תוספות רבי עקיבא איגר/שבת/טז

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ שבת טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות קלט] במשנה שאינו מפולש. והא דנקט במתני' ג' לחצר מעורבת ולא נקט למבוי המשותפת היינו דמבוי עצמו יש הפרש דבכ"ק דהכא מהני מבוי שיש לו ג' מחיצות ולחי א' אבל לענין שאר דברים לא מהני לחי א' דס"ל כר"א (פ"א דעירובין מ"ב) דבעי' לחיים גמרא עפ"י פירש"י אבל הרשב"א כ' דא"ל דמתני' ס"ל כת"ק דהתם דבעלמא מהני ג"כ לחי א'. אלא דהא דלא נקט במתני' דלקמן למבוי המשותפת משום דאינו פסיקא דהא לר"א אסור בלחי א' אבל הכא נקט למבוי דגם ר"א מודה הכא לענין כתבי קודש:

[אות קלח] ברע"ב ד"ה כל כתבי. אע"פ שלא ערבו. וכ"כ רש"י וכה"פ והכי מוכח דבמתני' ג' קתני לחצר המעורבת הכא לא קתני המעורבת. ואולם תמוה לי דברי רש"י שבת (דף ס"א ע"ב) ד"ה לאצולינהו לחצר המעורבת כשאר כתבי קודש עכ"ל משמע דבכ"ק מצילין רק למעורבת וצ"ע:

[אות קמ] שם בהר"ב ד"ה ואע"פ. ואיכא למ"ד דלא נתנו לקרות בהן. היינו רשב"ג במתני' (פ"א דמגילה מ"ח) ונ"מ ג"כ לאידך תנא בכתובים שלא בדיו עיין בסוגיא ובתוס'. ולישנא דהר"ב ואיכא למ"ד מגומגם דהא הר"ב במגילה שם כתב דהלכה כרשב"ג:

ב

[אות קמא] בהר"ב ד"ה מצילין. בהול על ממונו. ואע"פ דלקמן ריש פרק בתרא במי שהחשיך אמרי' בהיפוך דהקילו חז"ל דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שריית ליה אתי לאתויי ד"א ברה"ר כ' הר"ן לקמן דכל הפסד שהוא נופל פתאום דאפי' בלא איסור שבת אדם בהול עליו וצריך שימהר הצלתו כמו בדליקה בכה"ג אמרי' מתוך שאדם בהול אי שריית ליה אתי לכבויי לפי שהדבר נחפז הרבה ואין לבו עליו ואי שריית ליה מידי לא יתן דבריו לשיעורים וכל כה"ג איכא למיחש טפי למתוך שאדם בהול ממאי דאיכא למיחש דאין אדם מעמיד. אבל במי שהחשיך אין השעה דחוקה לו ואי שריית ליה אף היא יציל בכה"ג דשריית לי' לחוד ואי לא שריית ליה מידי אפי' הוא לא יעמיד עצמו על ממונו ויציל כי היכי דבעי ע"ש:

ד

[אות קמב] במשנה ולובש כל מה שיכול ללבוש. בסמ"ג והג"מ והובא ברמ"א דאפילו לחצר שאינה מעורבת מותר כיון דהוא דרך מלבוש והוי בבא בפ"ע ולא קאי על ולשם מוציא. ולענ"ד אולי גם למבוי שאינו מפולש ואפשר אף לרה"ר מותר כיון דליכא בזה איסור הוצאה הוי כמו חצר המעורבת. ואולם לדעת הר"ן שהעתקתי לקמן בסמוך אצל דברי התוי"ט ד"ה רי"א יש בזה איסור הוצאה ואינו מותר רק למעורבת:

[אות קמג] בהר"ב ד"ה בואו. יותר ממה שהם יכולים להציל. מזה נשמע דדעת הרע"ב דהאחרים ג"כ א"י להציל רק מזון ג"ס דלא כדעת הר"י טראני שכ' הר"ן בשמו דהאחרים דלאו ממונם הוא לא בהילי ול"ח לאתי לכבויי ומותרים להציל כמה דבעו:

[אות קמד] בתוי"ט ד"ה רבי יוסי אומר. דלמא נפיק בהו לרה"ר. ואפשר דע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא משום דכיון דאינו מציל אלא ברה"י לא חיישי' להכי אבל היכא דנפק לרה"ר בהא מודו דאסור משום משא. ולפ"ז אסור לצאת ברה"ר במלבושים הרבה שאין דרך לישא אותם ביחד. הר"ן:

[אות קמה] בתוי"ט ד"ה בואו והצילו עמי. כמ"ש שם הר"ן. אבל רש"י כתב דהוי הפקר כיון דאמר בואו והצילו לכם וכ"ה בש"ע (סי' של"ד) וכ' המג"א דבלא אמירה יכול לומר הייתי ממציא לי אנשים שהיו מצילים ומחזירים לי. ולענ"ד היה נראה דבאוכלים דא"א לו להציל יותר מג' סעודות הוי הפקר דכמציל מזוטו של ים הוא. אבל במלבושים דהיה ביד הבעל הבית לחזור פעם אחר פעם לא הוי הפקר ואפשר דזהו כוונת הש"ס דברישא תני הצילו לכם כיון דלא חזי אלא ג"ס וממילא הוי הפקר אבל במלבושים דחזי לכולי יומא לא הוי הפקר מש"ה אומר בואו והצילו עמי:

ה

[אות קמו] ברע"ב ד"ה שאין יכולין לקבל. וסבר ר"י גרם כיבוי אסור. היינו בדליקה דחיישינן כיון דבהול דלמא אתי לכבויי. גמרא:

[אות קמז] בתוי"ט ד"ה פורסין. וביו"ט אף בלחין. היינו בנשחטה ביו"ט שרי לטלטל עור הלח דהתירו סופן משום תחלתן שלא ימנע לשחוט ביו"ט כדאיתא בביצה (פ"א מ"ה):

ו

[אות קמח] במשנה אין אומרים לו כבה. בסוגיין (דף קכ"א) אמרי' אמר ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. והנה אם מותר לומר לנכרי אם תכבה לא תפסיד לא נתבאר בפוסקים ומדברי תוס' כתובות (דף ע' ע"ב) שכתבו שם דבמודר הנאה דמותר לומר כל הזן אינו מפסיד דמ"מ לומר ליחיד אם תזון לא תפסיד אסור דדמי לשלוחו א"כ הכא בדליקה מדלא נקט רבותא יותר דמותר לומר אם תכבה ל"ת מוכח דזהו באמת אסור. אמנם קשה לי דהא בסוגיין אמרינן נימא מסייע ליה אין אומרים לו כבה וכו' כבה הוא דלא אמרינן ליה הא כל המכבה א"מ אמרינן ליה והא מהך דיוקא יהא מוכח דדוקא כבה ממש אסור אבל לומר לו אם תכבה ל"ת רשאי וא"כ אמאי לא נקט ר"א יותר רבותא דגם זה מותר. וכן ק' למסקנא דאמרי' אימא סיפא אל תכבה ל"א ליה וכל המכבה אינו מפסיד נמי ל"א ליה אלא מהא ליכא למשמע מיניה. והא זהו ל"ש רק היכא דאפשר לקיים דיוקא אי דרישא אי דסיפא. אבל הכא דעכ"פ דיוקא דרישא בודאי לא הוי דיוק דהא אסור לומר אם תכבה ל"ת וכיון דדיוקא דרישא בודאי ל"ד ממילא ננקיט לעיקר דיוקא דסיפא דהכל אסור. מכל הלין יהא מוכח לכאורה דבאמת מותר לומר אם תכבה ל"ת וצ"ע לדינא. ובמה דאמרי' מהא ליכא למשמע מיניה ק"ל הא י"ל דמתני' מילתא פסיקא נקט לה במה דאיתא לכ"ע והיי' דנימא דכל המכבה א"מ תליא בפלוגת' דר"ש ור"י דאם מלאכה שאצ"ל דאורייתא והוי כיבוי מלאכה דאורייתא לא מקילי' לומר כל המכבה א"מ אבל לר"ש דכיבוי הוי דרבנן אם אינו עושה לעשות פחם מותר לומר כל המכבה א"מ ובזה לא יסתרו הדיוקים די"ל דנקט מלתא דפסיקא דכבה לכ"ע לא אמרינן ואל תכבה לכ"ע ל"צ לומר לו. ולומר כל המכבה א"מ תליא בפלוגתא דר"י ור"ש:

ח

[אות קמט] במשנה וירדו בו ר"ג. במתני' שברי"ף איתא וירדו אחריו ר"ג וזקנים:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.