירסא דמייתורא קא דריש וכן נראה מדברי רש"י בהדיא ודלא כס' גופי הלכות דר"ל דמדחלקו הכתוב קא דריש ולא מייתורא יע"ש כנ"ל:

שעורו של זה לאו כשיעורו של זה שאור בכזית כו' וא"ת ומנ"ל לב"ש למימר הכי נימא איפכא דשאור ככותבת וחמץ בכזית דחמץ ראוי להחמיר עליו משום דראוי לאכילה יותר משאור י"ל דכיון דאין אנו עוסקין לענין אכילה אלא לענין ביעור ס"ל לב"ש דטפי יש להחמיר בשאור משום דחמוצו ק' ודוק:

שעורו של זה לא כשיעורו של זה פירוש רש"י ע"כ דחמץ נפיש מכזית כו' נ' מדברי רש"י הללו דאי לא כתי' שאור אלא חמץ הו"א חמץ בככותב' דהוא שיעורא רבה ושאור דהוה יליף מחמץ הו"א דהוי בככותבת מכח דיו ודברי רש"י תמוהים דמנ"ל זה דאי כתיב חמץ לחוד הו"א בככותבת לא כי אלא הו"א בכזית וה"ה לשאור השתא מכח שאור יתירה למדנו דשיעור שאור אינו שיעור של חמץ אלא שאור בכזית וחמץ בככותבת ואולי דרש"י ה"ק אלו הוה כתיב חמץ והוה כתיב נמי דשיעורו בככותבת ולא כתיב שאור וגמר מחמץ הו"א דיו דלא מיחייב בשאור אלא בככותבת מ"מ תימה מי הכריחו לרש"י לפרש כן ולא פירוש כפשוטו וכדכתיבנא וראיתי בס' גופי הלכות שעמד בקושיא זו בדברי רש"י פ"ק דביצה ומשמע מדבריו דדברי רש"י דהכא נוחים יותר ולא ידעתי מה הפרש יש בין פרש"י דהתם לדהכא וגם שאר לשונו מגומנם כמו שיראה המעיין שם ומ"מ דברי רש"י צ"ע ודוק. גם דברי התוספות בביצה דף ז' ד"ה לומר לך שיעורו כו' הוא מגומגם בעיני והדבר הקשה בו יתבאר מתוך מ"ש כאן ודוק. עיין בס' הליכות אלי דף ע"א ע"א יע"ש:

תוספות ד"ה לומר לך שיעורו של זה כו' עד ושמא י"ל כו' ויראה דטעם הדבר משום דיוה"ך הוא איסור אכילה והכא אע"ג דלענין ביעור עסקינן מ"מ הביעור הוא כדי שלא יבא לאכלו ואע"ג דכתיב לעיל דב"ש לא פרכי מה לחמץ שכן ראוי לאכילה משום דאנן לאו באכילה עסקינן אלא לענין ביעור מ"מ יותר ראוי לדמות ביעור חמץ לאיסור אכילת יוה"ך דהוי בככותבת משנדמה אותו להוצאת שבת דהוי כגרוגרת ודוק:

כתבו עוד מכאן קשה דקאמר בסמוך בככותבת לאו היינו ככותבת הגסה דיוה"ך ואפ"ה מספקא ליה אי חמץ בככותבת הוי כביצה או לא אמאי מספקא ליה פשיטא דהוי כביצה כו' כנ"ל וכ"כ בס' חדושי הלכות ור"ל דודאי אי שיעורו כביצה לא תקשי דנוקמא אגרוגרת דמצינו שיעור דביצה גבי אוכל וכמו שכתבו לעיל דכיון דאפיקתיה מכזית אוקמיניה אשיעורא דיוה"ך דאע"ג דגרוגרות פחות משיעורא דיוה"ך נמי מידי דאכיל' הוא וכמ"ש לקמן אבל אי לא הוי כביצה ולא הוי נמי כשיעורא דיוה"ך אם כן נוקמא אגרוגרת עכ"ל ומ"מ ק"ל דמאי פרכי התוספות בגמרא נמי הכי קאמר דלמא לעולם אימא לך כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה הא סתמא כביצה וא"נ כי הדדי נינהו וחדא מנייהו נקט הרי דלא נסתפקו בכותבת סתמא דהוי פחות מכביצה אלא שאמרו בפשיטות דכותבת סתמא הוי כביצה ונר' דהתוספת גרסי הכא הא סתמא פחותה מכביצה וא"נ כי הדדי נינהו וחדא מינייהו נקט ולפי גי' זו ספוקי ליה אי הוי פחות מכביצה ולגי' זו ניחא לישנא וא"נ כי הדדי נינהו:

גמרא אלא מהכא עד כמה מזמנין כו' פרש"י מזמנין מברכין על המזון לאחריו עכ"ל וכונתו הוא לומר דאע"ג דמתניתין לענין צרוף זמון מתנייא מ"מ גם לענין חיוב בה"מ מתנייא דהא טעמייהו דר"מ ור"י תלי בטעמא דקרא ואכלת ושבעת וברכת כו' דהיינו בחיוב בה"מ ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף