תוספות רבי עקיבא איגר/ביצה/א

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ ביצה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות א] בתוי"ט ד"ה ביצה כו'. ויהיה פירושו שבת שאחר י"ט. לענ"ד י"ל דהי' ס"ד דדוקא בשבת אחר י"ט כיון דאי אפשר לו לאכול הביצה אלא ע"י הלידה שהוא בגמרתו דגמרא לה מאתמול בזה הוי הכנה אבל בי"ט אחר שבת דאף בלא גמרו דאתמול היה יכול לאכול הביצה היום ע"י שחיטת התרנגולת. וכמו דבאם שחט התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות דמותרים ולא הוו ספק שמא מאתמול גמרה לה דמ"מ לא צריכים לגמרו דאתמול וא"כ מה"ט גם בנולד לישתרי לזה קמ"ל כיון דסוף סוף לא שחטו ובא לו הביצה ע"י הלידה מקרי הכנה ע"י גמר דאתמול. עיין במלחמות בסוגיין כנלע"ד נכון בעה"י:

[אות ב] בתי"ט ד"ה בה"א. דגם בשעת לידה שייך הכנה. ומ"מ לא הוי רק הכנה דרבנן דמדאורייתא דמותר ביומו הכינה לעצמו. רק כיון דמדרבנן אסור ביומו. ממילא הכינה רק למחר מש"ה הוי הכנה דרבנן. רמב"ן במלחמות:

ג

[אות ג] תי"ט ד"ה ובית הלל. ואע"ג דלעיל לא התירו אלא בדקר. המה דברי' תמוהים דהא ב"ה לא התירו אפילו דקר נעוץ:

ה

[אות ד] אין נותנין את העור. בסוגי' (דף יו"ד ע"א) אלא אי קשיא הא קשיא בש"א אין נותנין וכו' ורמינהו השוחט חי' ועוף וכו' א"נ ע"כ לא קאמרי ב"ה הכא אלא דחזי למזגא עלויה. נלענ"ד דפירכת הש"ס רק מעור לפני הדורסן דעל יגביהנה ליכא קושיא אף דמיירי היכי דהעור לא חזי למזגא כגון בלח או בבהמה דקה כמ"ש תוספת שבת (ד' מ"ט ע"א) ד"ה טומנין מ"מ הא אף דאסור לב"ה לשחוט היכא דאין לו עפר מוכן. אבל אם יש לו רק אפר שהוסק בי"ט אסור לשחוט כמ"ש תוס' (דף ח') בשם הירושלמי. מ"מ הא המג"א סס"י ק"ט הקשה באמת הא תוס' כ' דמותר לסלק אפר מהכירה כדי לאפות פשטיד"א דטלטול מוקצה שרי משום שי"ט וא"כ אמאי אסרי' לשחוט (וכן הקשה המהרש"א ותירוצו מוקשה) [וע"כ צ"ל] היינו דרק טלטול מוקצה שרי משום שי"ט אבל לא שמוש מוקצה לכסות עיי"ש. וא"כ ממילא ליכא קושיא מהא דב"ה מתירים דיגביהנה דאנו דנין סופן משום תחלתן ויהיה מניעת שי"ט בזה מתירים טלטול מוקצה אלא דפירכת הש"ס רק מהא דב"ה מתירים ליתן לפני הדורסן דמחזי כעיבוד דלא הוה ראוי להתיר משום שי"ט כמו דאין מתירים לשחוט בשביל איסור גומא או איסור שמוש מוקצה ועלה משנינן דחזי למזגא ולא מחזי כ"כ כעיבוד. ובזה מיושב היטב פסקא דהמרדכי וכן פסק להלכה (הרמ"א) בש"ע (סי' תצ"ט) דמותר לטלטל אחר שחיטה נוצות העופות שלא יאבדו. ותמה הפר"ח הא בזה ל"ש חזי למזגא. ומזה דחה לדברי המרדכי והרמ"א. ולענ"ד לק"מ דנוצות דהוי רק טלטול מוקצה שריא משום שי"ט. והתירו משום תחלתן היינו דחיישינן למנועי שי"ט וטעמא דחזי למזגא צריכים רק לענין ההיתר דלפני הדורסן. והוא ברור בעזה"י: ובדברי תוס' שבת מ"ט הנ"ל יש לי מקום עיון במ"ש הא דאמר (בפ"ק דביצה) נותנין העור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחלתן אבל בשחט מעי"ט משמע התם דאסור לטלטל (וקשה ממתני' דשבת שם טומנין בשלחין) עיי"ש. ובפשוטו תמוה דלפני הדורסן האיסור משום מחזי כעיבוד. ובהכרח צ"ל דלשונם לאו דוקא וקושייתם מההיא דלא יגביהנה. וב"ה מתירים דמשמע ג"כ דרק מטעם סופן משו"ת כיון דקתני בחד בבא עם עור דורסן מזה מוכח דיש בו איסור מוקצה. ועדיין יש לעיין דטומנין בשלחין דמיירי בהופשט מע"ש דנעשה כלי מבע"י אבל הכא בנשחט בי"ט דמעי"ט היה מאכל ועתה נעשה כלי אסור דילמא באמת בנשחט מעי"ט מותר אלא דבנשחט בי"ט היה ראוי לאסור משום מוקצה בזה צריך לטעמא דסמשו"ת עי' מג"א (סימן תצ"ט). וגם בעי"ט באמת אסור בשחטו ולא הפשיטו עד י"ט ונ"ל דקושיית תוספות לב"ה דמתיר להגביה מעל השלחן עצמות וקליפים ולאינך אמוראי ריש מסכתן אין חילוק בין י"ט לשבת וא"כ מדאית מוקצה בעור שהופשט בי"ט ע"כ משום דלא חזי למידי ולאו שם כלי עלה ושפיר הקשו מטומנין בשלחים. כנלע"ד בעזה"י:

ח

[אות ה] בורר כדרכו. לכאורה קשה איך הותר לברור הפסולת מתוך האוכל הא הפסולת הוי מוקצה ואינו רשאי לטלטלו ודוחק לומר דמיירי בפסולת שראוי למאכל בהמה. גם לפ"מ דפירש"י בפירכת הש"ס פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי היינו דבטל האוכל לגבי פסולת ואסור לטלטלו. הרי דמיירי בפסולת דלא חזי לכלבים וא"כ גם באוכל מרובה מן הפסולת איך מטלטל הפסולת הא הוה טלטול מוקצה. ומכאן נלע"ד ראיה למ"ש תוס' במסכתן (דף ח' ע"א) ד"ה אר"י דמותר לסלק אפר כירה המוקצה בשביל לאפות פשטיד"א דטלטול מוקצה לצורך אוכל נפש מותר בי"ט וכ"כ תוס' (בדף כ"ח ע"ב ד"ה גריפת ודף ל"א ע"ב ד"ה אר"ז). אם כן ניחא דמותר לטלטל הפסולת שמוקצה בשביל אוכל נפש:

י

[אות ו] משלחין כלים. הרז"ה כתב דמתני' ב"ה היא. דכי היכי דפליגי במדורה (לקמן פ"ב מ"ה) דאסרי ב"ש ה"נ בהוצאת כלים דאידי ואידי הנאת גופו ולא אוכל נפש. והראב"ד השיג על זה דהוצאת מלבוש כהוצאת אוכל נפש ממש ושרי לכ"ע:

[אות ז] בתי"ט ד"ה סנדל המסומר. ומימרא דאביי היא. דאסור לנעלו ומותר לטלטלו דאי ס"ד אסור לטלטלו השתא לטלטולי אסור משלחין מבעי' וזהו כרבנן דר"א בר"ש בברייתא דשבת דשרי לטלטלו לכסות בו הכלי כמו שאר כלים שמלאכתן לאיסור אבל ר"א בר"ש ס"ל התם דאסור לטלטלו כלל. וכ' תוס' בשבת (דף ס') דטעמא דראב"ש דחמיר משאר כלים דמלאכתן לאיסור דהחמירו בו לפי שבא תקלה על ידו. ויעויין בתוס' שם שכ' ונראה לר"י דאפילו לרבנן דר"א דשרו לטלטל לצורך גופו ומקומו אסור לשלחו בי"ט וכו'. ותמוה לי דלמה כ' כן מסברא הא בפירוש מבואר כן דהא אביי אמר על מתני' דהכא דמדקתני אין משלחין מוכח דלטלטל שרי והיינו דאתי כרבנן דראב"ש. הרי מפורש דלדידהו מ"מ אסור לטלטלו בי"ט. וצע"ג:

[אות ח] בתי"ט ד"ה כל שנאותין. אלא איפכא דלמ"ד (שבת) זמן תפילין אסור גזירה שמא תפסק רצועה. זה תמוה דהא מה"ט גם למ"ד שבת לאו זמן תפילין נהי דמטעם לך לאות ליכא איסורא מ"מ אסור מטעם זה שמא תפסק רצועה והא לב' לשונות בשבת (דף סא) מתני' דלא יצא בתפילין אתי' בין כמ"ד שבת ז"ת ובין כמ"ד לאו ז"ת וכ"כ רש"י להדיא בסנהדרין (דף ס"ח ע"א) דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן שמא יצא בהם לרה"ר ואדרבא אם לאו ז"ת אפי' בבית אסור דשמא ישכח ויצא בהן לרה"ר כיון דמותר להסיח דעתו אבל למ"ד שבת ז"ת מותר בבית כמ"ש תוס' (מנחות דף ל"ו.) ומה"ט כ' רש"י בסנהדרין דס"ל לאו ז"ת דהא בר"א בן הורקנס דמיירי בבית היה מותר למ"ד שבת ז"ת. ועכ"פ לא קיל בזה אם לאו ז"ת. וא"כ יקשה על תוס' בהיפוך דאיך כ' דאין איסור להניח הא באמת אסור להניחן אפילו בבית. אבל באמת לענ"ד כל יסוד דברי התי"ט תמוהים דמטעם שמא תפסק ואתי לאתויי ד"א ברה"ר ל"ש בי"ט דהוצאה לאו איסור הוא ובפרט לפמ"ש תוס' בשבת דלא גרסינן דלמא מפסקי אלא דלמא מצטריך לילך לבית הכסא ואתי לאתויי ברה"ר. דבי"ט כיון דמטלטלן לצרכו לחזור וללבשן אח"כ הוו הוצאה לצורך. ודברי תוס' כפשטן דמ"ש אין איסור להניחם היינו בי"ט דמיניה מיירי הכא ולזה לא מבעי' למ"ד שבת ויו"ט זמן תפילין דמותר להניחן בי"ט אלא אפילו למ"ד לאו ז"ת משום לך לאות מ"מ ליכא איסורא ולא אמרי' דהוא זלזול לאות די"ט. והכל בי"ט. אבל בשבת באמת אסור להניחן. ועיי' בב"י (סי' ש"ח) דהעתיק בשם תוס' דביצה דבשבת אין איסור להניחם ולענ"ד י"ל כהנ"ל דתוס' קאי על יו"ט ועיי' מג"א (שם סקי"א). ועיין בתוס' בשבת שכתב טעם אחר הא דסנדל מסומר אסור לשלח אע"ג דנאותין בו בחול דהחמירו בו כיון דבאת תקלה על ידו. וק' לי למאי צריכים לזה הא לפ"מ דכתבו בדבריהם שם בסוף הדבור דטעמא דכלים שמלאכתן לאיסור מותר לשלח דמשום שמחת יו"ט מקרי צריך לגופו ובסנדל כיון דבאת תקלה ע"י ליכא שמחת י"ט עיי"ש וכיון דלית ביה שמחת י"ט ממילא הוי א"צ לגופן ואסור מדינא גם לשון תוס' כאן בביצה כל שנאותין ואתי לאתויי תפילין אבל לא תני לאתויי סנדל מסומר וכו' וא"י לפרש דברים אלו דאיך שייך לאתויי סנדל מסומר הא קתני ברישא דאין משלחין והו"ל לאקשויי על הדין אמאי אין משלחין. אבל הלשון אבל לא תני לאתויי וצ"ע:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.