תוספות יום טוב/יבמות/יג

תוספות יום טוב ‏ יבמות יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות כו'. מפרש רבא בגמרא משום שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואי אמרת תמאן ממנעי ולא נסבי וב"ה תרווייהו ניחא להו דליפוק עלייהו קלא דאישות כלומר ולא מיבעיא היא דיותר משהאיש וכו' וטב למיתב טן דו כו' אלא אפילו הוא נמי והלכך לא ממנעי:

ובה"א בב"ד ושלא בב"ד. עיין בפי' מ"ג פ"ק דסנהדרין ומ"ש לעיל ספ"ב:

אמרו להן ב"ה כו'. משום דב"ש יהבי טעמא למלתייהו נקט להו בלשון אמרו להן:

אפילו ד' וה' פעמים. עמ"ש ברפי"ח דשבת:

ב

שצריכה למיזן. ואיזהו מיאון אמרה אי אפשי בפלוני בעלי או אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי אפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהן ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי הרי זה מיאון. ברייתא [דף ק"ח]. וכך העתיקה רמב"ם בפי"א מה' גירושין:

שהשיאוה אמה ואחיה. דוקא שהשיאוה שהכניסוה לחופה אע"פ שקבלו הם הקדושין אבל קדשוה אמה ואחיה אפילו לדעתה אינה מקודשת כלל ואינה צריכה מיאון לפי שלא מצינו שתקנו חכמים שליחות לקטן וכל הני דמוכחן דארוסה צריכה למאן דוקא כשקבלה היא קדושיה ופי' אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי כלומר הם פתוני לקבל הקדושין. נ"י בשם הרמב"ן ז"ל:

אמה ואחיה. לשון הטור סי' קנ"ה אחיה או אמה. [* והכי תנן בהדיא במ"ו פרק ו' דכתובות]:

לדעתה. ירושלמי הביאו המגיד ונ"י איזוהי לדעתה עבדין לה גננא ומלבשין לה קוזמרין. ומדכרין לה גבר. איזוהי שלא לדעתה עבדין לה גננא ומלבשין לה קוזמרין ולא מדכרן לה גבר:

שאינה יכולה לשמור קדושיה. ושהן קדושין לא שתשמור אותן כדרך שמשמרת האגוז ותמרה וכיוצא בהן. הרמב"ם פי"א מהלכות גירושין. ומ"ש הר"ב ויותר מבת עשר וכו' אע"פ שהיא סכלה ביותר כן כתב הרמב"ם ופירש הכ"מ בפ"ד מהלכות אישות לאו למימרא שעושה מעשה שטות דא"כ הויא כשוטה ואין קדושיה קדושין כלל אלא היינו לומר שאינה חריפה כלל. ומכל מקום כיון שהיא בת עשר חזקה על הרוב שהיא יודעת לשמור קדושיה ע"כ. ומ"ש הר"ב ואם בא עליה כו' חיישינן כו' כך כתב הרמב"ם ומסיים לפי שכבר נקנית בקדושין דאורייתא ר"ל הביאה. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ז':

אינה צריכה למאן. ופי' הרמב"ם שענינו שהיא א"צ למאן בפני שנים אלא שתלך ותעשה רצונה כן הנוסחא בפירושו שלפנינו וכן לשונו בחבורו פרק י"א מהלכות גירושין א"צ למאן אלא הולכת לבית אמה כאילו לא נתקדשה מעולם ודלא כנוסחת נימוקי יוסף שתלך ותנשא ותעשה וכו'. וכתב שהקשו עליו מדאמרינן בגמרא דנישואיה הן הן מיאוניה וכו' ע"ש:

אלא כמפותה. כדקתני בת ישראל לכהן כו'. רש"י. ולא שסובר ר' אליעזר א"צ מיאון שהרי מצינו לו מלמדים את הקטנה שתמאן בו לקמן במתניתין ז' אלא כדמפרש בברייתא ר"א אומר אין מעשה קטנה כלום ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה ואינו יורשה ואינו מיטמא לה כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר [לאתויי בת ישראל לכהן וכו' תוספות] אלא שצריכה מיאון. והא דלרבנן בעלה זכאי בכולהו מפרש רש"י דרבנן אפקרוה גביה והפקר ב"ד הפקר והא דמטמא לה אם כהן הוא ואע"ג דנישואיה דרבנן אוקימנא בהאשה [דף פ"ט] כיון דירית לה הויא כמת מצוה שאין לה מי שיקברנה [* והא דמיפר נדריה אף ע"ג דמן התורה נדריה נבדקים כשהיא בת י"א שנים ויום א' כדתנן בפ"ה מ"ו תירצו התוספות בפרק אלמנה ניזונת דף ק"א דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת דכה"ג מתרץ התם בנדה אמילתא אחריתא]:

ה

כל שיצאת הימנו בגט אסורה לחזור לו. פירש הר"ב אע"פי שיצתה משלאחריו במיאון לא בטליה לגיטא דידיה. °כדמסיק בגמרא דמיאון דידיה מבטל גיטא דידיה אבל מיאון דחבריה לא מבטל גיטא דידיה. שאילו היה מבטלו חיישינן שמא יפתה אותה מתחת בעלה שתמאן בו ותחזור אליו בשכבר היתה אשתו ומכרת בקריצותיו וברמיזותיו לפיכך אמרינן שכיון שיוצאת ממנו בגט שוב לא תחזור במיאון דחבריה מה שאין כן במיאון דידיה אחר גט דידיה דמאי אמרת דאתי לפתותה אחר שיכולה לחזור אליו ויוציאנה מבעלה שהיא עכשיו תחתיו שעל ידי פתוייו תמאן בו. הא ליכא למימר דהא שבשה ולא אשתבוש כלומר שהרי אחר גירושין החזירה ולא היה יכול לפייסה שתעמוד עמו שהרי מיאנה בו הילכך ליכא למיחש לשבושא וכן כל היוצאות במיאון לא חיישינן לשבושא דמסתמא פייסה כי הוות גביה שלא תמאן ולא אפייסא אבל כי נשאת לאחר מתוך גט הולך ומפייסה ואמר מתחרט אני בגירושין והיא אוהבתו שהרי על כרחה יצאה הימנו הלכך הדרא וממאנה בשני להכי אמרו דלא אתי מיאון דחבריה ובטל גיטא דידיה. ורמינן בגמרא מרישא דקתני ברישא מיאנה בו והחזירה ונתן לה גט ונשאת לאחר נתארמלה או נתגרשה אסורה לחזור לו דמשמע הא מיאנה מותרת לחזור לו דאלמא דאתי מיאון דחבריה ובטיל גיטא דידיה. ומשני תברא מי ששנה זו לא שנה זו:

ו

החזירה דברי הכל אסורה ליבם. פירש הר"ב אם מת בקטנותה דאילו נתגדלה אצלו סתם ביאה ראשונה משגדלה קדושין הן וכדלעיל בפירוש משנה ב' וקאמר בגמרא דפשיטא הוא ולא תני לה אלא לאשמעינן דטעמא דרבי אליעזר בקמייתא דגזור משום הא. ומיהו הא דאמרן דדוקא מת בקטנותה לרבנן הוא דבעינן למימר הכי. אבל לרבי אליעזר כי גדלה אצלו היינו כשאר מגרש אשה והחזירה דגזור בה ואסור. והכי פליג בברייתא בגדלה אצלו. ונימוקי יוסף כתב דקסבר ר' אליעזר דעל דעת קידושין הראשונים הוא בועל ומדינא אינה מתיבמת דגירושיה גירושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה. הלכך גזר גדולה שנתגרשה והחזירה אטו הא. דתרוייהו בשעת נפילה גדולות נינהו. וגדולה אטו גדולה מיחלפא:

ז

וכן שתי חרשות. [אמרינן] בגמרא ריש פ' דלקמן דאין לחרשת נישואין מדאורייתא דלאו בת דעת היא אלא רבנן תקינו להו כדי שלא תשאר פנויה לעולם: [* רבי אליעזר אומר כו'. כתב הר"ב. והלכתא כוותיה. גמרא]:

תמתין עד שתגדיל. פירש הר"ב ויהיו נשואיה דאורייתא ולעיל משנה ב' כתב אם בא עליה. ומיהו בגמרא דהכא אפליגו אמוראי אי בעינן שבעל אי לא. ולא אפסיק הלכתא וכיון דמילתא דספקא הוא עבדי בה לחומרא כו' כדאיתא ברי"ף:

אי לו. וכן הלשון במשנה ט' פרק ד' דעדיות ולעיל בפרק ג' [משנה ה'] כתב נמוקי יוסף כדכתיב (קהלת י') אי לך ארץ ועדיפא ה"ל לכתוב כדכתיב (שם ד') ואי לו האחד שיפול דדמי ליה וגם קדים:

על אשתו. פירש הר"ב שמוציאה בגט ואין מלמדין אותה למאן דאמרינן שיתרחק אדם מן המיאונין ומסיים רש"י ומיתב נמי לא יתבא תותיה דקסבר יש זיקה וטעמא דיתרחק מהמיאונים איתא בגמרא דילמא גדלה ומיחרטה בה. ורבי אליעזר דאמר מלמדין ס"ל מיאון דמצוה שאני:

ח

וכן שתי חרשות. פי' הר"ב כלומר ביאת אחת כו' אבל חליצה כו' דלאו בת חליצה היא. כמפורש במ"ג פרק דלקמן:

קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן. כתב הר"ב דלא ידעינן בהי מינייהו ניחא ליה. אי בקטנה דאתיא לכלל דעה אי בחרשת דגדולה ובת ביאה היא. גמרא:

ביאת הפקחת כו'. וה"ה חליצתה אלא משום דלא מצי למנקט ואין חליצת החרשת דלאו בת חליצה כלל היא:

ט

לא פסל את הראשונה. כתב הר"ב אבל האחרונה לא יקיים דילמא כו' באיסור שני בתים. כדמפורש במשנה י"א פ"ד:

פסל את החרשת. כתב הר"ב דמסקינן בגמרא קטנה ספק אם היא קנויה לגמרי ספק אם אינה קנויה ואפילו לרבנן דר"ש דמשנה ז' פרק י' דבקטן לא תקנו נשואין כלל ולפיכך אף ביאתו ביבמה אינה אלא כמאמר אבל קטנה תקנו לה נישואין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאיתא בגמרא ר"פ דלקמן:

י

פקחת וחרשת. כולה מתניתין לא צריכא דנשמעינה ממתניתין דלעיל אלא דתנא בעי למתני לכל הצדדין וכן במשנה ג' פרק דלקמן:

יא

רבי אלעזר. ה"ג בלא יו"ד ולעיל משנה ז' גרסינן ביו"ד והכי איתא בפ"ק דנדה דף ח' ע"א ור"א ביו"ד הוא ר"א בן הורקנוס תלמיד ר' יוחנן בן זכאי ור' אלעזר בלא יו"ד הוא רבי אלעזר בן שמוע הכהן שהיה בדורו של *) ר"ג ורבי רצה ללמוד לפניו כדאיתא בגמרא סוף פרק הערל:

מלמדין הקטנה. והר"ב העתיק בכולן מלמדין וכבר נחלקו בזה אבות העולם הראב"ד סובר דלא אמר רבי אלעזר דמלמדין אלא בגדולה וקטנה כדי לקיים יבום דאורייתא אבל בחרשת וקטנה דתרווייהו מדרבנן [* והא קיים לה בביאה ראשונה]. לא אמר. אלא °לעולם יתרחק אדם מן המיאונין וכתב דבנוסחתו לא גרס בכולן והרמב"ן כתב שנמצא בנוסחאות בכולן וכן הוא בתוספתא וקאי אף אחרשת וקטנה. דמידי הוא טעמא דמתרחקין מן המיאונים דדילמא גדלה ומחרטה בה. וזו יוצאת על כל פנים למה תתעגן ותמתין עד שתגדיל ותחלוץ ותפסול מן הכהונה שופך מי בורו ואחרים צריכין לו ותאסר חרשת על בעלה שכנסה בהיתר ואפילו אי ל"ג בכולן לא איצטריך לאשמועינן בחרשת וקטנה דפשיטא דכיון שאין תקנה אלא להוציא שתיהן למה לא ילמדוה למאן לתקנתה ולתקנת חברתה אבל איצטריך לאשמועינן בבא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה דאיקיים מצות יבום והוא פסלן על עצמו בפשיעה. ולפיכך היה ראוי שלא לחזור ולהתיר לו כלום וכן ברישא משום דגדולה לא רמיא קמיה. דמעיקרא כאחות אשה דמיא ומוטב שתצא משתתיבם. הלכך צריכי תרווייהו וכדאיתא נמי בתוספתא עכ"ד וכן דעת הפוסקים. ומעתה בין לנוסחא דגרס בכולן. ובין לנוסחא דל"ג בכולן. ניחא דאיצטריך למתני הך משום דר' אלעזר אע"ג דדברי ת"ק נשמעוניה מקמייתא:

הקטנה. אבל חרשת לא לפי שלא תיקנו לחרשת שום מיאון כלל וטעמא בגמרא דריש פרק דלקמן משום דממנעי ולא נסבי לה הואיל ולעולם יכולה למאן מפני חרשותה אבל קטנה גבול יש לה וסבר מפייסנא לה כל שעתא עד שיעבור זמן מיאונה:

יב

יבם קטן וכו'. גמרא. קרי כאן להקים לאחיו שם. והא לאו בר הכי הוא. ומסיק אמר קרא (דברים כ"ה) כי ישבו אחים יחדיו. הא אחיו שלא היה בעולמו לא. מכלל °שאם היה בעולמו אפילו בן יום א':

כופין אותו שיחלוץ. כתב הר"ב ואין כופין ליבם ופירשו התוספות דאין לומר כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת [כדתנן סוף פ"ק דבכורות] דמתניתין דאיירי בדיני יבום לפי משנה ראשונה קיימא ע"כ ועיין מ"ש במשנה ג' פרק י"א. ומ"ש הר"ב כגון שגט יוצא מתחת ידה. וא"ת כיון דלדבריו כבר נפטרה ממנו שהרי אמר שבעל ופטורה היא ממנו על ידי הגט מה איכפת ליה בחליצתה שיצטרך כפייה. ותירצו התוספות די"ל שהוא מתבייש בב"ד לחלוץ לה שתרוק בפניו. ע"כ. °ונימוקי יוסף תירץ מפני שהוא יכול לטעון אף על פי שנתתי לה גט אינה אסורה עלי בחזרה. ואולי תתפייס ותחזור לי ואיני רוצה לאסרה עלי בחליצה. ע"כ. ומ"ש הר"ב שכיון שנתן לה גט לזיקתו נפסלה עליו. וא"ת דכיון שנפסלה עליו אם כן לאחר שלשים היאך אמרינן דלא מוקי אנפשיה והרי היא באיסור עליו. כבר כתב המגיד פרק ב' מה"י דפירשו ז"ל דהגט הזה נתן עכשיו דאי קודם כניסה אפילו לאחר שלשים יום היתה היא נאמנת לומר שלא נבעלתי. דכיון דאיכא איסורא מוקי נפשיה מלבעול. ע"כ. ומה שהאריך הר"ב לכתוב לזיקתו נראה בעיני שנתכוין למאי דאמר רב אשי גט לזיקתו גט לביאתו שסובר דכשאומר שבעל אחר הגט והוא לאחר ל' יום דלא סגי לה בגט קמא שלא היה אלא לזיקתו וקי"ל בפ"ה דיש ביאה אחר הגט וצריכה גט שני לביאתו וכן פסק הטור סי' קס"ז. ותמיהני טל הרמב"ם שלא פסק בפ"ב מה"י להא דרב אשי דהא בתראה הוא ומרא דגמרא. והרי"וף אף על פי שלא כתב לדרב אשי נ"ל שסמך על הברייתא שהביא דתני בה צריכה גט וחליצה ולא הביא עלה לדרב אשי שמפרשה דה"ק צריכה חליצה עם גיטה. ותדע שהרי הרא"ש כתב כדברי הרי"ף. ובנו בעל הטורים פסק כרב אשי. וכתב נ"י וא"ת אמאי צריכה גט. תהא נאמנת לגמרי לומר שאינה בת גט כלל מגו דאי בעיא שתקא ומפקא גיטא שהוא כתב סתם ומשתריא בלא שום גט. וי"ל דלפירש"י ניחא דפירש גט יבמין יוצא מתחת ידיה ואינו גט סתם °ואפילו למאן דמפרש לה בגט סתם לאחר שלשים יום חזקה בעל. ובמקום חזקה לא אמרינן מגו אף על גב דלענין ממונא בעיא דלא אפשיטא היא. ועוד שאין כל החזקות שוות והרי מסייעו טענתו שבעל לחזקה. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואי אמרה היא נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אין חוששין לדבריו מסיים הרמב"ם בפרק ב' מה"י שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה. וכתב המגיד נראה שהוא מפרשה אפילו תוך ל' יום. וז"ש שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה ולא כתב אחר ששהה ל' יום אבל רש"י ז"ל פירש דווקא לאחר שלשים ודברי רבינו נ"ל עיקר דחזקת כנוסה בעולה וכו' ע"כ:

יג

לאחר מיתת בעלה. פי' רש"י אלא שהיה להם כעס זה עם זה וכתב המגיד בפ"ב פירוש לפירושו שהיה שם כעס חוששין שמא נתכוונה לכך ואין כופין אותו לחלוץ שמה ששנינו במשנה ואם נתכוונה לכך אינה ר"ל כשידוע בבירור שלכך נתכוונה. ורישא דקתני כופין אותו משום דאמרינן דלא מסקא אדעתה דמיית בעל וכדאיתא בגמרא ע"כ. [* ועכשיו דקדקתי במלת אלא שבלשון רש"י ומפני כן נ"ל דאין דברי המגיד דבכאן כהוגן לפי שלדבריו רש"י אסיפא מהדר וכך נמשכתי אני אחריו להעתיק דברי רש"י אסיפא ואין הדבר כן אלא רש"י לא פי' כי אם הרישא בלבד דזהו לשונו בחיי בעלה ולא נתכוונה לפטור עצמה הימנו לאחר מיתת בעלה אלא שהיה להם כעס זה על זה עכ"ל. והא דכתב לאחר מיתה אינה פיסקא מסיפא °כמו שחשב המגיד גם אנכי אחריו גם הב"י סימן קע"ה העתיק דברי המגיד אבל האמת שאינה פיסקא כלל ואין דברי רש"י אמורים אלא לפרש הרישא בלבד. כן נראה לי]:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.