תוספות רבי עקיבא איגר/יבמות/יג

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ יבמות יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות צט] במשנה בבעל וביבם. אף שקודם שיבמה מהני המיאון לעקור היבום ומ"מ אסורה לזה כיון דבשעת נפילה היתה נקראת אשת אחיו. ואם יש ב' אחים מיאנה בזה מותרת לזה:

ה

[אות ק] במשנה אסורה לחזור לו. ואף לקרוביו אסורה:

[אות קא] תוי"ט ד"ה כל שיצאת. כדמסיק בגמ' דמיאון דידיה. היינו דבסוגיא (דף ק"ח ע"ב) פרכי' אלמא אתי מיאון ומבטל גט (מדקתני ברישא נתן לה גט והחזירה ומיאנה ונשאת לאחר ונתארמלה מותרת לחזור לו) ורמינהו הממאנת באיש וכו' ואמרי' עלה ומאי קושיא ודלמא מיאון דידיה מבטל גט דידיה וכו' ובתוס' הקשו דמגופיה דסיפא הו"מ לאקשויי דמ"ט אמרי' כל שיוצא ממנו בגט אסורה לחזור לו ואמאי לא אמרינן אתי מיאונה ומפקע קדושי שני והוי כמו שזינתה אחר גירושי' דמותרת לחזור לו. אלא ניחא ליה לאקשויי רישא אסיפא וע' במהרש"א. ולענ"ד י"ל דבגופא דסיפא י"ל הא דאסור להחזירה לא מפני מיאון דבעל שלישי דזהו באמת הוי כזינתה אלא דאסורה לו מפני גירושין דהרביעי והיה מדוקדק לישנא דמתניתין דקתני ב' פעמים נשאת לאחר ונתגרשה לזה פרכינן רק מרישא דחזינן דמיאון מבטל גיטא א"כ מיאון דהשלישי יבטל גיטא דהשני ותהיה מותרת להשני. ורק לבתר דמשני דלא אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה דהוא מטעם דמשבש לה א"כ ממילא במיאון דחבריה אינה ניתרת לראשון ומיאון דהשלישי אוסרתה על השני (ומתני' דנקט פעם שני נשאת ונתגרשה זהו באמת קושית תוס' ד"ה כגון ששלשה וצריכים לתירוצם) לזה שפיר פרכינן מיאון דחבריה ממיאון דחבריה דברישא מוכח דמיאנה בשני מותרת לחזור להראשון א"כ גם בסיפא מיאנה בג' תהיה מותרת להשני ואי משום גירושין דהרביעי הא כיון דמיאון מבטל גיטא תהיה מותרת להשני בסיפא דמתניתין דליכא משום גירושין דהרביעי ובאנו לאסרה רק משום דמשבשת ליה ממילא גם בלא גירושין דהרביעי תתסר וקשיא ארישא והוא נכון מאד בעזה"י. וכמעט הוא תימא על תמיהתם דתוס' דאמאי נדו מזה זולת דהיה להם הגירסא של מקצת הספרים דקתני עוד פעם לאחר ומיאנה בו בזה שפיר ק' אגופא דסיפא דאמאי דאסורה להרביעי הא הוי כזינתה עם החמישי:

ו

[אות קב] במשנה קטנה שהשיאה. הקשה לי חכם אחד על דברי תוס' גיטין (דפ"ה ע"א ד"ה תניתוה וכו') דאמאי לא הקשו דלפרוך ממתני' דהכא דמפורש דקטנה נשואה בת גירושין היא. והיא תמיה עצומה ובאמת ישאר התמיה על הש"ס דלמה לא פשיט ממתני' דהכא דזה לא מתרצא בתירוצם דתוס' שם. ולגודל הקושיא אמרתי לתרץ בהקדם מה דאמרי' יבמות (דף ק"ט ב') בעי מיניה ר"א מרב וכו' וכי גדלה גדלי בהדה ויעויין שם בחי' הרשב"א דמפרש דעשאום כאילו התנה בשעת קידושין הר"א מקודשת לי לאחר ל' יום דאי לא חזרו קודם ל' יום מקודשת לאחר ל' מדאורייתא אע"פ שנתאכלו המעות וה"נ הכא. והוסיף לבאר טעמא דמלתא דנשאר עליה שעבוד הדינר שנתן לה בקידושין ואעפ"י שקטנה היתה באותה שעה ואינה משתעבדה ד"ת מכי יתן איש לרעהו פרט לקטן אפ"ה כיון דתקינו לה רבנן נישואין הרי היא משתעבדת בכסף קידושיה ולפיכך כשגדלה גדלה קידושין בהדה ד"ת והוא שקדשה בכסף כדהתם ואע"פ שלא בעל עיי"ש מבואר מזה דמקדש קטנה בענין דמשתעבדת בעד הכסף וכאומר לה ה"א מקודשת לכשתגדיל והוי כאומר לאחר ל'. והא דלא הוי דשלב"ל דבשלמא בעלמא לאחר ל' בידו לקדשה מעכשיו אבל בקטנה לגבי קידושי דאורייתא דא"א במעכשיו הוי כמו לאחר שתתגיירי צ"ל כיון דאינו מחוסר מעשה ותליא רק בזמן לא מקרי דשלב"ל וכמ"ש המ"ל (פ"ד מהל' אישות) וחידוש בעיני שלא הביא ראיה מדברי הרשב"א הנ"ל. אולם במה דמסתפק המ"ל גם בקטן שקידש ואמר לכשאגדיל. בזה היה נלע"ד דלא מהני כיון דא"י להקנות עתה המעות לא נתפסה הנתינה לקידושין דהא המעות לא נעשה שלה ואין כאן נתינה משא"כ בהוא גדול והיא קטנה דדעת אחרת מקנה אותה וזכתה במעות ונתפס הנתינה לקידושין לכשתגדיל ויעויין בגיטין (דף ס"ה א') צרור וזרקו וכנגדו בקטנה מתקדשת. וברי"ף שם הגירסא בהיפוך דצרור וזרקו כנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה והפעוטות כנגדן מתקדשת. ולפי גירסא זו ניחא דממתני' דיבמות ליכא למפשט די"ל דמיירי בפעוטות ואם אחר הגירושין מקדשת עצמה לכשתגדיל מהני דהא היא נשתעבדה מכח תקנת נישואיה כמ"ש הרשב"א וכיון דהך נתינה הוי נתינת קידושין על אחר זמן מקרי הוי' ואף מדאורייתא קרי' בה ויצאה והיתה כמ"ש הרשב"א דע"א תקחז"ל דמשתעבדת הוי קידושי דאורייתא ממילא קרי' בה ויצאה והיתה אבל מברייתא פשיט שפיר דקתני קטנה מתגרשת בקידושי אביה דסתמא קתני בין יש לה אב ובין אין לה אב כמ"ש תוספות וכיון דביש לה אב מיירי ג"כ בקטנה של צרור וזרקו דהא יש לה הויה ע"י אביה ה"נ גם באין לה אב מתגרשת בקטנה של שיעור זה דצרור וזרקו דאינו מחלק בזה לענין שיעור קטנות ובזה דעדיין לא הגיעה לפעוטות ולא תקנו לה חכמים נשואים ולא נשתעבדו נכסים לא מהני הקידושין לכשתגדיל שפיר מקרי לאו בר הויה ודו"ק:

[אות קג] במשנה אסורה ליבם. וצריכה חליצה. ולענין צרתה הוא מחלוקת דרבוואתא עיין במאור ובהרמב"ן:

ז

[אות קד] הרע"ב ד"ה ר"ג. תמתין הקטנה אצלו. היינו שתמתין מלבעול עד שתגדיל אבל בקטנותה אסור לבעול אע"ג דס' אין זיקה מ"מ מכוער הדבר כיון דבהאי ביאה לא מפטרא הגדולה. תוס' (לעיל דח"י ע"א):

יא

[אות קה] תוי"ט ד"ה מלמדין. לעולם יתרחק. וכונס החרשת תחלה ומוציאה בגט (דלאחר שיחלוץ להקטנה תפסול עליו החרשת) והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ אבל איפכא לא דאם יחלוץ (יכנוס) תחלה להקטנה לא יהיה תקנה להחרשת דלאו בת חליצה היא:

יב

[אות קו] במשנה לאחר ל' יום מבקשים הימנו. וא"ת ונהימנה לדידה במגו דאי בעיא אמרה אינו יכול לבוא עלי דנאמנת כדמוכח בסוף נדרים (דף צ"א.) וי"ל דהא בנדרים מבואר טעם הנאמנות משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והרי הכא מיירי בגט בידה וכדאוקמי בגמרא ומובא בהר"ב. וכפי דברי בעלה שבא עליה אינו בעלה עוד וא"כ ליכא חזקה דאינה מעיזה כו' ודהא ממנ"פ אינו בעלה. ואדרבא כפי דבריה עדיין זקוקה לו. בתוס' ב"ב (סוף דף ה') הקשו כן והניחו בקושיא ולא אדע מה קשיא להו וצ"ע:

[אות קז] בתוי"ט ד"ה יבם. שאם היה בעולמו אפי' בן יום א'. בפשוטו אינו מובן דדלמא לא היה בעולמו אסור אף אחר שיגדיל והיא מותרת מיד אבל היה בעולמו יום א' היא זקוקה לו וכשיגדיל ייבמנה אבל התי"ט קיצר בזה דבתחלה משני דמי איכא מידי דהשתא אסירא ולבתר הכי שריא ופרכינן ואימא ה"נ (דלעולם אסורה לו) ועלה משני א"ק כי ישבו וכו':

[אות קח] בתוי"ט ד"ה כופין אותו. ונ"י תירץ מפני. וקשה לי הא אף אם תתפייס אסורה לו דהא היא אמרה לא נבעלתי ואסורה לו ע"י הגט וא"כ שויה אנפשה חד"א ובתשובה הארכתי בזה בעזה"י:

[אות קט] בא"ד ואפי' למאן דמפרש לה בגט סתם. הדברים סתומים בביאור הסוגיא לשיטה זו אבל הדבר מפורש בחי' הריטב"א דמיירי בגט סתם דבאמת לפי דברי היבם דבעל אותה הוי גט זה גט מעליא ונפטרה בכך וא"צ גט אחר וכן לפי דבריה שלא נבעלה סגי לה בחליצה וא"צ גט אחר אלא דאנן מצרפים מה שהוא נאמן ומה שהיא נאמנת ומתוך דברי שניהם יחד תהא צריכה גט דהיינו דתפסינן לדברי הבעל דנבעלה וצריכה גט ותפסינן לדבריה דזהו לא הוי גט מעליא דלדבריה גט זה רק כמו גט יבמין עיי"ש והסברא מוקשה דהא מ"מ ממנ"פ מותרת בלא גט דאם נבעלה הרי גט זה גט מעליא ואם לא נבעלה סגי בחליצה וצ"ע:

יג

[אות קי] תוי"ט ד"ה לאחר. כמו שחשב המגיד. במחכ"ת הגדולה מעולם לא נתכוון לזה הה"מ דא"כ דלאחר מיתת בעלה היינו ע"י כעס א"כ מוכח דבחיי בעלה אף ע"י כעס לא מקרי נתכוונה לכך דבעינן בירור גמור דנתכוונה לכך וזהו בהיפוך מדברי הה"מ:

אבל לענ"ד גם הה"מ מפרש דאינה פסקא בדברי רש"י והכל א' ובדיבור א' נאמרה וגם אין שייכות בשום פנים לפרש דלאחר מיתת בעלה הוא פסקא דלא יתפרש לישנא דאלא שכתב רש"י. אלא דס"ל להה"מ דמה דציין רש"י בחיי בעלה קאי אסיפא אפי' בחיי בעלה ובעיא לומר לא דבעינן שנתכוונה לכך בבירור אלא שהיה להם כעס זה על זה דתלינן מכח זה דנתכוונה לכך:

אולם המ"ל הקשה על הה"מ דנראה יותר דציון רש"י קאי על בחיי בעלה דקתני ברישא עיי"ש והיינו בהיפוך ממש דבחיי בעלה תלינן דלא נתכוונה לכך לפטור עצמה מיבם אלא תלינן דמשום כעס נדרה הנאה ולא אסקה אדעתה דיבום עיי"ש:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.