מלאכת שלמה/שבת/טז

מלאכת שלמה ‏ שבת טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה וכו' אומר ר"ת דכולי' האי פירקא איירי בשנפלה דליקה באותו בית או באותו חצר דכיון דהאש שם ודאי בהול הוא ואי לא שרית ליה אתי לכבויי כדמפרש בגמ' אבל נפלה דליקה בבית אחר מותר להציל הכל תוס' ז"ל. ועיין במה שנכתב בקשר משנה זו בסוף פירקי' דלעיל ועוד אפשר לומר דמשום דבעי למיתני מצילין מזון שלש סעודות וכו' וקתני מצילין סל מלא ככרות ורמינן להו בגמ' אהדדי ומשנינן כאן בבא להציל כאן בבא לקפל בא להציל בבת אחת מציל את כולן. (פי') אבל אם בא לקפל סלים הרבה לטרוח ולחזור ולהוציא אינו מקפל אלא שלש סעודות ותו לא וקפול דסלים דמי קצת לקפול דכלים דתנא בסוף פירקי' דלעיל להכי קתני הכא דיני הצלה אלא דהתחיל בהצלת כתבי הקדש למעלתן כדכתיבנא לעיל כן נלע"ד:

מצילין אותן מפני הדליקה. משמע דדוקא להציל מפניה אבל לכבות את הדליקה אסור אבל בירוש' אמרו שאם אינו יכול להציל אלא בכבוי מציל לר"ש דאמר מלאכה שאינה צ"ל פטור עליה ואע"פ דמ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא אין לך דבר של שבות עומד בפני כתבי הקדש. ובירוש' מתני' ר"ש דאמר בפ' בתרא דעירובין אין לך דבר משום שבות עומד בפני הקדש מה פליגין תמן מפני בזיונן ברם הכא כל עמא מודו שמצילין אותן מפני הדליקה למי נצרכא לרשב"ג אע"ג דרשב"נ אמר בפ"ק דמגילה אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית מודה הוא הכא שמצילין אותן מפני הדליקה:

בין שקורין בהן וכו'. ירוש' מהו בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן בין שיש בהן טעיות בין שאין בהן טעיות והא תני ספר שיש בו שתים שלש טעיות בכל דף ודף מתקנו וקורא בו ד' אינו קורא בו מן מה דתנינן מפני מה אין קורין בהן מפני בטול בית המדרש הדא אמרה בין תורה (צ"ע) לנביאים וכתבי הקודש:

ואע"פ שכתובים בכל לשון. כתב רש"י ז"ל רבותי פירשו דהאי בכל לשון דאמרינן דאסור לקרות בהן אכתובים ולא אנביאים ודומה בעיני שמפני שראו ביהונתן בן עוזיאל שאמרו תרגום הם מפרשים כן ואני אומר אף בנביאים אם אמרו יונתן לא כתבו ולא ניתנו ליכתב והכי מוכח במס' מגלה דמאן דאסר בכולהו אסר בר מס"ת יונית משים מעשה דתלמי המלך ולא מפליג התם בין נביאים לכתובים:

ואע"פ שכתובים בכל לשון. ואיכא למ"ד דלא ניתנו לקרות בהן עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט פי' רש"י ז"ל דהיינו רשב"ג דפליג במתני' בפ"ק דמגלה דאף ספרים לא התירו שיכתבו ופי' הרב ר' פורת דהיינו טעמא כיון דלא ניתנו ליכתב אסור לקרות בהן משום דדברים שבכתב אסור לאמרן על פה וקשה דאין זה אי אתה רשאי לאמרו על פה כיון שאינו אומרו בלשון הקדש אלא באותו לשון כשהן כתובים דהא שרי למימר בעל פה תרגום כדמתרגם רב יוסף תוס' ז"ל: ומתני' אליבא דרב הונא דס"ל דאם היו כתובין בכל לשון דאין מצילין אותן מפני הדליקה וקיימא לן כוותיה מיפרשא בגמ' הכי דחסורי מחסרא וה"ק בד"א שכתובין בלשון הקדש אבל בכל לשון אין מצילין כיון דלא ניתנו לקרות בהן דקיי"ל כרשב"ג ואפ"ה גניזה בעו שאסור להניחן במקום. הפקר: וכתוב בשבלי הלקט (שבת סי' קט"ו) בשם בעל התרומה דבימי התנאים והאמוראים היו מצילין דוקא תורה נביאים וכתובים שלא היו כותבים תלמוד משום שנאמר כי על פי הדברים האלה אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות אבל לדידן שאנו רשאין לכתוב הכל מפני השכחה מצילין את הכל הן התלמוד הן תפלות הן ברכות וכשם שמצילין אותן מפני הדליקה כך מצילין אותן מן המים ומן המפולת ומכל דבר המאבדן עכ"ל ז"ל. ובגמ' בלשון שני אמר רב לא שנו אלא במקום ביהמ"ד אבל שלא במקום בהמ"ד קורין ושמואל אמר בין במקום ביהמ"ד בין שלא במקום בית המדרש (בזמן בהמ"ד) אין קורין. שלא בזמן בית המדרש קורין: ומתני' דקתני טעמא דאין קורין מפני בטול בית המדרש דלא כר' נחמיה דאמר דטעמא דאין קורין כדי שיאמרו בכתבי הקדש אין קורין כ"ש בשטרי הדיוטות:

מצילין תיק וכו'. ומצאתי שנקד ה"ר יהוסף ז"ל תיֵק בציר"י:

להיכן מצילין אותן וכו'. כדפי' ר"ע ז"ל מפרש לה אביי בגמ' ופירש רש"י ז"ל דבין רבנן ובין בן בתירא אפי' כר' אליעזר ס"ל דבעי שלש מחיצות ושני לחיים בעלמא במתני' דבפ"ק דעירובין אלא דהכא לגבי ספר אמרי רבנן מודה ר"א בלחי אחד כדמפרש בגמ' טעמא דדוקא לאוכלין ומשקין הוא דבעי לחיים אבל לס"ת בחד לחי סגי ובן בתירא אומר דמודה ר' אליעזר אף בלא לחי:

למבוי שאינו מפולש. וכ"ש דס"ת לחצר המעורבת אבל אוכלין ומשקין דוקא לחצר המעורבת וכן כתוב בבית יוסף בא"ח סי' של"ד בשם שבלי הלקט דמשום כתבי הקדש אפי' לא ערבו ולא שתפו שרי ובלבד שלא יהא מפולש ומפורש ג"כ שם ביד פכ"ג סי' כ"ו. והכי מוכח בגמ' ועיין שם במה שכתב עוד בית יוסף בשם גאון ז"ל שהביא שבלי הלקט והוסיף לקח טוב גם עיין בספר כלבו סי' ל"א:

בן בתירא אומר אף למפולש. ירוש' בן בתירא כר' יהודה דתנינן תמן ספ"ט דמסכת עירובין גשרין המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין. וכך נראה דאוקמה רבה בגמ' ונדחה ע"ש:

ב

מזון שלש סעודות. כך נראה דגרסי' המ"ם בנקודת שו"א מפני שהוא סמוך וכן נקד לה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל:

כיצד נפלה דליקה וכו'. ירושלמי ר' בון ב"ר חייא בשם ר' בא בר ממל דר' נחמיה היא דאמר אין ניטלין אלא לצורך א"ר יוסי טעמא דרבנן תמן כל מה שיש בבית מן המוכן ברם הכא אם אתה אומר כן אף הוא מציל מן היום למחר מתני' (צ"ע) דר' חיקיים דאמר לעולם מצילין מזון שלש סעודות תפתר בשנפלה דליקה בליל שבת עד שלא אכל ע"כ:

ר' יוסי אומר לעולמ מצילים מזון שלש סעודות. בגמ' דחיק לאוקמה למתני אפי' כר' חידקא דאמר ד' סעודות חייב אדם לאכול בשבת ומאי שלש סעודות דקאמר ת"ק בתר דאכל וכן שתים דשחרית ואחת דמנחה ומדקאמר ר' יוסי ג' סעודות ולא אמר ד' ש"מ לית ליה דר' חידקא ומינה דת"ק ס"ל שלש דע"כ ל"פ אלא דת"ק סבר מה שעבר כבר לא יציל ור' יוסי סבר יציל:

ג

ואם היו פיקחים. לשאול שכרם מטרחם כפועלים וכתב הרב ר' ישעי' מטראני ז"ל דהנך אחרים רשאין להציל אפי' כמה ואפי' בכלים הרבה דדוקא לבע"ה הוא דחיישי' דילמא אתי לכבויי אבל באחרים ליכא למיחש שהרי הדליקה גרמה להם שיכולין לזכות מן ההפקר דאלו כבתה הוי הכל לבעה"ב ע"כ:

עושין עמו חשבון אחר השבת. בגמ' פריך חשבון מאי עבידתיה מהפקרא קזכו פי' רש"י ז"ל דהכי ה"ל למיתני דאם היו פקחים יעכבו הכל לעצמן דהא אמר להם בואו והצילו לכם כלומר לעצמכם ואין צורך לכך דאפי' לא אמר להו הכי כיון שהוא אינו רשאי להציל הרי הוא מופקר לכל. מידי דהוה אמציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר והא דנקט ואומר לאחרים רבותא נקט שאע"פ שאומר להם כן על דעת שיצילו ולא יעכבו לעצמם שרי ומשני רבא הכי בירא שמים עסקינן וכו'. הר"ן ז"ל:

להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת. ואפי' הכי טובא לא ליציל כדאמרינן מתוך שבהול אי שרי לאיעסוקי בהצלה כולי האי אתי לכבויי ולשון הרמב"ם ז"ל שם פכ"ג סי' כ' ואם לא ערבו אף מזוניו וכליו אינו מציל ע"כ. פי' שאם לא ערבו בני חצר זו שהדליקה בתוכה עם בני החצר האחרת שמצילין לתוכה אינו יכול להציל כלל ואפי' אם ערבו אינו יכול להציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלים שצריך להשתמש בהן בשבת גזרה שאם תתיר לו יותר שמא יכבה הדליקה להציל כל ממונו מפני שאדם בהול על ממונו. ואי קשיא לך לרבנן דאמרי לעיל גבי כתבי הקדש דמצילין אותן למבוי שאינו מפולש הכא באוכלין ומשקין ה"ל למימר למבוי המפולש ולפלוג וליתני בדידה מתורץ עם מה שנתבאר לעיל סוף סי' א' כי מעיינת שפיר בגמ' במתני' דלעיל: וכתוב בפוסקים י"א שכל הצלה שאמרנו היא לחצר ומבוי הסמוכים לרה"ר וגם אינם מקורים דדמי לרה"ר ומש"ה אין מתירין להציל אלא מזון ג' סעודות וכלים הצריכין אבל לבית אחר שעירב עמו יכול להוציא כל מה שירצה ואף לחצר לא אמרו אלא לחצר חבירו אבל לחצר שלו שאינה צריכה עירוב יכול להוציא כל מה שירצה וי"א דכיון דטעמא הוא משום שמא יהא טרוד ויכבה א"כ מה לי בחצר ומה לי בבית ומה לי לחצר חבירו ומה לי לחצר שלו בכולן יש לחוש שמא יטרד ויכבה ע"כ:

ד

ולשם הוא מוציא וכו' וסתמא דמתני' ר"מ דתניא לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא ופושט ואפי' כל היום כולו דברי ר"מ:

וחוזר ולובש וכו'. אתאן לת"ק הרא"ש ז"ל ובטוא"ח ס"ס ש"א אבל ביד לא הובאה וכתוב בכ"מ דס"ל לרבינו ז"ל שהם דברי ר' יוסי ע"ש וגם בב"י א"ח סי' של"ד: וכתב הר"ן ז"ל הא דלא שרינן הכא גבי אוכלין ומשקין משום דהתם כיון דבידו הוא מוציא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי אבל הכא כיון שאי אתה מתירו אלא דרך לבישה רמי אנפשיה ומדכר וכן ס"ל להרשב"א ז"ל: ויש חולקים דגם יכול להציל כל מזון שיש לו כל שאינו מציל יותר ממזון שלש סעודות בכל דרך כמו שכתוב שם בבית יוסף: עוד כתב הר"ן ז"ל וטעמיה דר' יוסי דאמר י"ח כלים אבל טפי לא לפי שאין דרך בני אדם ללבוש יותר מאלו ואי לביש טפי ונפיק בהו לרה"ר הוי משוי ומש"ה אפי' לחצר המעורבת אסור משום דכיון דמיטריד חיישי' דילמא נפיק בהו לרה"ר. ואפשר דע"כ ל"פ רבנן עליה אלא משום דכיון דאינו מציל אלא ברה"י לא חיישי' להכי אבל דנפיק בהו לרה"ר מודו דאסור משום משוי ולפ"ז אסור לצאת ברה"ר במלבושין שאין דרך לישא אותם כאחד ע"כ וכן כתוב בשבלי הלקט סי' (כ"ז) [ק"ז] בשם בעל היראים מדקתני מתני' הכא גבי דליקה ועוטף כל מה שיכול לעטוף למדנו דשלא במקום דליקה אסור שני סרבלין או שני תכשיטין זה ע"ג זה אם אינו צריך אלא לאחד מהם ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל ושני בתי שוקיים ושני בתי ידים אכן בפי' הרמב"ם ז"ל לא הזכיר מלת שני רק גבי רדידים וגבי מנעלים וא"כ לא ידענא אם בתי שוקיים מונה לב' או אם בתי הידים מונה לשנים כדי שיעלה החשבון מכוון לי"ח ומסתברא דבתי השוקיים מונה לא' שיתכן שיהיו כמו מכנסים משא"כ בבתי הידים. וע"ש כי מנה לבושים אחרים שלא כדרך שכתוב בפי' ר"ע ז"ל:

ואומר ואחרים בואו והצילו עמי. שם ביד ובהרא"ש ז"ל הלשון בואו והצילו לכם וכל א' וא' לובש ומתעטף בכליו ומוציא והרי הוא שלו כמו המאכל שהרי מן ההפקר הם זוכין ע"כ: וכבר הביא ר"ע ז"ל הטעם שנתן בגמ' למה שינה לשנות כאן עמי ולעיל גבי אוכלין קתני לכם. ותמהתי על ה"ר יהוסף ז"ל שכתב על לשון ר"ע ז"ל פי' זה אין נ"ל דא"כ כמוני היה לו לומר או לשון אחר ומה שייך לומר עמי משום דבר זה על כן נ"ל דה"פ דלעיל אמר הצילו לכם כי הוא צריך להפקיר להם כשאומר להם להציל כי אינם רשאים להציל בשבילו כי אינו רשאי להציל אלא מזון ג' סעודות שיאכל בשבת ועל כן כיון שהם הפקר בעל כרחו שהרי האש ישרפה ולכן אומר להם הצילו לכם כלומר הצילו לאכלכם שהרי הם הולכים לאבוד והרי הן הפקר לכל אדם לאכילה כי אם לא היו הפקר להם היו אסורין להצילם כיון שאינם צורך שבת שהרי הוא הציל כפי צרכו ולשאר בני אדם אסורין בלא הפקר אבל גבי מלבושים אינו צריך להפקירם שיהיו שלהם כי אין מצילין אותם אלא דרך לבישה ולא הוי טלטול שאינו לצורך השבת אע"פ שאינם שלהם ועל כן אינו צריך להפקירן וגם אינם הפקר בע"כ כי יכול הוא להצילן ע"י שיחזור פעמים אחרות משא"כ לעיל גבי אכילה דהוי הפקר בע"כ כי גם אם יחזור פעם אחרת אינו רשאי להציל יותר ועל כן לא אמר כאן אלא הצילו עמי כלומר סייעוני אבל לעיל לא ירצו לסייעו כלום שיאכלום וישלמו לו כי אינם צריכין לכך שהרי הן הפקר בעל כרחו עכ"ל ז"ל:

ה

ר' שמעון בן ננס אומר פורסין וכו'. דס"ל דגרמת כבוי שרי ואפי' בחדשים המתבקעים ודלא כר' יוסי וקיימא לן כר"ש בן ננס. וכתוב בסמ"ק בסי' רפ"א ונראה דיש לחלק בין עור לח לעור יבש דלח אסור לטלטל ע"כ. אבל רש"י ז"ל פי' עור של גדי לח ע"כ. ועיין על פירושו במ"ש בשמו פ' במה טומנין סי' ב':

מפני שהוא מחרך. פי רש"י ז"ל וז"ל מפני שהוא מחרך כווץ ואינו נשרף ומתוך כך הוא מגין על התיבה ע"כ ופשוט הוא. ולאו דוקא עור של גדי דהה"נ כל דבר המנין. ומצאתי שנקד החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל מחָרֵךְ:

ר' יוסי אומר בכלי חרס וכו'. בירושלמי אמרי' דלאו דוקא כשעשה של כלים דאפי' עשה מחיצה של מים היא המחלוקת. ובגמ' פרכינן למימרא דרבנן סברי גרם כבוי מותר ור' יוסי סבר גרס כבוי אסור והא אפכא שמעי' להו דתניא וכו' ומשנינן דההיא ברייתא כולה ר' יוסי היא וחסורי מחסרא וכו' ושוב מקשינן ורמי דר"י אדר"י ורבנן אדרבנן דתניא הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו ה"ז לא ירחוץ ולא יסוך על בשרו ולא יעמוד במקום הטינופת נזדמנה לו טבילה ש"מ כורך עליה גמי ויורד וטובל ר"י אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף פי' רש"י ז"ל כורך עליו גמי קס"ד השתא כדי שלא ימחוק השם במים אלמא לרבנן גרם מחק אסור ולר' יוסי שרי ע"כ ומסיק בגמ' אלא היינו טעמייהו דרבנן דקסברי אסור לעמוד בפני השם ערום ור' יוסי נמי סבר אסור לעמוד בפני השם ערום אלא דמנח ידיה עילויה ואי בדאיכא גמי אפי' ר' יוסי מודה דלא סגי ליה לאנוחי ידיה מיהו הכא עסקינן לאהדורי אגמי רבנן סברי טבילה בזמנה לאו מצוה ומהדרינן ור' יוסי סבר טבילה בזמנה מצוה ולא מהדרינן:

ו

נכרי שבא לכבות וכו'. פי' בדליקה מיירי. וכתבו תוס' ז"ל אין אומרים לו כבה אפי' באיסורא דרבנן אמירה לגוי שבות כדאמרינן לקמן בפ' שואל לא יאמר אדם לחברו שכור לי פועלים וכו' דמוקי לה בחברו גוי וכן מוכח בפ' הדר גבי נייתי חמימא מגו ביתא ע"כ: ומצאתי כתוב בביאורי מהר"ר אייזיק שטיין ז"ל דבסוף סמ"ג ז"ל אין אומרין לו כבה ואל תכבה וכו' פשיטא אין אומרין לו כבה ר"ל שאסור לומר לו כבה אכן ואל תכבה בזה ר"ל שאין צריכין למחות בידו ולומר לו אל תכבה אבל גוי הבא לכבות נר בשביל ישראל והישראל אינו חפץ בכך מותר למחות בידו ובני אדם הנוהגים איסור נמנעים מלמחות בעבדים ושפחות לכבות מהאי טעמא טועים הם. הגה"ה במיימוני פי"ב דהלכות שבת ולשם מביא ראיה ע"כ. ולא מצאתי דברים הללו בהגהה לא מינה ולא מקצתה. וכן כתוב בספר לבוש החור סי' רע"ו סעיף ד' וז"ל ומותר למחות ביד גוי שבא לכבות או להדליק נר או להוסיף שמן בנר שאין בזה משום שבות שהרי אינו מצוה לו לעשות שום דבר אלא לישב ולא לעשות כלום ע"כ. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' נ"ט:

אבל קטן וכו'. ובגמ' מתרצינן לה בקטן שעושה על דעת אביו שאין לו שקול הדעת ואינו עושה אלא מפני שמכיר דאבוה ניחא לי' בהכי והלכך אסור דאדעתא דאבוה מיקרי הא לאו הכי הא קיי"ל כר"י דאמר התם בפ' חרש קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו אבל נכרי כיון שהוא בן דעת אפי' כשהוא מכוין להנאתו של ישראל אדעתיה דנפשיה מקרי לפי שהוא שוקל בעצמו שראוי לו לעשות כך מפני שישתכר בו או עכשיו או אחר זמן הלכך שרי אפי' שהוא לצורך ישראל ועוד דכבוי דליקה מדרבנן בעלמא הוא לדידן דקיימא לן כר"ש דאמר מלאכה שאינה צ"ל פטור עליה. ועיין בהר"ן ז"ל פ' חבית דף קס"ג ע"א. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' קכ"א. וכתבו התוס' ז"ל דמיירי בקטן שלא הגיע לחנוך אבל קטן שהגיע לחנוך כיון דחייב לחנכו כ"ש שצריך להפרישו מעבירה ועון ע"כ. ובירושלמי אין שומעין לו ולא כן תני ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו תמן אין לו צורך בעשבים ברם הכא יש לו צורך בכבוי:

ז

כופין קערה וכו'. והוא שלא יכבה ועיין במה שכתבתי סוף פ"ג:

ועל צואה של קטן. ובירושלמי ולאו מאכל תרנגולין אינון תכתיר באילין רקיקא שלא יבואו לידי סירוח:

מעשה בא וכו'. ירוש' ר' עולא אמר י"ח שנין עבוד הוה יתיב בהדא ערב ולא אתי קומוי אלא אילין תרין עובדייא אמר גליל גליל שנאת התורה סופך ליעשות סמוקים [לפנינו הגי' לעשות במסיקין.] פי' שריב"ז ישב י"ח שנים בערב ודומה שהיתה בגליל וכיון שבכל המשך זמן זה לא בא לפניו רק שני מעשים הללו אחד הנזכר כאן ואחד הנזכר לקמן בפ' חבית אמר עלה גליל גליל התורה שנאת סופך להעשות סמוקים שמא ר"ל עפר אדום מרוב דם חללים: ומצאתי שנקד הר"מ די לונזאנו ז"ל חוֹשֵׁשָנִי השי"ן הראשונה בצר"י והשנית בקמ"ץ כאילו הוא שתי תיבות חושש אני:

ח

נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל. ופירש הר"ן ז"ל ואע"ג דאיכא רוב ישראל בההוא דוכתא דאע"ג דאמרינן בנר הדולק במסבה ובמרחץ המרחצת בשבת דאם רוב ישראל אסור כדאיתא בגמ' ה"מ היכא שלא עשה אותו הגוי בשביל עצמו אלא בשביל העומדים שם ומש"ה אם רוב ישראל אסור דאדעתא דרובא קעביד אבל כל שהדבר מוכיח שהגוי עושה אותה בשביל עצמו בכה"ג אפי' יש בה רוב ישראל מותר ע"כ וכתבו תוס' ז"ל משתמש לאורה ישראל ולא גזרינן שמא ידליק כדגזרינן בפ"ק דביצה פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש ובמשקים שזבו שמא יסחוט משום דסחיטה ותלישה הם קלים לעשות ואדם להוט אחריהם לפי שהן דבר אכילה אבל בכל הני דהכא אינם קלים לעשות כ"כ ואין אדם להוט אחריהם ע"כ:

ואם בשביל ישראל אסור נראה דאסור לכל ישראל משום [דאיסורא] דאורייתא הוא תוס' ז"ל. ועוד כתבו ז"ל ול"ד להא דאמרי' לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה והכא אסור כשעושה בשביל ישראל דכי אמרי' דגוי אדעתא דנפשיה קעביד ה"מ בכבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הגוי אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשיו של הגוי לא אמרי' אדעתא דנפשיה קעביד הואיל והגוי מתכוין להנאתו כך פי' רבינו שמשון הזקן ז"ל. ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל ואם בשביל ישראל אסור פי' אע"ג דס"ל לר' מאיר דמבשל בשבת בשוגג יאכל ואפי' בו ביום ואמרי' דרב מורה לתלמידיו כר' מאיר כדאיתא בפרק קמא דחולין אפ"ה מחמרי טפי במלאכת הגוי ממלאכת ישראל דבמלאכת ישראל בשוגג ליכא למיגזר אטו מזיד שלא נחשדו ישראל על השבתות אבל במלאכת הגוי איכא למיגזר שמא ירגילנו בכך לשבת הבאה והיינו טעמא נמי דבמלאכת גוי הנעשית בשביל ישראל אפי' לערב אסור בכדי שיעשו ואילו במבשל בשבת בשוגג לר' יהודה דגזר שוגג אטו מזיד א"נ במזיד לר' מאיר למאן דשרי להו ההוא תבשיל במוצאי שבת שרי לאלתר ואין צריך להמתין בכדי שיעשו ואיכא מאן דאמר דכי תנן ואם בשביל ישראל אסור דוקא לאותו ישראל שנעשה בשבילו אבל ישראל אחר שרי וכדאמרי' בפרק אין צדין דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ואחרים חולקים ואומרים דלא מקילינן בהכי אלא באיסורין דרבנן אבל באיסורין דאורייתא לא ולא עוד אלא אפי' באיסורין דרבנן נמי איכא למימר דכי מקילינן בהכי ה"מ באיסור תחומין שאינו שוה לכל דמה שהוא חוץ לתחום הוא תוך תחומו של זה אבל בשאר איסורין דרבנן לא עכ"ל ז"ל. וכבר כתבתי דעת תוס' ז"ל:

מילא מים לבהמתו. מבור רה"ר:

ואם בשביל ישראל אסור. מדרבנן שמא יאמר לו מלא. וכתבו תוס' והרא"ש ז"ל דיש שהיו רוצין לומר דדוקא בשתיה אסור אבל יכול ליטול ידיו ויכול לעשות שאר תשמישין ומביאין ראיה וכו' ולאו מילתא היא וכו' עד ועוד י"ל דעיקר דבריהם טעות דמה לי שתיית בהמה מה לי שאר תשמישין ועוד דהרי כבש ונר דאסור להשתמש בהן כשנעשו לצורך ישראל שום תשמיש ע"כ: וכתבו תוס' בשם ר"ת ז"ל דמדנקט מילא מים לבהמתו ולא נקט מילא מים לעצמו שותה אחריו ישראל משמע דבכה"ג אפי' בשביל ישראל שותה ואינו נמנע דהא לא אהנו ליה מעשיו שהרי הוא עצמו יכול לירד לבור ולשתות כדאמרינן בפ' עושין פסין אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד ולבהמתו בלבד הוא שאסרו דאהנו ליה מעשיו שאי אפשר לה לירד לבור ואע"ג דהך בבא דמילא מים משום חידוש דהתירא קתני לה כדמוכח בגמ' מיהו בהמתו משום איסורא נקט לה וכך כתב הרז"ה ז"ל בשם חכמי נרבונא ז"ל אבל רבינו יצחק הקשה על ר"ת ז"ל ממתני' וכו' ודחק ר"ת ז"ל להעמידה וכו' וכן הרז"ה ז"ל דחק והעמידה וכו' וכל זה אינו מחוור כלל הלכך משמע דמתני' דנקט בהמתו אורחא דמילתא נקט כו':

עשה כבש לירד בו וכו'. כתב הרמב"ן ז"ל דדוקא ירד אחריו שאינו מטלטלו אלא שיורד בו ואינו אלא כיושב על האבן אבל לטלטלו אסור אלא א"כ היו העצים תלושים מע"ש דבכי ה"ג ליכא משום מוקצה לפי שאין הגוי מקצה כלום ודעתו על הכל כמו שאמרו בירוש' דאין הכן לגוי אבל בתלש עצים מן המחובר בשבת אסור לטלטלו הר"ן ז"ל וז"ל ר"י בתוס' שם ה"ה לישראל עצמו דאסור לשתות והאי דנקט בהמתו לאשמעי' רבותא דלא גזרי' דילמא אתי לאפוקי בשביל ישראל שבהמה רגילה לשתות הרבה אבל ישראל עצמו פשיטא דשותה אחריו דליכא למיחש כולי האי דילמא אתי לאפושי דבדלייה אחת מושך הרבה לצרכו ולצורך ישראל ולפי זה אם נמשכו המים לצורך ישראל זה אסור לכל ישראל אי איכא איסורא דאורייתא כגון שמביאה דרך רה"ר או מרה"י לרה"ר אבל בכרמלית שרי לישראל אחר ע"כ. ועיין בספר אגודה בפרק זה: ה"ג וירדו בו ר"ג וזקנים וכן הובא בבית יוסף א"ח סי' שכ"ה ואית דל"ג רק וירדו בו זקנים וכן הוא בספרי כתיבת יד וגם בתוספתא דשבת פי"ד וגם בירושלמי וגם בערוך בערך כבש וגם בהרא"ש ז"ל ולא משמע כן מסוגית הגמ' דמייתי בברייתא דקתני בה אמר להם ר"ג הואיל ושלא בפנינו עשאו נרד בו ורבא מתרץ לה הכי הואיל ועשאו נרד בו כלומ' אפי' שעשאו בפנינו ומאן דל"ג במשנה ר"ג וזקנים. והיא ג"כ דעת ה"ר יהוסף ז"ל שמחק מלת ר"ג וגם וי"ו דזקנים. נראה שרוצה לומר זקנים ג"כ על פי רבן גמליאל. ובשבלי הלקט סי' (כ"ט) [קי"א] הביא לשון התוספתא וכתיב בה וירדו ר"ג וירדו אחריו זקנים וכן ברב אלפס וירדו אחריו זקנים:

סליק פירקא

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף