תוספות רבי עקיבא איגר/תרומות/ו

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ תרומות ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות לח] במשנה שוגג . אע"פ שיודע שהוא תרומה ושמוזהר עליו רק שלא ידע שחייבים עליו מיתה. נקרא ג"כ שוגג. הרמב"ם (רפ"י מהלכות תרומות):

[אות לט] שם במשנה ואחד השותה. שיעורו בכזית הרמב"ם שם והוא מהתוספתא:

[אות מ] שם בהרע"ב ד"ה אחד השותה יין. בשותה שמן אזוקי מזיק ולא מקרי אכילה ומשלם קרן ולא חומש:

[אות מא] שם בהרע"ב ד"ה והן נעשין תרומה. אותן חולין. וכתב הר"ש ופליגי בתורת כהנים ובירושלמי אם משעת הפרשה קדשי כתרומה או משעת נתינה לכהן. ופי' במ"ל (רפ"י מה"ת) משעת הפרשה והמחלוקת רק בתשלומי תרומה ע"ש:

ב

[אות מב] תי"ט ד"ה והוא משלם. ופריך בירוש' וכו'. הר"ש והרא"ש פירשו דקאי אשלמעלה. דאיתא בירושלמי הא רבי מאיר אומר משלמין ורבנן אמרי משלמין מה ביניהון (היינו דגם לר"מ צריך הבעה"ב לשלם דמי החולין דלא כהרע"ב וא"כ מה ביניהון) ומשני אמר ר' יוחנן עיקר סעודה ביניהן רמ"א עיקר סעודה לבעל הבית ורבנן אמרי לפועלים (פי' עיקר סעודה על מי לטרוח ר"מ סבר על הבעה"ב לטרוח ולכך משלם כל הקרן ורבנן סברי על הפועלים לטרוח ולקנות ובעה"ב נותן להם הדמים והיינו פחות מהקרן) ר"ש בן לקיש אומר טפילה א"ב רמ"א טפילה לבעל הבית ורבנן אמרי לפועלים. (פי' מי חייב לטפל ולקנות חולין מתוקנים) וע"ז פריך הירושל' והלא כבר אכלו היינו לר"י אליבא דר"מ דאמר עיקר סעודה לבעל הבית ומש"ה משלם כל הקרן. ואמאי והרי כבר טרח והכין והאכילן ולא היה לו לשלם אלא דמים ומשני דההיא טורח לא חשיב טורח שנפשו של אדם קצה באכילת איסור הלכך צריך לשלם להם כל הקרן והם לא יפסידו כלום בתשלומי הקרן. והרמב"ם (בפ"י מה"ת) פסק כרבנן והעתיק להירושלמי וז"ל המאכיל הפועלים וכו' הם משלמין קרן וחומש מפני שהם כשוגגין והוא משלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתירים מדמי תרומה שאכלו שדבר האסור נפשו של אדם חותה ממנו עכ"ל. משמע דהרמב"ם ס"ל דפירכת הירושלמי אף לרבנן דלא כהר"ש והרא"ש שכתבו דלר"י אליבא דר"מ פריך ותמיה לי דמאי פירכא יש לרבנן הא מה שאכלו סעודתן את התרומה הם משלמין לכהן חולין מתוקנים וא"כ לא נהנו כלל מסעודתן דהוי כלא אכלו כלל. ובאמת גם אם הפירכא לר"מ קשה. דאף דכבר טרח הבעה"ב והכין והאכילן הא כיון דטורח על הבעה"ב שמוטל עליו הטורח לעשות לפועלים חפשי מן הטורח והכא אם הפועלים יצטרכו לשלם הקרן דהיינו כדין האוכל דמשלמין חולין יהי' הטורח עליהם. עכ"פ על רבנן בודאי ליכא פירכא. ונראה דמזה ראי' דס"ל להרמב"ם כיון דקיי"ל דלפי דמים משלם. משלם רק פירות חולין בשיווי התרומה שאכל כדס"ל להתי"ט בד"ה וקרן. וזה פרכת הירושלמי כיון דהפועלים משלמים רק כפי שיווי התרומה אמאי הבעלים צריכים (לשלם) להם דמי סעודתן מן החולין הא הם אכלו כבר ופטורים מלשלם רק דמי תרומה יהא הדין דהבעלים יחזרו להם רק הפסדן דהא נהנו באכילתן כאילו היה חולין:

ד

[אות מג] בהרע"ב ד"ה שני חומשים. חד משום אוכל. ושיעורו בכזית וחד משום נהנה מהקדש ושיעורו בשוה פרוטה והא דחל איסור הקדש על התרומה משום דמכח ההקדש נאסר גם לכהן. הרמב"ם בפי' ובחבורו. ובלא"ה י"ל כיון דאקדשיה ניתוסף עליו איסור הנאה שאינו של כליון דשרי לזר בתרומה:

[אות מד] שם בתי"ט ד"ה וקרן. דמשלם מן החולין וכו'. אבל הר"ש כתב וז"ל דמי תרומה שאין יקרים כחולין גם יכול לשלם דמים וא"צ לשלם פירות הראוים להיות קדש עכ"ל. ומזה דקדק המ"ל (בפ"י מה"ת) דס"ל להר"ש דיש ב' חילוקים דהיכא דמשלם דמי תרומה היינו כשווי תרומה וגם משלם דמים והיכא דמשלם מן החולין היינו דמשערין תרומה כאילו היתה חולין וגם משלם מדברים הראוים להיות קדש. ונ"ל ראיה לזה מסוגיא דפ"ב דפסחים (דף ל"ב) דמבעי אם לפי מדה משלם או לפי דמים. וה"ד כגון דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה ולא נקט הנ"מ בפשוטו דאם לפי מדה משלם צריך לשלם סאה פירות מן החולין מתוקנים ואם לפי דמים משלם משלם מפירות חולין כשיווי סאה פירות תרומה שאכל אלא ע"כ אף אם לפי דמים משלם מ"מ שמין התרומ' שאכל כאילו היתה חולין כן נראה לענ"ד בעזה"י. ומ"מ עדיין קשה לי למ"ד התם היכא דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף זוזא לא תיבעי לך דלא גרע מגזלן הא מ"מ נ"מ דאי לפי דמים צריך לשלם כל הד' זוזי בפירות והחומש מהד' זוזי. ואי לפי מדה משלם רק סאה אחת והחומש מאותה סאה דזהו תשלומי תרומה והשאר דמשלם מטעם גזלן משלם רק במעות וא"צ להוסיף חומש וצ"ע:

ה

[אות מה] בהרע"ב ד"ה וחכמים. במע"ש. וכ"כ הרמב"ם בפי' ובחבורו כתב דמשלמים גם מלקט וכו' וכתב בכ"מ דפליגי בזה ר"י ור"ל בירושלמי וקיי"ל כר"י לגבי ר"ל דוחכמים מתירים קאי אכולהו:

[אות מו] שם בתי"ט ד"ה שנטלה תרומתו. ובשום דוכתא לא מהני. לא ידעתי מאי קושיא הא גם התם בהקדימו בשבלים ולא נטלו ממנו תרומה גדולה הוי כחולין ממש. ומ"ש והקדש שלא נפדו י"ל דהיינו דמ"ש והקדש נפדו ולא נתן את החומש דחומש אין מעכב וכההיא דברכות ואינך. וראיתי בכ"מ שכתב וז"ל וגירסת רבינו כגירסת הירושלמי דגרס ממעשר ראשון שנטלה תרומתו ומפרש לה בשהקדימו בשבלים שפטור מתרומה גדולה דאילו לא ניטלה תרומתו כלל מודים חכמים שאין משלמין ממנה. וכן גורס מע"ש והקדש שנפדו ומפ' שנפדו שלא כהלכתן דהיינו מעשר שני על אסימון והקדש על קרקע דאילו לא נפדו כלל פשיטא דאין משלמין מהן עכ"ל. ובזה באמת תמוה דכיון דעל אסימון והקדש על קרקע לא מהני הפדיון שוב הוי כלא נפדו כלל וכהנך מקומות דמייתי התי"ט ברכות שבת עירובין ואמאי סגי ליה להכ"מ לפרש שלא נפדו כהלכתן. היינו בלא הוספת חומש וכנ"ל ואי דא"כ מ"ט דר"מ הא זהו עדיין יקשה על ר"מ בהקדימו בשבלים ולא נתן ת"ג. וכיון דהכ"מ מפרש דמיירי בהקדימו בשבלים. הו"ל לפרש מ"ש והקדש שלא נפדו כהלכתן היינו בלא נתן החומש. והרמב"ם בפי' כתב שפדאו על אסימון אבל לא פירש על ניטלה תרומתו. וי"ל באמת דמיירי בהקדימו בכרי אבל לחלק ולפרש דניטלה תרומתו היינו בשבלים ומ"ש והקדש על אסימון וקרקע מנין לנו. וצלע"ג:

ו

[אות מז] בהרע"ב סד"ה לפיכך. דדמי לסחורה. למ"ש הרע"ב במתני' שלפני' דגם לחכמים אין משלמין מלקט וכו' א"כ בלא"ה א"א לשלם משביעית דהוי הפקר. וזה הטעם כתב הרמב"ם בפי' ואולם בחבורו למה דס"ל דוחכמים מתירים קאי אכולהו גם אלקט וכו' מש"ה הוצרך למנקט הטעם דאין פורעין חוב מדמי שביעית. ויש לעיין דהא קשואין של שביעית בלא"ה א"א לשלם דהא ספיחי שביעית אסורים באכילה לגמרי לשיטת התוס' (פ"ד דפסחים דנ"א ע"ב) ולרע"ק מדאורייתא אסורים וצ"ל דבעי ליתן טעם דסתמא קתני. דמשמע דא"א לשלם אף בקישואין שגדלו קצת קודם שביעית ונגמרו בשביעית דלא מקרי ספיחים. כיון דתחילת גידולם בששית. וכמ"ש (רפ"ט דשביעית) בגליון בשם הר"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.