תוספות יום טוב/קידושין/ג

תוספות יום טוב ‏ קידושין ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

האומר לחבירו וכו' והלך וקדשה לעצמו. כתב הר"ב אמרינן בגמ' מאי והלך שהלך ברמאות. דאילו במשנה ד' פרק דלעיל דתנן האומר לשלוחו כו' והלך וקדשה במקום אחר שפיר תנן והלך. כלפי הא דעבר על דעת משלחו שא"ל וקדש לי במקום פלוני. ומ"ש הר"ב ולהכי תנן האומר לחבירו ולא תנן האומר לשלוחו. כלומר כהא דפ' דלעיל. ומסיק בגמ' דלעיל דתנן שלוחו הוי נמי לרבותא דקמ"ל דאפילו בשלוחו דטרח לבקש במקום אחר. הואיל ועשאו שליח לא אמרינן מראה מקום הוא לו. ולא משוי שליח אלא באותו מקום. ומ"ש הר"ב אלא שא"ל קדש לי אשה פלונית. פירש"י שלא שלחו לשם כך. אלא אם יזדמן לו במקום פלוני דרך אצלה:

מקודשת. ל' הר"ן וא"ת מאי קמ"ל. פשיטא וכי מפני שנהג בה מנהג רמאות לא תהא מקודשת. י"ל אה"נ דסד"א כיון שעשה שלא כהוגן לפקעו רבנן לקדושי מיניה כההיא דיבמות [ק"י ע"א] דאותבוהו אבי כורסיה וחטפה מיניה קמ"ל. א"נ סד"א קדושי טעות נינהו שאילו ידעה שהלה עשאו שליח לקדשה לא היתה מתקדשת לו קמ"ל. ובתוס' פירשו דהכא בשאמר לה שליח. פלוני אמר לי לקדשך לו ואח"כ אמר לה הרי את מקודשת לי [והיא ידעה דקידשה לנפשו] דסד"א מקודשת לי לצורך המשלח קאמר. קמ"ל דמקודשת לשני. ע"כ. וכתב המרדכי בשם ר"ב דמיירי שלא קידש במעות המשלח דא"כ ה"ל כמו קדשה בגזל דאינה מקודשת. [ע"כ]. כדפירש הר"ב בפרק דלעיל משנה ז':

מקודשת לשני. ובגמ' אמר רב לעולם. וז"ל הרמב"ם בפ"ז מה"א לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קדושי שני ונעשית אשת איש ולאחר הל' יום כשיבואו קדושי ראשון °ימצאו אותה אשת איש. ונמצא הראשון כמו שקדש אשת איש שאין הקדושין תופסין בה. ע"כ:

בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. ל' הר"ן תנא הכי לאשמועינן דלא תימא דכי אמרינן מקודשת לשני. ה"מ לחומרא בלבד דליתא. אלא מקודשת לשני לגמרי. ואין חוששין לקדושי ראשון [כלל] אבל בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל מצאתי ומה שאמר *)בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. חוזר לפסקא הראשונה והוא מה שאמר הרי את מקודשת [לי] לאחר ל' יום שהיא אוכלת בתרומה כל אותן ל' יום ואם אמר לה מעכשיו ולאחר שלשים יום אינה אוכלת בתרומה מעת שקבלה הקדושין. ע"כ. ונראה שהוא גורס ברישא בת כהן לישראל תאכל בתרומה. ומפ' כשלא בא אחר וקדשה וסד"א כיון שקבלה הקדושין לאחר ל' יום. אף מהיום לא תאכל בתרומה משום דמחלפא במקודשת מעכשיו ולאחר ל' יום דאף מעכשיו [לא] תאכל. קמ"ל דלא. עכ"ל הר"ן. [*וגירסת הר"ב תסייעה להר"ן בפירושו לדברי הרמב"ם. וכן צריכין אנו ג"כ לפירושו זה של הר"ן לדברי הר"ב]:

מקודשת ואינה מקודשת. ובגמ' א"ר לעולם. ואפי' לאחר ל' יום עומדת בספק קדושי שניהם ואסורה לשניהם בלא גט האחד. וטעמא משום דמספקא לן האי ולאחר ל' אי תנאה הוי אם לא אחזור בי בתוך ל' יהו קדושין מעכשיו. אם חזרה הוי ממאי דאמר מעכשיו. וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר ל' יום [דכיון שלא גמר מעכשיו משמע שרוצה הוא לימלך אלא שאומר מעכשיו כדי שלא תוכל היא לחזור בה. הר"ן] הלכך לעולם היא בספיקא דאי תנאי הוא. קדושי ראשון חיילי קדושי שני לא חיילי. ואי חזרה הוא קדושי שני חיילי קדושי ראשון לא חיילי. °ועיין מ"ג פ"ז דגטין:

בת ישראל לכהן וכו'. אגב דתנא ברישא תני נמי בסיפא אע"ג דפשיטא היא דהא תנא ליה מקודשת ואינה מקודשת. א"נ סיפא איצטריכא. דסד"א נהי דלענין ערוה חמורה חששו לקדושי שני לענין תרומה לא ניחוש. קמ"ל. הר"ן:

ב

והוא יתן. עיין בפירוש הר"ב משנה ה' פרק ז' דגיטין:

על מנת שאתן לך מכאן וכו' ואם לאו אינה מקודשת. גמ' פשיטא. מהו דתימא לאו תנאה הוא ולזרוזי קאמר. קמ"ל. ופי' הר"ן כלומר דתנאי זה אע"פ שהוא מתנה אותו אף היא ודאי לא נתרצית אלא בכך וסד"א דלאו משום קפידא קא עבדה ושיהו הקדושין תלוין בזה אלא לזרוזי בלחוד שישלים לה תנאו הוא דאמרה בתוך שלשים יום. קמ"ל דקפידא הוי אם לא נתנם בתוך ל' [יום] אינה מקודשת:

[*לך וברי"ף גריס ליך. וכן לקמן. ומיהו אין קפידא כמ"ש במשנה ח' פי"א דנדרים]:

ויראה לה. אפי' איכא סהדי דיכול לאחזויי לה לא הוו קדושין עד דמחזי לה דלהכי אמר לה על מנת שאראך ולא אמר לה ע"מ שיש לי. דלא ניחא לה למסמך אסהדי עד דמחזי לה. ומכי מחזי לה אגלאי מלתא דמעיקרא תפסו בה קדושין. טור אה"ע סימן ל"ח בשם הרמ"ה:

ואם הראה לה על השלחן. פירש הר"ב שהיה שולחני. ופרכינן בגמ' פשיטא. ומפרקינן לא צריכא °דאע"ג דנקיט דמי בעסקא. פירש"י בעיסקא למחצית שכר היו לפניו על שולחנו להחליף ולהשתכר. וכתב הר"ן ויש מי שפירש שאע"פ שהרויחו בכדי שיעשו לחלקו ק"ק זוז. אפ"ה אינה מקודשת. דכיון שלא הגיע זמן העסק ורווחא לקרנא משתעבד כדאיתא בהמקבל [דף ק"ה] לא חשיבי כשלו. ע"כ:

ג

בית כור. עיין בפירוש הר"ב רפ"ז דב"ב ומ"ש שם:

על מנת שיש לי במקום פלוני כו'. ואם לאו אינה מקודשת. גמ' פשיטא. מ"ד א"ל מאי נפקא לך מינה. אנא טרחנא ומייתינא [התבואה לביתי] קמ"ל. וכתב הרמב"ם והרא"ש דה"ה נמי במעות. אם אמר על מנת שיש לי במקום פלוני. שאם אין לו במקום פלוני אינה מקודשת. ולהרמב"ם קדושי ספק הן בתרוייהו. דשמא יש לו במקום פלוני שאמר. ומתכוין לקלקלה:

ואם הראה בבקעה. פירש הר"ב ואע"ג דנחת לה לחכירות או לקבלנות. וכתב הר"ן אפילו באריסות בתי אבות. דמ"מ אינה שלו ואי מפסיד נמי יכול בעל הקרקע לסלוקיה וכדאיתא בב"מ [דף ק"ט]. ע"כ:

ד

רמ"א כל תנאי כו'. לשון רש"י כגון הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז ולא פירש לכפול כו'. וכ"כ הרמב"ם. דר"מ חולק על אלו הבבות הקודמות שאומר ע"מ ומצריך ג"כ תנאי כפול. אבל אין הלכה כמותו בעל מנת כו':

תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן. כתב הר"ב ושמעינן נמי מינה דבעינן תנאי קודם למעשה. עיין מה שאכתוב בזה בספ"ז דב"מ. ומ"ש עוד וש"מ דבעינן הן קודם ללאו ונ"ל דמאי דבעינן הן קודם ללאו היינו שלא יהא מסיים דבריו בהן דבגמר דבריו אדם מתפיס. ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל. כ"כ הר"ן פ"ז דגטין אהא דאתקין שמואל בגיטא כו'. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ק דנדרים. וכל הני דשמעינן בתנאי בני גד ובני ראובן ליכא בהו הכרח מן המקרא אלא הכפילא. אבל אינך איכא למימר דעובדא הכי הוה. וכבר כ"כ הר"ן דלא נהירא לומר דלא פליג ר' חנינא אלא בכופל כמ"ש רש"י. [וכ"כ הר"ב] אלא בכולהו פליג ולא חש לאפלוגי אלא בתנאי כפול משום דשארה לא צריכי טעמא דמעשה שהיה כך היה. אבל בכפל ודאי צריך טעם למה הוצרך לכפול התנאי. ע"כ:

שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו. פי' התוס' לא מיבעיא בארץ גלעד לא ינחלו דכיון שהיה להם יפוי כח בארץ גלעד אם יעברו דבשביל זה נתנה להם. א"כ דין הוא שהורע כחם אם לא יעברו אלא אפי' בארץ כנען שלא יפו כחם אם יעברו שהרי בשביל זה לא נתן להם בארץ כנען אפ"ה הורע כחם אם לא יעברו. אלמלא היתה הכפילות דואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען. ובגמרא שפיר קאמר ליה ר"ח בן גמליאל לר"מ אמר לך ר"מ אי ס"ד לאו לתנאי כפול הוא דאתא. לכתוב ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם. בארץ כנען ל"ל. ש"מ לתנאי כפול הוא דאתא. ור"ח בן גמליאל אמר אי לא כתב רחמנא בארץ כנען ה"א ונאחזו בתוככם בארץ גלעד אבל בארץ כנען כלל לא וכתבו התוס' דפשטיה דקרא הכי אם יעברו חלוצים בראשי הצבא להיות ראשונים במלחמה בשכר טובה זו שיעשו עם אחיהם תנתן להם ארץ הגלעד. ואם לא יתאמצו יותר מאחיהם ונאחזו ואי לא כתב בארץ כנען ה"א שאם לא יעברו חלוצים בראש המלחמה ולא יסייעו בכבוש הארץ אלא כשאר שבטים כלל וכלל לא יטלו מארץ כנען. קמ"ל דאעפ"כ יטלו וקשה דהיכי תיסק אדעתין שלא יטלו כלל בארץ כנען כיון שסייעו בכיבוש כמו האחרים. וי"ל דסד"א כיון שהוקצה ארץ כנען לשאר שבטים שהרי מאותה שעה ששאלו בני גד ובני ראובן ארץ גלעד נעשו כמי שסלקו עצמן מלחלוק בארץ כנען. ונימא שאם לא יקיימו תנאם לא יהיה להם חלק בה. קמ"ל בארץ כנען לומר שיטלו חלקם כשאר שבטים כאן וכאן. וא"ת לכתוב קרא בארץ כנען בלבד. ולא נכתוב ונאחזו בתוככם. וממילא ידענו כיון שנוטלים חלקם בארץ שהוקצה לשאר שבטים כ"ש שיטלו חלקם בארץ גלעד שלא הוקצה לשאר שבטים. וי"ל דאדרבא ה"א בארץ כנען שלא נתייפה כחם דין הוא שיטלו. אבל בארץ גלעד שנתייפה כחם בה יקנסו ממנה ולא יקחו בה כלל לכך נכתבו שניהם. ע"כ. ור"מ כל בתוככם כל היכא דאית לכו משמע. ועל כרחך לא כתב בארץ כנען אלא למעוטי ארץ גלעד שלא יטלוהו כולה ע"פ מתנתו שנאמר ונתתם להם וללמדנו מכלל הן לא הוה שמעינן לאו. ותו בגמ' מייתי קראי דמוכחי כר"מ ואיכא דמוכחי כר' חנינא ומפרש להו אליבא דתרווייהו. ואין להאריך בזה:

ה

כסבור הייתי. לא ידעתי*) מה הוא שמוש הכ"ף ואפשר שבלשון המשנה ג"כ באה הכ"ף להוראה זו במקום קו"ף שבלשון הגמ' קסבר. ובספר הרי"ף. ואמר סבור הייתי. וכן העתיק הר"ן:

מפני שלא הטעתו. פירש"י אלא הוא הטעה את עצמו. וכיון דלא פי' לאו כל כמינה דה"ל דברים שבלב. ע"כ. וכתב הר"ן ויש לתמוה למה נשנית משנה זו כאן. דלעיל בפרק האיש [מקדש מ"ג] גבי ע"מ שאני כהן ונמצא לוי וכו' דקתני סיפא וכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש אינה מקודשת ה"ל למתנייה ונראה לי שסמכה ענין לפלוגתא דתנאי כפול לאשמועי' דאפילו ר"מ דבעי תנאי כפול ה"מ בשהתנה. דהואיל והתנה ולא כפל יש במשמע דבכל ענין יהיה המעשה קיים. אבל מי שגלה דעתו שעל דעת כך הוא עושה הרי הוא כאילו התנה וכפל והיינו דתנן מקודשת מפני שלא הטעתו הא הטעתו אינה מקודשת דבגילוי דעתא לא צריך כפילא. או שמא לר"ח בן גמליאל בלחוד תנא הכי לומר דאע"ג דלא בעי כפילא אפ"ה כל כה"ג מקודשת. ע"כ:

לאחר שיחלוץ לך יבמיך. כתב רש"י קסבר האי תנא אין קדושין תופסין ביבמה לשוק. ע"כ. וכלומר °ר"ע היא דסבר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ואינה הלכה כמ"ש הר"ב בזה במשנה ג' פ"י דיבמות ובמשנה ה' פ"ב דסוטה [*ובר"ן נקט ליך. אע"פ שבהעתקתו למשנה העתיק לך ועיין לעיל במשנה ב']:

והוכר עוברה דבריו קיימים. כתב הר"ב בשם הרמב"ם דאין לו לבא עליה עד שיקדשנה קדושין שניים [*כ"כ בפירושו וכן בחיבורו] ומסיים בה בפ"ז מהלכות אישות כדי שיכניס אותה בקדושין שאין בהן דופי [*וצריכין לומר דגירסת הר"ב והרמב"ם בגמ'. דלא כגירסא שלפנינו בגמ'. דא"ר חנינא אהאומר לחבירו אם ילדה כו' ל"ש אלא שאין אשתו מעוברת כו' ובגמ' מוקי לה בהוכר עוברה וכו' וא"כ לא נשנית הסיפא במשנה וכן במשנה שבסדר ירושלמי ליתא]:

ו

על מנת שאדבר עליך לשלטון וכו'. פירש הר"ב ולאו דמקדש לה בשכר פעולה כו' גמ'. והא קמ"ל מתני' דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דאל"ה פשיטא דתנאי זה מועיל כשאר תנאין דעלמא רש"י ור"ן. ועיין במשנה ג' פ"ט דב"ק. ומ"ש הר"ב כשגמר פעולתו כלומר ואז יחולו הקדושין:

דבר עליה לשלטון. מסיים הרמב"ם בפ"ה מה"א והניחה השלטון ולא תבעה והיינו כהתוספתא שכתב הרא"ש דתני אם דבר עליה לשלטון כדרך המדברים*) דמשמע שדברים ידועים הן מה שיש לו לדבר עליה:

מקודשת. לשון הטור סי' ל"ח אם יש עדים שעשה עמה כפועל ודבר עליה לשלטון מקודשת בודאי ואם אין עדים מקודשת מספק וממשנה ב' ע"מ שיש לי מאתים זוז וכו' הוא שלמד כן:

ע"מ שירצה אבא. אביו של חתן. רש"י:

ז

אני קדשתיה נאמן. כתב הר"ב לכנסה. וכתב הר"ן ואע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים [כדילפינן בספ"ו דסוטה וכמ"ש בריש דמכילתין] ועד אחד דמהימן לומר מת בעליך [כדתנן בריש פ"י דיבמות] היינו טעמא משום דאיהי דייקא למנסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה. והכא ליתיה להאי טעמא. התם הוא להוציא מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשת לו נאמן. ועיין לקמן:

ח

כשהיא קטנה והרי היא קטנה. כתב הר"ב דכתיב את בתי וכו'. וקרא בין בקטנה בין בנערה אלא שאינה בוגרת מיירי. ולפיכך צריך לפרש דקטנה דתנן. היינו לאפוקי בוגרת ולשון הטור סוף סי' ל"ז בעודה קטנה או נערה. ועיין מ"ש במשנה ב' פרק י"ד דיבמות:

נאמן. דוקא בתוך כדי דבור. אבל היכא שהוחזקה א"א על פיו אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה דלא הימניה רחמנא בגירושין. לשון הר"ן. דהא קרא כי כתיב את בתי נתתי [לאיש] הוא דכתיב:

נשבית כו' אינו נאמן. כתב הר"ב דבנשואין הימניה רחמנא לאב. לשבויה לא הימניה. גמ'. °וכתב הר"ן וא"ת להימנו במיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול בה דמפסלא נמי מכהונה ומתרומה ומהימן בהכי דהא בנשואין הימניה רחמנא. לאו קושיא היא דבקידושי ביאת איסור לא אשכחן דהימניה והכי מוכח בירושלמי. וכתב עוד ונהימניה במגו דאי בעי אמר קדשתיה וגרשתיה דמהימן ופסיל לה לכהונה. י"ל דמגו לחצי טענה כי הכא דבגרושין אינה פסולה אלא לכהונה לא אמרינן ואפי' בבת ישראל דפוסלה נמי מתרומה בגרושין. אינו נאמן כיון שאילו היתה בת כהן לא נפגמה כל כך בגרושין כמו בשבויה ולהכי פסיק ותני אינו נאמן אפי' בבת ישראל. ואחרים אמרו דכיון דמה שהאמינה תורה לאב חדוש הוא שהרי לא היה ראוי להיות נאמן יותר מעד אחד דעלמא דיינו שנאמין אותו באותו טענה עצמו. אבל אין אומרים מיגו מחמת דאין לנו בו אלא חדושו בלבד. ע"כ:

בשעת מיתתו. °אורחא דמלתא נקט. הרשב"ם פ"ח דבב"ב דקל"ד:

יש לי בנים. כתב הר"ב ואין אשתי זקוקה ליבום ולא התנה הר"ב שעד עכשיו לא תהא מוחזקת לזקוקה כמו שהתנה בסיפא דיש לי אחים ודברי הר"ב מועתקים מפירש"י וטעמא כי אמר יש לי בנים אינו עוקר החזקה אלא שבא להתירה מצד אחר והכי איתא בגמ' פרק ח' דבב"ב אמתני' ו' יש לי בנים נאמן דהיינו דקתני תרתי זימני לאשמועינן הא דאפי' כי מוחזק באחי נאמן ועיין שם. °ופי' מוחזק לא שיש עדים בדבר אלא חזקה בעלמא שכך שמענו עליו. הר"ן:

אין הבוגרות בכלל. הא קטנות בכלל דקדושין שאין מסורין לביאה דכל אחת ספק אחות אשה אפ"ה הוו בכלל ספק קדושין וצריכות גט והכי מיתרצה מתני' ז' דפרק דלעיל כמ"ש הר"ב שם. ומ"ש הר"ב ואע"פ שעשאתו הבוגרת שליח כו' דאל"ה למאי תנן אין הבוגרות בכלל דמלתא דפשיטא הוא ואע"ג דמדיוקא דהא קטנות בכלל שמעינן טובא דקדושין שאין מסורין לביאה הוו קדושין אפ"ה דחיקא לן מלתא למימר דלגופיה לא אצטריך כלל משום דאי הכי ליתני לדיוקא בהדיא כל הקטנות בכלל. ולמאי נ"מ תני אין הבוגרות בכלל דלא אצטריך כלל. הלכך מפרש לה הר"ב דלגופיה נמי אצטריך וכגון שעשאתו שליח כו' ואע"ג דסוגיא דבגמ' דמוקי למתני' בהכי כגון שעשאתו שליח כו' למ"ד קדושין שאין מסורים לביאה לא הוו קדושין דהשתא קטנות נמי אינן בכלל וצריך לאוקמי מתני' בקטנה וגדולה בלבד ולא אצטריך לדיוקא והלכך צריך לומר דלגופיה אצטריך. אבל למ"ד דקדושין שאין מסורים לביאה [הוו] קדושין. משמע דלא קשיא לן פשיטא דאין הבוגרות בכלל כיון דלדיוקא איצטריך. ס"ל להר"ב דאע"ג דגמ' לא מקשה פשיטא אלא למ"ד קדושין שאין מסורים לביאה לא הוו קדושין. היינו משום דלמ"ד דהוו קדושין לא קשיא דאיכא למימר דלדיוקא איצטריך אבל כי משנינן ומוקמינן למתני' דלגופיה נמי איצטריך. אית לן למימר דלכ"ע הכי איתא. משום דודאי דחיקא לן למימר דלגופיה לא איצטריך אלא לדיוקא בלחוד. והוי מצי למתני לדיוקא בהדיא. וכן הרמב"ם פ"ט מהלכות אישות וטור סי' ל"ז פסקו להאי אע"פ שעשאתו שליח כו'. אע"ג דקיי"ל דקדושין שאין מסורין לביאה הוו קדושין. והמגיד כתב שפסקו לסוגיא זו משום דכיון ששנאוה כבר בפ"ב גבי פלוגתייהו דקדושין שאין מסורים לביאה וחזר ושנאה בפרקין אמתני' ש"מ דדינא קושטא הוא לכ"ע. ע"כ. ובעיני נראה מה שכתבתי וגם הטור פסק להך אוקימתא בסי' ל"ז ותימה לי שלא כתב שאביו הרא"ש לא ס"ל הכי. ומשום כך לא השיב על הרשב"א שפסק שאין האב יכול לעשות שליח לבתו בוגרת אבל הטור ה"ל להשיב מהך אוקימתא. ומ"ש הר"ב אמרי' לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה. דמתני' סתמא קתני ואפי' אמרה לו קידושי לך דאית ליה נמי הנאה מינה. גמ'. והא דקרי ליה מצוה דרמיא עליה. פירש"י דכתיב (ירמיה כ"ט) ואת בנותיכם תנו לאנשים:

ט

משתי נשים. שנשא שנייה לאחר מיתת הראשונה. גדולות כת הראשונה. קטנות כת שנייה. רש"י. וכתב הרמב"ם פ"ט מהלכות אישות וכולן ברשותו וכלומר שכולן קטנות או נערות. או שכולן בוגרות ונתנו לו רשות לקדשן דאילו בוגרות במקום קטטת או נערות כבר נתבאר [במתני' דלעיל] דאפילו שויתיה שליח אינה בכלל. בית יוסף סי' ל"ז:

ואמר קדשתי כו'. נראה בעיני דדומה לאותה ששנינו במ"ז קדשתי את בתי ואיני יודע למי כו'. וה"נ שאומר קדשתי אחת מהן ואיני יודע איזוהי. ואע"ג שהמקדש יאמר שזו היא שקידש. אינו נאמן. דהתם היינו טעמא דנאמן כמו שכתבתי בשם הר"ן. דהתם חזקתה מקודשת. ואינו מוציאה מחזקתה. אבל הכא דלמא לא זו היא שקידש ונמצא שאותה שנתקדשה באמת מוציאה מן הספק שיש לנו בה. ואין דבר שבערוה פחות משנים מלבד האב שהאמינתו התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה. ול' הרמב"ם בפ"ט מה"א ובשעת הקדושין אמר לבעל קדשתי לך את בתי הגדולה וכן ל' הר"ן ואין נראה שנתכוונו לומר דדוקא שהספק היה בשעת קדושין דהשתא אין למקדש שום טענה לומר קדשתי לזאת אבל אם פירש בשעת קדושין והאב נסתפק אח"כ שיהא המקדש נאמן דהא אין דבר שבערוה פחות משנים. אלא אורחא דמילתא נקטי שע"י שבשעת הקדושין אמר גדולה ולא פירש בשמה בא לו הספק איזו שקידש אבל אה"נ כשפירש בשמה בשעת הקדושין ועכשיו נולד לו הספק אע"פ שהמקדש °אמר זו היא אינו נאמן שהרי מוציא האחרות מהספק. והטור סי' ל"ז העתיק המשנה כלשונה:

כולן אסורות חוץ מן הקטנה כו'. מפרשים בגמ' דבשאין בכת שנייה אלא גדולה וקטנה עסקינן שאילו היה אמצעית בכת שנייה אפי' לר"מ היו מותרות. משום דלא מקריא גדולה אא"כ היא גדולה לגבי כל כת אחת. והיינו דלא קתני אינו יודע אם אמצעית שבקטנות. ואע"ג דלא קתני ואיני יודע אם אמצעית שבגדולות ואע"ג דודאי אסורות שהרי הן הגדולות לכל כת שנייה הנהו לא אצטריכו ליה למתני דכיון דקתני אינו יודע אם קטנה שבגדולות ממילא משמע דכ"ש אמצעיות שבגדולות. הר"ן:

דברי ר"מ ר"י אומר כולן מותרות. מפרשי' בגמ' דבהא קא מפלגי ר"מ סבר מחית איניש נפשיה לספיקא ור"י סבר לא מחית אינש נפשיה למימר מילתא דליתי בה לידי שאלה לחכמים. וכי אמר גדולה. גדולה ממש שבכולן קאמר. ועיין מ"ש במ"ב פ"ח דנדרים:

י

האומר לאשה קדשתיך. בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים דהא אין קדושין בלא עדים כמ"ש בריש מכילתין. גמ':

הוא אסור בקרובותיה. דשוינהו עליה חתיכה דאיסורא בהודאתו. רש"י:

והיא אסורה בקרוביו. עיין בפי' הר"ב משנה דלקמן ומ"ש שם:

גדולה. האם. קטנה הבת. רש"י:

יא

קדשתי את בתך. אין לפרש ביתומה וכדתנן במ"ב פרק י"ג דיבמות והשיאוה אמה ואחיה דכתבתי התם והשיאוה דוקא אלא הכא בגדולה שעשאתה שליח. והיא קבלה קדושין לעצמה ואמרה שגם הוא כשקידשה נתכוין לקדש את עצמה:

וגדולה אסורה בקרוביו. כתב הר"ב בכל הני דהיא אומרת קדשתני מבקשים ממנו ליתן גט. וכופין לא. דאמר לא ניחא לי דאתסר בקריבתה. גמ'. ומ"ש ואם מעצמו נתן גט כופין ליתן כתובה גמ' ופירש"י דגלי דעתיה דקדשה וארוסה יש לה כתובה ע"כ. ואני כתבתי במ"ח פט"ו דיבמות די"א דאין לארוסה כתובה. וכתב המגיד בפ"ט מהלכות אישות דלדבריהם הכא בשכתב לה וא"ת היאך יכול לומר לא קדשתיך. י"ל דמיירי במקום שכותבין כתובה ואח"כ מקדשין. ע"כ:

יב

כל מקום שיש קדושין ואין עבירה. כתב הר"ב והאי כללא לאו דוקא שהרי גר וכו'. ובגמ' אמרי' דאיזו [זו] דתנן. אתא למעוטי °האי גוונא:

הולד הולך אחר הזכר. דלמשפחותם לבית אבותם כתיב. רש"י:

ואיזו זו כהנת לויה כו'. גמ' ותו לא. והרי חלל שנשא בת ישראל הולד הולך אחר הזכר [כדתנן בפ' דלקמן מ"ו] הא לא קשיא כרבי דוסתאי ב"ר ינאי ס"ל. כלומר תנא דידן כוותיה ס"ל דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללים להכשיר בת ממנה לכהונה ויליף לה בגמ' דף ע"ז מדלא כתיב ולא יחלל זרעו בעממיו ש"מ דבעם אחד מחלל כששניהם חללים. ופרכינן והרי ישראל שנשא חללה דיש קדושין ואין עבירה. הולד הולך אחר הזכר תנא כל מקום דרישא לאתויי. ונתנייה בהדיא. משום דלא מתני לה [עם השאר בלשון קצר] היכי נתני. כהנת לויה וישראלית וחללה שנשאת לכהן וללוי כו' חללה לכהן מי חזיא. וכתבו התוס' אבל חלל שנשא בת ישראל ה"מ למתני כהנת וכו' שנשאת לכהן וכו' ולחלל שהרי לא הוזהרו כהנות לינשא לפסולים ע"כ. עיין פי' לא הוזהרו וכו' במ"ז דפ"ק:

הולד הולך אחר הפגום. הנולד מפסולי כהונה [הולד] פסול. בן ממזרת לישראל ממזר. וכן בן ממזר מישראלית [ממזר]. וכן בנתין ונתינה ויש עבירה ואפ"ה קדושי תפסי דקסבר קדושין תופסין בחייבי לאוין. רש"י. והכי אפסיק הלכתא בפ"ה דיבמות ובכמה דוכתי. וטעמא דהולך אחר הפגום ממזר דכתיב (דברים כ"ג) לא יבא לו ודייקינן מלו בסוף פרקין ונתינה כיון שהוא מחייבי לאוין השוין בכל ילפינן מממזר. ואיסורי כהונה הכתיב (ויקרא כ"א) לא יחלל זרעו. ועיין מ"ש פרק דלקמן מ"ו:

ואיזו זו אלמנה וכו'. °ותמהני דלא חשיב נמי לחייבי עשה מצרי ואדומי דמכלל עשה דדור שלישי הם באים והטור בסי' ד' כתב נתגיירה אחת מאלו [*ונשאת לישראל או שנתגייר אחד מאלו ונשא אשה ישראלית. הולד הולך אחר הפסול ע"כ. וכתב הב"י שממשנתינו כל מקום שיש קדושין ויש עבירה כו' למד כן ע"כ. וצ"ל דתנא ושייר. שייר מצרי ושייר אדומי:

וחלוצה לכהן הדיוט. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ט דיבמות:

ונתינה. עיין מ"ש בריש פ"ג דמכות:

הולד ממזר ואיזה זה הבא על אחת מכל העריות. כתב הר"ב ביבמות נפקא לן מקרא וכו' כמ"ש שם בספ"ד בס"ד. ומ"ש הר"ב עריות דחייבי כריתות. עיין מ"ש בפרק דלעיל משנה ו' ועיין בספ"ד דיבמות שכתב הר"ב חוץ מן הנדה (וכן) [וכמו] שכתבתי הטעם לפי שיש בה קדושין וע"ש:

וכל מי שאין לה עליו וכו'. גמ'. שפחה מנלן דלא תפסי בה קדושין דאמר קרא (בראשית כ"ב) שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. ומ"ש הר"ב בולדה כמוה דכתיב בשפחה האשה וילדיה. גמ'. ובשפחה כנענית נשואה לעבד עברי מיירי [*ואמר קרא דלא יצא הבן חפשי עם אביו. רש"י] וכתבו התוס' דלישראל הבא על השפחה דולדה כמוה לא איצטריך דכיון דאין קדושין ויש עבירה א"א להכשיר יותר מיש קדושין ויש עבירה. דהולד הולך אחר הפגום. וכי תימא דאתא לאשמועינן דאפי' בא עליה ממזר הולד כמוה ויש לו תקנה בשחרור. הא ליתא. אלא לר"ט [דלקמן] אבל לרבנן לא. ונראה דאתא לאשמועינן שלא יהא קרוי בנו לשום דבר ואפילו כבנו ממזר לא הוי לא ליורשו ולא לטמא לו. ולא ליבם אשת אחיו ולא לפטור אשת אחיו מיבום. ע"כ. ולאינך דתנן במ"ה פ"ב דיבמות דמסיימינן בה חוץ מן השפחה והנכרית. והר"ב שלא כתב לקרא דשבו לכם לראיה על שאין קדושין תפסי בה נראה דלא גרס לה בגמ' וכן מוכיח גי' הר"ן שכתב וכיון דפשטיה דולדה כמוה ממילא פשיטא לן דלא תפסי בה קדושין. ואע"ג דאשכחן יש עבירה ויש קדושין והולד הולך אחר הפגום. מ"מ בהני דכשנשאת ליותר פגום ממנה והוא ישראל ממזר שא"א לו לבא בקהל ע"י גרות או שחרור ואפ"ה הולד כמוה שמעינן משום דאין שום תפיסה בה לנשואה לו. ועכ"ז כי כתיב קרא כגי' הגמ' שבידינו ניחא טפי:

ונכרית. כתב הר"ב דכתיב כי יסיר כו' ועיין מ"ש בזה במשנה ה' פ"ב דיבמות. וכתב הר"ן וכיון דפשיט בולדה כמוה ממילא מפשיט לן דלא תפסי בה קדושי. ומיהו רש"י ז"ל נראה שגורס נכרית מנלן. אמר קרא (דברים ז') לא תתחתן בם. לא יהא לך בם תורת חתון ע"כ. וכן היא גי' ספרים דידן. והאי קרא דלא תתחתן כבר כתבתי בפ"ק דשבת במשנת י"ח דבר דלהרמב"ם בכל הנכרים ולתוס' בז' עממין ודסוגיא זו דלא כהלכתא. ומיהו לדידהו נפקא לן כדמפקי לרבנן דהאי קרא ר' שמעון דריש ליה והואיל והר"ב נסיב לדרשה דר"ש וכמ"ש בפ"ב דיבמות אין להאריך עוד ועיין עוד שם שכתבתי צריכותא לקראי דשפחה ונכרית:

יג

יכולין ממזרים ליטהר. מפסול זרעם. שלא יהו בניהם ממזרים. רש"י:

ממזר שנשא שפחה הולד עבד. ואין ממזר. דהא ולדה כמוה רש"י. וכתב הר"ב ואפי' לכתחלה יכול ממזר לישא שפחה כו'. הכי מסקינן בגמ'. וכתב הר"ן בשם ר"ת טעמא דאע"ג דממזר חייב הוא בכל הלאוין שבתורה. לאו דשפחה שאני. דלא אמר רחמנא לא תקח שפחה ואפקיה בלשון לא יהיה קדש דמתרגמינן לא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה. משמע שאין ממזר בכלל. שכיון שיצירתו בעבירה קדש ועומד הוא. עכ"ד. ולפי מ"ש הר"ן בר"פ דלקמן דממזר מותר בנתינה משום דחייבת בכל המצות כמו שאעתיק לשונו שם. אפשר לי לומר דמש"ה נמי מותר בשפחה כיון דשייכי במצות שהנשים חייבות בהן והרי היא אשה אלא מדאפקיה רחמנא בלשון לא יהיה קדש צריכין לאפוקי לממזר מזה הלשון ושאני נתינה דכתיב גבה לא יסיר כמ"ש הר"ן שם. ולפי זה ניחא לי דאע"ג דכשנושא נכרית יכול ג"כ ליטהר דולדה נמי כמוה והרי הוא נכרי גמור. ואם יתגייר הרי הוא כשאר הגרים. וכ"כ הרמב"ם פט"ו מה' איסורי ביאה והטור סי' ד'. דהכא בשפחה לכתחלה יכול לישא. אבל נכרית קאי באיסור כמו שאר ישראל. ומיהו בלא"ה לא קשיא דלא נקט נכרית משום דבשפחה יכול לקנות לו שפחה וישאנה והרי הבן שלו ובידו לשחררו משא"כ לגייר הבן אין בידו שאין מטבילין גר קטן ע"ד ב"ד כמ"ש בשם התוספות במ"ג פ"ד דכתובות והיינו דלא דייקינן בגמ' דר"ט ס"ל לכתחלה מדלא תנן נמי נכרית אלא דאפילו אי דיעבד לא מצי למתני נכרית משום דאין יכול לטהר שמא ישאר נכרי ולא יתגייר. ומ"ש הר"ב ומודה ר"ט שעבד שנשא ממזרת הולד ממזר שעבד אין לו יחוס. גמ'. ופירש"י אינו מתיחס אחר אביו דכתיב עם הדומה לחמור כבהמה שאין הולד כרוך אחרי האב הלכך אי מנסבא לעבדא לא מהני מידי. ועיין לקמן. רבי אליעזר אומר ה"ז עבד ממזר. גמ'. דאמר קרא לו [לא יבא לו דור אחריו הוא מושך דהכי משמע דור עשירי לא יבא אפילו אין בו צד ממזרות אלא מאותו] הלך אחר פסולו. ורבנן ההוא בישראל שנשא ממזרת כתיב סד"א למשפחותם לבית אבותם כתיב. אתא לו אפקיה. ור"א [לאו אע"ג דכתיב למשפחותם לבית אבותם אתא לו אפקיה]. ה"נ אע"ג דכתיב האשה וילדיה אתא לו אפקיה ורבנן כל ולד במעי שפחה כולד במעי בהמה דמי. פירש"י שאין מתיחס אחר אביו כלל:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---