תוספות רבי עקיבא איגר/שבת/כא

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ שבת כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות קסג] בתוי"ט ד"ה והאבן בידו. דאינו צריך כ"כ טלטול התינוק. קשה לי דלפ"ז ביש לו געגועים דודאי צריך לטלטול התינוק הוי היתר גמור כמו בכלכלה ולמאי צ"ל דלא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה הא הוי היתר גמור. וביותר ק' לפ"מ דפירשו תוס' בל' אי הכי היינו דהמקשן ידע דדינר אסור משום דלמא נפיל ואתי לאתויי אלא דמקשה כמו דמטלטלים טלטול האבן שביד תינוק משום סכנה ה"נ נתיר טלטול הדינר בידו ומאי דומיא הא הטלטול האבן שביד התינוק הוי היתר גמור היכא דצריך לתינוק ביש לו געגועים וצע"ג:

[אות קסד] בתו"ח ד"ה הר"ב ד"ה אף מעלין. דיכול לאוכלו מן המדומע קודם. ע"י שנותן עיניו בצד זה להעלותו ואוכל בצד אחר. ועיין בפ"ק דחולין (דף ז' ע"א) ובבכורות (דף נ"ט ע"א) דהקשו תוס' הא גם בדמאי רשאי לקרות שם ע"י שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר כדמוכח (פ"ק דחולין ) א"כ אמאי קתני במתני' דפ"ב דשבת בספק חשיכה מעשרין את הדמאי גם בשבת לשתרי ותירצו דשאני מדומע דכבר היה מתוקן אבל תחלת טבל לא שרי ע"י דאפשר שנותן עיניו בצד זה וכו' וכזה כתב ג"כ הרמב"ן (פ"ק דביצה) בסוגיא דגלגל עיסה:

ובעיקר קושית תוספות י"ל דהרי בסוגיין אמרינן דר"י עדיפא מדרשב"א והיינו דרשב"א מיקל רק על ידי שנותן עיניו ור"י מיקל טפי דכיון דיכול ליתן עיניו לא הוי מתקן בהעלאתו. א"כ י"ל דמתני' דפ"ב דשבת כרשב"א אתיא ואפשר דגם רבנן דר"י ס"ל דבמדומע מותר על ידי שנותן כו' אלא דס"ל דמ"מ הוי מתקן בהעלאתו ור"י הוא שחידש סברא זו דלא מקרי מתקן וכ"כ הרמב"ן (פ"ק דביצה) וז"ל שר"י אומר מעלין את המדומע וחביריו חולקים עליו שאעפ"כ אסור לקרוא שם עכ"ל ואם כן ממילא ליתא לקושי' תוס':

ב

[אות קסה] בר"ב ד"ה מטה כו'. לא יטול אותה. בגמ' מאן תנא כו' בהתירא טרחינן באסורא לא טרחינן. דקתני מגביה ומטה על צידה כו' בחביות דהוי התירא ולא יטול האבן ממש דהוי איסור רש"י. ולא זכיתי להבין דאיך שייך היתר נטילת האבן הא א"א לטלטל מוקצה בשביל שתיית היין דהא חזינן במניח דהחבית נעשה בסיס ואסור לנער ולא שרינן טלטול חביות המוקצה בשביל שתיית היין (והא דהחבית הוי בסיס ול"א דהוי מוקצה לדבר איסור והיתר דהא היין היתר הוא עי' בס' ת"ש (סי' שי"ט) כיון דהאבן מונח על החבית גבוה מן היין מקרי בסיס לאבן לחוד) וא"כ מה לי טלטול אבן דלשתרי מטלטול חבית דאסורה. והאי דנוטל את הפסולת. צ"ל באמת דטלטול מוקצה ביו"ט לצורך אוכל נפש שרי כמ"ש התוס' ריש ביצה (דף ח' ע"א ד"ה אר"י ובדף כ"ה ע"ב ד"ה גריפת ובדף ל"א ע"ב ד"ה אר"ז) ע"ש אבל בשבת דאסור כדמוכח מניעור חבית במניח דאסור וכנ"ל א"כ איך אפשר לטלטל האבן וליכא היתר רק בניעור החבית דהוי לגבי האבן טלטול מן הצד לצורך דבר המותר וצלע"ג:

ואולם לשיטת התוס' ניחא דפרכת הש"ס דנימא דבטל האבן לגביה כמו באוכלים מרובה על הפסולת ובזה ל"ק דמנ"ל הך סברא דבטל הא התם אף אם אין הפסולת בטל לגבי אוכלים מ"מ הא טלטול מוקצה לצורך א"נ מותר ביו"ט. בזה י"ל דזהו דוקא בא"א בעניין אחר אבל היכא דאפשר לברר האוכל אלא דנפיש בטרחא לא היה לנו להתיר טלטול מוקצה אע"כ דפקע שם מוקצה מיניה דבטל לגבי האוכל ושפיר פריך:

וביותר י"ל דפריך בדרך הכרח דהא בסיפא בפסולת מרובה על האוכלים דנוטל האוכל ולשיטת התוספות הפירוש דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא קאי על האוכלים הרי דמחייבי' ליה לאפושי בטרחא ולא מתירין לו טלטול מוקצה דפסולת. וא"כ מ"ש ברישא דהאוכל מרובה בשעורי' ומ"ש בסיפא דהפסולת מרובה בשעורי'. הא מ"מ בזה ובזה נפיש טרחא לברור האוכל. ע"כ ברישא הטעם כיון דהאוכל מרובה בשיעורי' בטל הפסולת לגבי האוכלים:

ובזה אפשר לפרש כוונת תוס' בהמשך דבריהם במ"ש והא דמוקי לה בפ"ק דביצה כו'. ודו"ק:

[אות קסו] תוי"ט ד"ה מטה. ובדין דכר. בסוגיין איתא ב' מימרות משמיה דרב. הא'. על אבן ל"ש בשוכח. והב'. על מעות שעל הכר ל"ש אלא בשוכח. ובתוס' הקשו תרתי דרב למ"ל. ותירצו דחדא מכלל חברתה אתמר. ולענ"ד נראה לתרץ קושייתם דהנה במסכתין פ' כל הכלים [דף קכ"ה ע"ב] איתא תנן התם אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת. אמר רבה א"ר אמי אר"י ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ורב יוסף א"ר אסי אר"י ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה כיסוי להחבית אמר רבה מותבי' אשמעתין האבן שבקירויה וכו'. וכ' רש"י שם במימרא דרבה ל"ש דמותר לטלטל החבית והאבן עליה דקתני ואם היתה בין החביות מגביהה ומטה על צידה בשכח האבן שעליה. אבל במניח נעשית החבית בסיס להאבן ואין מטלטלים את החבית. והיא תמוה דאמאי נקט רש"י ל"ש אלא בשוכח קאי אסיפא דמתני' דמגביהים להחבית ולא בפשוטו על הרישא דמטה על צידה דל"ש אלא בשוכח אבל במניח אסור להטות על צידה דהא באמת בבסיס אפי' ניעור אסור דהא בההיא דמעות שעל הכר דלא קתני במתני' רק דינא דניעור ועלה אמר רב דבמניח אסור ובפרט דהגמרא מביא רק הרישא. ונדחק רש"י לפרש דקאי אסיפא. וטעמא בעי. ורש"י בפ' נוטל [דף קמ"ב ע"ב] כ' בפשוטו דל"ש דמטה ע"צ וכו'. אח"כ ראיתי שהקשה כן המהרש"א. ומה שתירץ דכ' רש"י כן דלא ליהוי פלוגתא דר' אמי ור"א פלוגתא רחוקה בתלתא דרגי דלר' אמי אפילו ניעור אסור ולר' אסי אפילו האבן עצמו מותר לטלטלה. דחיק טובא. דבדינא דבסיס ל"פ דתרווייהו ס"ל דהיכא דהוי בסיס אפי' ניעור אסור אלא דפליגי אם האבן עצמו הותר בנעשה כלי או דלא נעשה כלי. וממילא החבית בסיס לדבר אסור וא"כ הפלוגתא רק בחד מלתא ביסוד זה אם האבן נעשה כלי או לא וליכא בזה פלוגתא רחוקה דגם רב אסי מודה היכא דלא נעשה האבן כלי אפילו ניעור אסור ובזה ממילא נדחה גם תירוצו השני של המהרש"א דלכך פירש בטלטול ולא בניעור דהוי דומיא דמייתי עלה ואזדי לטעמייהו. כיון דשורש הפלוגתא רק אם האבן נעשה כלי או לא. שייך שפיר ואזדי לטעמייהו. והנלע"ד דהנה לעיל (פרק ד' מ"ב) נוטל את הכיסוי והן נופלות. כ' רש"י והרע"ב דלא נעשית בסיס להן שאין עשוי אלא לכסות הקדירה. ונראה דכוונתם למ"ש הר"ן שם (דף כ"ה ע"א) בשם הרז"ה שאין הקדירה תשמיש להטמנה וכיסוי אלא אדרבה דהם תשמישים לקדירה. והוא במג"א (סי' רנ"ט סק"ט) [ובתוספות פרק כירה (דף מ"ג ע"ב) ד"ה דכ"ע כ' טעם אחר כיון דאין דעתו להניח שם כל השבת לא מקרי בסיס]. ולכאורה תמוה משמעתין דאמר רבה אבל במניח נעשה בסיס. נהי דס"ל לרבה דהאבן לא נעשה כלי ואסור משום מוקצה. מ"מ למה יהיה החבית בסיס הא החבית אינו משמש להאבן. אלא אדרבא האבן משמש לחבית לכסוי. והוי ממש כההיא דטמן וכיסה. וראיתי ברז"ה פ' כל הכלים ונראה תוכן דבריו הקדושים דבאמת מה דאמר רבה אבל במניח. היינו במניח שלא ע"ד כיסוי. וע"ד כיסוי הוי כשוכח ע"ש. והא דאמר רבה ומותבינן אשמעתין אף דמיירי במניח שלא ע"ד כיסוי. וצ"ל דמ"מ מדלא אמר עוד בבא אבל במניח לכיסוי הותר גם האבן. ומוכח דלא נעשה כלי ואין כאן אלא ב' דינים. דבמניח ע"ד כיסוי דינו כשוכח וע"ז אמר ומותבי' אשמעתי'. אמנם עדיין דחוק דאמאי אמר ל"ש אלא בשוכח ה"ל למנקט ל"ש אלא במניח ע"ד כיסוי. ולזה י"ל דרש"י ס"ל כמ"ש תוס' (דף קכ"ג ע"א) ד"ה האי פיגלא כו' דבמניח ע"מ ליטלה בשבת אף דלא הוי בסיס ומותר לנער מ"מ לא הוי כשוכח ממש ואסור בטלטול החבית ואבן עליו דלא היה לו להניחו באותו ענין דיצטרך לטלטלו עיי"ש היטב. ה"נ י"ל לשיטת רש"י הנ"ל דנהי דהיכא דההיתר אינו משמש להאיסור לא מקרי בסיס מ"מ רק בניעור מותר אבל לא בטלטול גמור ואינו בזה כשוכח. ולפ"ז מדוקדקים דברי רש"י (דבדף קכ"ה) במימרא דרבה אבל במניח נעשה בסיס דמיירי ע"כ אף במניח ע"ד כיסוי מדקאמר ומותבינן אשמעתין. וגם מדקאמר ל"ש אלא בשוכח ולא קאמר ל"ש אלא במניח ע"ד כיסוי וכנ"ל. לזה פירש"י דקאי אסיפא דקתני מגביהה ומטה ע"צ דאילו ארישא דמטה ע"צ גם במניח ע"ד כיסוי מותר כיון דהחביות אינו משמש להאבן. אבל (בדף קמ"ב) במימרא דרב דאפשר לפרש דמה דקאמר אבל במניח היינו שלא ע"ד כיסוי ומה דלא קאמר לא שנו אלא במניח ע"ד כיסוי י"ל דסבר דע"ד כיסוי נעשה האבן כלי כרב אסי מש"ה נקט רש"י בפשוטו דקאי ארישא ולפ"ז מיושב קושית תוס'. די"ל באמת דרב מיירי ג"כ במניח ע"ד כיסוי דס"ל כר' אמי וקאי באמת רק אסיפא לענין טלטול החבית כדצ"ל במימרא דרבה א"ר אמי וכיון דקאי אסיפא עדיין לא שמענו דבבסיס גמור אפי' הניעור אסור. לזה הוצרך לאידך מימרא דרבה במעות שעל הכר דלא קתני במתני' רק דין ניעור ועלה אמר דבמניח נעשה בסיס דאפי' ניעור לחוד אסור. ומימרא קמייתא דרב אצטריך דלא נימא דהאבן עצמו אשתרי דנעשה כלי ולאפוקי מרב אסי וק"ל:

ובאמת מזה תמוהים לי דברי הר"ן דבפרק במה טומנים כ' כהרז"ה כיון דאין הקדירה משמש להכיסוי לא מקרי בסיס ובפרק נוטל (דף ס"ה ע"ב) כ' ל"ש דמטה ע"צ וכו' אלא בשוכח וכו' וא"ת והא קיי"ל בחריות של דקל וכו'. ובזה נשאר הקושיא דמ"מ אף דלא דמי לחריות ואין האבן נעשה כלי מ"מ הא החבית אינו משמש להאבן ולא יהיה בסיס ובזה ליכא למימר כמש"ל בשיטת רש"י דמ"מ אסור להגביה החבית. דהא כ' הר"ן ל"ש אלא דמטה ע"צ הרי דמפרש דקאי ארישא דבמניח אפילו מטה ע"צ אסור. וגם ל"ל כמו שתירץ הרז"ה את עצמו דאבל במניח היינו שלא ע"ד כיסוי דא"כ לא שייך עלה דברי הר"ן במ"ש להקשות מחריות של דקל דהא מיירי במניח של ע"ד כיסוי וצע"ג:

ג

[אות קסז] במשנה עצמות וקליפין. נלענ"ד דנקט תרווייהו דעצמות הוי רבותא לב"ה דאף דמכוסין מ"מ מותר לטלטלם. וקליפים רבותא לב"ש דאף דמגולין מ"מ אסור לטלטלם וכדאמרינן בשבת (דכ"ט ע"א) ואי אשמעינן גרעינין הו"א דמעיקרא מכסיין וכו' אבל קליפי אגוזין דמעיקרא מיגלו וכו'. ובזה מיושב לי היטב קושית תוספות דשם ד"ה והא דרב וכו' וא"ת ובאגוזים וכו' והיינו דלכאורה קשה היאך אמרינן שם והא דרב לאו בפירוש איתמר וכו' הא בלא"ה מוכח כן ממתני' דהכא דלר"י אפילו גרעינין הוי מוקצה ונולד מדס"ל לבית שמאי דאסור לטלטלם וכיון דמהא דאין מסיקין בשברי כלים ידעינן דס"ל כר"י ממילא ידעינן דגם בגרעי' אסור ומה צריכים לראיה מכללא דס"ל לרב הכי. אמנם נראה דלק"מ דס"ד לומר דדלמא באמת זהו גופיה טעמא דב"ה דמסלקים מעל הטבלא דס"ל דלא הוי מוקצה דמעיקרא עצמות והשתא עצמות ואדרבא היינו מרויחים בזה דלא תקשה דהא ב"ה אית להו מוקצה גבי ביצה שנולדה ביו"ט כדפרכינן בריש ביצה דבאמת ס"ל דמוקצה אסור אלא דהכא לא הוי מוקצה ולפ"ז מיושב קושית תוס' דכיון דס"ל לרב דבגרעין אסור דל"א מעיקרא גרעין ממילא ידעינן דאוסר אף בקליפי אגוזין דהא ע"כ ר"י ס"ל דקליפי אגוזים אף דמגולין הוי מוקצה מדחזינן דב"ש ס"ל דקליפות אסורים לטלטלם דבזה ליכא למימר דלמא זהו באמת טעמא דב"ה דהא ב"ה מתיר אפי' עצמות דמכוסין דהוי מוקצה ומוכח דב"ה ס"ל כר"ש ממילא נקטינן מדברי ב"ש דלר"י אפילו קליפים אסור וכיון דרב ס"ל כר"י גם קליפים אסורים. והוא נכון מאד בעזה"י:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.