מלאכת שלמה/שבת/כא

מלאכת שלמה ‏ שבת כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

נוטל אדם את בנו וכו'. ודוקא אבן אבל דינר אסור משום דאבן אי נפלה לא אתי אבוה לאתויי אבל דינר אי נפיל אתי אבוה לאתויי. וכתב הר"ן ז"ל דיש מי שפירש דאם יש דינר ביד התינוק אפי' לאחוז בידו והוא מהלך ברגליו אסור דילמא אחי לידי טלטול גמור דנפיל הדינר ואתי אבוה לאתויי והרמב"ן ז"ל חולק ע"כ ומייתי לה להאי בבא בירוש' דמכילתין ס"פ כירה:

כלכלה והאבן בתוכה. ירוש' במכילתין פ' כל הכלים תנאי דבית רבי תנו האבן והאוכלין בתוכה:

בפי' ר"ע ז"ל אבל אם היו בו [פירות] כגון אגוזים ושקדים מנער את הפירות והן נופלין ע"כ. פי' נופלין האבן והפירות כדאיתא בגמ' ומלקט הפירות ומחזירם לכלכלה: עוד בפי' ר"ע ז"ל ומתני' מיירי כגון שנפחת מצדי הכלכלה או שוליה וכו' דומה שהעתיק מפי' הרמב"ם ז"ל [שבמשנה] שפירש התירו לטלטל והאבן בתוכה בשלשה חנאים וכו' ולא משמע כן בגמ':

ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה. והגיה ה"ר יהוסף ז"ל תרומה טהורה עם הטמאה וכתב כן מצאתי בכל הספרים וכן נ"ל עיקר דהוי דומיא דרישא נוטל אדם את בנו או הכלכלה עם האבן ה"נ מטלטלין תרומה טהורה עם הטמאה עכ"ל ז"ל. ובגמ' אמר רב חסדא לא שנו אלא שטהורה למטה וטמאה למעלה כו'. ומתני' בצריך לגופם של פירות מיירי שרוצה לאכלם הלכך אי לאו דטהורה למטה לא שרו ליה לטלטולי לטמאה אלא שקול לטהורה וממטי לה לשלחן אבל אם הוא צריך למקומו של כלי אפי' טהורה למעלה וטמאה למטה שרו ליה רבנן לטלטל האי אטו האי ומתני' נמי דייקא דבצורך גופו מיירי דקתני סיפא מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות ואמר רבב"ח א"ר יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו של הכר אבל לצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו ומדסיפא לצורך גופו רישא נמי לצורך גופו:

רי"א אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה של תרומה שנפלה בק' סאין של חולין וצריך להרימה משום גזל השבט מותר להעלותה כו' והביאוה תוס' ז"ל פרק כל הגט (גיטין דף ל"א) ובפ' כל המנחות (מנחות דף נ"ב) ובפ' מעשר בהמה (בכורות ד' נ"ט) ובתשו' הרשב"א ז"ל סי' תל"ה. ובגמ' אמרי' דס"ל כרשב"א דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ודר' יהודה עדיפא מדר"ש בן אלעזר פי' דמקיל טפי פירתא ואמר כיון דיכול ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד זה לא הוי מתקן בהעלאתו ומעלין. והא דס"ל לר' יהודה בעלמא דמין במינו לא בטיל פי' ר"י דוקא בדבר לח המתערב:

ב

מטה על צדה. גמ' אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה חבית בסיס לדבר האסור ואסור להטותה שאף החבית מוקצה ומתני' דקתני מטה על צדה ולא יטול האבן ממש דהוי האיסור גופיה דמשמע דכל היכא דאיכא איסורא והתירא בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן רשב"ג היא דתניא על ההיא דתנן בי"ט פ"ק ובה"א בורר כדרכו וכו' אמר רשב"ג בד"א דבורר כדרכו שהאוכל מרובה על הפסולת דאי שקיל אוכל מפיש בטרחא אבל פסולת מרובה על האוכל דברי הכל בורר ואוכל ומתני' נמי כיון דאי בעי משקל כוליה יין מן החבית לא משתקיל ליה יין שבשוליה עד דשקיל ומגבה לה לחבית כפסולת מרובה דמי דאי בתחלתו לא מגבה לה לחבית סוף סוף מיבעי לי' לאגבוהה תו לחבית הלכך ה"ל מפיש בטרחא ושרי לי לאגבוהה מעיקרא. והביאוה תוס' ז"ל ס"פ במה טומנין:

מעות שעל הכר. תוס' שבת פ"ג דמ"ד ודפרק חלון (עירובין דף ע"ז) והרא"ש פ' כירה דף קע"ז טוא"ח סי' שי"א: לִשְׁלֶשֶת בנקודת סגול הלמ"ד והשי"ן האחרונים:

בפי' ר"ע ז"ל ריק או רעי או צואה נראה דרעי היינו דילדים הקטנים וצואה דגדולים או צואה תקרא העבה ורעי הרכה:

מקנחה בסמרטוט. דסתם כר של בגד הוא ובגד המטונף שרייתו זהו כבוסו והראיה מדאמרינן בפ' ואלו קשרין גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים היכא ליעבד ליעבר במיא מיתווסן מאניה במיא ואחי לידי סחיטה ומדאיצטריכא ליה למימר ואתי לידי סחיטה ולא אמרינן דשרייה גופא אסורה משום דשרייתו במים זהו כבוסו ש"מ דדוקא בגד מטונף הוא דאמרי' הכי אבל כשאינו מטונף לא. כך ראיתי בספר התרומה. הר"ן ז"ל:

היתה על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה. בזבחים פ' דם חטאת כתבתי בא רך מאי דקשה אמתני' מההיא דאחד הבגד ואחד השק ואחד העור טעונים כבוס:

ה"ג בש"א מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין ובה"א מסלק את הטבלה כולה ונוערה. ובגמ' הוא דמחליף השטה ר"נ כפי' ר"ע ז"ל וכן היא בהרי"ף ז"ל. וי"ס (גורסין) בש"א מגביהין מעל השלחן והכל אחד דבין מגביהין בין מעבירין הוי ביד. וכתבו תוס' ז"ל במסכת עדיות לא מתנייא בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה והיינו כרב נחמן והא דלא מייתי סייעתא מהתם משום דמאי אולמיה דהאי מהאי ע"כ ולפי מה שאנו מהפכין הגי' כמו שאמר רב נחמן משום דב"ה כר"ש אמרי' בגמ' שלהי מכלתין דב"ה חשיב כסתמא והביאוה תוס' ז"ל בפ' במה טומנין (שבת דף נ"א:)

מסלק את הטבלא כולה ונוערה. תימא והלא הוא בסיס לדבר האסור דהא לא הוי שכח הואיל והניחה שם מדעתו וי"ל דלפי' ר"ת ז"ל ניחא דפירש דלא הוי בסיס לדבר האסור אלא כשדעתו להניחם שם כל היום א"נ כיון דהוו שם אוכלין ה"ל בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ושרי כדמוכח פי' נוטל ועוד דאין זה מניח בכונה דהא אינו חושש היכן יפלו. תוס' ז"ל במס' יו"ט. וכתוב בשה"ל סי' ל"ג פי' רבינו שלמה ז"ל קליפין קליפי אגוזים ועצמות קשים שאין ראויין לכלב וכן מצאתי למפרשים ז"ל דאפי' אם אינם ראויין לבהמה שרי לטלטולינהו דאי ראויין אפי' ר' יהודה מודה וכו' ורבינו ישעיה ורבינו יצחק ז"ל כתבו כי שרי ר"ש לטלטולי עצמות וקליפין כגון עצמות דחזיין לאכילה וקליפין דחזיין למאכל בהמה אבל מידי דלא חזי לא למאכל בהמה ולא למאכל אדם לא שרי ר"ש ע"כ. וזו היא דעת רב אלפס והרא"ש וגם הרמב"ם ז"ל בה"ש בפכ"ו. וז"ל תוס' ז"ל ג"כ עצמות וקליפין לא כפי' הקונט' דפירש אפי' קשין ואין ראויין לאכילת כלבים דהאי תנא אמרינן בגמ' דכר"ש ס"ל ור"ש בעי לכל הפחות ראויות למאכל בהמה דקתני מעבירין מעל השלחן פירורין פחות מכזית ושיער של אפונים ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה ומוקמינן לה בגמ' כותיה ע"כ ונראה דזה הכריחו לרש"י ז"ל לפרש שאין העצמות והקליפין ראויין למאכל כלבים מדלא תני ברישא בהדי פלוגתא דב"ש וב"ה פירורין ושיער של עדשים וליפלגו בכולהו והיינו שפירש בתר הכי מעבירין מעל השלחן פירורין וכ' סתמא היא ע"כ ולפי' כל המפרשים ז"ל צ"ע לע"ד בזה. ועיין ג"כ בהר"ן ובשה"ג ז"ל:

מעבירין מעל השלחן פירורין פחות מכזית וכו'

מפני שהוא מאכל בהמה. דקדקו תוס' ז"ל מדקתני מתני' מפני שהוא מאכל בהמה דהגי' בדר"י דמייתי עלי' בגמ' סייעתא ממתני' הכי היא הגי' במימרא שלו פרורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד מדאיצטריך למיתני במתני' מפני שהוא מאכל בהמה דמשמע דלא חזי לאדם והוי כשאר מאכל בהמה ומותר לאבדן ביד ע"כ וכן גי' הרי"ף ור"ח ז"ל אבל רש"י ז"ל גורס כאן בגמ' מסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית אסור לאבדן ביד וכתבו עליו תוס' והר"ן ז"ל ולא נהירא דמאי סייעתא אי משום דקתני מעבירין ולא קתני זורקין הא תנן נמי ברישא מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ולא קתני זורקין אע"ג דהני ודאי מותר לאבדן ביד אלא ודאי הגי' האחרת עיקר. וכדמוכח נמי בברכות פ' אלו דברים ע"כ:

ספוג אם יש לו עור וכו. הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל מחק מלת עור וגם מפי' רש"י מחקו אלא ה"ג בפי' רש"י ז"ל בית אחיזה של עור שיאחזנו בידו אבל רש"ל ז"ל גריס ליה וכן ברוב מקומות. ואיתא בתוס' ס"פ ח' שרצים ור"פ בתולה נשאת דף ו' וכ"ה ברמב"ס פכ"ב סי' ט"ו. וכתב שם הרב המגיד כתוב בהשגות קשיא לי וכי יש לו בית אחיזה מאי הוי אי אפשר לקנח בלא סחיטה ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה ה"ל כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה עכ"ל ז"ל. וז"ל ספר לבוש החור שם ואע"ג שגם כשיש בו בית אחיזה א"א שלא יסחוט מ"מ כשבאה הסחיטה ע"י בית האחיזה אינו נקרא סתיטה אלא כמריק מים בכלי מלא שכן הוא דרכו להריק ממנה ואינו דומה למכבס ע"כ:

וחכ"א בין כך ובין כך ניטל בשבת ואינו מקבל טומאה. אית ספרים דגרסי בין כך ובין כך מקנחין בו ואיכא נמי מאן דגריס בין כך ובין כך אין מקנחין בו והתוס' ז"ל העלו והכריחו דל"ג ליה כלל לא כך ולא כך והרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל מחק מן המשנה מלות וחכ"א והכי מסתברא דהא בהא ודאי לא פליג ת"ק דכשהוא נגוב ניטל בשבת ושאינו מקבל טומאה. וכן ברב אלפסי ז"ל ליתנהו: וה"ר יהוסף ז"ל הגיה וחכ"א בין כך ובין כך ניטל בשבת וכתב כן מצאתי בכל הספרים דל"ג זה ע"כ פי' שמחק הוא ז"ל מלות ואינו מקבל טומאה:

סליק פרקא

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף