תוספות רבי עקיבא איגר/ביצה/ג

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ ביצה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות יח] בר"ב ד"ה אין צדין כו'. לא הותרה ביו"ט. לדעת הרמב"ן מדאורייתא ולדעת הר"ן וסייעתו מותר מדאורייתא אלא דרבנן אסרו דישה וכדומה שהיא לימים הרבה עיין בהר"ן (רפ"ג דביצה) וקשה לי מיבמות (דף קי"ד ע"א) רש"א נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה בי"ט. ה"ד אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי ואי דליכא סכנה אפי' בי"ט אסור. ומשני ל"צ דאיכא צערא. שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן י"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן. ולשיטת הר"ן למאי קאמר לחלק בין שבת דאיסור סקילה ליו"ט דאיסור לאו ואמאי לא כפשוטו דבי"ט דמה"ת הותרה דישה להשביע הרעבון והוי רק דרבנן ולא גזרו במקום צער. וצ"ע. אח"כ מצאתי שהרמב"ן במלחמות (פכ"ב דשבת) בההיא דחולב עז לקדירה עמד בזה ונדחק עיי"ש:

ב

[אות יט] בתוי"ט ד"ה לא יטול, דספק מוכן אסור. בפשטן משמע דס' מוכן בעצמותו חמור וכמ"ש התוס' ישנים במסכתן (דף ג' ע"ב) ד"ה אלא לר"י דלר"נ דאמר משום מוקצה לא פריך דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא כספק מוכן דאסור לקמן עכ"ל נראה כוונתם דמדלא פריך ממתני' דהכא דספק ניצוד אסור הא הוי ספק דרבנן. וביותר קשה למה דמשני שם דספיקו אתאן לספק טריפה מ"מ יקשה ממתני' דהכא אע"כ דספק מוכן חמור. ומ"מ לכאורה למסקנא דמסקינן לעיל דס' דרבנן בדשיל"מ אסור ה"נ הטעם רק משום זה דאל"כ יקשה הא ר"ג דמתיר ס' מוכן ע"כ לא ס"ל להך כללא דס' דרבנן בישל"מ אסור והיכן מצינו תנא דפליג הא טעמא דת"ק מטעם ס' מוכן, ומהכ"ת לן לומר שני טעמים דס' מוכן אסור וגם בעלמא בדשיל"מ אסור הא ר"ג תרווייהו לית ליה ומנ"ל לומר דת"ק פליג בתרתי. אלא ע"כ מוכח דליתא שום חומרא במוכן יותר מבעלמא ופליגי רק בדין דשיל"מ אלא דלשינויא קמא דאתאן לס' טריפה מוכח לומר בטעמא דמתני' דהכא דס' מוכן חמור אבל למסקנא מוכח בהיפוך. ונ"מ לדינא בס' מוכן והמאכל מתקלקל עד למחר דאין בזה מדין ישל"מ. זולת דנאמר דגם ר"ג ס"ל דס' דרבנן אסור בישל"מ אלא דבטלטול לא הוי ישל"מ כיון דיכול היום ומחר לטלטל ועיין ובזה מיושב קושית הלח"מ (פ"ב מהלכות י"ט):

[אות כ] בא"ד וטעמא כתב הר"ן בפרק שואל משום כו'. דברים תמוהים הם דבמתני' דהכא במצודה שעשה מעי"ט ל"ש טעם זה. ובאמת הר"ן לא כתב כן אההיא דהכא אלא שכ' כן אההיא דאמר ר"פ א"י שהביא דורון דאם יש במינו מחובר אסור ולערב אסורים בכ"ש. ובזה לענין איסור לערב בכ"ש כיון דלית בי' משום מוכן רק משום שלא יהנה ממלאכת י"ט ס"ל להרבה פוסקים דספיקו מותר. וע"ז בא הר"ן ליתן טעם הא דבהביא דורון אסור לערב משום דדרכן של מביאים דורון לבא מהנלקט ביומו. אבל בטעמא דמתני' דהכא גם הר"ן מודה דהטעם משום דספק מוכן אסור. וכ"כ הר"ן להדיא במשנתנו דהכא. והתוי"ט בכאן במחכ"ת לא דק:

[אות כא] בא"ד ועיין ספי"ו דשבת דהתם נמי אסור לשתות בעצמו. דברים אלו תמוהים דאם התם הוי מוקצה איך משקה לבהמתו והתם לא נזכר מזה רק באם מילא א"י מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור דנהנה ממלאכתו. ולא מיירי שם כלל מדין מוקצה דכיון דבעצמו יכול למלא ליכא בו מוקצה ומיירי רק מדין נהנה ממלאכת א"י בשביל ישראל:

[אות כב] בא"ד וא"כ י"ל. עי' מג"א (סי' ש"ח ס"ק מ"א) דאבנים שהם מוקצה אם הם כבידים מותר לישב עליהם דמוקצה מותר בנגיעה כ"ז שאינו מזיזו ממקומו עיי"ש. א"כ בלא"ה א"ש הך דכבש דאין מזיזו בדרך הלוכו:

[אות כג] בא"ד טעם אחר נ"ל. עדיין יקשה אמאי לא אסור משום שלא יהנה כמו בהדליק נר ומוכרחים לטעם הא' לחלק בין תחומין דרבנן להדלקת נר שהוא דאורייתא:

ג

[אות כד] בתי"ט סוף ד"ה ר' עקיבא. פי"א דמנחות עכ"ל. דהרבה פוסקים ס"ל דדם אברים שלא פירש שרי ניחא הכא. ואולם מ"ש שם בשם הרמב"ם דדם אברים שלא פירש אסור. אלא דהתם במקדש התירו שבות למלחו. א"כ יקשה הכא היכי שרי לאכול חי ואי דבאמת ע"י מליחה הא הפוסקים כתבו דשיעור מליחה כשיעור צליי' וא"כ היינו שיעור כזית צלי. וראי' זו כתב בשיטה מקובצת כאן דממתני' דהכא ראיה מוכרחת דדם אברים שלא פירש שריא ובשער המלך (פ"ו הי"ב מהל' מאכלות אסורות) כתב לישב לשיטת הרמב"ם די"ל דכזית חי היינו לאכול ע"י חליטה בחומץ דשרי כמ"ש הרמב"ם שם:

ד

[אות כה] בתוי"ט ד"ה אין זה. דמזדקק לי' חכם. ור"י דשרי אף דמחמיר בכ"מ במוקצה יותר מר"ש מ"מ כיון דס"ל רואין מומין בי"ט לא הוי מוקצה דדעתו להראותו לחכם:

ה

[אות כו] הר"ב ד"ה בהמה. בבהמת קדשים מיירי. ור"ט שהי' מסופק דס"ד דשרי משום בזיון קדשים. ת"י:

[אות כז] הרע"ב ד"ה החלה. אף להסקה. למה דכתב הרע"ב דדוקא מסוכנת שמתה שרי בלא"ה אין החלה שנטמאת בי"ט חזי להסקה ולכלבים דבה"ש היה מוכן לאדם ואסור משום מוקצה אלא דלפי אוקימתא דהש"ס דמתני' כר"ש ובהמת חולין מותר אף בבע"ח שמתו בזה צריכים לטעמא דחלה דאין שורפים קדשים בי"ט. ובזה מיושב לי קושית תוס' בשבת שהבאתי שם (פ"ב מ"ב) בד"ה בשמן שריפה די"ל דרבה ס"ל דמתני' דהכא כר"י או דר"ש מודה בבע"ח שמתו מש"ה חלה שנטמאת אף דחזי להסקה ולכלבים אסור משום מוקצה דבה"ש היה עומד לאכילה ואף דאמרינן בסוגיא דיקא נמי דקתני דומי' דחלה מה חלה דקדישא אף בהמה דקדישא היינו דבחולין מותר במסוכנת אבל חלה הוי כמו בהמה בריאה שמתה דאינה עומד שתטמא דהא מוזהרין בשמירתן ונכון בעזה"י. וביותר י"ל אף אם ס"ל דחלוק ר"ש אף בבע"ח שמתו י"ל דמוקי מתני' כר"י וכנ"ל. ואי משום דומי' דחלה י"ל דמה דאמרי' מה חלה דקדישא. היינו מה חלה דלא חזי כלום ה"נ בהמה דלא חזי לכלום והיינו בהקדש והיינו רק לפי האמת דקי"ל דתרומה טמאה אין שורפים בי"ט וא"כ חלה טמאה לא חזי לכלום אבל לרבה דס"ל שורפים ליכא כלל דיוקא זה וחלה ובהמה מיירי הכל בחזייה לכלבים ואסור מטעם מוקצה דבה"ש לא היה עומד לכך ומצאתי אח"כ שכ"כ הרי"ף וז"ל דומיא דחלה שנטמאת היא דאינה ראוייה לכלום עכ"ל:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.