תוספות רבי עקיבא איגר/קידושין/ג

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ קידושין ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות לב] תוי"ט ד"ה מקודשת לשני. ימצאו אותה אשת איש. מזה דדייק הרמב"ן דאם מת השני או גירש תוך ל' חלו קידושין דהראשון אחר ל' כיון דבשעת חלות הקידושין אינה אשת איש. ובר"ן הביא דהרשב"א חולק כיון דקבלה קידושין מהשני נתבטלו קידושי דהראשון לגמרי כיון דאם לא בא אחר וקדשה וחזרה בדבור בעלמא פקעי הקדושין לגמרי כ"ש כשפשטה ידה וקבלה קידושין מהשני דהוי ביטול אלים טפי ע"י מעשה. והר"ן דחה דנהי דמעשה עדיף מדיבור היינו למה שהמעשה מוכיח אבל לא ליותר מכן ולפיכך נהי דבחזרה בטלים הקידושים לפי שחזרה בפירוש. אעפ"כ בקיבלה קדושין אין המעשה מוכיח לחזור מקדושי ראשון לגמרי אלא עדיין דעתה דאם יהא אפשר לחול דיחולו דהא בגמרא לקמן סברוה לומר אליבא דשמואל מעיקרא דכי אמרי' מקודשת לשני דוקא עד ל' אבל לאחר ל' פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון ואע"ג דלא סלקא הכי היינו בחייו של שני אבל אם מיית חיילי קדושי ראשון דהרי משמע דאין הדבר פשוט שתהא קבלת קדושין שנייה חזרה גמורה עכ"ל. ולענ"ד היה נראה דאין מזה ראיה דבשלמא אם היה אפשר לומר דבחייו של שני אחר ל' פקעי קידושי שני ויחולו קדושי דהראשון אז היה קבלת קדושין השניים לאו דרך חזרה דכוונתה מיד שמקדשת עצמה להשני עד ל' ואח"כ יפקעו וישארו דהראשון אבל לפי האמת דאי אפשר שיפקעו בכדי וא"כ לא יחולו קידושי דהראשון בזה אמרי' דהוי חזרה דאין דעתה לענין אם ימות או יגרש:

[אות לג] תוי"ט ד"ה מקודשת ואינה מקודשת. ועיין (מ"ג פ"ז) דגיטין. מכאן תמה בספר מכתב מאלי' על הרמ"ה בטור אה"ע (סימן קמ"ה) דבמעכשיו ולאחר מיתה בודאי תנאי הוא. הא במתניתין דהכא גם במעכשיו מספקים ספק תנאי ספק חזרה ובסוגיא מדמינן הכא לההיא דגיטין מהיום ולאחר מיתה:

ב

[אות לד] תוי"ט ד"ה ואם הראה. דאע"ג דנקט דמי בעסקא. מדנקט בעיסקא ולא משני דהרא' לה דמי מה שלקח בהלואה נראה דבזה באמת מקודשת דהמעות שלו ממש הם לכל מילי אלא דהוא בעל חוב ודוקא דמי עיסקא כיון דתמיד צריך להיותם בידו לאעסוקי' ביה ולא למשתי ביה שכרא מה"ט אם מת לא נעשו מטלטלי דיתמי כדאמרי' בב"מ (דף ק"ד ב') בזה דוקא אינה מקודשת. ואולם ברמב"ם איתא שלקח במלוה וצ"ע. וחידוש שלא הערו מזה נושאי כליו אח"ז רב מצאתי במהריק"ש שעמד בזה באה"ע (סי' ל"ה) וכתב דט"ס הוא ברמב"ם:

ה

[אות לה] תוי"ט ד"ה לאחר שיחלוץ. רבי עקיבא היא. לרב דאמר ביבמות דלכ"ע אין קדושין תופסים ביבמה לשוק דלא תהיה היינו שלא יהא בה הויה א"כ מתני' דהכא אתיא ככ"ע אלא אנן דקי"ל כשמואל דהוי ספק אם לא תהיה אתיא לזה או דרק ללאו אתא. מדלא נפרש כן ממתני' דהכא צ"ל דמתני' כרע"ק. ולדידן דלא קי"ל כרע"ק דעת הרמב"ם כיון דעתה בת קדושין היא לשוויה ספק קידושין לא מקרי לאחר שיחלוץ דשלב"ל והיא מקודשת גמורה אבל דעת רוב הפוסקים והכי קי"ל (בש"ע סימן מ) דלאחר שיחלוץ הוי ספק קידושין דדלמא אין קדושין תופסים קודם חליצה והוי דשלב"ל:

ז

[אות לו] הרע"ב ד"ה אני קדשתיה נאמן. לכנסה. ואם אחר שכנסה בא אחר ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לאסרה עליו. גמרא. ובר"ן כתב הרשב"א דמסתבר דלא כנסה ממש אלא התירוה להנשא וכו' אבל בא שני מקודם שהתירוה ועמד הראשון וכנסה מוציאים אותה מידו כיון שכנס שלא ברצון חכמים ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דשאני התם שנשאת ע"פ עדים עכ"ל. ותמוה לי דמאי צריכא לזה הטעם דעבר על רצון חכמים ולא בפשוט דהוי ע"א בהכחשה ובהתירו תחלה י"ל דנעשה כב' אבל בלא התירוה הוי ע"א בהכחשה ומדינא תצא. גם מ"ש הר"ן ולא דמי לב' אומרים מת. הא התם בעיא שהיא אומרת ברי כשנשאת לאחד מעידיה (כמבואר בכתובות דף כ"ב) והכא היא אינה יודעת למי קדשה אביה. וצ"ע:

ח

[אות לז] הרע"ב ד"ה נאמן. דכתיב את בתי נתתי. הכי איתא בגמ' מנין לאב שנאמן לאסור את בתו דכתיב את בתי. ובת"י בכתובות (דף כ"ב) הקשו מה צריך קרא תיפוק ליה דנאמן מטעם דהואיל ובידו לקדשה כדאמרי' (פי"ג) בעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן הואיל דבידו לגרשה. וקשה לי על קושייתם הא שם בגרשתי אינו נאמן למפרע הרי דמטעם בידו אינו נאמן רק על להבא ובקרא דאת בתי הא אמר שקידשה כבר קודם שזינתה ולומר דקושייתם על לשון הגמ' מנין לאב שנאמן לאסרה דמשמע דצריך קרא על הנאמנות לאסרה ובזה קושייתם למ"ד שם דבאומר גרשתי למפרע פלגינן דבוריה ונאמן לענין מכאן ולהבא ה"נ באומר קדשתי למפרע נאמן על להבא לאסרה מכח דפלגינן דיבוריה. מלבד דדחיקא לומר כן דדלמא רב ס"ל כמ"ד דלא פלגינן דיבוריה גם הא נ"מ באומר קדשתי לפלוני ועתה הוא מת ובא לאסרה לקרובים של פלוני או לעלמא מדין יבמה לשוק דבזה ל"ש לומר פלגי' דיבורא דהא פלוני הוא מת (או נ"מ באומר שקבל קדושיו ואין ידוע לו ממי קיבל דאסורה לעלמא ואין בידו) וילפי' מקרא דמ"מ נאמן דהא בקרא דאמר קדשתי למפרע קודם שזינתה ונאמן על למפרע דהא סוקלין אותה. ואולי י"ל דקושייתם עפ"ד במסכתין (דף ס"ג ב' ד"ה לקטלא) דבאמת וסקלוה מיירי דווקא ע"י עדי הקדושין דהא לקטלא לא הימניה מיהו לאיסורא הימניה רחמנא דכתיב את בתי נתתי עיי"ש. וא"כ אין ראיה מקרא דנאמן לענין למפרע די"ל דאיסורא משום דנאמן על מכאן ולהבא ומ"מ קשה דלמא אדרבא מכח יתורא דקרא דלענין מכאן ולהבא פשיטא דנאמן מכח דהוא בידו מוכח דהקרא אתי לענין למפרע. וצ"ע:

[אות לח] תוי"ט ד"ה נשבית. וכתב הר"ן וא"ת להימני' במיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה. לענ"ד י"ל לשיטת המרדכי הובא במהרש"א במסכתין (דף ס"ה ב' בתד"ה נטמאו). דהיכי דע"א נאמן משום דבידו מ"מ אם הבעל דין מכחישו אינו נאמן א"כ לפי מ"ש תוס' כתובות (דף כ"ב א') דהימניה רחמנא לאב משום דהוי קצת בידו לקדשה. א"כ י"ל דאינו נאמן לומר קדשתיה בביאה לפסול לה דלענין קידושי ביאה יכולה להכחישו בברי שלא נבעלה ובמקום הכחשתה י"ל דאין האב נאמן. ובעלמא באומר קדשתי בתי בפניה והיא מכחישתו י"ל דהוא נאמן במיגו דקדשתיה שלא בפניה אבל בקדושי ביאה לפסול לה לא שייך לומר כן. ואולם על המרדכי הנ"ל קשה לי מסוגיא דפרכינן על ההיא דנשבית ופדיתיה והרי בידו להשיאה לחלל הא כיון דבאנו להאמינו דנשבית מכח דבידו לפסלה ממילא בהיא אומרת לא נשבית אינו נאמן דהא אף במקום דנאמנות משום דבידו מהני הכחשת בע"ד. ואף במודית דנשבית נאמנת לומר דטהורה היא במגו דלא נשבית וצ"ע:

[אות לט] שם תוי"ט ד"ה בשעת מיתתו. אורחא דמלתא. ואפשר לומר דלרבותא נקט אף דבשעת מיתתו ליכא מגו כ"כ דשמא אין בו כח כמ"ש תוספות (בשמעתין ד"ה רבי אומר) דבאמת אינו נאמן אלא בלא אחזיק באחי. ואף לתירוצם קמא י"ל דמ"מ רבותא היא. ובאמת על תירוצם הב' הנ"ל דלקושטא דמלתא הדין דבאומר בשעת מיתה באחזיק באחי דאין לו מגו דאולי אין בו כח לגרש תמוה לי הא להדיא איתא בב"ב (דף קל"ח ריש ע"א) ההוא דהוי קשכיב א"ל אשתך למאן עיי"ש דמדמי לבעל שאמר גרשתי דנאמן במגו דבידו לגרשה הרי דאף באומר בשעת מיתה נאמן דהוי מגו. וצ"ע:

[אות מ] שם תוי"ט ד"ה יש לי בנים. ופירוש מוחזק לא. לא הבנתי העתקת דברי רבינו התוי"ט לדברי הר"ן כאן דהר"ן לא כתב כן אלא באומר אין לי אחים בזה אינו נאמן נגד העדים אלא נגד מוחזק לן בלא עדים והר"ן קאי אברייתא דבסוגיא אבל הכא במתני' באומר יש לי בנים פשיטא דאף בעדים שיש לו אחים דנאמן כיון דמתירתה ע"י אמירתו דיש לו בנים דזהו אינו נגד העדים. אלא דהרשב"ם ב"ב כתב דבמוחזק בעדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים:

ט

[אות מא] תוי"ט ד"ה ואמר קדשתי. אמר זו היא אינו נאמן. ונלע"ד ראי' לזה דהרי הר"ן עצמו כתב בפ"י דגטין (דף קע"ג ע"ב) וז"ל ועוד אי מדינא אסור היאך מותר בעדות ע"א הא אין דבר שבערוה כו' ולכאורה קשה הא התם הוי נמי לברר ודומה למתני' ז' קדשתי את בתי דנאמן ע"א. אלא ע"כ כמ"ש התי"ט דהיכא דבא לומר דאין זה בכלל הספק שנסתפקנו בו אין עד אחד נאמן:

יב

[אות מב] תוי"ט ד"ה כ"מ. האי גוונא. ואתיא למעוטי נמי מצרי ב' שנשא מצרית א' דהולד שני ולא אזלינן בתר הזכר שיהיה הולד שלישי. וגם עמוני שנשא מצרית דהולך אחר הפגום שבשניהם דאם הולד זכר שדינן בתר דידיה והוא עמון שאסור לעולם ואם הולד נקבה שדינן בתר דידה והיא מצרית. גמ'. וגם אתיא למעוטי חלל שנשא כשרה למה דס"ל למתני' דהכא כר' דוסתאי דהולד כשר לכהונה כמ"ש התוי"ט ד"ה ואיזו זו כהנת:

[אות מג] שם תוי"ט ד"ה ואיזו זו אלמנה. ותמהני דלא. כך הקשה המהרש"א ועי"ש:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.